מעמקים - מוטיב החרב השלופה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מוטיב החרב השלופה
גאולת המוות מול קדושת החיים

ניצה דורי

גיליון מס' 55 - כסליו תשע"ה * 12/14

ראשיתה של החרב ככלי נשק בהופעתה הראשונה במקורות היהודיים לא נכתבת בפירוש אך נרמזת בספר בראשית פרק ד': "וצלה גם היא ילדה את תובל-קין לטש כל חרש נחשת וברזל". על פסוק זה מוסיף מ"י ברדיצ'בסקי "ומאז בן-אדם על חרבו יחיה, בחרבו ובקשתו כובש לו את הארץ וחי בארץ". החרב הייתה אחת מכלי הנשק הידועים במקרא לצד החנית ובפסוקים רבים בהם מופיעה החרב מוזכרת גם החנית ("פן יעשו העברים חרב או חנית", ש"א יג, "ולהב חרב וברק חנית", נחום ג', "כי לא בחרב ולא בחנית יהושיע ה'" ש"א יז' ועוד). לחרב נוצרו צמדי מלים כגון: פליטי חרב, שבויי חרב, חללי חרב ועוד. "שולפי חרב" היה כינוי לאנשי חיל שיצאו להילחם ומוזכר לראשונה בספר שופטים – ""אלף איש שולף חרב" (שופטים כ').

החרב היוותה סטאטוס לגבורה, לאומץ לב ולתהילה וההיפך: הפחד מפני החרב השלופה העיד על אדם רך לבב (וייתכן אף על אדם בעל חטאים החושש לצאת למלחמה וליפול בה בגלל חטאיו), העלול להשפיע לרעה גם על אחיו היוצאים לאותה מלחמה. וכך נכתב בספר דברים פרק כ': "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ". פירש את הפסוק ר' עקיבא: רכות לב – שאינו יכול לראות חרב שלופה ואין צורך להביא ראיה והוכחה למורא זה, בניגוד ליתר האנשים הפטורים ממלחמה וצריכים להביא הוכחה כגון: הבונה בית, הנוטע כרם והנושא אשה (מסכת סוטה מד).

מאמר זה יתמקד במקורות תנ"כיים וספרותיים בפעולת שליפת החרב בכלל ובפגיעה עצמית של בעל החרב או הבעת רצון ליפול על חרב בפרט וינסה לבחון את המניעים לרצון זה. במקביל ייסקר במאמר גם הרצון לקדושת החיים לצד הרצון לגאולת המוות מאותה חרב עצמה. להלן נסקור מעט מן האזכורים בהם מופיעה החרב השלופה בתרבות היהודית – מקרא, שירת ימי-הביניים ושירה בת ימינו - כמאיימת, כדוקרת, כממוטטת, כמשיבת חרון ה', כסמל לביטויי אהבה ואף כמשמשת סמל לניצחון ולגבורה.

שליפת החרב במקרא
וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים [בראשית ג, כד].

"להט החרב המתהפכת" הוא ביטוי, שמתאר את כלי הנשק, שהכרובים אחזו בידיהם, כשהופקדו על שמירת הכניסה לגן עדן, כדי למנוע מהאדם התקרבות לעץ החיים ואכילה ממנו, שמא יזכה האדם בחיי נצח.
להט הוא בעירה, חום עז, שריפה. חרב מתהפכת היא כנראה חרב פיפיות, חרב משוננת משני עבריה. הצירוף כולו מעיד שהחרב להטה ביותר, כברקים. החרב המתהפכת היוותה איום וכוח נוקם בכל מי שיעז להיכנס לגן האלוהי.
נראה שהביטוי רומז לברקים הנעים מכאן לכאן בשעת סערה.
הביטוי 'חרב מתהפכת' מסמל גם בימינו סכנה גדולה.

על-אודות יחסו החיובי של הרמב"ם ללהט החרב המתהפכת ניתן ללמוד מהתפקיד אותו היא מקבלת במשל הברקים, בו עורך הרמב"ם הקבלה בין תדירות היחשפותו של אדם לברק לבין התדירות בה אדם מסוגל להיחשף להבנת האמת. הרמב"ם מציג כמה סוגים או מדרגות של ההיחשפות לאמת, כאשר בראש הסקאלה נמצאת מידת גדול הנביאים, הלא זה "מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם, עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור"; ובתחתית נמצאים המון העם, אשר מהם נעלמת האמת כולה והם מגששים באפלה ואינם רואים "אור כלל אפלו יום אחד". לענייננו, שלב אחד לפני המון העם ניצבים אותם אנשים אשר אמנם לא הגיעו למדרגה "שיאור חשכו בברק" אולם הרמב"ם מציין כי גם עבורם קיימת האפשרות כי בליל גשם זך יאירו האבנים בחשכת הלילה. ולמרות שהאור אשר יזרח לא יהיה תדיר אלא יציץ ויעלם, הוא ידמה ל"להט החרב המתהפכת". להט החרב המתהפכת מתפקדת אם-כן כמחזיר-אור או כמכניזם שעל-ידו אנו יכולים להיחשף לאמת ולחכמה הא-להית.

מקרה נוסף בו ניצב מלאך עם חרב שלופה לאיום או לאזהרה נמצא בספר במדבר בפרשת בלק: בלעם חובש את אתונו ויוצא למלא את שליחותו של המלך בלק – לקלל את בני ישראל. בדרכו שולח ה' מלאך עם חרב שלופה והוא עומד בדרכה של האתון. רש"י אומר כי לחיות יש ראיה זכה יותר מאשר לאנשים, ולכן האתון יכלה לראות את המלאך בעוד בלעם לא ראה. התורה מתארת את מה שעובר על בלעם בנסותו לשכנע את האתון להמשיך בדרכה, ולבסוף ה' פותח את עיני בלעם והוא רואה את המלאך, דבר שמפיל עליו פחד והוא מציע לחזור בחזרה כלעומת שבא. המלאך אומר לו שהוא יכול ללכת אך עליו לזכור כי ברשותו לדבר רק את דבר ה' שישים בפיו.

מלאך עם חרב שלופה ניצב גם בפני יהושע בן נון:

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יהוה עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר שַׂר-צְבָא יהוה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא; וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן."

יהושע, המנהיג ללא חת, האמור להוביל את העם בכיבוש הארץ, מהלך לו בסביבות יריחו, והנה לפניו מופיע אדם עם חרב שלופה בידו. כאשר יהושע מבין כי האיש הוא שר צבא ד', הוא נופל על פניו ארצה ומעביר ללא מלים את המסר החשוב - לא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה ויש ישות א-לוהית מעלי אליה אני כפוף.

גם דוד המלך נתקל בערוב ימיו בערוב ימיו בחרב השלופה בידי מלאך ה':

"וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְיָ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם" (דברי הימים א', כ''א, ט''ז).

דוד רואה את מלאך ה' העומד בין הארץ לשמים ובידו חרב שלופה ונטויה על ירושלים להשחית. אמרו חז''ל בפרקי דרבי אליעזר: שהמלאך המשחית קינח את חרבו בטליתו של דוד המלך. וכיון שראה דוד את חרבו של המלאך, לא היה בו כח, והיו כל איבריו מרתתין עד יום מותו, שנאמר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א', א', א).

ויש מקרים בהם משמשת החרב לפגיעה עצמית בנושא אותה על מנת להציל את כבודו:

על מותו הטראגי של המלך שאול מסופר בסוף ספר שמואל א', לא, ד ה: "ואמר שאול לנושא כליו – שלוף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי, ולא אבה נושא כליו כי ירא מאד. ויקח שאול את החרב ויפל עליה. וירא נושא כליו כי מת שאול ויפול גם הוא על חרבו וימת עמו". על רקע הנער העמלקי, שבא להודיע לדוד את הבשורה ואת חלקו שלו במותו של שאול, שלא הצליח להמית עצמו על ידי הנפילה על החרב ובקש מאותו נער עמלקי, שעבר במקום לסיים את המלאכה (ובלי לדון בעת הזו באמינות דבריו), מתבלטת בפנינו דמותו של דוד, שהיה נרדף על ידי שאול כל ימי חייו, אך ראשית תגובתו לשמע הבשורה היא בכי וצום "על שאול ועל יהונתן בנו, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". עוד לפני הענשתו את הנער המגיד ולפני חיזוק מעמדו האישי, דאגתו הגדולה היא קודם חלוקת הכבוד האחרון לראשון למלכי ישראל שמת מות גיבורים (מושקוביץ, תשכ"ח).

את בשורת מותו הטרגי של שאול מתאר נתן אלתרמן בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", כבשורה הנאמרת דווקא לאמו של שאול, המעצימה בתגובתה את קדושת החיים של העם כולו על פני גאולת המוות במעשה בנה:

הנה תמו יום קרב וערבו
המלא זעקת מנוסה,
עת המלך נפל על חרבו
וגילבוע לבש תבוסה.
ובארץ, עד שחר קם,
לא נדמו פרסות הרץ,
ונחירי רמכו בדם
ומבשרים כי הקרב נחרץ.
הנה תמו יום קרב וערבו,
והמלך נפל על חרבו.

בהבריק על הרים אור יום
בא הרץ אל מיפתן אימו
ובנפלו לרגליה דום
את רגליה כיסה דמו.
את רגליה כיסה שני
ויהיה העפר שדה קרב.
ובדברה אליו: קומה, בני -
מיני דמע חשכו עיניו.
ויספר לה יום קרב וערבו, -
איך המלך נפל על חרבו.

אז אמרה לו לנער: דם
את רגלי אימהות יכס,
אבל שבע יקום העם,
אם עלי אדמתו יובס.

את המלך פקד הדין.
אך יורש לו יקום עד עת,
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת.
כה דיברה וקולה הרעיד.
ויהי כן. וישמע דוד.

לכאורה, מעשהו של שאול לא היה על דעת עצמו, שכן מצינו בילקוט שמואל רמז קמ"א:
שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב, תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו, שיהא חלקו עם שמואל הנביא שאמר עמי, עמי - במחיצתי.

הרי מפורש, שזאת הייתה עצתו של שמואל ליפול על החרב ושמואל אמרהּ כמתנבא מפי הגבורה.

ומבקשתו של שאול לבקשתו של אבימלך:
"ויבוא אבימלך עד המגדל וילחם בו, ויגש עד פתח המגדל לשורפו באש. ותשלך אישה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותרוץ את גולגולתו. ויקרא מהרה אל הנער נושא כליו ויאמר לו: 'שלוף חרבך ומותתני, פן יאמרו לי: אישה הרגתהו' וידקרהו נערו וימות" (שופטים ט').

אבימלך נפצע. ייתכן שהיה מת מפצעיו ויתכן שהיה נרפא. חרדת הבושה הובילה אותו אל מותו.

בסיפורו "ההתערבות", דן צ'כוב בזכותה של החברה ליטול חייו של אדם. הסיפור פותח בשאלה, מה מוסרי יותר, עונש מוות או מאסר עולם? צ'כוב בחר לא להכריע בשאלה - מה מוסרי יותר, גזר דין מוות או מאסר עולם, המותיר את הפושע בחיים למודי סבל שלא ניתן להינתק מהם - והשאיר את הקורא להתחבט בה בינו לבין עצמו.

העניין המחודש בתולדות היחס אל המוות לאורך שנות ההיסטוריה הכללית והיהודית, לא נדרש עדיין לבחינתו של פולחן החייל הנופל על חרבו. זוהי התעלמות מוזרה, לא רק משום שפולחן זה הוא מרכזי בהתפתחות הלאומיות, אלא גם משום שהוא שינה את יחסם של בני-האדם אל המוות עצמו, אכן, תולדות הפולחן הזה הינם חלק בלתי-נפרד של חילון הדת הממוסדת (מוסה, 1981). מאז ומתמיד הביעה היהדות אמון מוחלט בערכה הפנימי של טבעיותו של האדם וקידמה את פניה בתקווה ובתפילה. היהדות התנגדה לכל פגיעה בחיים הטבעיים למען מטרה טרנסצנדנטלית כלשהי, כיון שהקדושה צומחת מתוך טבעיותו של האדם (סולוביצ'יק, 2009). דברים דומים מכירים אנו ממסתו 'איש האמונה הבודד' (סולוביצ'יק, 1965), שם טוען הגרי"ד, שחלק אינטגראלי מהאדם הוא 'איש ההדר', שטבעו הוא לשכלל את העולם בהמצאות מפותחות, לחקור את מסתרי היקום, 'לרדות' בבריאה- לנצח את כוחות הטבע, להעז ולהשיג. מבין השורות ובשורות עצמן ניכרת עד מאוד הלגיטימציה המלאה שמעניק הגרי"ד לחיים עצמם על עוצמותיהם על כוחותיהם, ללא ניסיון לצָדֶק אותם ולתת להם תכלית מודבקת וחיצונית להם.

בניגוד לדעת ההלכה, אם ניכנס לנפשן של אותן דמויות שאול ואבימלך, שביקשו ליפול על חרב או בקשו שיפגעו בהן בחרב, הרי, שהן אינן יכולות להכיל את פגיעותן, את הפציעה, את הנכות או את האובדן הפשוט בלא הילה של גבורה. הן או הסובבים אותם מעדיפים את המוות על פני חיי חולשה.

המקרא מדגיש בפנינו את חשיבותה של החרב גם על דרך השלילה, דהיינו – הריגה ללא חרב, נתפשת כמעשה גבורה יוצא דופן, כסיפור דוד וגלית:
וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד (שמואל א' פרק יז, נ).

ויש, שהחרב השלופה באה מתוך חמת זעם ורצון לנקמה:
"ַויַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה).

לפני שבלעם חזר לארצו, מבלי יכולת לקלל את עם ישראל יעץ לבלק לשחרר את בנות מדין לכיוון מחנה בני ישראל כדי שבני ישראל יכשלו בדבר עבירה וגם יעבדו עבודה זרה, במעשים אלו, הבטיח בלעם, חרון אפו של א-לוהיהם יהיה עליהם והמוות ישלוט באוהליהם. שמע בלק לעצת בלעם, והמגפה החלה להפיל חללים מבני ישראל. זמרי בן סלוא התקרב למשה רבנו ולזקנים שהיו עמו, ועמו אישה מדיינית, כזבי בת צור, שהייתה בת מלכים, שאביה המלך הפקיר אותה לזנות רק כדי להכשיל את בני ישראל. על פי המדרש זמרי בן סלוא, בצביעות האופיינית לו, שאל את משה רבנו, האם מבחינה הלכתית המדיינית הגויה הזו מותרת ליהודי או אסורה ליהודי? באותה שעה לא ידע משה מה לענות ואז קפץ פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ואמר למשה רבנו הרי לימדת אותי הלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו." (סנהדרין פ"ט כז ע"ב) אמר לו משה רבנו: אתה נזכרת בהלכה - קיים אותה. לקח פנחס חרב בידו והרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית ובכך הוא גרם להפסקת המוות והמגפה מעל בני ישראל. על מעשה זה קיבל פנחס שכר לנצח והוא וכול בני משפחתו קיבלו את הכהונה.

על בסיס סיפור מקראי זה, כתב הפייטן ר' דוד חסין ממרוקו את הפיוט "מלאך הברית" המושר בטקסי ברית מילה. להלן קטע מתוך הפיוט המזכיר את מעשה החרב:

אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי, לִפְנֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי, לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.
נָטַע הָאֵ-ל בִּישֻׁרוּן, חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, אִישׁ מִגֶּזַע אַהֲרֹן, מְשָׁרֵת צוּר מִשְׂגַּבִּי.
כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן הוּא, פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ, הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי.
יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵ-ל, הָרַג בְּכֹחַ וָאֵ-ל, נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל, וּבַת צוּר שְׁמָהּ כָּזְבִּי.
דִּין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, אִישׁ אֲרָמִית מִשְׁכָּבוֹ, קַנָּאִים הֵם פּוֹגְעִים בּוֹ, וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי.
וַיָּקָם מִתּוֹךְ עֵדָה, רֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה, וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה, נִתְגַּבֵּר כְּמוֹ לָבִיא.
דָּקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם, כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם, עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם, וּלְמֹשֶׁה אוֹתָם הֵבִיא.
בִּשְׂכַר זֹאת אֵ-ל חַי עוֹלָם, נָתַן לוֹ שָׂכָר מֻשְׁלָם, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, וַיְכַפֵּר עֲלֵי חוֹבִי.


שליפת החרב בשירת ימי הביניים

שְׁלֹף חַרְבָּךְ וְהָרֵק/ ר' יצחק אבן כלפון
שְׁלֹף חַרְבָּךְ וְהָרֵק אֶת- חֲנִיתָךְ,
וְהָרִיק, אַל- תְּהִי נִלְאֶה וְנוֹקֵט.
בְּטַח כִּי לֹא אֲשַׁלֵּם אֶת- גְּמוּלָךְ,
וְהֵאָמֵן וְהִשָׁמֵר וְהַשְׁקֵט.
וְאֵיךְ אוּכַל אֲבָנֶיךָ לְהָשִׁיב
לְךָ אוֹ אֵיךְ חֲצָצֶיךָ [לְלַקֵּט],
וְאַתְּ הָאָח אֲשֶׁר הִרְבָּה חֲסָדָיו
וְהָיִיתִי בְשֻׁלְחָנוֹ מְלַקֵּט!


ר' יצחק אבן כלפון נולד כפי הנראה בין שנת 960 לשנת 970. מרבית חייו נדד ממקום למקום, הציע את שיריו תמורת תמיכתם הכספית של נגידים, שרים ומושלים. ידידות עמוקה נרקמה בין אבן כלפון לבין שמואל הנגיד שהיה צעיר ממנו בשנים. הייתה זו המשכה של ידידות ששררה גם בין האבות. אבן כלפון שמר על ידידות זו בעת שמחה ובעת צרה. כך הוא חזק את לבו של הנגיד גם בימי אסונו בשירו "פני תבל". ייתכן שאבן כלפון חש שהוא כותב אל משורר אח, בעל שיעור קומה, שיכול להבינו טוב מאחרים. . למרות ששיריו של אבן כלפון מציירים דמות של אוהב חיים, שמח, הנהנה מכל רגע ומוכן לבלות בשתיית יין בלא דאגה ליום המחר, היו לו גם לא מעט אכזבות. הנוהג המקובל באותן זמנים, בתגובה למפח נפש, היה כתיבת שיר המדבר בגנותו של מי שגרם לכך. גם אבן כלפון כתב מספר שירי גנאי. ‏נושאי שיריו של אבן כלפון היו חדשים לספרות של אותם זמנים, לא היחיד בבחינת רעיון דתי או חברתי, אלא הפרט ורגשותיו ומאווייו. לא טובת העדה ושמחתה אלא שמחתו, גורלו וטובתו של האדם עצמו. בכך הוא נחשב יחד עם דונש בן לברט לאחד מראשוני המשוררים של שירת החול הספרדית. בשיר "שלוף חרבך והרק" פונה אבן כלפון לידיד, שכפי הנראה פגע בו, אולם אבן כלפון מוכן לספוג את הפגיעה, לא לנקום בידיד ולהשיב לו על הפגיעה – "בטח, כי לא אשלם לך את גמולך", שכן הוא זוכר לידידו את החסד שעשה עמו – "והייתי בשולחנו מלקט". החסד שעשה עמו הידיד בשיר, אינו חסד אדיר מימדים, זהו חסד של ידיד הנותן רק ללקט פירורים מעל שולחנו, אך יחד עם זאת, אבן כלפון, אסיר תודה ומוקיר את תמיכת הידיד בו, למרות פגיעת החרב הקשה, שבאה לאחר מכן.

"שלוף חרבך דודי"/ ר' שלמה אבן גבירול
שער אשר ניסגר - קומה פתחהו,
וצבי אשר ברח - אלי שלחהו!
מה זה דמות דודך כלה יפהפיה,
כי תאמרי אלי: שילחה וקחהו?
ההוא יפה עין אדום וטוב רואי?
רעי ודודי זה - קומה משחהו!
שלוף חרבך, דודי הצח והאדום,
ושית אויבי תחת כף רגלך להדום!
מאז אני יוצא, אחות, להושיעך
גם עם יריביך אריב ולא אדום.
ליל כבר פנה, היום כבר חנה,
קומה, צלח ורכב, קומה ואל תירדום!
שער פתח דודי, קומה פתח שער! כי ניבהלה נפשי,
מידי עבור אלה - הנה דמות פרא
שאלי יפהפיה מה תשאלי מיני
כי קול תחינתך עלה במו אזני.
קומה, צלח ורכב, קומה ואל תירדום...

רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל (1051 – 1028) נולד במאלגה, שבדרום ספרד. הוא חי תקופה ארוכה בתור הזהב של יהדות ספרד. בחייו סבל מתחלואים שונים, ובעיקר ממחלת עור. רבים משיריו עוסקים בייסורים שעברו עליו. כך הצהיר בשיר "כאבי רב": "כאבי רב ומכתי אנושה וכוחי סר ועצמותי חלושה, ואין מנוס ואין מברח לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה". כדרך משוררים רבים בתקופתו מצא לו אבן גבירול פטרון, שדאג למחייתו – יקותיאל אבן חסאן, ובמות פטרונו נשא עליו אבן גבירול קינות. שלמה אבן גבירול לא מיעט בערך עצמו. פעמים רבות כתבת על מעלתו בחכמה ולעתים אף בהשוואה לבני דורו. רבים מפיוטיו עצובים ומקוננים על מצבו בחייו - חולה ומורחק מהחברה.

שלמה אבן גבירול, שהשתמש בדיאלוג בשירי חול שונים בדרך של שאלות ותשובות או טיעונים וטיעונים שכנגד, עיצב גם פיוטים רבים, בעיקר רשויות וגאולות, בצורה של דיאלוג בין העם ואלוהיו. יש, שהעם הוא שפותח את הדיאלוג בפנייה אל האל, ובפניו הוא שוטח את מר גורלו וצרותיו בגלות ומבקש גאולה, והאל עונה לו ונענה לתחנוניו, מעודד אותו ומבטיח לגאול אותו מצרותיו (לדוגמה, "שלוף חרבך דודי"), ויש, שהאל הוא שפותח את הדיאלוג בפנייה אל העם והעם משיב לו (לדוגמה,"שאלי יפה-פיה"). לפעמים הדיאלוג קצר, אך לפעמים יש בו כמה מחזורים של חילופי דברים. לדוגמה, בגאולה "שביה בת ציון" מתחלפים הדוברים - העם ואלוהים - ממחרוזת למחרוזת לאורך כל השיר.

ר' שלמה אבן גבירול ביסס סוג זה בתבניותיו. הוא דן ברשויות הקצרות במהות האל והעולם, האדם, החטא, השכר והעונש. בולטות הרשויות האלגוריות שלו, שעניינן מצוקות הגלות של עם ישראל ומשאלות הגאולה המופנות אל אלוהים, ואותן הוא מעצב כיחסים בין אשה אהובה לאהוב לבה שזנח אותה והיא פונה אליו בבקשה שיחזור אליה ויגאלה מצרותיה. שלמה אבן גבירול הוא הראשון, שביטא בפיוטים רבים, בעיקר ברשויות שחיבר, גם את רגשותיו. חידושו זה נקלט ונעשה נפוץ ומקובל בפיוט הספרדי ובמרכזי היצירה שהושפעו מספרד.

שליפת החרב בספרות ההשכלה
"ויהודה אמר לשלֹף את חרבו מתערה ולא יכֹל, כי דבקה החרב בתער, וינח גם יהודה מזעפו ויקרא במר לבו: אהה אדוני! ואיך אעלה אל אבי ומה אֹמַר אליו? ויאמר יוסף: כה תאמר אל אביך: הלך החבל אחר הדלי, לאמר: הלך בנימין אחרי יוסף. וירגז יהודה ויאמר: חי נפשי, אדוני, כי בנפשך ובנפש עמך דברת את הדברים האלה, כי אם אשלֹף את חרבי ומתערה – ומִלאתי את מצרים חללים. בך אחל ובפרעה אכַלה. ויאמר יוסף: אם תשלֹף את חרבך – חי פרעה, אם לא על צואריך וצואר אחיך אליה אשימנה. ויאמר יהודה: השמר לך, אדוני, מהעלות את חמתי שנית, פן אצא בחרב על העיר וצבעתי את כל רחובותיה בדם, ויאמר יוסף: ידעתי גם ידעתי, כי לִמוּדֵי צָבֹע אתם ואין כמוכם צַבָּעִים בארץ, כי גם את כתֹנת אחיכם צְבַעתם בדם..." (ח"נ ביאליק ב"סיפורי אגדות").

בשנת 1896, בזמן ההכנות לקונגרס הציוני הראשון, הוציא דוד פרישמן את ספר תרגומיו לאגדות אנדרסן, ובפתחו קרא לחבריו הסופרים להרעיף טל ילדוּת על ילדי ישראל ועל בני-הנעורים, השרויים באווירת "החדר" ו"הישיבה". ביאליק נענה לאתגר, והחל לכתוב שירים ואגדות לטף ולקהל הקוראים הצעיר. בזמן ששקד על עריכת "ספר האגדה", ביחד עם רעהו י"ח רבניצקי, החל ביאליק בחיבורן של אגדות בסגנון אישי וחופשי, שאותן הכתיר בכותרת "ויהי היום" (שמיר, 2012

באגדות אלה, שנועדו לקורא הצעיר והבוגר כאחת, הִרשה לעצמו ביאליק חופש רב מהמקובל בעיבוד אגדות. לא אחת התרחק בהן מן המקורות הקדומים, אגב הפלגה למחוזות זרים ורחוקים – אישיים ובין-אישיים – ועריכת סינתזה אישית בין אגדת קדומים לאמירה מענייני דיומא. באגדות אלה, שאותן התחיל לכתוב בשנת 1917 ראה ביאליק, ובצדק, יצירות מקור לכל דבר, שבהן המקור המדרשי אינו אלא סף ומפתן לאמירה אישית ולאותם הרהורים היסטוריוסופיים, הנקשרים לענייני השעה "הבוערים" ומאירים אותם באור חדש.

באגדה זו על פגישת יוסף ואחיו, מוסיף ביאליק נופך משלו וצובע את סיפור הפגישה במשקעים ובמטענים הנאמרים בדו-שיח בין יוסף לאחיו יהודה, כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין וכל האחים שבים עמו מצרימה. המלה "חרב" חוזרת בהטיות שונות פעמים רבות בקטע קטן זה מתוך האגדה. ההשלכה לבור בידי האחים כמוה כשפיכת דמו בחרב בעיני יוסף: "גם את כתונת אחיכם צבעתם בדם". הסיפור המקראי, החוסך במלים במעמד המרגש, מקבל הרחבה בסיפור האגדה של ביאליק – יוסף ידע את דבר צביעת הכותונת בדם למרות שלא נכח במקום.

על יחסו של ביאליק לספרות האגדה ועל הצורך לכתוב אגדות תנ"כיות, ניתן ללמוד ממאמרו "אגדה והלכה" (1917): "להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש".

שליפת החרב בשירה בת ימינו

חרב שלופה בידם/ אורנה רב-הון
סכינים סכינים של מלאך הבורא
ננעצים בגופי
כמחטים של מרפא סיני
עוקרים את שורשי הרוע
שזרע בתוכי בלעם
יחד עם כל בני ישראל.
חותכים ממני
את קליפת נוגה
שעוותה וסילפה את דרכי
עיוורה את עיני
לא ראיתי את מלאכי ה'
שנצבו מולי על הדרך
וחרב שלופה בידם.

אורנה רב-הון היא משוררת, ילידת הארץ. עד היום פרסמה ארבעה ספרי שירה, שימשה כחברת ועד אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל וכן כיו"ר ועדת קשרי חוץ של האגודה וכגזברית שלה. הפיקה, ערכה והנחתה אירועי תרבות באגודה בהם השתתפו סופרים, משוררים ואישי ציבור שונים, ביניהם עמוס עוז, נתן זך, שמעון פרס, יוסי שריד ויוסי ביילין. עסקה בפעילות פוליטית במר"צ ושימשה כנציגת מר"צ בהסתדרות ובנעמ"ת וכחברת צוות ההסברה של מר"צ. הייתה פעמיים מועמדת לכנסת מטעם מר"צ. כיום עוסקת בעיקר בקבלה ורואה בכתיבתה שליחות וייעוד. לדבריה, כתיבת השיר היא חלק מתהליך תיעוד השינוי הרוחני, שהיא עוברת בשנים האחרונות, מאשה בעלת השקפות שמאלניות ואנטי דתיות, שאפילו לא ידעה אם היא מאמינה בבורא ובכוחו, לאשה שעוסקת בקבלה במלוא הרצינות והאמונה:

"תהליך החזרה בתשובה שאני עוברת הוא תהליך מיוחד במינו, שאינו ניתן להגדרה המסורתית והפשטנית של חזרה דתית בתשובה. זוהי חזרה רוחנית אל המקור הרוחני ממנו נחצבנו כולנו, בני האדם, והוא כולל בתוכו התבוננות פנימית עמוקה אל תוך חיי והתנהלותם כפי שהדבר מתואר בשיר.שאיפתי העמוקה ביותר כיום ובה אני מתמקדת, היא להיות טהורה לחלוטין מבחינה רוחנית וגופנית כאחת, ולכך מכוונים כעת חיי בכללותם, והשירה מתעדת את התהליך הנפלא, הקשה מנשוא הזה, שמעמיד בפני יום יום מבחנים קשים, שהם, כמו שמצוטט בשיר, "סכינים סכינים של מלאך הבורא/ ננעצים בגופי / כמחטים של מרפא סיני/ עוקרים את שורשי הרוע / שזרע בתוכי בלעם / ביחד עם כל בני ישראל.

קליפת נוגה אליה אני מתייחסת בשיר היא הקליפה של כוכב נוגה, שהוא הכוכב האחראי על מזל שור ומזל מאזניים. כמו לכל כוכב, יש לכוכב נוגה היבטים חיוביים והיבטים שליליים. קליפת נוגה היא הביטוי הקבלי להיבטים השליליים. כפי שנכתב בשיר, קליפת נוגה הזו "עוותה וסילפה את דרכי /עוורה את עיני / לא ראיתי את מלאכי ה' / שנצבו מולי על הדרך / וחרב שלופה בידם.

השיר נכתב לפני כשלוש שנים, תוך כדי קריאת בספר הזוהר, בשבוע שבו אנו קוראים בבית הכנסת את פרשת "בלק". הקריאה היומית בספר הזוהר מביאה אותי לעתים לידי השראה נדירה שמתוכה אני כותבת את שירי לאחר שהתחלתי ללמוד קבלה".

ומשליפת חרב בעלת סממנים רוחניים לשליפת חרב המוזכרת בשירי אהבה נכזבת. "עזה כמוות אהבה" נכתב בשיר השירים ואכן שירים רבים נכתבו להמחשת מצב בו יש קשר הדוק בין אהבה לבין מוות:

שלפי חרבך/ אוהד ויצמן
שלפי חרבך
שספי גרוני
היי נא גיבורה
מחצי כבודי בבוז
על סוס שחור רכבי
דהרי אל ההרים
חצי את הגאים
נופפי בחרבך
המגואלת בדם אנוכי
חיוך שטני חייכי נא
חייכי בשם השאול שממנו באת
מנעול פלדה ענדי
ובצחוק מתנשא צחקי
שיר עכשווי זה נמצא באתר "במה חדשה". אין לנו פרטים על המחבר, אוהד ויצמן, אך השיר מפתיע בנועזותו לשנות בראש ובראשונה את מין השולף בחרב מהמקרא ומשירת ימי הביניים - מזכר לנקבה ומהווה מעין הקבלה הפוכה למקרה אבימלך. נראה כי הכותב מביע את אכזבתו מאהובתו על שנטשה אותו או על שפגעה בכבודו בבוז ובלעג, והוא מדמה את שבט לשונה החד לשיסוף הצוואר בחרב חדה, כנאמר בתהילים נז: "שיניהם חנית...ולשונם חרב חדה". הוא אף מעודד אותה לעשות זאת עד תום: "היי נא גיבורה מחצי כבודי בבוז". ייתכן שהשיר נכתב בסרקזם והציניות הקרה הנושבת ממילותיו באה להעצים את אכזבת הלב לנוכח התנהגות האהובה. הרכיבה על הסוס השחור מאדירה גם היא את המאגיה והכישוף שהטילה על הכותב אותה אהובה אלמונית, קשרה אותו אליה בעבותות אהבה בכוחה הדמוני, וכעת היא מנופפת בחרבה המגואלת בדמו. הבית האחרון מבהיר את ההתנהגות הנלוזה של האהובה ונופלות בו כל המסכות שעטתה על עצמה – זו אינה אהובה אלא לילית מרחפת או השטן בכבודו ובעצמו שיצא מן השאול כדי לשחר לטרף, לצוד נשמות תועות ולתעתע בכותב המאוהב. שליפת החרב כאן עוברת מהפך – לא עוד נפילה עצמית על חרב או בקשה לשליפת חרב מגבר אל גבר אלא מגבר אל אשה. אשה שולפת חרב הוא חזיון חדש של המאה העשרים ואחת והוא מציג את הנשים באור שונה – אמנם שלילי, אבל יחד עם זאת מצטיירת כאן דמות של אשה עצמאית, חזקה, שהביטוי "והוא ימשול בך", לא לה נועד. נראה, כי התנוה המטפורית של החרב ממחישה, שגם במלחמה האחרת ממלחמת הקיום, מלחמת האהבה, הופכת החרב לכלי אופרטיבי ועושה דרך ארוכה מכלי הילה של גבורה אישית ולאומית למוציאה לפועל של "נכות", שאהבה נכזבת או לא ממומשת יכולה לגרום.

ערב כחול עמוק/ מאיר אריאל (פזמון השיר)
כל הכחול לעצב
כל העמוק אין קצה
בא לי בזאת הפעם
ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור
כבר בשם השיר "ערב כחול עמוק" אנו מצפים בדריכות למשהו שונה שיקרה בשיר. ואכן הנכונות לנפילה על חרב של האשה למען אהוב לבה או נכון יותר "לזכר ערב שלא יחזור", היא מעשה נועז ונואש גם יחד. מחד - הרצון להוכיח לאהוב את עוצמת אהבתה ומאידך – למות ולא לסבול עוד ייסורי אהבה לנוכח הזיכרונות המציפים את לבה.

דומה בתכניו לשיר זהו הוא שירה של עינב ג'קסון כהן – "חרב סוכות":
אחרי הכל זה לא היה קשר דם
אחרי הכל גם הוא נרדם
כשירד הערב
לא נפלתי על החרב

בדרום העיר הרוח די קרה
אנחנו באותה סירה
אבל כל ערב
שריון מול חרב
גב אל גב
איך כשהתקרה היא קרובה
כמו סמוראית טובה
אני אפול
ואם ליפול אז לבד
יש לי עוד צעד אחד
רק צעד אחד
איך החגים באים מהר
אז אני רוצה להישאר
אבל עד ערב סוכות
יש חרב בגרון
אז זה החג האחרון
לפני הכל זה עוד היה מוקדם
לדעת אם זה קשר דם
כשירד הערב
לא נפלתי על החרב
בשבילך
איך כשהתקרה היא קרובה
כמו סמוראית טובה
אני אפול
ואם ליפול אז לבד
יש לי עוד צעד אחד
רק צעד אחד
גם כאן הרוח די קרה
וקצת לבד על הסירה
אז הלוואי הערב
ליפול על חרב
בשבילך

סבך הרגשות בשיר זה מספר בצער מאופק עד רוגע את תחושותיה של הכותבת. עינב ג'קסון כהן מקרבת את הקורא למקומות נסתרים בהווייתה, והטון הנוגה מוביל את זרם מחשבותיה באמצעות דימויי מלחמה ותיאור חולשותיה לאהוב לבה. נראה שנפשה מתייסרת באהבה לא ממומשת והכתיבה משמשת בידה כדי לנסות לגעת בדברים בוטים וקשים, שקיימים בנבכי מחשבותיה. הדבש והעוקץ והחיפוש אחרי האושר האבוד והאהבות הלא גמורות צפים ועולים שוב גם בשיר זה כמו בשירו של מאיר אריאל.

ומאהבות נכזבות המביאים את האוהבים לנפילה מטפורית על חרב להצלחה של ממש בקרב המין הנשי, כפי שמתאר חיים חפר בשירו "שב גיבור החיל":

"את אויביו הדביר הוא בחרבו עד תמו
עלמות בדרך לו הפריחו זר
ופרסות הרכב, לילה לא נדמו
עד אחרון צריו הוא בחרבו מִגֵר..."
וכפי שמאדיר אותה שמעון דוד יפה בשירו "ידידי החלוץ":
"ידידי החלוץ הלך אשתקד לצבא
ילדה נאה, מאד יפה השאיר במושבה...
על הגבעות הנישאות כנשר קל יטוס
בחרבו יגאל ארצו אל ילדתו ישוב"
.
ונפילת גיבורים - מכבים על חרבם, כפי שמתאר עודד אבישר בשירו "אבי אבי":

"בהר בגיא עובר המשעול
ממרום הגליל עד אילת והים
על שדות גיבורים שנפלו על
חרבם".

ומאידך לגיבורים הנופלים על חרבם דרמת העליבות בזקנה, באי-נפילה על חרב בשירו דוד אבידן "איש זקן":
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו.

זו לא רק נפילה בלתי הרואית של זקן אל מותו, אלא נפילת זקן, שהוא לא-מלך, אלא סתם זקן, שאבידן בדמות קהלת מתאר כאדם, שאין לו דבר חייו:
אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
דווקא מאדם כזה היינו מצפים שיפול על חרב, אך הוא נופל ולא על חרבו.

את סקירת המצאי בספרות העכשווית בנושא החרב השלופה נסיים בקטע מתוך שירו של ראובן פוליטי בשירו "אמא, אבא וכל השאר":
בחיי שזה קשה אך אני נשאר
אפורה האדמה ושחור האופק
וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין
ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור
ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר
וזה קשה מאוד אך אני נשאר
יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה
אמא, אבא וכל השאר


בשיר זה אין יומרות גדולות לגבור על כוחה של החרב, להתגבר בעזרת החרב או לנצח עמה, אלא השלמה פשוטה עם עובדות החיים – יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה, ואני – נשאר כאן מעבר לגדר, מסרב לנקוט עמדה או לשנות את המצב, למרות שהאב והאם, הדמויות הקרובות ביותר, אלה האמורות לגונן, לתמוך ולהעניק את הביטחון המרבי משעת לידתו של האדם - נמצאות מעברה השני של הגדר יחד עם החרב השלופה.

סיכום
על הפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" (בראשית ט - ה), שאלו המפרשים: מדוע הפסוק כפול? "מיד האדם מיד איש אחיו", ולשם מה התוספת של "אחיו". ותירצו את הקושיה כך: כי יש שני אופני רציחה. אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו או לקחת ממונו וכדומה, ואם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מוות מחיים, כאבימלך שאמר לנער שלוף חרבך ומותתני, וכשאול לעמלקי עמוד עלי ומותתני. בשני המקרים אסור לתת לפגוע בגוף הן לרעתנו והן לדבר שנראה כטובתו של האדם.

בסקירת המקורות התנ"כיים והספרותיים, שהובאו במאמר זה עולה, כי יותר מכל החרב השלופה יכולה לשמש כחרב פיפיות, להט החרב המתהפכת של מלאך גן העדן – חרב הפוגעת באחרים אך יכולה לפגוע גם באדם עצמו ויש לה ביטויים רבים של הבעת רגשות, כפי שנכתב בשמואל ב', יא: "כזו וכזו תאכל חרב".

אולם החרב השלופה יכולה להעיד גם על גבורה וניצחון. בוריס שץ, מייסד בית הספר הלאומי לאומנויות בצלאל בירושלים, בצלאל, עיצב פסל של מתתיהו הקנאי כסמל לדור הציוני, שלוחם, יוזם ומגן על כבודו. בפסל ניצב מתתיהו מעל לחייל יווני, כשחרב שלופה מונפת בידו וידו השנייה מורמת ומצביעה. פסל זה היה המרכז של חגיגות חנוכה בשנת 1908, עת הוקמה גימנסיה הרצליה וקבעה לה את מודיעין, ערש משפחתם של החשמונאים, כאתר עלייה לרגל של תלמידיה.

גם בתרבויות העולם יש לחרב משמעויות רבות. בחרב נעשה, למשל, שימוש בהכתרת מלכי צרפת. חרב שלופה על צלב הייתה יד זיכרון לנופלים בני דת הנצרות והיא סימלה את ההקרבה בקרב. וביפן הרחוקה קיימת אמנות שלמה ועתיקת יומין של מיומנות לשליפת חרב ולוחמים סמוראים ביפן נפלו על חרבם לא אחת על מנת להביע נאמנות או על מנת להעניש את עצמם. ואם נרצה לסיים בשילוב תרבות ישראלית עם תרבויות עמים, שילוב הנושא עמו את חזון הנביא ישעיהו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" - אין מתאים משירה של חוה אלברשטיין "החרב", בו היא מתארת לוחם היפני המגיע אל הנפח ומזמין לו חרב ממין משובח, חרב שכמותה אין בנמצא, חרב מיוחדת במינה בסגולותיה החדות, החודרות והפולחות. אך כאשר שואל הנפח את הלוחם מה לצייר על הכת, עונה הלוחם באוקסימורון מפתיע:
"בקתה וגם ועץ דובדבן
וכבשה מנמנמת ונחל זורם
ואישה מיישנת ילד קטן
".

ביבליוגרפיה
גורביץ', ז' (2010). השיר והאגו של המשורר דוד אבידן. אוחזר מתוך
http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/1.1186429
גורן, ש' (1963). גבורת מצדה לאור ההלכה. מחניים, פז, 12-7. אוחזר מתוך http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/gvurat-2.htm
גשר מפעלים חינוכיים (ח"ת). להט החרב המתהפכת. אוחזר מתוך http://www.mikragesher.org.il/titles/encyclopedia/30/lahat_hacherev.htm
ויצמן, א' (2006). שלפי חרבך. אוחזר מתוך http://stage.co.il/Stories/565942
ויקיפדיה (2012). יצחק אבן כלפון. אוחזר מתוך http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%9B%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F
ויקיפדיה (2012). שלמה אבן גבירול. אוחזר מתוך http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%92%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9C

מוסא, ג' (1981). פולחן החייל המת: בתי-קברות לאומיים ותחייה לאומית. זמנים, 6, 14-3.
מושקוביץ, י"צ (1968). סיפורו של הנער העמלקי. אפיקי נחלים, א, 113-111.
סולוביצ'יק, י"ד (2009). אדם וביתו (א' שנאן, מתרגם). תל-אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 82-81.
רב-הון, א' (2012). בלוגים/בעלת טור - אורנה רב-הון/משוררת. אוחזר מתוך http://www.news1.co.il/blog/ornarav/
שמיר, ז' (2012). מים ומקדם: עיון באגדות "ויהי היום" מאת ח"נ ביאליק. בני-ברק: הקיבוץ המאוחד.
ששון, א' (ח"ת). דיאלוג. אוחזר מתוך http://www.piyut.org.il/articles/144.html