מעמקים - "שירתנו מבקשת שׂיח בין הדורות"
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

"שירתנו מבקשת שׂיח בין הדורות"
מפגש חברים בביתו של ארז ביטון

הרצל ובלפור חקק

גיליון מס' 55 - כסליו תשע"ה * 12/14

בערב עצמאות, ה' באייר תשע"ד, 5 במאי 2014 התקיים מפגש חברים בביתו של ארז ביטון, חתן פרס יהודה עמיחי לשנת תשע"ד. הרצל ובלפור חקק הגישו שיח ביניהם על העברית כמולדתם של היוצרים ועל השיח בין הדורות של התרבות העברית. היוצרים שלקחו חלק באירוע בביתו של המשורר ארז ביטון קראו משיריהם והגיבו על השיח של התאומים חקק, שעבורם עצמאות היא מרכיב מרכזי בזהותם.
***

הרצל חקק: הערב הזה, ערב עצמאות הוא סמלי עבורנו. זהותנו נכרכה תמיד ביום העצמאות. נולדנו שבועיים לפני הקמת המדינה והורינו בחרו גם לתת לנו שמות בעלי משמעות שקשורה לתולדות הציונות. הרצל חלם לקבל את הצ'ארטר, זיכיון ממעצמה בינלאומית להקים בית לעם היהודי ובלפור נתן אותו. הם כמעט נפגשו ב-1903, אך הרצל פגש אז את שר המושבות צ'מברליין. אבינו תיקן את ההיסטוריה והפגיש בין הרצל לבלפור כתאומים זהים. הערב ביקש מאיתנו בעל הבית המשורר ארז ביטון לתת פתיחה רעיונית לערב העצמאות.

בלפור חקק: אני רוצה לפתוח בהבעת עמדה על לשון השירה: מי שקורא שירה עברית שיוצאת חדשות לבקרים, רגיל לקרוא שורות, שמוצגות כעברית רזה ולפעמים נראות כעברית מתורגמת...יש ניסיון של משוררים רבים לכתוב שירה המיועדת לקהל בעולם הגדול, לקהל אירופי. לא הקהל הישראלי הוא בן השיח הראשוני שלה. שואלים אותי: מה רע בכך?

אין רע בכך, יש משוררים ש"המילייה" האמיתי שלהם אינו כאן. כשמתחברים לכפר הגלובלי וניתקים מן הצירים הקודמים של הזהות, כותבים שירים מתוך בית אחר. הזמן המתאים לומר את הדברים הוא ערב עצמאות. האם כתיבה גלובאלית תוך ניתוק הדרגתי ממקורותיך אינה סוג של ויתור על ריבונות תרבותית ועל עצמאות רוחנית?

הרצל חקק: אני רוצה להמשיך את החוט הזה: בלפור בספרו "משורר של חצות" אכן מנסה לשורר אותה הוויה שכמו נעלמה מן העין, מוארת באור החצות...ומעבר לאותו תיקון חצות שלך, בלפור, הנה באים גם שיריי בספרי החדש 'אנא בכוח, אנא בשיר'. זו שירה שמבקשת את לשון התפילה, את לשון המקורות, את לשון המראות הקדומה, לשוחח עם החיים היהודיים העשירים. לחפש את סימני הדרך, את השביל של העברית, את שביל הספרות העברית. אנו מחפשים את השיח הבין דורי בתך הספרות העברית.

המאבק על העברית עדיין נמשך. באחד השירים שלי אני פונה לדבורה אמו של איתמר בן אב"י ילד רך בשנים, המדבר עברית כבן לדור חדש, מנסה להתחבר לנשמתו, נשמת ילד החי כחלק ממלחמה למען השפה הקדומה:
אַל תִּבְכִּי דְּבוֹרָה
עַל בְּנֵךְ אִיתָמָר.
אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלָיו
עִבְרִית בִּלְבַד,
הוּא יֵצֵא לַמִּלְחָמָה וּלְגוּפוֹ
רַק אֵפוֹד קָטָן.
יַלְדֵּךְ הַקָּטָן יָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת,
עַל שָׂפָה נוֹלֶדֶת.

בִּרְחוֹב הַחַבָּשִׁים
חָשׁ אוֹתוֹ צוֹעֵד, מִתְלַבֵּט, מְיַבֵּב,
וּבְכָל שִׁיר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
הוּא מְהַלֵּךְ עִם תִּיק הַגַּן.
אֵיזוֹ מִלְחָמָה
וְהוּא יֶלֶד קָט,
יֶלֶד אֶחָד,
בְּכֹחוֹ לְבַד.



רצף, משמעות ושייכות
בלפור: לאורך השירים בשני הספרים ולעומקם אפשר למצוא אותה התחברות, אותם געגועים להוויה רציפה. געגועים להמשכיות, לרצון להתפקד על רצף הנדבכים של העבר. למדנו באליאנס, אך למדנו גם בכּוּתַאבּ לאחר שעות הלימודים, למדנו מדעי היהדות...קראנו מדרשים ורובדי יצירה יהודיים. מילדות ומנעורים חשנו רצון להתחבר לשירה העברית ולספרות העברית - וכל הזמן חיפשנו את הקשר לדורות קודמים.
בשיר שלי 'ואומַר לך ירושלים' - אני מתחבר כמשורר לירושלים ולרוחה, לזמן שלה: הנה קטע:
יְרוּשָׁלַיִם מְפַכָּה
בְּתוֹךְ הַהֲפֵכָה
וָאָבוֹא אֵלַיִךְ
יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי
בִּבְרִית, בְּמִלָּה
וָאֶחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה.

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ
מִתְבּוֹסֶסֶת בְּתוֹךְ שִׁירַי
מִתְנַעֶרֶת מֵעֲפָרֵךְ.


סיום השיר הזה נשמע כנבואה, יש בו עולם חדש המבקש גאולה על פי אותה אמונה קדומה, אותו צופֶן ששמר עלינו דורות:

וָאֶרְחֲצֵךְ בְּיַיִן לָבָן
וָאֶשְׁטֹף עֲפָרֵךְ מֵעָלַיִךְ
וָאֹמַר לָךְ:
בְּשִׁירַי חַיִּי.
וָאֹמַר לָךְ:
בְּשִׁירַי חַיִּי.


הרצל: בשנים האחרונות אנו עדים ליצירה מתוך מנוסה: החוויה בשירה העברית העכשווית היא חוויה של שבר מתמשך, של התפרקות. היכן רוח השפה? הדרך לגאולה עצמית אינה בהתנתקות מנקודות החיבור, אלא בחיפוש הרצף. צינורות הדם המזרימים חיים מאבר אחד של הגוף לאבר אחר. למתבונן מן הצד נדמה, שבספרות העברית יש בין הדפים משָב של ניכור, של התנכרות.
לעתים אתה חש, שיש רצון להתחבר לנֶתק. זה נשמע כמו אוקסימורון. להנחיל את השבר ואת המרד ואת הבריחה. כמשורר אני חש מחויבות לחיבור: אני מבקש את הזיקה, ובשירים רבים השורות שלי מתכתבות עם משוררים עבריים ומשוררות עבריות. המלים הן פרוזדור לחבר בין תכנים, בין נשמות, השירה מחפשת את סימני הזהות המשותפים.

באחד השירים, למשל, אני מתאר פגישה עם נתן אלתרמן:

אַתָּה מִדּוֹר אַחֵר...
קָרֵב, נוֹגֵעַ בַּקּוֹצִים וּבַתַּיִל וּבְכָל הַכְּאֵב
וְכַמָּה מִתְגַּעְגֵּעַ לַכּוֹכָבִים בַּחוּץ -
וַעֲדַיִן לוֹחֵשׁ עַד מָוֶת -
אַל תְּרַחֲמִי עָלַי בְּעָיְפִי לָרוּץ


לחזק את ההמשכיות
בלפור: הכתיבה וההתכתבות עם הספרות העברית ועם הסופרים המייסדים ועם הדורות הקודמים הן מבחן אמת, הן ניסיון ליצור משפחה מחדש, לארוג תחושה של בית, של המשכיות: לחשוב בהמשך להם, לשיר בהמשך להם, ליצור מפגש/ שותפות בין דורות. אתה חי בתחושה של היותנו נדבך. מדי פעם כשאתה רוצה להחליט משהו או לכתוב משהו, עליך לעצור ולקיים את מפגש הדורות. כשאתה פוגש את הדורות הקודמים לך, קל לך לבחור כיוון. אתה גם נכנס מלכתחילה להיכל הספרות בענווה. אתה אומר לעצמך: יש מי שקדמו לי בהיכל הזה. גם אם רצוני לחולל מהפכות ולחדש, אינני יכול לבטל את אלה שקדמו לי. משורר לא מתחיל מעצמו. הוא נובע משרשרת הדורות שלפניו. ההשכלה והקדמה הטכנולוגית יצרו תחושה של עייפות מירושת הדורות, עייפות מירושה של עם. וזה חלחל בכתיבה של סופרים ומשוררים.

טשרניחובסקי מקונן בשיר 'הכף השבורה' על דור חולף, על דור שהעריב עליו היום :
"הֶעריב עליהם היום וכָלו כל שירותיהם", כך הוא כותב.
מבחינתי היום לא הֶעריב, והַקשר עם הדור הקודם הוא קשר שמעשיר את חיי, את חיינו. זהו בעיניי קשר שהֶכרחי עבורי כדי להמשיך וליצור. יש לי סדרת שירים למשוררות עבריות, וכאשר אני בדו שיח עם המשוררת זלדה, בעקבות השיר שלה "ציפור מתה" , אני כותב לה:

בָּאת אֵלַי הַמְּשׁוֹרֶרֶת זֶלְדָה
צִפּוֹר לְבוּשָׁה לָבָן, צִפּוֹר שִׁיר
בְּשׁוּק שׁוֹקֵק שָׁרָה שִׁירֶיהָ.
וְאַתְּ שִׁירַיִךְ שִׁירֵי אָחוֹת כַּלָּה
אוֹר נוֹגֵהַּ
וְהָיוּ שִׁירַיִךְ חַיִּים בִּי
וְהָיוּ דָּמַיִךְ חַיִּים בִּי
לְאַהֲבָה וְלִתְּהִלָּה.



הרצל : שימו לב: "דמייך חיים בי", "בדמייך חיי". שירה מתחברת לשירה... לב אל לב. מבחינתי, שירה שמנותקת מנופים ומזמן ומשייכות ומדפי הֶעבר היא שירה תלושה. עלים תלושים. שלכת רוחנית. ממש ניתוק. אני לא עלה נידף, אלא עלה שמחובר לענף ולעץ.

בכל זאת צריך לזכור מה קרה שם. ניתן להבין חלק מן הניתוק. יש רקע לכול. ההשכלה, החילון, הבריחה מבתי המדרש. לומדי תורה נתלשו מחייהם, מעולם הרוח שפרנס אותם. לא היה קל לבני העליות הראשונות. הם הגיעו לכאן חלוצים לארץ קשה. תרבות לא מעוצבת. מאבק על זהות חדשה.
הם ניסו לבנות עולם של אידיאלים וסבלו מאד. בשיר שלי "שירת העֶרגה" אני מנסה להתחבר לצד הרוחני שבהם:

אֲנִי סוֹבֵב
עִם יַלְדֵי הַמּוֹשָׁבוֹת
וְרוֹצֶה אִתָּם לִחְיוֹת

וְלִבְכּוֹת וּלְהַמְשִׁיךְ לְהַגְשִׁים.
הֵם יָדְעוּ
כִּי הָאִידֵאָלִים וְהַחֲלוֹמוֹת
לֹא מְוַתְּרִים לַיְּלָדִים, לָאֲנָשִׁים.


צריך לזכור: נכון, זו עלייה, הם עלו עם אידיאל. אבל הם התייסרו ונאבקו בקשיי ההסתגלות. אנחנו חיים לעתים כחברת מהגרים ויש כאן גם בליל זהויות. אבל דווקא מתוך חידוד הזהויות ופסיפס סוגי השייכות תיבָּנה פה תרבות עברית מחוזקת, תרבות שיש בה נדבכי עבר ונדבכים חדשים.

להתחדש מתוך השברים
בלפור: הדור הקודם יצא לגאול ולשנות, והשאיר מאחוריו עולם מרוסק, שבור. להם היה הכול, היה היֶדע, הייתה מורשת, אבל לבנים שלהם הנחילו רק מרד ושברים. אנו בשלב של מאמץ, מאמץ לחזור לשברים ולקומם אותם, להתחדש מתוך השברים.

בשירי 'נחלת המשוררים' אני מנסה להבין את חלקם בתהליך הזה:
כִּי אֵין לַמְּשׁוֹרְרִים רְכוּשׁ בָּעוֹלָם.
וְהֵם שֵׁבֶט הָרוּחַ
וְהֵם כֹּהֲנֵי הַמִּלִּים
וְהֵם יִתְּנוּ מֵי חַיִּים
מֵי גְּוִילִים
לָעָם.


הרצל: בשירים רבים בספרי האחרון עד כה " אנא בכוח, אנא בשיר" יש ניסיון לתת מים חיים. אני מנסה לקום מן השברים ולהתחבר שוב להיסטוריה, להיות שוב יחד, למצוא את שביל הזהוּת המשותף. אני שר בשיר שלי "עיר נמסה, עיר סולחת" על ירושלים ועל חיי:
זוֹ נְשִׁימָה לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר.
בַּת רוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת
מִמִּדְבָּר קָדוּם,
אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה
יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת.
כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמָן
אֲחֵרִים".



א"ד גורדון אמר בצדק, כי על האדם לחיות את האמת, וזו צריכה להתגלות בחייו וביצירתו. הוא דיבר על התחברות, על סדר חברתי. אבל ככלל אנו צריכים להיות מחוברים לא רק לאדמה, אלא לאדמה הרוחנית, לשורשים שלנו. לרצף שלנו. כדי לחפש רצף צריך למצוא זיקה בין דברים, בין שירים, בין אירועים.

בלפור: ללא זיקה, הכול שב לתוהו ובוהו. רק ההתחברות והקשר ייתנו לנו משמעות. כעם, כפרטים. עמוס עוז דיבר פעם על מחיקת הדיסקט והוא אמר דברים נוקבים בשלהי 1999 בבית נשיא המדינה. עוז הֵצֵר על מחיקת הזיכרון הקולקטיבי, אותו זיכרון המשמש מצע משותף לעצם הקיום של קובץ אנשים ביחד. הוא הרחיב זאת בספרו שיצא לאחרונה עם בתו פניה: "היהודים והמילים". המחיקה פירושה ויתור על הליבה התרבותית המשותפת, על הצופן המשותף. בספרי "משורר של חצות" אני כותב לאסתר ראב שיר, שבו אני רואה בעצם הַיְניקה משיריה, זכות לנו, דרך לשמֵר את הזיכרון התרבותי שלנו:

אַתְּ עוֹלָה אֵלֵינוּ בְּהַרְרֵי יְרוּשָׁלַיִם
זְכוּתֵךְ תָּגֵן עָלֵינוּ
זְכוּת שִׁירֵךְ
נַחַל שֵׁכָר הוּא תּוֹסֵס וְהוֹלֵךְ.
רֵיחַ שִׁירֵךְ עוֹלֶה בְּאַפִּי
וְהוּא אֵלַי מִתּוֹכֵךְ.
וְהוּא חוֹמֵר וְהוֹלֵךְ
וְהוּא בְּגִתִּי דּוֹרֵךְ.

שֶׁהַכֹּל נִהְיָה
בִּדְבָרֵךְ.


בעיניי, הארכאולוג והגיאולוג מחפשים שכָבות פיזיות של העבר. אני מחפש את השכָבות הרוחניות של העבר, כדי להתחבר לרצף הרוחני, להיות הֶמשך. לא הֶעתק של העבר, אבל קשר מחויב ואמיתי, אכן רצוני להיות הֶמשך לסופרים העבריים שקדמו לי.

תרבות חזקה היא מבצר של זהות
הרצל: דווקא בעידן של התנגשות בין ציביליזציות, של חילופי תרבויות צריך לשמור על הזהוּת. עם ישראל יצא לגָלות ללא רכוש, הוא יצא וסֵפר בידו. במשך כמעט אלפיים שנה שׂרד ללא טריטוריה, הוא שׂרד בכוח מורשת רוחנית. כילדי שנות החמישים (של המאה העשרים) גילינו עולם שאיבד את קנייניו, ואני בא וקורא לחבריי מאותו דור לשוב לאותה מורשת, וכך אני מדבר על לבם בשירי "כולנו חיים":
דּוֹר אָבוּד שָׁלַח אוֹתִי לְכָאן.
דּוֹר שֶׁלֹּא רוֹצֶה
לָמוּת. זֶה אוֹתוֹ לַחַן
אוֹתוֹ בְּכִי שׁוֹתֵת
נֶאֱמָן, בְּכִי שֶׁל יֶלֶד קָטָן.
שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחַשׁ גָּנוּז
עִם מוּבָן.
זוֹ תּוֹרַת הַזְּמַן.


בלפור: לסופרים ולמשוררים יש כוח להשפיע על רוח העם, שלא תֹאבד הזהוּת. הם רואים את הקניינים האמיתיים ויודעים מה הם הקניינים המדומים. הסופרים הם נושׂאי התרבות, הם נושׂאי האתוֹס. התרבות הישנה מוצגת כאילו מעולם לא הייתה שלֵמה, כאילו הבקיעים היו בה מאז ומעולם. בהיסטוריה אין קפיצות. גם כשמחפשׂים משמעות חדשה, צריך להמשיך מערכת קיימת, לשמור על מבנה ההוויה המקורי. לכן שׂמתי כמוטו לספר שיריי הקודם את דבריו של רבי נחמן מברסלב: "אני הולך בדרך ישנה נושנה, ואף על פי כן אני הולך בדרך חדשה לגמרי".

הציונות והתרבות: מרד או המשך?
הרצל: לציונות נועד מבחינתה תפקיד מסוים במחשבה הלאומית - לפרוק את התרבות הקודמת כדי להוביל לתכלית הלאומית הארצית. הציונות קמה בעולם סוער, קמה כתנועה של מרד ביהדות. אבל, גם הוגיה הבינו מיד, שלא ניתן לחולל תנועה לאומית ללא רצף היסטורי, ללא זיקה והמשכיות עם היהדות המסורתית ועם הגורל היהודי.

בלפור: זה סוד קסמה של הציונות. זו הסיבה שכתנועה רוחנית אמיתית שאבה הציונות מן היהדות שני יסודות שבלעדיהם לא הייתה מצליחה להפוך לתנועה המונית הסוחפת את העם היהודי: שני יסודות,שהם הלב ודם החיים, הציונות לא ויתרה על הזיקה לארץ ולא יכולה הייתה להרשות לעצמה לוותר על הזיקה לשפה.

הציונות היטיבה להבין, שמי שגדֵל בארץ אבותיו ודובֵר את שׂפת אבותיו לא יוכל לברוח מזהותו, מֵעברו. מדינת היהודים לא נועדה רק לפתרון מצוקה חומרית אלא לפתרון מצוקה רוחנית...המדינה לכן, אינה ערך. המדינה היא כְּלִי.

הרצל: על כן חשובה היצירה, הספרות העברית. נכון, אנו חיים בעולם חדש, ובאמצעות חיינו ויצירתנו – אנו מפרשים את היהדות מחדש את הציונות מחדש, אבל יש שרשים קבועים. התרבות שלנו היום היא מִדרש, מֵעין מִדרש חדש, שאנו מחדשים בדורנו. מִדרש שמנסה להחיות, לא לתת לניכור ולמֶרד למחוק. וכך אני כותב בשירי "ארבעת אלפים שנה אני יושב וכותב":
אַרְבָּעַת אֲלָפִים שָׁנָה אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב
אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה.
כָּל מַה שֶׁמְּנַסִּים
לִמְחֹק.


בלפור: כשאתה דורש בדברי אבותיך, גם חייך אינם נמחקים. אנו לומדים את מִדרש הדורות שקדמו לנו וכותבים את המִדרש שלנו. אנו כותבים פרק חדש במגילת היוחסין שלנו, אך לא מוחקים את המגילה הישנה. זה הפֵּשר של שירִי – 'מגילת יוחסין נוסח חדש' בספרִי 'ואז בקץ היוחסין' - ושל שירים נוספים שלי: הגאולה הפיזית תכליתה להביא לידי גאולה הרוח, פתרון בעיית הזהות.

בשיר שלי "סבא בא לחצרִי", אני פונה לסבא שלי ומתחייב לנצור את נשמת הדורות, את נשמתם:
וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ:
סַבָּא סַבָּא, חֲזֹר לִמְקוֹמְךָ...
אֶת שִׁמְךָ אֶשְׁמֹר אוֹת לְאוֹת
בְּתוֹךְ הַמִּלִּים וְהַשִּׁירוֹת.


שירת הדורות מוסיפה לחיים קדושה מיוחדת- וכך כתבתי בשירִי 'בדרך אל השיר האמיתי':
וַאֲנִי הָעוֹלֶה בְּמַעֲלֶה הָהָר
יוֹדֵעַ שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה
הַרְחֵק מִן הַגַּיְא שָׁם לְמַעְלָה
נִמְצָא הַשִּׁיר הָאֲמִתִּי:
הַשִּׁיר שֶׁל דּוֹרוֹתַי
הַֹשִּׁיר שֶׁל הוֹרַי
הַשִּׁיר שֶׁל שִׁירַי
קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁל חַיַּי.


הרצל: חשוב שנבין, שאסור לקטוע את הרצף, צריך ללמוד כל שלב ברצף. כדי להבין את הקורה, היום צריך פרספקטיבה. כשמתחילים למחוק, זה לא נגמר בשנה מסוימת. כך מוחקים גם נכסי צאן ברזל. אין משמעות לַמושׂג תרבות ללא פרספקטיבה היסטורית. הרי היום יצירת ברנר ויצירת עגנון נראות לנוער בלתי רלבנטיות, אז איפה זה ייעצר? חשוב על כן – להדגיש את חשיבות הקאנון הספרותי : לשמור ולטפח אותו, לחזק את תודעת הרציפות של הספרות העברית.

בלפור
: נכון, חשוב החיבור, חשוב הדיאלוג. גרשון שקד ניסח זאת בצורה חזקה לפני שנים: "עלינו להתמודד עם המתח בין הווה לעבר ולמצוא את הדרך הנכונה להפוך את העבר לכוח המטביע את חותמו על ההווה". זה אומר, שיש להזרים ממעיינות העבר לחיינו."

התחושה שלי, שעשינו כברת דרך, וזה הזמן לחזור. התרחקנו יותר מדי, כך אני אומר לאחיי המשוררים, ולכן זו העת לחפש את דרכנו. הבה נשוב לְמה שהיה טוב, לדֶשן של האדמה הטובה, לרוח שפִּרנסה אותנו. לַפּשר האמיתי. עץ חיים למחזיקים בה - זו השירה, זו המהות.
נסיים בשני שירים קצרים:

הרצל:
"זמן הסתר"

לֹא כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים.
מִתַּחַת לַסֹּמֶק, לַבְּעֵרָה, הָיְתָה זוֹ מְצִיאוּת
נְזִירִית. תַּאֲוָה אֲמִתִּית, צִמָּאוֹן
לַחַיִּים.

לֹא כָּךְ נָבִין פִּכְפּוּךְ, חַיִּים.
רַק מֵהַצַּד, מֵעֵבֶר, אֶל תּוֹךְ, מַרְאִית הַיֹּפִי
הַסָּתוּר, הַכֹּסֶף בֵּין הָעֵצִים, לִשְׁתּוֹת
בֹּהַק מַיִם
אֶגְלֵי הָאוֹר שֶׁהֶעֱצִים, נִרְעַד

עַד חֹשֶׁךְ עֲדָנִים,
כְּשֶׁכֻּלָּנוּ כְּבָר
בְּשֵׁלִים,
חַמִּים, שׁוֹנִים

לֹא כָּךְ יֵרָאוּ
פָּנֵינוּ,
וְאִלּוּ פִינוּ
וְאֵין עוֹד דְּבָרִים

בלפור: "הולדתיים"

הַשְּׁנַיִם הָיוּ סְפוּנִים בָּעֲלָטָה
מְסַפֶּרֶת אִמִּי
קוֹרְאִים לְאוֹר הַנֵּר בַּחֲצוֹת.
רָאֲתָה אוֹתָם עֲצוּמֵי עֵינַיִם
מִן הַקְּלִפּוֹת הֵגִיחוּ הַנִּיצוֹצוֹת.

בִּשְׁעַת הָעִבּוּר
מְסַפֶּרֶת אִמִּי
בְּרֵאשִׁית הַפְּלִיאָה
עָמְדוּ אֶרְאֶלִּים
וּבִשְׁעַת הַלֵּדָה נִשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים

וּבְאוֹר הַקֻּדְשָא בְּרִיךְ הוּא
הַתְּאוֹמִים הֵגִיחוּ
בְּרֵאשִׁית הַבְּרִיאָה
מִפִּי הַדִּבּוּר, מִפִּי הַבּוֹר
קָרְעוּ חוּטֵי הַשָּׁנִי וְהֵגִיחַ הָאוֹר

בָּאוּ בָּבוּאוֹת נִיצוֹצוֹת מִשְּׁנֵי הַוְּלָדוֹת
שֶׁנּוֹלְדוּ זֶה עַתָּה קְטַנִּים כִּמְאוֹרִים
וּבֵין הַקְּלִפּוֹת וּבֵין הַשְּׁבָרִים
רָאֲתָה הַקְּדוֹשָה צִירִים
הָיוּ מְגִיחִים שִׁירִים שִׁירִים