מעמקים - נמנעת
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

נמנעת

טלי שמיר ורצברגר

גיליון מס' 55 - כסליו תשע"ה * 12/14

הלוח הירוק בכיתה התמלא באותיות אנגליות שהמורה העתיקה מהמחברת השמנה שלה. אני הצלחתי לקרוא רק את התאריך שנכתב כמו בכל בוקר בשורה העליונה:
בס"ד, יום שלישי טז' בכסלו ה'תשח.
מתחתיו בצד המורה כתבה את התאריך של האנגלים 29 בנובמבר, 1947.

סיימנו את מפקד הבוקר, הצדענו לדגל שרנו את ה"תקווה". הבנתי שכל הכייף נגמר ועד לצלצול של עזרא השרת, אני בשעמום. בהפסקה נשארתי עם רינה בכיתה כי כל החצר היתה מלאה בבוץ מכוער ולא רציתי ללכלך את נעלי ההתעמלות שלי, אפילו שאמא קנתה לי אותם כבר לפני שבוע. הבטחתי לאמא שאני אשמור אותם חדשות וכל יום ניקיתי אותם עם חתיכת דף שתלשתי מהאמצע של מחברת חשבון שלתוכה קודם ירקתי קצת. אבל מה שרציתי באמת, זה לספר לרינה שזה מרגיז שסבתא כבר שבוע תפסה לנו את החדר, ולשאול אותה אם גם סבתא שלה נושמת בקולות חזק כשהיא ישנה. אמא שמה את סבתא בחדר, וכולנו ישנו יחד בסלון כי אבא היה קם באמצע הלילה לעבוד בעיתון. הוא חוזר עם בקבוק החלב שהאצבעות השחורות ניקדו את הזכוכית, וגרמו לאמא להתעצבן ליד התה של הבוקר.

בדרך כשחזרתי עם רינה החברה הכי טובה שלי הביתה, כבר מהרחוב ראיתי שוילון המרפסת פתוח ודאגתי שמישהו שאני לא מכירה יהרוס לי את הגביע לבן שלי, שבתוכו אני מגדלת את השעועית מהניסוי בטבע. את המדרגות כבר דילגתי שתיים שתיים. כל פעם היה מגיע איזה דוד חדש מפעם, ואמא היתה בוכה ואבא היה מארגן לו חבילה עם קצת בגדים ואוכל, ומנסה לדחוף אותו לעיתון. החצאית שלי התלכלכה מהבוץ ואני החזקתי את הכתם ביד, נכנסת מהר כשכולם נחמדים לדוד החדש הזה, כדי שלא ישימו לב אלי. אמא עצרה אותי אבל הפעם לא ביקשה ממני להגיד 'יפה שלום'. היא הכניסה אותי למרפסת של המטבח ואמרה לי שהצהריים אכין שיעורים אצל רינה כי סבתא ממש חולה, והרופא שבא לבדוק אותה מבקש שלא יפריעו לה. ושבכלל אשמור על שקט ועל ברוך הקטן. השארתי את הילקוט ליד הדלת ובמקום להכין שיעורים התחבאתי לעצמי מתחת לשמיכה על המזרון שלי בפינה. הרוח שנכנסה מהחלון נשבה קור והוויכוח מהמרפסת שלף לי את האוזניים מסקרנות. בגרבי הנילון השקופות החלקתי בשקט לדלת שהציור שלי הודבק עליה, ודרך חור המנעול הצצתי כמו שודד ים, מנסה לשנות זויות כדי לתפוס את הפרצוף של סבתא. הצלחתי לראות איזה כדור גדול ומאורך ובגלל שהאיש עם המשקפיים כבר לא היה בסלון, פתחתי בשקט את הדלת והתקרבתי אליה. סבתא היתה עם עיניים עצומות. הידיים שלה עם הכתמים הג'ינג'ים הגדולים, נשענו על הבטן שעלתה וירדה כמו המעלית שאמא סיפרה לי שיבנו בבנין החדש של העיתון. לחשתי לה "סבתא", אבל היא לא ענתה. התחלתי להזיז אותה ממש חזק ככה בכתפיים, כמו שהיא עושה לי כשקשה לי לקום מוקדם, וסבתא פתאום פתחה עין. אני בטוחה שהיא ניסתה לחייך אלי והצינור השקוף הפריע לה.

אמא קראה לי מהר לסלון – שם ליד הרדיו הגדול כבר ישבו אבא והשכנה רוחל'ה שהביאה חתיכה מהעוגה הכושית שנשארה לה משבת. אמא סחבה את שרפרף העץ הקטן מהמטבח, ובפה החזיקה את העפרון שהיה מחובר לחוט ופנקס שהכנתי לה ליום האם. כל פעם ששמעתי ברדיו את המילה "YES" אבא חייך ורוחל'ה צבטה את הזרוע שלי והרימה את העיניים לתקרה. אמא עשתה טבלה ארוכה כמו הרשימה שהיתה מכינה לי למכולת של חיים, וניסתה להשתיק את רוחל'ה שקיללה "שתשרפו באש הגיהנום", אחרי שאמרו את המילה NO. פתאום שמעתי הרבה מילים באנגלית שלא היו בהם יותר לא YES ולא NO ואמא ורוחל'ה התחבקו ואבא הלך למטבח ומזג לו כוסית של הפטל החריף שלו. אחרי שבירך עליו בקול "שהחיינו" הרים אותי גבוה, כמו בבית חולים שברוך נולד. למטה כבר התחילו לרדת כל השכנים, והרחוב התמלא בנחשים של אנשים שהתחילו לרקוד במעגלים, אפילו שהיה כבר אמצע הלילה. אבא אמר לי ללכת להביא את המעיל והוא עצמו לקח את הדגל שהיו בו ריבועים, בגלל שהוא שמר עליו מקופל מתחת למזרון שלו. הוא חיבר אותו בנעץ למקל של מטאטא שפירק, והפעם אמא לא כעסה עליו. כבר שכחתי שסבתא חולה ונכנסתי לחדר. מזל שסבתא לא התעוררה. ניגשתי אליה לאוזן הכי רחוקה מהצינור ואמרתי לה בקול: "סבתא, אבא אמר שנולדה לנו עכשיו מדינה-תינוקת, אז כדאי שתתעוררי שלא תפסידי". אבל סבתא לא ענתה לי בכלל, וגם הבטן שלה כבר לא עלתה במעלית. אמא התקרבה אליה ונגעה לה ביד ואז התחילה לבכות. אני רצתי לאבא מוכנה, כשרק הכובע של המעיל לבוש לי על הראש ודחפתי לו את הרגליים לרדת למטה, כי ראיתי כבר את רינה ושלומית מחזיקות ידיים. אבל אז אמא תפסה לי אותו, היא רצה אליו בוכה ואבא רק חיבק אותה ואמר לתוך השערות שלה מילים. הוא נכנס לחדר של סבתא וכיסה אותה במגבת הלבנה שהיתה על הכיסא. רציתי להגיד לו, שלי לא ישים את המגבת על הפנים כשאני אישן. אחרי כמה זמן הגיע אותו דוד עם המשקפיים ולקח את הבלון המאורך ואת הצינורית של סבתא. למטה כבר לא ראיתי את רינה ושלומית, וידעתי שהפסדתי את רינה החברה הכי טובה שלי לשלומית הסכסכנית. רוחל'ה השכנה שוב נכנסה אלינו וניסתה להגיד לאמא בשקט סודות, שאני לא אשמע. ש"אני קטנה ושהיא תרד איתי ותשמור עלי חזק כי ילדה בגילי לא צריכה לראות איך מוציאים מהבית גופה".