מעמקים - התבוננות בשיר 'טביעה' מאת רנה לי
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

התבוננות בשיר 'טביעה' מאת רנה לי
לזכרו היקר של משה ניטקה ז"ל

אסתר ח"ג ויתקון זילבר

גיליון מס' 57 - מרחשוון תשע"ו * 10/15

פַּעַם,‏ בִּהְיוֹתִי יַלְדָּה,‏ הַיָּם אוֹתִי בָּלַע‎.‏
אַחַר - הֱקִיאַנִי אֶל הַחוֹף‎.‏
אֲנָשִׁים טוֹעִים בִּי עַד הַיּוֹם‎.‏
הֵם סְבוּרִים כִּי נִצַּלְתִּי‎.‏

חוֹתָם הִטְבִּיעַ בִּי הַיָּם בִּטְבִיעָתי‎.‏
כְּכַלָּתוֹ אֶשָֹּא טַבַּעְתּוֹ‎.‏
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לִשְׁטֹף
אֶת רֵיחוֹ הַדָּבֵק בִּבְשָׂרִי‎,‏
אֶת הַמֶּלַח הָרַב ֹשֶנִּסְפַּג בִּי ‎-‏
מֶלַח דַּק כְּאָבָק‎,‏ ֹשֶכָּל גַּרְגִּיר סָמוּי מִגַּרְגִּירָיו
מְגָרֶה לְבֶכִי‎.‏

מֵאָז אֲני כְּקוֹנְכִית רֵיקָה
שֶׁפְּנִינַת-חַיֶּיהָ נֶעֶקְרָה מִתּוֹכָהּ‎,‏
וְעַתָּה אֵינָהּ עוֹד אֶלָּא מִסְדְּרוֹן לְרוּחוֹת חוֹלְפוֹת‎,‏
לְקוֹלוֹת ֹשוֹרְקִים בִּאַדְווֹת הַחוֹל.
הִנֵּה שׁוּב הֵם קוֹרְאִים לִי לִזְנֹחַ הַכֹּל
וְלָלֶכֶת בְּעִקְבוֹתֵיהֶם -

מֵאָז אֲנִי טֶרֶף לְגַעַשׁ הַיָּם הַשׁוֹאֵג בְּקִרְבִּי
מְבַקֵֹּש אֶת כָּל הַגְּבוּלוֹת לִפְרוֹץ
וְנִשְׁאָר שָׁבוּי בִּתְחוּם לִבִּי -

זֶה יָם לִבִּי הַקָּטָן הַמַּכֶּה גַלִּים כָּל הַזְּמַן
וּסְעָרָיו כֻּלָּם לְלֹא פֻּרְקָן‎,‏
לְפִי שֶׁאָסוּר הוּא בִּרְצוּעוֹת עוֹרְקִים
וְכָפוּף לְחֻקָּה עַתִּיקָה ֹשֶבְּדָמוֹ טְבוּעָה ‎.‏

בְּנַחְֹשוֹלֵי שִׁגְיוֹנוֹתַי אֲנִי כְּלוּאָה‎.‏
פַּעַם‎,‏ בִּהְיוֹתִי יַלְדָּה‎,‏ הַיָּם אוֹתִי בָּלַע‎.‏
מְעַט-קָט בִּי הִשְׁתַּעֲשַׁע
אַחַר - פְּלָטַנִי בַּחוֹלוֹת‎.‏
אֲנָשִׁים‎,‏ מִכָּל עֵבֶר‎,‏ בָּאוּ לִצְפּוֹת
בְּמִי שֶׁהָיְתָה לִפְלֵטָה -
מֵאָז אֲנִי חַיָּה בַּטָּעוּת‎.‏


השיר נפתח בנוסחת הפתיחה של סיפור או אגדה ("פעם"...). לכאורה ניתן היה לצפות למשהו דרמטי עם סוף טוב או עם מוסר השכל. ואכן כך הדבר. מתואר כאן מקרה דרמטי עד מאד ומוּסר-השׂכֵּל אישי בצִדו. הקורא למד מהשיר על מהות חייה של המשוררת וכן על השקפת עולמה ועל סולם הערכים שלה.

השיר מתאר כמו באגדה מקרה שהטביע חותָם בל ימחה על חיי הדוברת. אותו מקרה מסביר אולי מדוע זנחה רנה לי את מקצוע המשפטים, שבּוֹ הגיעה להיֶשֵּׂגים מרשימים, ובחרה לעסוק בעולם הספרות. את ספרי החוק והמשפט המירה בעולם הרגשות והחוויות. במרכזו של שיר כדוגמת "טביעה" הפילוסופיה של משמעות החיים, והוא דן בסוגיה עמוקה זו בלשונה העמוסה של הספרות.

בילדותה, טבעה רנה לי בחוף ימה של תל-אביב, עיר הולדתה. הים הקיא אותה. לא פלט. כי אם "הקיא", מילה שיש לה קונוטציות לסיפור יונה( ב' יא) –"ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה" . גם ללשון התורה המתריעה שוב ושוב כי הארץ (ארץ ישראל) תקיא מתוכה את עם ישראל אם ילך בדרכי עממי כנען. שני הארמזים לתנ"ך קשורים לחטא . הים לא רצה בה. היא כביכול לא הייתה ראויה למות בתוכו...היא אמנם ניצלה, אבל 'באמת' היא לא ניצלה. טעות רווחת לחשוב שחייה ניצלו. היא חיה כל חייה את רגעי טביעתה בים – שוב ושוב, לאין קץ. למרות שהים הקיא אותה הוא באותו מעמד נשא אותה לאישה בכפייה. טבעתו כפויה עליה. במשחר המילים בשורש ט.ב,ע היא משקפת ארבע מישורים – טביעה כמוות, טביעה כחותם בל ימחה, כטבעת הכובלת באהבה-שנאה את הילדה (שצמחה והייתה לאישה) אל הים בנישואי נצח, ובמובן של טבע-אופי. אופייה-טִבעהּ הרב-ערכי (של חיים-מוות, ארציות-רוחניות) משמשים בו בערבוביה. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לִשְׁטֹף אֶת רֵיחוֹ הַדָּבֵק בִּבְשָׂרִי"‏ - כאן רמיזה לפרק ח פס' ו בשיר-השירים, אף הוא פסוק העוסק באהבה ובנישואים: "שימני כחותם על-לבך, כחותם על-זרועך כי-עזה כמָות אהבה, קשה כשאול קנאה: רשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את-האהבה, ונהרות לא ישטפוה".

הקשר אל הים הוא קשר מלוח. מלח שמשמר את הקשר הכפוי אך אינו מאפשר מתיקות. מליחות המונעת חיים. טביעת הים בה והיא בו, מונעים ממנה אפשרות לחוש אושר. עיצבון מתמיד נסוך על פניה ומחלחל לתוכה כתו אישיות בלתי נמחה.

רנה לי מרחיבה את תמונת חוף הים. היא מתבוננת בקונכיה המוטלת בחוף. קונכיה ריקה בה מנשבים רוחות המפתים אותה לזנוח את חייה האנושיים השקולים וללכת אל אחריהם אל מרחבי הגלים – אל היסודות הסטיכיים, האין סופיים, הפרועים, האנרכיסטיים. אף-על-פי שהיא בייתה עצמה לחיות בעולם החברתי-התרבותי, מעוצב מוסכמות, השקול וההגיוני, היא כמהה כל הזמן אל היסוד הרומנטי, הסוער, חסר המנוחה והרווי בגעגועים חסרי פשר..

חייה החיצוניים כחוקרת ספרות מכובדת ובעלת משפחה אינה תואמת את עולמה הפנימי, המוצא פורקן בהתבוננות בעולם הנפש והדמיון המוטרף שבספרות – פרי עטה ופרי עטם של זולתה.

ישנה הדדיות ביחסיה עם הים. היא שבויה בו והוא שבוי בה. התמזגות ים-לב היא כולה בפנימיותה.

מהות ים גועש ורוחותיו ללא יכולת לבטא מהות זאת עד תום. הים פורק את געשו אל החוף, לה, למשוררת אין חוף לפרוק עליו את געשה.

בהמשך השיר, מחזק השיר את תיאור המהות המטפיסית של קיומה. לִבָּהּ אסור ברצועות, מעלה בדעתנו את השורות – "אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין..." בסוף שירו של טשרניחובסקי – לנוכח פסל אפלו" לחוקה עתיקה ממשמעת, מרסנת כלפי חוץ בלבד.

קיים ניגוד קוטבי בין החוץ לפנים -היא כולה שבויה לשיגיונות רוחה שהם רוח הים ומרחביו הסוערים.

סוף השיר חוזר אל המהות האגדית הטרָגית שבָּהּ הוא נפתח. אין פתרון לסיבוך חייה. האגדה מקבלת בסוף השיר, במפתיע, גוון מושך – הים השתעשע בה לרגע. הוא פלט אותה לא הקיא.

היא פליטה של אירוע אלים, נורא, אך גם מושך כשעשוע. אנשים באו לצפות בהצגה משעשעת, אך זו הייתה הצגה טרָגית. ואולם, בניגוד לטרָגדיה בה הצופים חווים קתרזיס, משום שייסורי הגיבור לא היו לשווא, הסדר הושב על כנו ( על-פי דורותיאה קרוק) הרי היא גיבורה שמתארת עצמה באור רדוקטיבי: כפלטה, כמשהו מיותר, שצריך להיפטר ממנו.

המשפט המסיים את השיר ועומד בפני עצמו במבנה השיר מכיל בתוכו זעקה חדה כתער.

היא מסכמת את חייה כטעות!! מה פרושה של טעות זו ? אולי עדיף היה אילו טבעה ולא נפלטה אל החוף?

השיר ממוקם בדיוק באמצעו של הספר! האם זה מקרי? סבורני שלא. זהו שיר מפתח להבנת נפשה ושירתה של רנה לי.

משה נטקה היה האיש שמשה את רנה לי מהמים בצמותיה וכך הצילה מטביעה. רנה לי ספרה בזיכרונותיה, שאמה הפצירה בה לגזוז את צמותיה באותו יום, והיא סרבה בתוקף.. רנה לי ואבשלום קופמן שמרו על קשר ידידות עם נטקה משה כל חייו.