מעמקים - משפט וענישה "במושבת העונשין" של קפקא:
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

משפט וענישה "במושבת העונשין" של קפקא:
מטאפורת העיתונות, מציאות או נבואה?

אברהם מוניץ

גיליון מס' 55 - כסליו תשע"ה * 12/14

תקציר
במאמר הנוכחי אני מציע זווית ראיה טכנו-אתית על סיפורו של קפקא "במושבת העונשין". מן המפורסמות היא כי קפקא ניחן במבט חודרני למציאות בד בבד עם יכולת רפלקטיבית כלפי עצמו. המפגש בין שתי תכונות אישיותיות אלה עם כשרונו לכתיבה מטפוריות הניבו סיפורת חידתית רבת אנפין.

הזיהוי שמציע המאמר בין מכונת העונשין למכונת הדפוס מבוסס על הידע הטכני שצבר קפקא במסגרת עבודתו בביטוח מפעלי תעשיה ובקשריו עם בתי דפוס ומערכות כתבי-עת ועיתונים. התיאור הטכני המדויק של קפקא את מכונת העונשין בא לביטוי במבנה, בצורה, בחלקים, בהליך הכנת המתקן לפעולה ובאופן פעולתו, כל אלה משרטטים דמיון כמעט מוחלט בין שתי המכונות.

בכתיבתו המטפורית והאפוריזמית לא התכוון קפקא לתיאור חד ממדי, תמיד הוא כיוון למסרים שמעבר למשל התיאורי שבסיפור. בדומה לסיפוריו האחרים גם "במושבת העונשין" מקפל בתוכו ערך מוסרי שבא לביטוי לאורך הסיפור ובאופן המובהק ביותר בהיגד הדרמטי החותם את העלילה, "היה הוגן".

זיהוי זה בין מכונת העונשין למכונת הדפוס כמשל חומרי, סולל את הדרך לקביעה פרשנית של העיתונות ודרכי התנהלותה כנמשל.

כתימוכין לקביעה זו מציע המאמר, בין היתר, אירועים בהם נתקל קפקא עם הפן הפוגעני (עונשי) של העיתונות. לכך מצטברת שכבה פרשנית נוספת המנתחת את הדמויות שבסיפור (הגלויות והסמויות), את השיח המתנהל ביניהם ואת הפרטים החומריים הנוספים (למשל: צלחת האורז) שמכוונים לנמשלים ערכיים בהתנהלות העיתונות דאז. מסתבר שהתנהלותה של העיתונות בת הזמן, כשיטה בה נפגשים אינטרסים כלכליים עם אג'נדה אידיאולוגית, נותרה אקטואלית גם היום, לקראת שנת המאה לכתיבת הסיפור, ומבחינה זו מצטייר קפקא לא רק כמטפוריסט מופלא אלא בהיסח הדעת גם כבעל מבט מנבא.

Trial and Punishment in the Kafka's 'penal colony': press metaphor, reality or prophecy?

Abstract

In the following article I will be presenting an interpretive angle on Kafka's story "In the penal colony".
It is well known that Kafka was endowed with an invasive perspective on reality as well as an aptitude for self- reflection
The combination of these two personality traits as well as Kafka's talent in metaphor writing created a multilevel style of mystique writing.
The similarities between the penal machine and the printing machine that this article suggests are based on the technical knowledge that Kafka acquired while working as an insurer of industrial factories and as a result of his experience with printing and publishing houses.
Kafka's technical description of the penal machine in terms of its construction, shape, portions, preparation process and operation method, all sketch an uncanny resemblance between the two machines.
In his metaphorical and aphorism writing, Kafka did not mean to present a one dimensional description; he always aimed beyond the allegorical description in the story.

In the penal colony, as in his other stories, Kafka embeds a moral principle or lesson which runs through the entire story. This can be seen as characteristic of Kafka's writing style and ensures the plot is "reasonable".

The identification between the penal machine and the printing machine as a material metaphor, paves the way for an interpretative ruling comparing the press with an element of torture. In order to support this ruling the article describes events in which Kafka happens upon the disciplinary aspect of the press. This adds another interpretative layer which applies to the characters in the story (revealed and concealed), the discourse between them and other material details (for example: the plate of rice). This all points to the morality surrounding the media.

It turns out that the role of the press then, as a system which serves economic and public interests with an ideological agenda, is still the same today, nearly one hundred years since the story was written. From this aspect Kafka is perceived not only as an exceptional metaphorical writer, but also as an unintentional visionary.


פתח דבר
הסיפור הידוע של קפקא "במושבת העונשין", שנכתב באוקטובר 1914, נרקם סביב מכונת ענישה איומה שניצבה ב"עמק החולי הקטן והעמוק שמדרונות חשופים סוגרים עליו מכל עבר"(קפקא, 169).1 הסיפור כולו ממוסגר בתחום זמן של פחות מיממה, מהופעת הנוסע-חוקר ועד עזיבתו את המושבה. הסיפור פותח בתיאור של "נוסע, חוקר דגול שהוטל עליו לבדוק מערכות משפט בכל המדינות" שהגיע למושבת העונשין (189). הנוסע הסכים להצעת המפקד החדש של המושבה לצפות בהוצאה להורג שתבוצע בקרוב באמצעות המתקן.

ארבעת הדמויות האנונימיות שנוכחות בסיפור, מזוהות בו רק בתוארן התפקודי הקשור לתפעולו של המתקן. על המתקן אחראי "קצין" שהוא גם השופט במושבה. דמות נוספת ה"נידון" שמתואר כגולם רחב לוע ששערו ופרצופו מוזנחים, "חייל" שמופקד לשמור על הנידון שכבול אליו בשרשרת ו"הנוסע החוקר".

את סיפורו של הנדון פורש הקצין בפני הנוסע, הנידון שנשפט על כך שכמשרתו של סרן לא מילא אחר הוראתו להצדיע כל שעה ממול דלתו של הסרן משום שנרדם בשעת לילה מאוחרת. כשהעירו הסרן והצליף בפניו בשוט תפש הנידון ברגלו וקרא "תזרוק את השוט או שאני טורף אותך" (176). הקצין-שופט גזר עליו מיד גזר דין מוות.

מכאן ואילך מתוארים האירועים ליד מתקן הענישה אליו הובא הנידון להוצאת גזר דינו לפועל. הדמות הדומיננטית בסיפור הוא הקצין. יתר הדמויות דוברות משפטים בודדים והנידון לא מוציא מילה מפיו לאורך כל העלילה.

הקצין מתאר לפרטי פרטים ובהתפעלות רבה את המתקן ומרבה בשבחו במטרה לשכנע את הנוסע-חוקר בחיוניותו ובחשיבות המשך קיומו. הוא מספר לנוסע כי את המתקן המציא המפקד הישן של המושבה. בתוך-כך הוא מפארו כמי שבנה את כל מערך מושבת העונשין. בהמשך מתאר את המתקן, אופן פעולתו ותוצאותיה. התיאור הטכני המובהק מצייר מתקן המורכב ממסגרת, גלגלי שיניים ושלושה חלקים עיקריים. החלק התחתון מכונה "מיטה" האמצעי "משדדה" והעליון "שרטט" המיטה הייתה מרופדת בצמר גפן וכל נידון היה נקשר אליה ברצועות עור כשהוא עירום. המשדדה הייתה תלויה על כבל פלדה בין השרטט שמעליה ובין המיטה. השרטט מעל כולם היה מחובר למיטה בארבעה מוטות פליז. המשדדה תאמה בצורתה את קווי גוף האדם ובמסגרת צורנית זו היו נעוצים מחטים ארוכות ולצידן מחטים קצרות. את העבירה שעבר הנידון היו מתכנתים בכתב בשרטט ומסדרים באמצעותו את המחטים. בעת התהליך הייתה המשדדה חורטת באמצעות המחטים את לשון העבירה בבשרו של הנידון משני צדי גופו. המחטים הארוכות חדרו והקצרות התיזו מים כדי לשטוף את הדם ולהשאיר את הכתב שבגופו ברור ונראה לעיין. הדם היה נשטף לתעלות קטנות שניקזו אותו לבור הסמוך למתקן. הסיפור מתאר תהליך איטי ומתמשך בן 12 שעות של הוצאת הנידון להורג, למורת רוחו של הנוסע. בשעתיים הראשונות של התהליך היו תוחבים פיסת לבד לפיו של הנידון כדי שלא יצעק ולאחר מכן שכלו כוחותיו סילקו את הלבד והניחו דייסת אורז ליד ראשו שאם יעמדו לו שארית כוחותיו יוכל לקקה בלשונו. לאחר שש שעות ל "טיפול" במכונה שורר שקט "גם הטיפש הכי גדול מקבל שכל", וממשיך הקצין ואומר שניכר ממראה פניו שהוא משכיל להבין את משמעות הדברים שנכרתו בגופו, "האיש שלנו מפענח אותו [את הכתוב שלא זיהה בעיניו לפני העבירה] בפצעיו". בסיום התהליך בן 12 השעות משליך המתקן את גופת הנידון לתוך הבור הסמוך ומכסים אותו בעפר.

הקצין מתאר בפני הנוסע בערגה את תקופת המפקד הישן בה מאות אנשים, נשים וילדים היו מתכנסים על דפנות העמק כדי לחזות בהוצאות להורג. המפקד הישן היה משכיב בעצמו את הנידון על מיטת המתקן, אנשים רבים היו עוצמים את עיניהם כי ידעו "עכשיו נעשה צדק".

את פני הנידון שהבין את משמעות הטקסט שניקב את גופו מתאר הקצין, "איך ספגנו כולנו את הבעת האושר העילאי שקרנה מן הפנים המעונות, איך הושטנו את לחיינו אל זיוו של הצדק שהושג סוף סוף וכבר הוא חולל! אילו זמנים, רעי !"

הקצין מנסה לשכנע את הנוסע -החוקר בדבר חיוניותו של המתקן כדי לסכל את הקו המתון שהנהיג המפקד החדש במושבה. כאשר מתברר לקצין כי נכשל בכך הוא משחרר את הנידון מהמתקן ותופש את מקומו בכוונה לבצע את ההליך על עצמו. בתחילת התהליך גלגלי המכונה מתפרקים, המשדדה מוחצת את הקצין בתוך דקות, בעוד שהליך העונשין היה מתמשך בדרך כלל 12 שעות. שלושת הנוכחים שהתבוננו בגופת הקצין התרשמו כי "לא ניכר בהן [בפניו] כל סימן של הגאולה המובטחת; לא נמצאו לו לקצין הדבר שמצאו כל האחרים במכונה. [...] המבט היה שקט וחדור אמונה" (201). הנידון והחייל מובילים את הנוסע אל בית התה בו נקבר מתחת לאחד השולחנות המפקד הישן של המושבה, בתוך כך החוקר-נוסע נמלט בסירה מן המושבה ומונע מהחייל והנדון להצטרף אליו.

התיאור המזעזע של האירועים בסיפור עשוי מרקם של פרטים טכניים מדויקים להפליא. באותה קרירות טכנית מתאר קפקא את הליכותיו של הקצין, אמונתו הבלתי מסויגת בשיטה ובצדקת שליחותו היא מכאנית ונטולת שמץ של ריגוש.

למקרא הסיפור מצטיירת לעינינו תמונה של תלות סימביוטית בין הקצין למכונה ובין המכונה לקצין. המכונה לא תפעל ללא מיומנותו מסירותו ואמונתו של הקצין. לקצין כשלעצמו אין כל משמעות ללא המכונה, היא חלק אינטגראלי מישותו. שתי פניה הביצועיים של השיטה הרעיונית שאותה המציא המפקד הישן מציגות ענישה מחנכת וגואלת מן החטא. בהעדרה של שיטת כתב המחטים המורה, המחנכת והגואלת אף עבריין לא יוכל להבין, ללמוד, להיוושע מחטאו ולהיגאל.

מצטייר לפנינו אפוא מכאניזם חומרי משולב של מכונה ואדם כשליחים משיחיים לעשיית דין, צדק והבאת גאולה לחוטאי העולם - פעילות חומרית המשרתת ערכים לתיקון היחיד והחברה.

"מכונת העונשין": נקודות מבט פרשניות

על הרקע לכתיבת הסיפור וכוונות הסופר נכתבו פרשנויות למכביר. פרט לסקירת מספר פרשנויות אין בכוונתי להרחיב את הסקירה הפרשנית אודות קפקא בסיפור הנדון. איני רואה בכך טעם רב, שכן, מעבר לקוצר היריעה ענייני להציג את הסיפור מנקודת המבט הטכנו-אתית וזיקתה לאתיקה התקשורתית בת זממנו.

עדי פרוש (2005)2 מונה מספר גישות פרשניות לסיפור: הגישה "הביוגרפית טריוויאלית" הגורסת שאירועים שונים בחיי קפקא הטביעו חותם על יצירתו ואופן כתיבתו, ואמנם אין סופר שבכתיבתו לא מצוי חותם כלשהו של אירועים שונים שהופיעו בחייו.

טענה אחרת, שקשה לקבלה, אליבא דפרוש, היא שקפקא עוסק ביצירתו אך ורק בתיאור עקיף, מוסווה של אירועים שהקרינו על חייו.

גישה אחרת, ה"אנטי הרמנויטית", גורסת כי לא ניתן למצוא בסיפורי קפקא ביטוי להשקפות כלשהן על האדם ועולמו בשל היסודות העלומים, הסתומים והמעורפלים שלא ניתן לסלקם מיצירתו באמצעות מיתת-סדום הרמנויטית.

גישה אחרת ה"אנטי פילוסופית", טוענת שכל ניסיון למצוא רעיונות פילוסופיים מעוות את היצירה ומסלף את משמעותה. גם אם כאלה מובלעים בסיפוריו, הם אינם רעיונות פילוסופיים.

הגישה ה"הרמנויטית-פילוסופית" הטוענת שמחשבה פילוסופית לא הייתה זרה לקפקא. פרוש מוצא בסיפור "מושבת העונשין" זיקה למבט פילוסופי של שופנהאור על מצבו של האדם ולרעיונות של ניטשה על הדרך לגאולת האדם (פרוש 2005 ,168).

בניתוחו את אי הודאות וגילויה ביצירותיו של קפקא טוען שמעון זנדבק (תשל"ה) כי קפקא אינו מכחיש שלהיגד הספרותי אופי פיגורטיבי ושאין להבינו כפשוטו והוא מכוון למה שמעבר לו. אבל ה"מעבר" נשאר חידתי. כל יצירה היא משל, אבל מובנה הוא בלתי נתפש ובכך מצטמצמת לאפס הפתיחות לפרושים שונים. מאידך פתיחות זו דווקא מתרחבת עד אין סוף, משום שאי הודאות פירושה שאסור גם לדחות לחלוטין אף אחד מכל מערכות ההסבר הרציונאליות (זנבק, 1975,).3

בין הפרשנויות וההקשרים השונים שהוצעו כרקע לכתיבת הסיפור מונה גלילי שחר (2008)4 את פרשת דרייפוס, פרשת בייליס, פריצת מלחמת העולם הראשונה בסמוך לכתיבת הסיפור, צליבת ישו ועוד. הוא סבור כי קפקא מיקם את התרגילים הספרותיים שלו לעיתים קרובות בסביבות טכנולוגיות - בתחום השפעתן של מכונות. שחר מציע קריאה טכנולוגית של "במושבת העונשין" לפיה מכונת הכתיבה (ממנה סלד קפקא שהעדיף את כתב היד) מייצגת את הבירוקרטיה האנונימית והאטומה של הפקידות האוסטרו-הונגרית שהוא היה אנוס היה לשרתה כאותו קצין שבסיפור. הקריאה הטכנית מציעה גם את הגיליוטינה, שדומה במשהו למכונת העונשין, כאלגוריה של שיח האלימות המצוי בלב כל שיטות הממשל, שיח שאותו מסמלת המהפכה הצרפתית. ברוח טכנולוגית זו גם את מכונת הירייה של מלחמת העולם הראשונה שפרצה בסמוך לפני כתיבת הסיפור (גלילי 127-133).

ארנולד בנד (2007)5 מדגיש את ההקשר ההיסטוריוציסטי של היצירה לפיו מאחורי הטקסט משתרע עולם של פרטים ואירועים מוגדרים שהודחקו בתהליך הכתיבה. אין בסיפור כל סמכות, אין את המושל הקודם שהגם שייצג את האכזריות שבעבר, הייתה לאכזריות זו משמעות שהובילה להארה. עתה אנו עומדים בפני "קלקול, שעמום ומבוכה", עת שכל המושלים הם חסרי משמעות. לעת הזאת הצדק נעשה על ידי מכאניזם אוטומטי שמתקלקל במהלך פעולתו. בנד מדגיש את הרוח הפוסט-מודרנית באמנות בת התקופה, הוא גם אינו מתעלם מנוכחות הרקע היהודי המלווה במתח שבין "הסדר הישן" שבמושבת העונשין לאווירת אי הוודאות של המושל החדש וההשלכות על הבעיות בנות הזמן.

אגמבן מנתח את הסיפור לאור היחס שבין השפה, כמכשיר שרירותי, למכונת העונשין שאיליה כבול האדם. בפרשנותו הוא רואה את כתב המכונה הננעץ בבשר הנאשם (השפה) כעונש, ואת התפרקות המכונה כניצחון הצדק על אזיקי השפה הכובלת וגאולת האדם ממנה(Agemben1987) . 6

מולר, בפרשנותו לסיפור, דוחה את הפרשנות התיאולוגית-גאולתית של הסיפור. הוא יוצא להסברו מנקודת מפגש שבין ממיומנותו המשפטית של קפקא כעורך דין לבין מבט היסטורי בן הזמן על הצדק הקולוניאליסטי שבשיטת ההגליה למושבות עונשין. לדעתו הסיפור מבטא ביקורתיות קיצונית של קפקא נגד שיטת עונשין זו (1986 Muller).7

אסטרדה רואה את יצירת קפקא כגילוי הנסתר באמצעות סמלים. בעקבות ההרמנויטיקה של ז'יד, מאן וקאמי, שראו את פשר המסרים של קפקא כמוּקשים וככאלה הם ניתנים לפרשנות באופנים סותרים, שרירותיים ואישיים, רואה אסטרדה את מבנה הטקסט הקפקאי דווקא כ "עומד בסימטריה אליגורית מול תמונה בהירה, מקורית וטראגית של החיים. העולם שהוא חושף לפנינו הוא העולם שאנו חיים בו בלי לראותו". (אסטרדה 2004, 178 ).8

ברוח אפלטונית מזהה גריי בסיפור דואליות בין שני זוגות בעלי מאפיינים נוגדים. הקצין והחוקר שלא ניתן למצוא ביניהם לא הסכמה אף לא זיקה וקשר, אין בניהם כל מכנה משותף. לעומת זאת בין החייל והנידון מתקיימת כימיה ספונטאנית של סולידאריות והבנה. זו מתקיימת במבט-עין, בהנחת צלוחית האורז שבמהלך הליך הענישה וגם לאחר התפרקות המכונה. פרשנות זו של העדר מכנה משותף משליכה על יחסים אישיים, היבטים חברתיים, תרבותיים וספרותיים (Gray 2002 ,218- 240).9

צימרמן (2009)10 רואה בסיפור מבט על מאפיינים אירופיים של התלהבות מהישגי הטכנולוגיה שהולכת ומבטלת את ערך האדם. לעומת אנושיות אירופית הקיימת רק בפוטנציה, המציאות משקפת גינונים אירופיים של איפוק שהופכים אותה לרדומה ומנועה מלהתנגד לעוולות חולניות של שררה וכוחניות. הקצין והמכונה מייצגים את המפגש בין הכוחניות הברברית לטכנולוגיה המלחמתית ההולכת מתעצמת. הנוסע-חוקר מייצג את האדישות הבולעת את העוול לתוך גינוני התרבות והאיפוק האירופיים. הברבריות הטכנית שאותה משבח הקצין משקפת את הריאליזם השואף למקסום העוצמה במלחמה המודרנית ריאליזם שבלע את האידיאליזם של השלום ששרר כמה עשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

כדימוי למכונת העונשין מציע קולב קירבה בין מכונת העונשין למכונת הכתיבה. מכונת כתיבה עונשית החוקקת בבשרו של הנאשם. פרשנותו את הסיפור משקפת רפלקסיה של קפקא על עינויי כתיבתו וקריאתו בכלל ובמיוחד בסמוך לכתיבת הסיפור (1982 Koelb ). 11

הדימוי המכאני תופש מקום מרכזי בפרשנותם של דלז וגואטרי (2005),12 לדידם הפשר של קפקא לפוליטיקה הוא מכאני, גם האדם וגם הסופר הם מכונות. "מכונה של קפקא מכוּננת אפוא על ידי תכנים וביטויים שעברו פורמליזציה בדרגות שונות, כמו על ידי חומרים לא מעוצבים שנכנסים לתוכה, יוצאים ממנה ועוברים דרך כל המצבים". לדעתם ב"מושבת העונשין" האדם הוא חלק מהמכונה הוא חדור בה והיא חודרת לתוכו ואולי זה מה שגרם להתפוררות המכונה ( שם, 33-34).

כבר לאור סקירה קצרה זו לא ניתן להימלט מהקביעה כי, "הספרות של קפקא היא קליידוסקופית, מחליפה גוני צבעים ומשנה צורות. ואולם קסם הקליידוסקופ מושתת על קיומו של האור. [...] קפקא מתהלך בין בני האדם ומשא האשם על כתפיו. הוא תר נואשות אחר זיקה וקשר. זו דרכו הצנועה אך מרחיקת הלכת להביא מסר של תקווה לשבירת 'הים הקפוא שבתוכנו'. זו דרכו לעשות את המעט שיש לאל ידו למען קורטוב של תיקון". 13

ברוח זו בה מסכם נתן אופק את יצירתו של קפקא אני מבקש כאן להציע לסיפור זווית ראיה טכנית כנקודת מוצא לפרשנות פילוסופית-ערכית שתפתח אשנב למבט על מציאות דומה בת-זמננו. זווית הראיה הטכנית שבסיפור מכוונת, באופן טבעי, למסר ערכי אותו אני מבקש להציע כעולה מן הסיפור. הפרשנית הטכנית תהיה צמודת-טקסט מתוך הנחה שקפקא כתב את "במושבת העונשין" מנקודת מבט מכאנית המתארת למעשה את מכונת הדפוס כמטאפורה למסר ערכי בדבר התנהלותה של העיתונות בת זמנו. כנספח לפרשנות זו הנשענת על העובדה שקפקא לא קשר את סיפוריו לתקופה או לזמן נקוב, אני מבקש להראות כי מבחינה זו לא נשתנה דבר והמשמעויות רלוונטיות גם לימים אלה, מעין נבואה קפקאית שבהיסח הדעת.14 הואיל ובמוקד המאמר עומד המסר הערכי-אתי המקופל בסיפור, והואיל וניתוחו נשען על ההנחה שקפקא היה אדם בעל מבט רפלקטיבי על עצמו ובד בבד יוצר מטפורי, כפי שמשתקף בברור מיומניו וכמעט מכול כתביו, הם אשר מאפשרים פרשנויות רבות פנים, אני סבור שמקומו של מאמר זה מצוי תחת מטריית ההרמנויטיקה הפילוסופית-מוסרית.

מבט פילוסופי על הליכותיו של קפקא כאמן יוצר.

מיומניו של קפקא ומהאפוריזמים שכתב (כמעט תמיד בגוף ראשון) מצטיירת דמות בעלת כושר רפלקטיבי נדיר ברציפותו. אדם בעל רפלקסיה מתמדת - אינו מנותק אפילו לשעה קלה מהתבוננות על עצמו. לאור זאת לא ניתן להימלט מן הקביעה כי בכל עת קפקא בוחן את מחשבותיו, מעשיו וכתיבתו במבט ביקורתי לחיוב או לשלילה בעיקר ביחסי הגומלין עם סביבתו כדי כך, "כאשר חש שאין ביכולתו להפיק סיפורת, יכול היה במבט רפלקטיבי לכתוב אפילו על אי יכולתו לכתוב - אפילו להתגבר עליה" (היימן,1986, 86).15 "הסוד והמסתורין אינם מביאים את קפקא לידי התמסרות אלא לידי רפלקסיה אין-סופית שלא תחדל להטרידו כל ימי חייו. לא רק את המסתורין הוא רואה בשעה שהוא מתבונן בו; הוא רואה גם את עצמו."16

יצוין שבדומה לרפלקסיה הרגרסיבית שערך דקרט בספרו "הגיונות" ושהובילה אותו למסקנה "אני חושב משמע אני קיים" (דקרט תשל"ו, 46 ואילך)17 גם קפקא, כעולה מכתיבתו הסיפורית והביוגרפית-יומנאית, בולטים כישוריו הרפלקטיביים. אני סבור כי יכולתו להסב מבט רווי תוכן על העצמי משתקפת כמעט בכל סיפוריו, בעוצמה מיוחדת ב"הגלגול". בנוסף לכושר זה הוא ניחן במבט תלת מימדי על המציאות: היקפית וחודרנית לעומקה. יכולות אישיותיות אלו באות לביטוי בכתיבתו בה אנו מבחינים בכושר ההפשטה המפרידה בין צורה לתוכן ובהטמנת מסרים ערכיים בתיאורים חומרים ומכאניים מובהקים.

אני סבור כי טבעו של המפגש בין רפלקסיה ומטאפורה ביוצר יש בו כדי להעשיר את הכתוב ולהניב יצירה רב-ממדית והיא שהותירה, בכתבי קפקא את הפתח המפורסם לפרשנות רבת-אנפין.

מפגש יכולות זה בקפקא הניב את "הטירה" "המשפט" ,הגלגול" "גזר הדין" "במושבת העונשין" ועוד.

ענייננו "במושבת העונשין" מטפורה טכנית-חומרנית שמייצגת ערכים חברתיים ומוסריים. כאמור, מטפורה זו צומחת ממזיגה של מבט רפלקטיבי שלווה בהתבוננות חודרנית למציאות שהשתררה באירופה של תחילת המאה העשרים.

דימויים רבים יוחסו למכונת העונשין למשל, אקדח, מכונית, מטוס, מחרטה, מתקן-רפואי, מכונת-כתיבה, צלב, גיליוטינה, מכונת-ירייה, מכונת ההרג של תחילת מלחמת העולם הראשונה, השפעות השעתוק של וולטר בנימין ועוד (גלילי 2008, 119-139).

כפי שעולה מיומניו, ברור שבמסגרת עבודתו בחברת הביטוח ג'נרלי ובמוסד לביטוח תאונות עבודה סקר קפקא בארבעת המחוזות שבתחום אחריותו מפעלי תעשיה רבים ונחשף לפעולתן של מגוון מכונות תעשיה ותהליכי ייצור תעשייתי. בנוסף כתב דו"חות רבים שלוו בתיאורים טכניים, על תאונות במפעלים ומניעתן. "הכתיבה הייתה בין-השאר [למשל הנטייה האומנותית שלו] דרך לשחרר את המתח שהצטבר בשעות העבודה במשרד, מה גם שחלק ניכר מחומר הגלם של קפקא נשאב מחוויותיו במוסד לביטוח" (היימן 115).

"ידי מלאות עבודה בארבעת המחוזות שלי [...] נופלים אנשים כמו שיכורים מהפיגומים לתוך המכונות, כל הקורות מתמוטטות, כל קירות המגן מתערערים, כל הסולמות מחליקים, מה שמועלה למעלה נופל למטה ומה שמורד למטה משמש מכשול להיתקל בו וליפול" (היימן 80).

ברוח האפשרות לפרשנות רבת-פנים כאמור אין מקום לדחות דימוי כלשהו מכל אלה שהוצעו כדימוי למכונת העונשין. מכל-מקום אני סבור שקווי דמיון הדוקים ביותר נמתחים בין מכונת העונשין למכונת הדפוס ולא רק בשל הדומות הטכנית של המבנה ודרך הפעולה אלא ובמיוחד בשל המשמעויות הערכיות המקופלות בדימוי זה. משמעויות אלו אני מבקש לחשוף בהמשך וזאת בהסתמך על המפגש בין הרפלקסיה והמטאפורה ברוחו של היוצר .

מי שהתבונן בפעולתה של מכונת הדפוס המצויה בבתי דפוס של ספרים, כתבי עת ועיתונים ימצא דמיון מאלף בין תאור מכונת העונשין בסיפור למכונת הדפוס שהייתה נפוצה במחצית האשונה של המאה הקודמת.

מטאפורה ומציאות

אני סבור כי "מושבת העונשין" מתארת את העולם כולו, מכונת העונשין את שיטת "הצדק הגואל",

ופעילות הקצין את השליח הנאמן של השיטה. המכונה ממוקמת בעמק קטן ומתוחם בדפנות סביבו המדמה את מרכז העולם. מכונת העונשין מתארת מכונת דפוס. "הקצין-השופט" כמשל לעיתונאי-כתב, המאמין בשליחותו ללא סייג. "הנדון" כמשל למי שנפגע מפרסום מגמתי, שקרי או מוגזם. "הנוסע" מכוון לקורא הסיפור ובעקרון לכל אדם בן תרבות הקורא עיתונים שעלול למצוא גם את עצמו קרבן של השיטה

אנלוגיה טכנית

מכונת הדפוס של תחילת המאה העשרים הייתה בנויה בתוך שלד עמודי מתכת (יצוקים או מעורגלים) כמסגרת חיצונית. בתוך מסגרת זו הורכב מערך של צירים ותמסורת גלגלי שיניים שתפקידם היה להפוך את התנועה הסיבובית של המנוע לתנועות אנכית ואופקית. תפקיד התנועה האנכית ללחוץ את משטח הגלופה עם תכני הדפוס לנייר הריק שהיה מונח על משטח המתכת התחתון של המכונה. משטח נלחץ זה תוכנן מראש והכיל את התוכן המבוקש להדפסה. בטרם התכנון הייתה הגלופה מסגרת ריקה וה"סַדָר" - פועל המכונה ערך בה מצרף של מוטות מתכת דקים 2 עד 3 מ"מ שבקצה כל מוט אות אחת, למילים, משפטים ותכנים של הטקסט שנמסר לו ולפי הצורך היו משבצים בין טורי המילים גלופות של תמונות או שרטוטים. מוטות האותיות נקבעו בתוך הגלופה והודקו לכדי יחידה אחת שגודלה הותאם לגודל הגיליון הנדפס. שיטה אחרת ומשוכללת יותר שהייתה נהוגה, בה היו יוצרים את גלופת הטקסט באמצעות הקשה על מכונה הדומה למכונת כתיבה שקשורה למנופים, גלגלים ואביזרים שונים. הסדר מקיש על הקלידים בדומה לכתבנית. פעולה זו שולפת ממחסנית מוטות מתכת עם אותיות שקועות הללו מצטרפות למילים, שורות ומשפטים וכשהנגטיב של הגיליון נשלם יוצקת המכונה לתוך שקעי האותיות עופרת מותכת שמתקררת ומתקשה תוך זמן קצר, האותיות השקועות חוזרות למחסנית והגלופה עם הטקסט הבולט מוכנה להדפסה. שיטה זו מכונה "לינוטייפ". שיטה דומה המכונה "מונוטייפ" בה הדפסת הקלידים מנקבת סרט נייר כל אות יש לה את קוד החרור שלה. את סרט הנייר בו מחורר קוד הטקסט המבוקש לדפוס מעבירים למכונה אחרת היודעת לפענח את הקודים ולתרגמם לאותיות, מילים ומשפטים. כל צירוף של חורים גורם ליציקת אות אחת. לאחר שנתקבלו שורות של אותיות בולטות, מצרף הסדר את השורות לעמוד שלם בו ניתן לשלב כותרות וגלופות של תמונות. את אלה נועלים בחוזקה במסגרת שהותאמה לגודל הנייר והיא מהווה גלופת עמוד שמועבר להדפסה. תנועת הגלופה אל הנייר שהיה מונח על משטח מתכת בחלק התחתון של מכונת הדפוס הייתה בדרך כלל מלמעלה למטה ואקט ההדפסה בא לביטוי בלחץ של הגלופה נושאת האותיות על הנייר כאשר כל צד של הדף עבר תהליך זהה. בסיום פעולת ההדפסה הייתה המכונה משליכה את הנייר המודפס בתנועה אופקית הצידה לערימה המיועדת להפצה.18

בהתאם לתיאורו של קפקא את מכונת העונשין מצטיירת לעניינו תמונה של מתקן הבנוי מסגרת, שרטט מעצב הטקסט בגלופת המחטים, מערכת גלגלים ומשדדה בה מסודר הטקסט במחטים. חלק זה נע אנכית לקראת המשטח התחתון - ה"מיטה", עליה כבול הנידון, כשהמשטח נושא את התכנים שנקבעו בו מראש.

התכנים אותם עיצב הסדר או הלינוטייפיסט בגלופה של מכונת הדפוס הכילו כתבות, מאמרים, סיפורים וכד'. מערכות עיתונים וכתבי עת בני הזמן היו בדרך-כלל באולם אחד, יש ומחיצת עץ רעועה הפרידה בין אולם ההדפסה לשולחן המערכת.

קפקא נחשף לבתי דפוס לא רק במסגרת עבודתו בחברה לביטוח תאונות עבודה, קיים תיעוד לא מבוטל על מפגשו עם מערכות עיתונים וכתבי-עת. למשל, במסירת כתבי-יד וסיפורת, במסירה לדפוס הזמנות לערב קריאה שארגן ללוי (היימן,125). קריאת עיתונים כשלעצמה גם היא הייתה חלק משמעותי בשגרת חייו (ברוד 1979, 92,70).19 אירוע טראומטי בתקופת סיוריו במפעלי תעשיה הייתה פרשת בייליס.

באפריל 1911 העלילו, בהסתמך על עדות שקר, על יהודי בשם מנחם מנדל בייליס כי רצח ילד נוצרי כדי להכין מדמו מצות לפסח. המשפט שנערך בקייב וארך כשלש שנים לווה בהסתה אנטישמית. חלקה של העיתונות המודפסת בליבוי ההסתה היה משמעותי ביותר. כותרות מוגזמות, ניפוח מידע מסית לעומת הצנעת מידע מאזן היה דבר מובן מאליו בהתנהלות העיתונות. בסופו של דבר זוכה בייליס, בהיבט התקשורתי, מצד אותה עיתונות שנקבה בו קודם לכן את אותיותיה במחטי מכונת הדפוס, נשמע קול דממה דקה.20

נקודת ציון משמעותית במפגשו של קפקא עם העיתונות אירעה ב-18 לספטמבר 1911. באותו יום התפרסם בעילום-שם מאמר ראשי בעיתון "באטשן בודנבאכר צייטונג" שתקף את היזמים של המוסד לביטוח מפני תאונות עבודה בפראג והאשימם במרמה רחבת היקף. קפקא, שעבד במוסד זה התבקש להשיב להתקפה זו. ב- 10 באוקטובר הוא שלח תגובה בת כ-5000 מילים שהוא הגדירה "מאמר סופיסטי בעד ונגד המוסד".

תגובתו המאוזנת הופיעה ב- 4 בנובמבר בעמוד השער של העיתון הנ"ל (היימן 113). במהלך 1913 הגה קפקא את "במושבת העונשין", בנובמבר 1914 סיים את כתיבתו וב-2 בדצמבר הקריא את הסיפור בפני ורפל, ברוד ופיק תוך הבעת שביעות רצון מאופקת מהיצירה (ברוד, 82).

חלקי המכונה ופעולתם כפי שמתאר קפקא בסיפור משרטטים העתק כמעט מדויק של מכונת הדפוס. השרטט, המיטה, המשדדה, גלגלי השיניים, מסגרת מוטות הפליז ואופן פעולתם מציירים מקבילה לחלקי מכונת הדפוס, "לכל אחד מהחלקים האלה ניתן במשך הזמן כינוי עממי, התחתון נקרא מיטה, העליון שרטט והאמצעי משדדה" (קפקא, 171).

השרטט הוא החלק העליון ונועד "בשביל המשדדה"(שם, 173). "שם בשרטט ישנו מנגנון הגלגלים שמכוון את תנועת המשדדה"(שם, 179), גזר הדין משורטט בו בכתב והוא מהווה נגטיב של המשדדה "שמופקדת על ביצוע פסק הדין"(173) כלומר, מדפיסה את פסק הדין בגופו של הנידון. לפי הכתב שבשרטט מסדרים במשדדה את המחטים. 21

בתיאור זה, המשדדה שבמתקן מחקה את הגלופה שבדפוס בצורתה, תוכנה ודרך פעולתה. כפי שהגלופה שבדפוס לוחצת את אותיות התוכן לנייר כך המשדדה לוחצת את מחטי לגופו של הנידון. בשתי המכונות קיימת זהות בתנועה האנכית, מלמעלה למטה, של החלקים לקראת היעד המונח על המשטח התחתון. בסופו של התהליך "משפדת המשדדה את הנידון ומשליכה אותו [הצידה] לתוך הבור"(181). בדומה לתיאור זה מעבירה מכונת הדפוס את העיתון המודפס הצידה בתנועה אופקית לערימה המיועדת להפצה. התיאור הטכני המדויק מצייר דמות סופר לא רק בעל כושר הבעה ודמיון אלא גם אדם בעל ידע טכני וכאשר ידע זה מצטרף לכושרו המטפורי התוצאה תיאור אנלוגי מדויק.22

המחטים: סידור המחטים לכתב הופכת אותן לבעלי משמעות תוכנית והוא יונק את דימויו ממוטות המתכת הדקים שבקצותיהן האותיות הסדורות לתוכן בגלופה. בדומה למשדדה התואמת את קווי הגוף של הנדון גם הגלופה תואמת את גודל הגיליון. בדומה למתקן העונשין שצורך התקנה מוקדמת, כיוון וסידור ורק לאחר מכן "המתקן עושה הכול בעצמו"(שם, 170), כך גם מכונת הדפוס לאחר ההכנה מדפיסה באופן עצמאי.

התיאור המכאני והמדויק שמפורט בסיפור מקרין גם על הקצין מפעיל המכונה. הסיפור מתאר דמות אנונימית, נטולת ריגושים ומבויתת-תכלית, אשר כל ישותה נסבה על פעולת המתקן. הקצין לא רק משרתה הנאמן של השיטה, הוא גם ה"נפש" של המכונה וספק הלקוחות שלה. אין מכונה ללא הקצין ואין הקצין ללא המכונה. תאור של תלות סימביוטית בין שתי הישויות המיכאניסטיות הללו, "היה כמעט מחריד לראות איך הוא מהלך עמה ואיך היא מצייתת לו" (שם, 198).23

שיטת העונשין ועיתונות: אנלוגיה אתית

"קפקא לא מעריץ סתם מכונה טכנית; הוא יודע היטב שהמכונות הטכניות הן רק רמיזות למערך מסובך יותר שמאפשר בו בזמן קיום של מכונאים, חלקים, חומרים ואנשי צוות ממוכנים, תליינים וקורבנות, בעלי עוצמה וחלשים, כולם בתוך אותו מכלול קולקטיבי..." (דלז וגואטרי 2005, 106). דברים אלה מהווים גשר בין הדימוי הטכני למסר האתי-חברתי כיעדו. לאנלוגיה בין המכונות למערכות אחרות כגון, אדם פוליטיקה, בירוקרטיה, חינוך, בריאות, משפט, תקשורת ועוד, תפקיד חשוב בהיבט הספרותי, זאת בשל זיקתו למישור החיים הקונקרטי. חשיבות זו בולטת במכלול יצירתו של קפקא בשל המעבר מההיבט הטכני להיבט הערכי, גם כאשר הוא מרומז, סמוי או חידתי. 24 אני סבור כי בהיבט הערכי של מכונת הדפוס, כפי שהיא מתוארת כמכונת עונשין, קפקא מבקש להעביר מסר שיש בכוחה של התקשורת לחקור, לשפוט ולהעניש.

אציין שוב כי כתיבתו הסיפורית של קפקא אינה מתייחסת לזמן מוגדר. הסיפורת הקפקאית מרחפת תמיד מעל קו הזמן ויכולה לנחות על קו המשך בכל נקודה רלוונטית למסר של הסיפור.25 מבחינה זו הוא צועד בעקבות קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל-חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה-זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קהלת,א' 9,10).

בשנה בה נכתב הסיפור "מושבת העונשין" הייתה העיתונות הכתובה מקור האינפורמציה העיקרי בארצות התרבות בעולם. הרדיו ככלי לתקשורת המונים קיבל תנופה רק בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. תקשורת חזותית לא הייתה נפוצה. מכאן שמכונת הדפוס הייתה אמצעי הייצור האולטימטיבי לתקשורת המונים באמצעות העיתונות המודפסת.

קפקא כמטפוריסט המתבונן בעולם שסביבו מבקש לתאר בסיפור זה מציאות ריאלית בה הבחין. הגם שבאותן שנים מגמת העיתונות הצהובה הייתה מתונה במעט מאשר כיום, הוא הבחין בכוחה הפוגעני וראה רבים שחזו על בשרם את אופן פעולתה באמצעות תכניה. "הכלל פוסק שהאשמה ודאית תמיד" קובע הקצין בפני הנוסע (קפקא, 176) ורוחץ את ידיו (שם, 170,196). "זכות הציבור לדעת" "אנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה" "אנו אמונים על חופש הביטוי" וכד', רוחצים אנשי תקשורת בניקיון כפיהם.26

לשאלת הנוסע, האם הנדון יודע מהו גזר הדין שנגזר עליו? עונה הקצין "לא [...] מה הטעם להודיעו לו, הרי הוא חוזה אותו מבשרו" (שם, 175). גם במפגש של אדם תמים דרך עם שיטת העיתונות בת זמננו אפשר יחווה על בשרו את "פשעו" בעיתון.

התבוננות במטאפורה המכאנית לא מאפשרת להימלט מהשלכותיה המנטאליות על הנמשל. הדם המוקז מהנידון משמש ציור-דימויי של נפש הנפגע מהשיטה לפי מסורת היהדות (גם הנצרות) "הדם הוא הנפש" ומדובר לא רק בשיטת כתיבה והדפסה אלא בפרסום של הנדון. לאלמנט הפרסום המודגש בסיפור יש זיקה הדוקה ליעדי התקשורת. וכך אומר הקצין,"יום לפני ההוצאה להורג כבר היה העמק כולו מלא אדם כולם באו רק כדי לראות"(שם, 185). וכדי למנוע הפרעה בפרסום "הפשע" כלומר, "כדי שיוכל כל אחד לבדוק את ביצוע גזר הדין עשויה המשדדה זכוכית [...] ועכשיו יכול כל אחד לראות בעד הזכוכית איך הכתיבה [תוכן הפשע] נחרטת בגוף" (שם, 178). יתירה מכך, לסילוק מכשול טכני בדרך לפרסום דרושות "מחטים משני סוגים [...] כל מחט ארוכה יש לה על ידה מחט קצרה. הארוכה היא שכותבת והקצרה מתיזה מים כדי לשטוף את הדם באופן שהכתב נשאר ברור כל הזמן" (שם). מרכיבי הפרסום והמורכבות הטכנית למניעת טשטוש הפרסום בסיפור ראויים לתשומת לב מיוחדת בהקשר הפרשני המוצע כאן: פרסומו של נושא הפגם בכתבה עיתונאית צריך גם הוא להיות בולט, ברור, חד-משמעי וללא כל פשרה מילולית העשויה להקהות את חדות המגמה.

כתיבתו המטפורית של קפקא מובילה כמעט תמיד מתיאורים פחותי-ערך כמשל (במקרה זה עולם החומר הטכני) לנמשל הנעלה יותר (הרוחני, הערכי). הגוף שותת הדם בסיפור המזעזע אינו אלא ציור דימוי לנפש ההרוסה מפעולת האל-חזור של המחטים. הדפסת תכנים בעיתון היא פעולת אל-חזור בדומה לנעיצת המחטים בגופו של הנידון.

לא בכדי קפקא מדגיש בתיאורו המכאניסטי היבטים שונים של הפרסום. בנוסף על השקיפות הנדרשת לפרסומה לעיני-כל של עבירת הנידון במחטי זכוכית שקופות כך גם מחטים שנועדו לשטיפת הדם המסתיר את הכיתוב בגופו של הנידון. גם מיקומה של המכונה קשור לעניין הפרסום; המכונה מוצבת במרכז העמק כאילו היא טבורו של עולם במקום נמוך ונוח לתצפית וממנו מציגה את "הכשל" של הנידון, "לעיני מאות צופים - כולם עמדו על בהונות רגליהם עד הגבעות" (שם, 186). השיטה שקבעה את המכונה במרכז העמק המוקף מורדות לנוחות צפיית הקהל מסמלת ריכוזיות, עריצות ותאוות כוח לשלוט בזולת במסווה של שליחות למען הצדק וככזו היא מייצגת את מה שקפקא זיהה כ "עריצות התקשורת", היא התאווה לשלוט בתודעת ההמונים, לעצבה, לקבוע את סדר היום הציבורי וכן להשפיע על קבלת ההחלטות בהתאם לאינטרסים כלכליים (רייטינג) ואידיאולוגיים (אג'נדה ו-או השקפת עולם של העיתון, העורך ו-או הכתב). שתי השיטות להשתת צדק בעולם; שיטת העונשין ושיטת התקשורת רואות עצמן כיעילות ומביאות צדק לעולם, לחברה וגאולה לחוטא.

לטעמו של הקצין שיטת העונשין מטהרת את העולם מטומאת החוטאים וגואלת את הנידון החוטא מסכלותו ומאשמתו, "כמה שקט נהיה האיש בשעה השישית גם הטיפש הכי גדול מקבל שכל. זה מתחיל סביב העיניים מכאן זה מתפשט, אתה מסתכל ורואה ואתה כמעט מתפתה לשכב איתו יחד תחת המשדדה"(181).27 בכל מקרה משיחיותו של הקצין באה לביטוי בפעולתו. שהרי, אם הוא נתפס בסופו של דבר כלא הוגן פעולת המכונה על גופו תביא לגאולתו. ואם כוונת קפקא להציגו כמי שמוכן למות על אמונתו בשיטה, גם במקרה זה המוות באמצעות המכונה (השיטה הישנה) יביא אותו לגאולה. אדגיש כי בשום מקרה הקצין אינו מוצג בסיפור כסדיסט מרושע שנהנה מסבלם של נידוניו (Noris 1978, not 93),28 מדובר בדמות חדורת אמונה בצדקת דרכה. אדם שמוכן להרוג ולהרג על מזבח אמונתו ביעילותה של השיטה להטמעת הצדק בעולם . אפשר שגם כאשר הוא רואה עצמו בלתי צודק הוא מכוון את השיטה (מתוך אמונה בה) כלפי עצמו כדי להיגאל באמצעותה.

קפקא מוביל בסיפור את האמונה העיוורת של הקצין בשיטה, במכונה ובתפקידו לכדי אבסורד, כדי-כך שהקצין מחליף את הנידון. חתירתו של הקצין לשכנע את הנוסע בצדקת השיטה ואולי בתוך כך הוא הכיר לפתע בכך שאינו הגון, הוא מעמיד את עצמו במקום הנידון, רותם עצמו למכונה כדי לחוות את התהליך החינוכי הצודק והמושיע. בנקודה זו של הסיפור הוא מסיים את חייו במוות אכזרי יחד עם המכונה המתפרקת על גופו. תמונת הסימביוזה הטכנית-משיחית שבינו לבין המכונה מעבירה מסר של "בחייהם ובמותם לא נפרדו".29 השיטה על כל מרכיביה ומפעילה קורסת לתוך עצמה במרכז העמק החולי.

תפקיד הנייר שמוכנס לשרטט מדמה את הטיוטא שבכתב-יד או במכונת הלינוטייפ בשלב עריכת הגלופה. הקצין מראה לנוסע בשנית את הכתב הלא מובן, "אבל היה ברור שגם עכשיו לא הצליח לקרוא, 'היה הוגן!' ["sei gerecht"].30 כתוב פה חזר הקצין ואמר. 'יתכן' אמר הנוסע, [...] 'יפה', אמר הקצין [...] ועלה עם הדף בסולם. בזהירות רבה הכניס את הדף אל השרטט, וערך מחדש את כל מנגנון הגלגלים" (196).

את תוכן המילים "היה הוגן!" שהופיע על הנייר ייעד הקצין לעצמו, הייתה זו משדדת המחטים שייעד, אולי, לגאולתו, שהרי לפי השיטה מפעילים את טקסט הצדק המחנך חודר הגוף לצורך חינוך וגאולה רק של "אשמים".

בהקשר הנוכחי של הסיפור לשתי המילים הללו משמעות עמוקה ביותר והיא ראויה לבחינה קשובה של כוונת הסופר:

1. אין כל מסר וקפקא לא התכוון לדבר.

2. כוונת קפקא להציג את הקצין כאדם הוגן שמוכן לא רק להרוג אלא גם להיהרג על אמונתו.

3. קפקא התכוון להציג את הקצין כמי שבמעשיו ובאמונתו בשיטה כשל בהגינותו (או בצדקת דרכו) ולכן בא על עונשו באותה צורה בבחינת, "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון".31 הוא כשל ב- היה הוגן (או צודק) לפיכך נענש באותה השיטה בה העניש.

4. קפקא מבקש להשאיר את דמות הקצין באפורייה אפלטונית כאדם שבכל זאת היו בפנימיותו ספקות כלשהן ביחס להוגנות או לצדקת השיטה ולמעשיו, ספקות שלא ניתן להבחין בהם במהלך הסיפור.32

5. הואיל ומדובר בסיפור מטפורי קפקא הציג את המסר של המשל היה הוגן והותיר לקורא לשבץ בעצמו את המסר הזה לנמשל אליו הוא התכוון.

דיון:

1. אפשרות זו יש לדחות על הסף משום שמעמידה את הסופר כתם ושאינו יודע לשאול ומבטלת מראש הצורך לעשייה פרשנית.

2. מהתנהגות הקצין, כפי שמציג הסיפור, כמאמין אמונה בלתי מסויגת בחשיבות שליחותו ואף מוכן למות למען השיטה והמשך קיומה לעתיד ניתן למצוא תמיכה באפשרות 2, לעומת זאת נכונותו למות תחת חריטת "היה הוגן" עשויה להצביע על כך שהוא אינו רואה את עצמו הוגן. לכן למות למען שיטה הגונה בשל כישלונו בחוסר הגינות יוצרת בסיפור סתירה פנימית בין אמונתו כחלק מהשיטה ובין השיטה כשיטת צדק. לפיכך סתירה פנימית זו מהווה מכשול פרשני ומורידה מהפרק את אפשרות 2.

3. אפשרות זו מציגה רציונל מובהק ומוסר השכל לכן היא רלוונטית לסיפור כפי שהוא לעצמו. מנגד, בחינה מכל זווית ראיה פרשנית לא מאפשרת להימלט מהקביעה שמדובר בסיפור מטפורי בעל מסר ערכי ולא במערך סיפורי סתמי. פרשנות זו מורידה את אפשרות 3 מעל הפרק ולו בשל המחשבה שמוסר ההשכל של "היה הוגן" מתכוון לנמשל רעיוני שמצוי מחוץ לסיפור. השארת משמעותו בתוך המסגרת הסיפורית כמשל נותרת כמטרה משנית אם בכלל. רגישותו של קפקא לצדק וערכים שאינה מצויה במחלוקת, תומכת בדחיית אפשרות זו.

4. אפשרות זו מתקבלת על הדעת בשל מאפייני הכתיבה החידתית של קפקא, הסיומות הבלתי צפויות, הנתק מזמן מוגדר של הסיפור ואי הבהירות של המסר "היה הוגן" תומכים באפשרות זו. ברם אפשרות זו לא נותנת את התשובה בפועל, שהרי היא מותירה את הקוראים בערפל חידתי. הקורא נותר באי-ודאות וממשיך במאמץ לעמוד על כוונותיו של האמן.33 מכל- מקום אפשרות זו שנראית תקפה יכולה לשמש כקרש קפיצה לאפשרות אחרת שתבקש את הפרוש בנמשל עצמו.

5. אפשרות זו מתקבלת על הדעת משום שהיא מקפלת בתוכה את הרציונל של אפשרות 4 שבכוונת הסופר להותיר סימני שאלה.

הגם שאין יומרתו של המאמר הנוכחי להבהיר את כל המעורפל שבסיפור, במסגרת הפרשנות המוצעת כאן אני מבקש להציע תשובה אפשרית לשאלה: מהו המסר אליו התכוון קפקא ב"היה הוגן"? אני סבור כי אמירה זו משמשת גשר להעברת המסר מהמשל לנמשל. אם הקצין המאמין והנאמן ללא סייג לשיטה חרט בבשרו מסר זה, אפשר שקפקא התכוון להעברת המסר הערכי "היה הוגן" לכל אדם, מוסד, שלטון או עיתון. המסר העולה מהתמונה החותמת את הסיפור הוא שבהעדר הגינות נאורה ומפוקחת כל שיטה תקרוס לתוך עצמה, במיוחד כאשר מפעיליה מאמינים באופן עיוור בה, ובשליחותם כחלק ממנה ואינם מסוגלים לביקורת עצמית.

אני סבור שכמו בסיפורים אחרים גם את הסיפור הזה קפקא מתחיל מתוך דחיפה חיצונית34 הוא הבחין בעוצמתה של העיתונות בת זמנו והתרשם לשלילה מהתנהלות שרירותית ואי הגינות. מעבר לרמת אי-ההגינות שפגש קפקא במאמר ההתקפה על מקום עבודתו, חזה, בין השאר, גם בעלילת הדם על בייליס. עלילה זו נופחה בעיתונות באופן הדומה למפלצתיותה של המכונה. העיתונות גרמה לנוכחותה של העלילה על סדר היום הציבורי זמן ממושך, בין היתר מכוח השליחות ה"נאמנה" של העיתונות. בייליס זוכה זיכוי מלא ב- 25 בספטמבר 1913 בקול דממה דקה של העיתונות. כשנה לאחר מכן כתב קפקא את "מושבת

העונשין".35 תאור קריסת המכונה על הקצין ומותו מבלי שהצליח לחרוט המילים "היה הוגן" על בשרו מבטאת את פשיטת הרגל הערכית של השיטה הקיימת. לא בכדי מנותק הסיפור מנקודת זמן מוגדרת.36 המסר הערכי-מוסרי המתבקש בהכרח מן הסיפור הוא בעל תוקף על-זמני וככל חוק מוסרי הוא נצחי, כוחו רב לו בכל מקום ובכל זמן. אין מדובר ברוח נבואה שאחזה בסופר אלא באינטואיציה הגיונית ובהירה.

אחרית דבר

התנהלות התקשורת בת זמננו שרויה ב- framing ועמוסה ב-forming כשיטה מבקשת מטרה, למסגר או לעצב את תודעת הציבור,התנהלות שעליה נתן המחקר המודרני דעתו בהרחבה.37 של תודעת הציבור אנו נוכחים בהתפרקות סייגים ערכיים: מידע מנופח בכותרות ובתוכן פעמים רבות ללא תמיכה עובדתית, הצנעת או הסתרת מידע רלוונטי שעשויה לעמם את הסנסציה שמטרתה אינטרס כלכלי (רייטינג) או אג'נדה אידיאולוגית-פוליטית של כתב או עורך. פעמים רבות שלשון הרע הוא חלק משמעותי בתפריט המוצע לקוראים. כל אלו מלווים בתחושת אמונה ושליחות בצדקתה של השיטה וזאת בחסות סיסמאות כגון "חופש הדיבור", "זכות הציבור לדעת", "אנו כלב השמירה של הדמוקרטיה" ועוד.

למקרא "מושבת העונשין" מזווית הראיה המוצעת כאן מצטייר קפקא לא רק כסופר בעל ראיה חודרת אלא גם כאמן שביכולתו להטמיע את המציאות הסובבת את עולמו-עולמנו במטאפורות בעלות מסר ערכי רלוונטי לכל עת. מעבר לכך ניתן לראות בסיפור חיזוי עתידי שלו שלא במודע. הסיפור מניח מסר שהליכות בלתי הוגנות מובילות לקריסה.38

גם תיאור הלבד שמוכנס לפיו של הנדון משתלב היטב בפרשנות הנוכחית, "הוא מיועד למנוע את האיש מלצעוק ומלנשוך את לשונו" (קפקא 172). נוכחותו של פרט זה בסיפור משקף נכונה את מציאות חוסר האונים של אדם שנפגע מכתבה בעיתון. אין באפשרותו לצעוק וגם לא ניתנת לו זכות הצעקה על העוול. וזאת ברוח תיאורו של הקצין, "כעבור שעתיים מסלקים את הלבד כי לאיש אין כוח לצעוק" (181).

ברוח זו גם קערית האורז שמניחים למראשותיו של הנידון אחרי שעות של עינויים משתבצת היטב במטאפורת העיתונות, "בקערית הזאת שלמראשות המיטה [...] שמים דייסת אורז חמה שהאיש יכול, אם הוא רוצה, לקחת ממנה ככל שלשונו משיגה" (שם).

דייסת האורז איננה פרט קישוטי בסיפור אלא פריט במלאכת המחשבת של הסופר. במסגרת הפרשנות המטפורית המוצעת כאן ניתן לראות את מנת האורז כ"המעט מזער" של "אובייקטיביות", ככל שמצויה בכתבות משמיצות, בה עשוי הנפגע למצוא קורטוב של נחמה. ממשיך הקצין את תיאורו, "אף אחד מהם לא מוותר על זה. אני עצמי לא ראיתי אחד כזה ויש לי ניסיון רב. רק בשעה השישית הוא מאבד את תאוות האכילה"(שם). מנת "האובייקטיבית" שאותה מסמלת צלחת האורז בסיפור מופיעה בטקסט פוגעני בן זמננו במילים כגון, "לכאורה", "כביכול", "קיים חשש", "יש תחושה בציבור" וכד'. לפעמים תופיע תגובה מינורית של הנפגע במיקום זניח. "מנת האורז" לעולם לא תופיע בכותרת או במקום בולט בכתבה. נפגע שננעצו בו "מחטי המשדדה" יכול במצבו חסר האונים למצוא במילים כגון "לכאורה" וכד' בדיוק את אותו עונג שמצא הנידון הגוסס בדייסת האורז התפלה שהרי מילים אלו כלל אינן מכוונות לקורא, מבחינתו הן "שקופות" ואינן קליטות הן נועדו, רק ואך ורק, להגן על הכותב מפני תביעה ולא להציע מצג מאוזן.

קצרה היריעה, גם אין זה ממטרות המאמר הנוכחי לנתח דוגמאות משוות בין שיטת העונשין כמשל, לשיטה התקשורתית הנהוגה בימנו. לכל צרכן תקשורת באשר הוא ידוע במה מדובר, הוא פוגש בדוגמאות מדי יום ביומו, גם אם לא תמיד נותן דעתו לשיטת "הצדק" הנהוגה בתקשורת, אולי משום שנולד לתוך השיטה, גדל וחי עמה בלא מודעות לצורך בקריאה ביקורתית, מה גם שזו הוזנחה לחלוטין במערכות החינוך שבמחוזותינו. מסתובבים בינינו "פגרים" פוליטיים וכלכליים וסתם "צללי אדם" מן השורה שהתקשורת העבירה בהם תהליך שיפוטי-עונשי עיוור המזכיר את ניקוב מחטי שיטת העונשין בבשרו של הנידון.

ברוח התמוטטות השיטה על הקצין עדים אנו בימים אלה להתפוררות הערכית (במידה מסוימת גם הכלכלית) של השיטה על ה"קצין" למשל: פרשיות מקסוול, "מעריב" של נימרודי את דנקנר, ערוץ 10, ברלוסקוני, רדסטון, מרדוק, בלאו ועוד. לאור העובדות הללו נראה כי הערך "היה הוגן" של "קצין" התקשורת בן זמננו, המוכן לחצות כל משוכה ערכית מתוך "אמונה" ב"שליחותו", מייצגת את הדבקות בשרות "המפקד הישן".

מאמר זה חותם בהפניית הקורא לאמירה פרשנית של ולטר בנימין על כתיבתו של קפקא: החידתיות הרבה והפשטות הרבה מתקשרות במחווה זו39 ועושות אותה לחייתית [...] כי אין הרומן אלא פיתוחו של המשל. ואולם המילה 'פיתוח' היא דו-משמעית. כשם שהניצן נפתח לפרח, כך נפתחת סירת-הנייר המקופלת, שמלמדים את הילדים להתקינה, לגיליון חלק. וצורה שנייה זו של 'פתיחה' תואמת, בעצם, את המשל, את הנאתו של הקורא המחליק אותו עד שמשמעותו מונחת על כף-היד. אבל משליו של קפקא נפתחים במובן הראשון, כלומר כמו ניצן הנהפך לפרח. 40

מודל ההסבר שהוצע כאן לסיפורו של קפקא, כמו אחרים שלא הוצגו מאששים את אופן פעולתה של "השיטה הישנה" אותה מתאר קפקא בסיפור.

הגישה הפרשנית המוצעת כאן פרטה את המכאניזם של שיטת העונשין לקפקא כמשל, ומבקשת לפתוח אשנב למבט ביקורתי כלפי התנהלות התקשורת בת זמננו, ככל שהיא מתנהלת ברוח זו.

המכללה האקדמית צפת



הערות
1. כל מראי המקום במקור מתוך: קפקא, פ. (2000) רופא כפרי וכתבים אחרים, תרגמה, א. המרמן, תל-אביב: עם עובד, אלא אם כן צוין אחרת.
2 פרוש,ע. 2005. "'במושבת העונשין' של קפקא ושופנהאור וניטשה על הסבל האנושי". עיון, נ"ד, עמ' 168- 201.
3 זנדבק, ש. 1975. דרך ההיסוס: על אי הודאות וגילויה ביצירת קפקא. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 10.
4 גלילי,ש. 2008. הפצע של קפקא, ירושלים: כרמל.
5 בנד, א. 2007. שאלות נכבדות. תרגמה: נילי אלכסנדרוביץ, אוניברסיטת בן-גוריון: דביר.
Agamben, Giorgio. 1987 "Kafka gegen seine Interpreten verteidigt", in Idee der Prosa, Surkamp, 6 Frankfurt A/M .
Muller -Seidel, W. 1986. Die Deportation des Menschen: Kafkas "in der Strafkolonie" im europaischen 7 Kontext. Stutttgart: Metzler.
8 אסטרדה, א. מ. 2004. "האפוקליפסה של קפקא", בתוך: לאה צבעוני (עורכת), שיחות על קפקא ועוד, ירושלים: צבעונים. 178-180.
Gray, T. Richard, 2002. "Disjunctive Signs: Semiotics, Aesthetics, and Failed Mediation in `Ter 9 Strafkolonie"' in A Companion to the Works of Franz Kafka. James Rolleston, (ed.) N. Y. : Library of Congress .
10 צימרמן, הנס ד. 2009. להבנת קפקא. תרגום מ. קראוס, ירושלים: כרמל, עמ' 90-98.
Koelb, C. 1982."`In der Strafkoloie`; Kafka and the Scene Reading", German Quarterly 55 () 511-525. 11
12 דלז, ז' ופ. גואטרי. 2005. קפקא - לקראת ספרות מינורית. תרגום רפאל זגורי - אורלי ויורם רון, תל-אביב: רסלינג.
Deleuze G. and F. Guattary, 2000, Kafka Toward a Minor Literature.
13 אופק, נ. 2004. "פרנץ קפקא - מסתורין ענווה ואמת", בתוך:לאה צבעוני (עורכת), שיחות על קפקא ועוד, ירושלים: צבעונים,.עמ' 28.
14 לעניין זה אומרת Ruth V. Gross (2002) : " Kafka`s works have been interpreted to explain ways of looking at the present moment occurred, be it 1925, 1965, or 2000.Because Kfka indicated no precise dates in his stories, and because his stories are not set in any definite time, their characters tend to be interpreted by readers as actors in an always present."
15 היימן, ר. 1986. קאפקא ביוגרפיה. תרגום נעמי כרמל, ירושלים :שוקן.
16 שם, עמ' 20. מדובר בכושר הרפלקטיבי של קפקא על כך יורחב בהמשך.
17. ר. דקרט, 1976. הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. תרגם יוסף אור, ירושלים: מאגנס.
18 בגרמנית "Druck" - דפוס ולחץ הן מילים זהות.
19 ברוד, מ. 1979. פרנץ קפקא: יומנים 1923-1914. ירושלים: שוקן. ראו עוד, למשל, ברוד 1979, עמ' 70,92., היימן 1986, עמ' 24,64,67,81,82 ., מארי 2011, עמ' 61,75.
20 לפי מסקנות ועדת חקירה שהוקמה ב1917 הנער נרצח בפעילות פלילית. למרות זאת עד היום משמש קברו של הנער אתר עליה לרגל לאנטישמים. בהרחבה ראו: בייליס מ. 1994. סיפורו של מנדל בייליס. ירושלים: יחדיו.
21 משדדהEGGE)) היא בדרך-כלל כלי חקלאי לרידוד רגבי אדמה חרושה העשוי מסגרת ובתוכה שיני מתכת ברווחים המשתנים בהתאמה לגודל הרגבים הנדרשים.
22 קפקא רכש ידע טכני במסגרת עבודתו בחברה לביטוח תאונות עבודה. הגם שהמחקר הפרשני מתייחס לרקע זה של הסופר, לעניות דעתי, לא ניתנה תשומת לב ממוקדת להשפעותיה על הפן הטכני של כתיבתו.
23 דלז וגואטרי מדגישים את האחדות החזקה בין האדם למכונה האדם חלק מהמכונה והמכונה חודרת אותו עמ' 34.
24 ראו בסקירה המקדימה לעיל.
25 ראו הערה 3 לעיל.
26 במהלך הסיפור הקצין רוחץ את ידיו מספר פעמים עניין זה מבטא בסיפור היבט מוסרי מובהק. פונטוס פילטוס שהיה הנציב הרומי ביהודה (26-36 לספירה) שאישר את צליבת ישו, לאחר מכן רחץ בניקיון כפיו (מתי, כ"ז 24) רישומה של התנהגותו הבלתי הוגנת באה לביטוי ביצירות אמנות רבות שלא נעלמו מעיני קפקא..יצירות אלו מבטאות דוגמה לאי- המוסרית שבטיהור העצמי של עושה העוולה. ידוע כי קפקא התעניין בהיסטוריה של תקופה זו ואף היה ברשותו ספר על היהדות בתקופה של ישו (היימן, 183). מקורו של המשפט: "ארחץ בניקיון כפי" בספר תהילים כ"ו, 6.
27 התיאור של הקצין שדן עצמו למוות באמצעות תכניה המילוליים חודרי הבשר של המכונה, כגואלת מן החטא, מקיים זיקה מסוימת לפרשנותו של אגמבן, הרואה במכונה ובכתב סמל לעריצותה של השפה הכופה עצמה על הכותב, כפי שזיהה קפקא במהלך כתיבתו וביקש להשתחרר (להיגאל) ממנה (Agemben 1987).
Norris, M. 1978 "Sadisem and Masochism in Tow Kafka Stores", Modern Language .28
29 ספר שמואל ב' א, 23. בהבדל קיצוני מהסיפור בקינת דוד שבספר שמואל ב', הכוונה כאן על דרך השלילה.
30"היה הוגן!" בתרגום אילנה המרמן ו נ. מירסקי. ישורון קשת תרגם, "צדק תרדוף!", קפקא, פ. 1977. סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם ישורון קשת, ירושלים: שוקן, עמ' 176,7. אפשר גם תרגום של "היה צודק!". בתרגום האנגלי של Muir: "be just! ".
Kafka, F. 1975. The Metamorphosis in the Penal Colony' and Other Stories, Translated: Willa and Edwin Muir. New York: Schocken Books.
מנקודת המבט של מאמר זה אין משמעות להבדלים בין גרסאות התרגום.
31 פרקי אבות, ב' 6.
32 על אי הוודאות וגילויה ראו,
33 כתיבתו החידתית של קפקא היא מן המפורסמות וראו זנדבק, תשל"ה.
34 ראו למשל, פלוסר, ד. (2004). "אני מחפש לפתרונות את השאלות", בתוך: לאה צבעוני (עורכת), שיחות על קפקא ועוד, ירושלים: צבעונים.59-88.
35 ראו פרשת בייליס הערה 19 לעיל, וכפתח צר למבט על התקשורת בת-זמננו אני מפנה כאן לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין הוצאת דיבה על סרן ר'. וכן פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון שהותיר את הקביעה העקרונית בפסק הדין של המחוזי בדבר קיומו של לשון הרע (בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 8206/06 ).
כל ההרכב מסכים לקביעת השופט פוגלמן כי הגיע העת לשנות מההלכה שנקבעה בע"א 213/69 בעניין תחולת סעיף 15 (2) לחוק ביחס לפרסומים עיתונאיים (בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 751/10 , ע"א 1236/19, ע"א 1237/10 ). יצוין כי בשל חשיבותו העקרונית של הנושא העלה נשיא בית המשפט העליון את הערעור לדיון נוסף בהרכב מורחב.
36 כך גם הסיפורים האחרים של קפקא נושאים מטפורית מטען אל-זמני.
37 אילי העיתונות מקסוול, מרדוק נמרודי ואחרים כשלו בהאזנות סתר, מתוך הרגשת שליחות כביכול, בעוד המניע אינטרסים של רייטינג, אג'נדה או אידיאולוגיה של "תיקון עולם". במאמר הנוכחי אין מקום להרחיב הדיון בעניין זה, להרחבת היריעה בנושא המסגור התודעתי ראו למשל, D'Angelo, Paul, 2002. "News framing as a multiparadigmatic research program: A response to Entman". Journal of Communication, 52, pp. 870-888.
Entman, Robert M. 2003. "Cascading activation: Contesting the White House's frame after 9/11", Political Communication, 20(4), pp. 415-432.
Gross, V. Ruth, 2002. "Hunting Kafka Out of Season: Enigmatics in the Short Fictions" in A companion to the Works of Franz Kafka. Ed. James Rolleston, N.Y. Library of Congress. pp. 247-262.
Hertog James K. & McLeod Douglas M. 2001. A multiperspectival approach to framing analysis: A field guide. In S. D. Reese & O. H. Gandy & A. E. Grant (Eds.), Framing public life: Perspectives on media and our understanding of the social world. New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates Publishers, pp.139-162.
Leung Lisa. (2009). Mediated violence as 'Global News': Co-Opted 'Performance' in the framing of the WTO. Media, Culture & Society, Vol. 31(2), pp. 251-269.
Reese, Stephen D. 2007.The framing project: A bridging model for media research revisited. Journal of Communication, 57, pp. 148-154.
Reese, Stephen D. 2010. Findings frames in a web of culture. In: D'Angelo, P. & Kuypers, J. A. (Eds.). Doing news framing analysis: Empirical and theoretical perspective. New York, NY: Routledge, pp. 17-42.
Scheufele, Dietram A. 1999 . Framing as a theory of media effects. Journal of Communication, 49, (1), pp. 103-122.
38 קריסה של עיתונים, הרשעת אילי עיתונות ושלוחיהם בדין על האזנות סתר הפכו לחלק מסדר היום הציבורי. והן תוצאה עיוורת של "הרגשת שליחות" בעוד שהמניעים היו אינטרסים של רייטינג, כוח והשפעה, אג'נדה וכד'.
39 לפי בנימין, "המחווה היא תהליך, אפשר לומר דרמה בפני עצמה" ו. בנימין (2005). הרהורים על העידן המודרני, תרגום: דוד זינגר תל-אביב: הקיבוץ המאוחד , כרך ב' עמ' 251.
יצוין כי לדעת בנימין "מושבת העונשין" החורטת על גבו של הנידון את עונשו, מציבה את המשא כמטאפורה למחשבה על אשמה בסיסית בהיסטוריה הארכאית של האנושות. השוו, ס. מוזס (2003) ולטר בנימין ורוח המודרניות, תל-אביב: רסלינג,עמ' 79.
40 שם, 252.