מעמקים - מסע עם הרוח
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מסע עם הרוח
עיון ספרותי באגדה: "האישה ומשפטה עם הרוח"/ ח"נ ביאליק

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 57 - מרחשוון תשע"ו * 10/15

אגדה קדומה זו זכתה לעיבוד ספרותי ראשון ע"י י. ל. פרץ בשם "משפט האלמנה עם הרוח". לדעת זיוה שמיר, עיבודה הספרותי של אגדת עם זו במאה ה-19 ע"י ביאליק אשר נועדה לקורא הצעיר טומנת בחובה פרט ביוגרפי מחייו של ביאליק. היא חוברה על ידו לאחר פטירתה של אירה יאן, הציירת העשירה מקישינוב, למעלה מעשור לאחר הפרידה ממנה. ציוריה של אירה יאן לסיפורי י"ל פרץ הם שגרמו לביאליק להזמינה לאייר את מהדורת שיריו השנייה, שהלכה ונתגבשה בשנים 1908-1904. ב"האישה ומשפטה עם הרוח", במסווה של אגדת קדומים, סיפר ביאליק בעקיפין את סיפור גורלה המר של ידידתו הציירת. גם אירה יאן, כמו האישה האומללה מן האגדה, חזרה אל ביתה לאחר שהוגלתה ממנו, ומצאה שכל רכושה ירד לטמיון.2

פרט ביוגרפי נוסף הוא דמותה של אמו האלמנה שזיכרון אלמנותה הקשה הטביע בו את חותמו והוא נחשף בשירו "אימי זיכרונה לברכה".
את אמו מתאר המשורר בהערצה כאישה צדיקה וענייה שאין לה לא נירות להדלקה בערב שבת ולא סעודה. נס שקרה לה העמידה בפני דילמה במה לבחור בנירות או בסעודה.
אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה
מִשִּׂיחוֹת הַצַּדִּיק זַ"ל מִוִּילֶדְנִיק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.
וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת -
וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת -
"הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" - פָּסָחָה,
רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:
שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

בחירתה בנירות שבת אותם הדליקה כשדמעות ניגרות מעיניה נראו לילד המתבונן בה כאור שבעת הימים.
כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:
אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,
כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. - תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת
לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.3 ( לונדון, שבט, תרצ"א)


עיצוב הדמויות

האלמנה
הגיבורה הראשית בסיפור היא האלמנה המתוארת באפיון ישיר כ"עיפה ורצוצה" שבמר גורלה הגיעה לשלמה המלך ובדמעות בקשה שיהיה השופט בינה לבין הרוח. פנייתה אל המלך בתארים "אב ומלכי" מעידים על שתי תחושת מנוגדות לכאורה שחשה כלפיו. מחד קרבה לאב ומאידך יחס של כבוד כפי שראוי לתת למלך.

לבקשת המלך שתשטח בפניו את סיפורה היא הציגה תחילה את עצמה כאלמנה גלמודה שגרה בסוכת עץ רעועה על שפת הים ועיסוקה הוא אריגת רשתות ומכמרות לדייגי הים. בגלל הסערות והסופות לא יצאו דייגים לעבודה ולכן פרנסתה אבדה. האלמנה מאופיינת כאשה שאינה מרימה ידיים ואינה מתייאשת בקלות. אדרבא מוצאת פתרונות ויוצאת ללקט למרות תחושת החרפה להסתייע על ידי מתנת בשר ודם. בתושייתה הצליחה ללקוט שיבולים, לחבוט בהם ולטחון אותם לקמח ולשאתם לסוכתה.

מתיאור המהלכים הבאים, דמותה הייחודית מועצמת ברחמנותה לזולת, בטוב לבה ובנכונותה לתת לזולת את שארית לחמה. היא נותנת שליש מהקמח לפליט ששרד את האש שאכלה את כל רכושו והוא ללא אכל שלושה ימים, כמו כן נותנת לפליט המלחמה ששלושה ימים לא אכל את השליש השני של הקמח שנותר לה.

בשני המקרים היתה מודעת ליד ההשגחה שאפשרה לה לנהוג בחסד והבינה שהיא שליח האל להחיות את ברואיו. אמונה וצדקות מכוונים את עשיותיה.

אלא שהמים הגיעו עד נפש כשהרוח נטלה בזעם את שארית הקמח של והרסה את סוכתה. היא פנתה למלך שישפוט את הרוח.

דמותה מועצמת בסוף הסיפור לאחר שזיהתה את עיסת הקמח שלה שהצילה את האנייה מטביעה בים.

פסק דינו של המלך לתת לה את כל רכושם של הסוחרים לא פיתה אותה והיא לא הסתנוורה מכל העושר שעמד לפניה:
חלילה לאמתך מקחת מאומה מקודשי אלוקים, ואני לא כוהנת ולא בת כוהנים, כי בת אחד העם אנוכי, בגדולות לא אלך ועל יגיע כפי אחיה מעודי.

הכרת מעמדה החברתי כאחת מהעם קשורה בערכים של הסתפקות במועט וחריצות מבורכת. כל מבוקשה היה לחזור ולעסוק במקצועה.

אם לאורך כל הסיפור לא נזכר שמה אלא מקצועה הרי בסיום הסיפור היא מתאפיינת בשמה ובעיסוקה החדש. היא הפכה לאורגת הפרוכות בבית המקדש. המעבר מעבודת כפיים של אריגה חומרית לעיסוק במלאכת הקודש היא בבחינת פסק הדין של המלך שלמה שחרץ את משפטה ואת ניצחונה כנגד הרוח. עוצמתה הרוחנית של האלמנה עמדה לה כנגד עוצמתו ההרסנית של הרוח. אף ציון שמה מעיד על האנלוגיה לציפורה המקראית אשתו של משה רבינו בצדקותה ובדרגתה הרוחנית.

עמל הכפיים בו עסקה באמונה התחלף בעבודת קודש כפי שנהגו הנשים במשכן והמשיכו בעבודת בית המקדש. היא עסקה בהכנת כלי המסמל טוהרה במקום המזוקק ביותר של עם ישראל לבין אלוקיו.

המלך שלמה
דמותו של המלך שלמה מתאפיינת מתיאור התנהגותו כלפי הגיבורים וכן מתיאור יחסם של הגיבורים אליו. האלמנה פנתה אליו כמפלט אחרון ממצבה בתקווה שהמלך ישפוט את ריבה. כלומר, היא סמכה על שיפוטו החכם.

עוד לפני שהתחילה לדבר הוא פנה אליה ברחמים במילה "בתי" המלמד על קירבה ועל נינוחות בדיוק כפי שחשה היא כשקראה לו "אבי", וכן הבטיח לשמוע את טענותיה. היכולת לשמוע את הזולת, להקשיב לו היתה מסגולתו של המלך שלמה.

תגובותיו למשמע טענותיה מעידים על יחסו האנושי לסיפורה. הוא מתגלה כרחמן המסוגל להזדהות עם סבלו של הזולת. גמילות החסד שלו תורגמה מיד למעשה. הוא דאג להרגעתה של האישה הנסערת ולמתן אפשרות שתנוח, והבטיח להוציא את משפטה לאור. הוא כיבד את האלמנה ולא זלזל בדרישתה המוזרה.

בואם של שלושת האנשים אל המלך מעיד על הפתיחות שהיתה בארמונו של המלך שלמה. כל אדם התקבל בסבר פנים יפות וביחס של כבוד מהמלך.

המלך הקשיב לכל סיפורם:
והמלך שלמה שמע את דברי הבאים מראשית ועד אחרית

המלך מצטיין בהפעלת כל חושיו. בתחילה הפעיל את חוש השמיעה ומיד את חוש הראייה בשאלתו האם ראו את הצרור שסתם את החור באנייה? כשופט הוא ביקש ראיות משפטיות.

תשובתם החיובית לוותה בהצגת הצרור, ותגובתו של המלך היתה פנייה לאלמנה:

הכירי נא הצרור הוא?

האנלוגיה למילותיה של תמר ליהודה מהדהדים בדברי המלך והם משמשים כרמז מטרים לסיום החיובי של המשפט כפי שהיה בסיפור תמר.4

הכרת הצרור בפי האישה האירה את פניו של המלך. אור הפנים היא בבחינת הכרה אלוקית בחריצת הדין שעמד לפסוק במשפטה:
את השקים המלאים אשר הבאתם תנו לאשה הזאת לה הם. בצדקתה ובענות נפשה זכתה בהם. אכן יד אלוקים עשתה לכם את התשועה הגדולה. אך האישה הזו היתה מלאכו.

הוודאות בכוח ההשגחה האלוקית בצדקותה של האישה חורצת את מסקנתו לתת לה את כל שקי הכסף והזהב. שלמה המלך מקדש את שמו של ה' בעיני האישה, בעיני הסוחרים הנוכרים ובעיני כל מי שניצב בארמונו באותו עת.

אלא שאז נתקל המלך בתגובתה האצילה של האשה שלא הסכימה לקחת כסף מקודשי המקדש. כל מבוקשה הוא לדאוג לפרנסתה הקודמת. תגובת האישה מזכירה את תגובתו של המלך שלמה כשנשאל ע"י הקב"ה בחלומו מה רצונו כשנבחר למלך. כל מבוקשו של שלמה היה :
ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע.5

בורא עולם שתשובתו הצנועה מצאה חן בעיניו לא רק שמילא את מבוקשו אלא נתן לו גם עושר וכבוד לכל ימיו. דברי האישה מצאו חן בעיני המלך. הוא ציווה להביא את שקי הכסף והזהב לגנזי המקדש ואת האישה הושיב בלשכת הגזית עם שאר הנשים הכשרות לאריגת הפרוכת. זו היתה פרנסתה כל ימי חייה. בחירת העיסוק כאורגת פרוכות במקדש היא מעין הכרזה פומבית בערכה של אישה צדקנית זו שכל התנהלותה מתוך חסד וענווה.

הסוחרים
הופעתם של הסוחרים לא הפתיע את שלמה המלך שחוכמתו נודעה בעולם ורגיל היה שרבים מכל העמים נהרו לשמוע את חכמתו.6 הם גוללו את סיפורם ואת כוונתם המסחרית:
ונעש שלושתנו יד אחת ונפרש יחדיו בספינה אחת, וסחר ידנו אתנו צרור בשקים.

המילה "יד" שחוזרת פעמיים במשפט חושפת את ביטחונם העצמי ואת הסתמכותם היתירה בכוחם ובעוצם ידם.7 גם תואר הפועל "צָרור" שחוזר פעמים רבות בדבריהם מבטא עמדה נפשית זו של התקשרות והסתמכות בעושר הקשור היטב ובטוח מפני כל סכנה. כשפרצה הסערה הם נחלצו להציל את האנייה מטביעה על ידי ניסיונות שונים וכשזה לא הועיל הם חפשו עזרה מטאפיזית תוך צעקות ונדירת נדרים. הקריאה לאלוהיהם השונים מזכירה את הסערה בספינתו של יונה הנביא.8 פירוט שמות האלוהים מעצים את אפסותם של כל האלילים מול בורא עולם שהפנייה אליו אפילו אם היא של אומות העולם אך כשנובעת מתחושת שפלות ולב שבור היא נענית.

רוח הסערה הפילה צְרור לתוך האנייה שסתם את החור וכך נצלה האנייה מטביעה.
הרוח כנציגו של האל מצליח להביא את הגויים להכרה בבורא העולם.

התואר "צָרור" שמבטא חוזקה ושליטה הופך לשם עצם "צְרור" כלומר, לדבר קטן חסר ערך. עבורם השיעור הערכי והאמוני נלמד. הצרור בהשוואה לכל מטענם הצרור היה חסר ערך לחלוטין אבל ע"י הרוח שליחו של האל הצליח צרור זה להציל אנייה גדולה על כל מטענה ועל כל נוסעיה.

לזכותם יאמר שעם הצלתם הם למדו שיעור באמונה ובענווה והם מהרו לממש את נדרם:
ויהי שֵם אלוקיכם מבורך גם על זאת, כי נתננו לראות את פני מלכו ומשיחו מקרוב פנים אל פנים.

מתשובתם למלך האם ראו את הצרור מתבררת אמונתם החדשה בהשגחת הבורא על עולמו ודאגתו לברואיו:
אין זאת כי אם יד אלוקים הפלתו ממרום בחמלתו הרבה עלינו, ולמען הציל נפשותינו ממות.

הכרעתו של המלך קידשה שם שמיים בעיני האלמנה, בעיני כל הניצבים באולם המשפט ובעיני הסוחרים מאומות העולם.

מוטיבים
מוטיב הרוח
הרוח ההרסנית היא הגורם למשפטה של האשה. היא הסיבה לשבירת לחמה והיא הגורם לכל רצף האירועים שקרו לה. הרוח מתאפיינת בחוזק, בכוח אימתני שמצליחה לגרום להרס טוטאלי. האישה איננה מסוגלת להבין את המניע לכל הסבל הזה?

כוחה ההרסני של הרוח מתגלה גם בסיפורם של הסוחרים, שנאבקו בגלי הים אך לא יכלו מול חור קטן שעמד להטביע את הספינה.

רק שלמה המלך בחכמתו הבין מיד את הקשר בין שתי תופעות טבע הנראות שונות זו מזו והסביר לנוכחים שיד ה' היא זו שהטילה לים את צרור הקמח של האישה כדי לסתום את החור באנייה ולהציל את הסוחרים.

הרוח הוא שליחו של האל לבצע את מהלכיו עם ברואיו, להענישם או להעמידם בניסיון. אמונתם של הדמויות בכוחו של ה' ובהשגחתו הפרטית עליהם היא המפתח להבנת מהלכיו של הבורא עם ברואיו. העמידה בניסיון זה היא שזיכתה את הסוחרים להישאר בחיים בהיותם באנייה ואת ציפורה האלמנה לחיי פרנסה וכבוד בבית המקדש.

מול הרוח ההרסנית נמצאת בסיפור גם רוח אחרת. רוח של חיים ושל התרוממות הנפש. לאחר שסיפרה את סיפורה למלך כשהיתה בסערת רגשות הוא צווה עליה לנוח ורק לאחר מכן יוציא לאור את משפטה:
"וכשוב רוחך אליך "

כשזיהתה האלמנה את צרורה נאמר:
ותחי רוחה

כפי שקרה ליעקב כשנודע לו שיוסף חי.

בסוף הסיפור היא מאופיינת בחכמת לבה ובטהרת רוחה וצדקות מעשיה.
טוהרת רוחה וצדקתה

זו ייחודה של השפה העברית שמקורה האלוקי מאפשר משמעויות ניגודיות באותה מילה.

מוטיב הדמעה והבכי

חמש פעמים מוזכרים הבכי והדמעות.
ושוחה בדמעות כולה,
ותדבר האישה ודמעתה על לחיה,
וארחץ את שיבולי לקטי בדמעתי הנַעֱלָמה ,
וככלות האשה לשפוך שיחה ותהי לנחל דמעה,
ומחות דמעה מעל פניה

ארבע פעמים מיוחסת הדמעה לאשה שאפיונה החיצוני הוא דמעות מרגע הגעתה לפני המלך ועד שכלתה לשפוך את ליבה. דבריה הנרגשים עוררו את כל האנשים שנכחו בבית המשפט לבכות. היה זה בכי של צער ועוגמת נפש, ולכן לא פלא שכל השומעים הזדהו עמה.

מוטיב הדמעות מופיע פעמים רבות ביצירתו של ביאליק, והוא אחד ההשפעות של הזרם הרומנטי בשירתו של ביאליק.

מוטיב האור
המלך הבטיח לה להוציא את משפטה לאור. כלומר, אי הוודאות, תחושת המחנק והסבל שיש לאדם במשפט עשויה להשתנות עם חריצת הדין. החושך וסערת נפש בה היתה נתונה האלמנה התחלף באור עם מסקנותיו של המלך. כשזיהתה האלמנה את צרורה:
אורו עיניו

של המלך והוא פנה אל הסוחרים והורה להם לתת לאישה את כל שקיהם מלאי הכסף והזהב. בסיום הסיפור מתוארות אצבעותיה של האלמנה שחשפו במקצועה החדש כאורגת הפרוכות בבית המקדש את כל הטוהר והצדקות שהיו בה כך שאור הקדושה ניבט מהם:
וכעין אור זרח מהן

מוטיב כף היד
מוטיב כפות הידיים חוזר פעמים רבות ביצירתו של ביאליק. למשל בשיר שהוזכר לעיל מתוארות כפות ידיה של האם המכסות את עיניה בשעת הדלקת הנירות:
מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם
וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,
רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי
וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.


יצירה ספרותית נוספת של ביאליק "מעשה בראשית" שהיא עיבוד סיפור עתיק מ"מדרש עשרת הדברות" משתמשת במוטיב זה לתיאור זכותו ותום ליבו של הילד שנחטף עם ספר בראשית שלו מול כפות הידיים האכזריות של שוביו.9

בסיפור הנדון כפות הידיים הן שטוחות ומדומות לכפות האם הזועקות אל על לעבר הנשר שנשא בציפורניו את עוללה. אלה הן כפות חסרות אונים מול הרוח שנשאה את צרורה.

בפעם נוספת מופיעה כף היד כביטוי ליושר לבה היא:
נערה כפיה מן הכסף ומן הזהב

הדברים שנשאה בפני המלך והקהל המשתאים לאחר שחרץ את הדין וציווה לתת לה את כל הכסף והזהב חושפים את אישיותה המעוצבת, שאינה מתפתה אחר עמל שלא עמלה עליו:
בגדולות לא אלך ועל יגיע כפי אחיה מעודי

כל מה שמבקשת מאלוקים :
והקרה לי עבודה כחפץ כפי וכדי מחיתי

בסיום הסיפור כפות ידיה מואנשות בתכונת התבונה אותה הטביעה באריגת הפרוכות:
כי שמה האישה בבתי ניריהן את כל תבונות כפיה וחכמת לבה ואת כל טוהרת רוחה וצדקה.

מוטיב האצבעות
מוטיב זה פותח את הסיפור בתיאור חייה של האלמנה. היא מתארת את עשר אצבעותיה הרזות בהן היא מחייה את נפשה ומהן מתפרנסת כאורגת. זהו רמז מטרים לסיום הסיפור. דווקא אותן אצבעות רזות שעסקו בעבודת כפיים כל כך קשה סייעו לה בעבודת הקודש שלה באריגת הפרוכות:
והפרוכות אֶרֶג ידה ורקמת אצבעותיה נפלאו בהדרן ובחינן מכל אשר ראתה עין מעולם

מוטיב היד
היד מתארת את שברון עולמה כשפרנסתה אבדה:
ולמלאכת ידי אין דורש ואין מבקש.

אותן ידיים שידעו עמל אריגת רשתות היא יצאה ללקוט שיבולים:
לפנות ערב חבטתי את לקט ידי ואטחנהו.

מול אזלת ידה כנגד הרוח הרי היא:
והרוח דופקת אותי מאחורי ביד חזקה.

האנשת הרוח כאילו היתה אדם רשע. האנשת הרוח חוזרת שוב בדימויו ליד אדם:
יד הרוח היתה גם בה ותהפכנה ותהי למפלה כולה.

מוטיב היד קשור גם לתיאור אחדותם של הסוחרים בניסיונם להינצל:
ונעש שלושתנו יד אחת ונפרש יחדיו

אך היא גם מתארת את ביטחונם בעוצם ידם, היינו ברכושם:
וסחר ידנו אתנו צרור כולו בשקים

עם הצלתם הם מבינים שיד אלוקים הפילה את הצרור למען הצלתם, ועל כן הם רצו לשמור עליו בידיהם למזכרת עולם.

שלמה המלך נתן פרשנות אמונית לכל המהלך האלוקי הקשור במוטיב היד:
אכן יד אלוקים עשתה לכם את התשועה הגדולה אך האשה הזו היתה מלאכו... בידו האחת יוציא מיד האלמנה צרור קמחה למען חלץ שלוש נפשות ממות ובידו השנייה ישיב לה שלושה שקים כסף וזהב מוצלים ממצולה למען נחם לב אלמנה ומחות דמעה מעל פניה.

הסיפור התחיל בתיאור ידיה העמלות ומסתיים בתיאור הפרוכות אֶרֶג ידיה.

מוטיב הפרוכת
על עשית הפרוכת נצטווה משה רבינו:
"וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים; וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל-אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים, מְצֻפִּים זָהָב, וָוֵיהֶם זָהָב--עַל-אַרְבָּעָה, אַדְנֵי-כָסֶף וְנָתַתָּה אֶת-הַפָּרֹכֶת, תַּחַת הַקְּרָסִים, וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת; וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת, לָכֶם, בֵּין הַקֹּדֶשׁ, וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.10

הַפָּרוֹכֶת הייתה מסך בד אשר הפריד את המשכן ואת בית המקדש, הן הראשון והן השני לשני חלקים - אזור קודש הקודשים בו עמד ארון הברית ואזור הקודש בו עמדו מנורת הזהב, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים.

מקור השם פרוכת הוא אכדי פ.ר.כ שמשמעו "סגר" או "כיסוי", ורש"י מפרש: "פרוכת - לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד. דבר המבדיל בין המלך ובין העם". בד הפרוכת נארג על ידי נשים.

במלאכת המשכן הנשים תרמו את חלקן גם בטוויה:
"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים.11

עיסוקן של הנשים באריגה מוזכר כשבח לנשים ע"י שלמה המלך במשלי ל"א:
"דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" ( פסוק יד), ובהמשך: "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך" ( יט)

על עבודת האריגה של פרוכות של הנשים בבית המקדש אומרים חז"ל:12
אמר ר' נחמן אמר רב: "נשים האורגות בפרכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה".

ובמשנה נאמר:
" ומשמונים ושתי ריבוא נעשית"

אחד הפירושים מתייחס לשמונים ושתיים נערות בתולות שעסקו באריגת הפרוכות. כל שנה הכינו שתי פרוכות חדשות. לאחר שנסתיימה הכנתן נשאו אותן 300 כוהנים כדי לטבול כל פרוכת.13

מספר שלוש
המספר שלוש חוזר במספר תבניות בסיפור והוא מיסודות הסיפור העממי על פי חוקי אקסיק אולריק.14 עיסת הקמח מחולקת לשלושה. שלוש פעמים נתבקשה האלמנה לתת את הקמח. שלושה ימים לא אכלו האנשים שנצלו מהאש ומהמלחמה. הסוחרים היו שלושה ונשאו שלושה פרדים עמוסי שלושה שקי כסף וזהב.

מוטיב הקמח
הקמח הוא המאכל הבסיסי המסמל את קיומו הפיזי של האדם ובשל חשיבותו הוא זכה לברכה מיוחדת, ברכת המוציא ובסיום אכילתו מברכים עליו את ברכת המזון. בסיפורה של האלמנה ממוחש היטב חשיבותו של הלחם לקיומו של האדם. מוטיב הקמח הוא המניע את עלילת הסיפור. האלמנה שפרנסתה נהרסה נאלצה ללקט שיבולים בשדה זרים ונאלצת לאכול "לחם חסד". הרעב הגדול של שני האנשים שהצילה ממחיש את חשיבות הלחם שאובדנו מסמל את אובדן חיי האדם.

נתינת הלחם לזרים ואובדן החלק האחרון שנותר לה הביאה אל שלמה המלך. אותו צרור קמח הציל את הסוחרים וזיהויו על ידי האלמנה חרץ את דינה להצלה.

בפרשנות נוספת ניתן לראות בקמח סמל לקיום רוחני. חז"ל קשרו בין הקמח לתורה באומרם:
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר... אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה.15

על פי פירושו של ברטנורא, האדם אינו יכול לעסוק בתורה אם אין לו קמח, וכן מה יועיל לאדם הקמח שבידו אם אין בו תורה. נוח היה לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב.

בזכות מעשיה האציליים של האלמנה היא זכתה שעד סוף ימיה לא היה לה חסר קמח. היא ישבה בבית הגזית והתפרנסה בכבוד. אומנם לא למדה תורה אולם עיסוקה היה קודש במקום הקדוש לעם ישראל.

מוטיב השינוי התודעתי
מוטיב זה קשור בשינוי התודעתי של הסוחרים שחוו את המוות, התפללו לכל האלוהים שהכירו ולא נענו, אך נצלו לאחר שתפילתם לאלוקי ישראל נענתה. הצלתם המידית מטביעה גרמה לשינוי תודעתי שבא לידי ביטוי במחשבתם ובמעשיהם. הם נדרו לתת לה' את כל רכושם ככופר נפש ומימשו זאת בבואם אל שלמה המלך.

מוטיב אסירות התודה
מוטיב אסירות התודה מתקשר לכל גיבורי הסיפור. הסוחרים שניצלו ממוות בטוח, הכירו בבורא עולם וייחסו לו את הצלתם, ולכן חשו אסירות התודה כלפי הקב"ה:
אז ראינו עין בעין כי אין כאלוקי ישראל אל למושעות...
אין זאת כי אם יד ר אלוקים הפילתו ממרום בחמלתו הרבה עלינו..

שלמה המלך מעניק גושפנקא אמונית שיש בה אסירות תודה לה':
אכן יד אלוקים עשתה לכם את התשועה הגדולה ...

האלמנה אסירת תודה לה' על שבעל השדה ונעריו ריחמו עליה והוסיפו לה על הלקט בעין טובה למרות שלא בקשה מהם.

כמו כן היתה אסירת תודה על שהבורא בחר בה להחיות את האנשים הרעבים.

בסוף הסיפור לא מצוין באופן מפורש שאמרה תודה לבורא עולמים אך תיאור עבודתה במקדש כשאור של קדושה מוקרן מידיה הם ההוכחה לתחושת התודה שלה כלפי הקב"ה וכלפי שליחו המלך שהוציא לאור את משפטה.

מוטיב העין והראייה
העיניים חוזרות מספר פעמים בביטויי לשון כמו:
עין טובה, עין בעין, עיניו הזהירו,

העין קשורה לחוש הראייה ואף היא מודגשת רבות למשל:
ראינו עין בעין,
הראיתם ראיתם הצרור?

שאל המלך את הסוחרים והם ענו:
ראה ראינו... הנה הצרור בידנו, ראהו המלך.

מוטיב העין והראייה הם התשתית להבנת התנהלותו של הקב"ה בעולם. בראייה שטחית נדמה לאדם שהוא נפגע ורע לו אולם רק עין טובה מסוגלת לראות את ההקשרים האלוקיים להכיר בגדולת הבורא שדואג לברואיו ומצילם בכל רגע.

העיצוב הלשוני
ביאליק משתמש בלשון מקראית שאחד ממאפייניה הוא וו' ההיפוך מעתיד לעבר.

התשתיות התנ"כיות רבות ופעמים הן אנלוגיות למצב המתואר בסיפור. יציאתה של האלמנה ללקוט שיבולים בשדה וכן תיאור רחמיו של בעל השדה מזכיר את רות המואבייה במגילת רות. האנלוגיה לרות ושינוי גורלה היא בבחינת רמז מטרים למה שיקרה גם לאלמנה בסוף הסיפור.

אנלוגיה נוספת היא ליונה ולנוסעי האנייה שזעקו לאלוהיהם בשעת הסערה ולא נושעו. רק כשיונה הוטל לים על פי בקשתו הים עמד מזעפו והם יראו את ה' ונדרו נדרים. אף כאן הסוחרים שנושעו מסערת הים נדרו נדרים והכירו בגדלות הבורא.

ביאליק משתמש בביטויים תנ"כיים רבים כמו:
וישבר גם מטה לחמי, ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה.16

כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה17

האלמנה מצור חששה לתת אוכל לאליהו כי לא היה לה ולבנה, והוא בירך אות שלא יחסר לה. האנלוגיה מנוגדת שכן האלמנה בסיפור חילקה ללא היסוס את מעט הלחם שהיה לה.
ואימלט מן המטבח- הכינו לבניו מטבח18

ריבה ריבי- מזכיר את הפסוק: מתהילים קנ"ד :
ריבה ריבי וגאלני לאמרתך חייני:19

וכן המילים להותנו לא נמצא עמנו נמצא בתהילים:
כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות20

אז ראינו עין בעין- לקוח מישעיהו:
כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"21

הסוחרים קיוו שמנחתם תהיה עריבה לבורא עולם כפי שנאמר במלאכי בהפטרת השבת הגדול:
"- וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם22

שלמה המלך פנה אל האישה במילים: הכירי נא הצרורך הוא? כפי שאמרה תמר ליהודה:
הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה".23

האנלוגיה כאן היא לא רק בלשון אלא גם במהות. גאולת עם ישראל התחילה במעשי תמר ויהודה בדומה לגאולתה של האלמנה.

רוחה שבה אליה בראותה את צרור הקמח: ותחי רוחה כפי שנאמר על יעקב כששמע על שיוסף בנו חי:
ותחי רוח יעקב.24

עבודתה בבית המקדש מאופיינת במילים: תבונות כפיה על פי הפסוק:
וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם.25

גם דברי חז"ל בתלמוד ובמשנה משמשים נדבך חשוב בסיפור כפי שראינו לעיל במוטיב הפרוכת.

חזרות
ישנן החזרות רבות על פעלים, מילים למשל:
אז ראינו עין בעין (2)
השורש דפק (2) בתיאור הרוח הדופקת מאחור בחוזקה
גל רוח, גל אדיר
ואנחנו נושענו נושענו
ראה ראינו- לשם הדגשה
הלשון כופלת עצמה כדי להעצים את האירוע למשל:
תיאור האלמנה- עיפה ורצוצה, כפופה ושחוחה, רצוצה ושבורה,
תיאור הסוכה השבורה -שבבים ורסיסים.

אסוננס
האסוננס הוא חרוז בלתי מושלם בהברה האחרונה המוטעמת והוא מופיע בצמתים חשובים בטקסט הסיפורי למשל:
סוכתי מחסי ומלונתי- בתיאור ההרס של סוכתה.
שבבים ורסיסים - בתיאור ההרס של סוכתה.
נפלאו בהדרן ובחינן - תיאור רקמת אצבעותיה של האלמנה.
הפרוכות אשר לציפורה אורגת הרשתות - משפט הסיום של הסיפור.

סיכום

ראינו את שליטתו העמוקה של ביאליק במכמני התרבות היהודית במקרא ובחז"ל. עיבוד ספרותי זה כולל מוטיבים הנושקים לכלל יצירותיו של ביאליק, כמו כן ישנה זיקה לזרמים ספרותיים ששלטו בספרות הכללית ואשר ביאליק נחשף להם בידיעותיו הרבות.

העיון במוטיבים ובדרכי העיצוב הספרותיים מגלה מסרים מוסריים ואמוניים השלובים במסרים לאומיים.

התנהגות מוסרית בין אדם לחברו הנובעת מאמונה בבורא עולם היא הבסיס להשגחתו של הבורא על כל ברואיו. זהו מסר אמוני שעם ישראל צריך להנחיל לכל העולם היינו, להיות אור לגויים. או אז עשויה מלכות ישראל להתחדש. כמו כן הסיפור חושף את הכמיהה הלאומית לשלטונו של מלך כפי שהיה בזמנו של שלמה המלך אשר יושרו וחכמתו קידשו שם שמיים בעולם.

בעיצוב ספרותי זה תוך שימוש בלשון המקרא חשף ביאליק את מאוויי ליבו ואת תקוותו הלאומית של עם שחזר למולדתו ולצור מחצבתו לאחר אלפיים שנות גלות ומנסה להחיות את עברו המפואר.




1 האישה ומשפטה עם הרוח, כל כתבי ביאליק , הוצאת דביר, תל-אביב, תשכ"ח, עמ' שיג- שטו, וכן בפרויקט בן יהודה, http://benyehuda.org/bialik/veyehi_hayom_haisha_umishpata.html
2 זיוה שמיר , ביאליק, אלתרמן וצבע הזברה, אימגו מגזין מאמרים כתב עת בנושאי תרבות ותוכן, 2009,
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2770.htm

3 אימי זכרונה לברכה, ביאליק שירים, הוצאת דביר, תל-אביב, תשכ"ו, עמ' רלד-רלה.
4 "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה", בראשית לח, כה.
5 מלכים א, ג ה- יד.
6 מלכים א, ה, יד: "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו".
7" ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" , דברים ח', יז.
8 יונה א, ד-ה: "וה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים והאנייה חישבה להישבר. וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלוהיו ".
9 ראו בהרחבה: דינה לוין, ארכיאולוגיה של ספרות, עיון באגדה המדרשית של ביאליק "מעשה בראשית", מעמקים 1, אתר דעת, תשס"ו, 2009.
10 שמות, כו, לא- לו. הרחבה ראו: ויקיפדיה , http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%AA אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת, http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2308
11 שמות, לה, כה- כו
12 כתובות קו ע"א- ע"ב.
13 שקלים, פרק ח' משנה ה'.

14 אקסל אולריק (Axel.Olrik) כיהן כפרופסור לפולקלור באוניברסיטת קופנהגן. הוא נולד בשנת 1864 ונפטר בשנת 1917. אולריק הקים את ארכיון הפולקלור הדני. הוא התמחה בפולקלור סקנדינבי של ימי הביניים וכמו כן עסק בבלדות, אגדות ומחקר משווה של דתות. על חוקי אולריק ראו: אתר מס"ע
מרכז סיפורי עם ופולקלור http://folkmasa.org/masa/a1201.htm
15 אבות ג, יז.
16 יחזקאל יד, יג.
17 מלכים י"ז, יד.
18 ישעיהו יד, כא.
19 תהילים קיט, קנ"ד.
20 תהילים צא, ג.
21 ישעיהו נב, ח
22 מלאכי ג, ד.
23 בראשית לח, כה.
24 בראשית מה כז.
25 תהילים עח, עב.