מעמקים - על ספרה של מלכה שקד: "לבי פוסע לאחור"
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על ספרה של מלכה שקד: "לבי פוסע לאחור"
- הוצאת הקבוץ המאוחד 2009

רון גרא

גיליון מס' 57 - מרחשוון תשע"ו * 10/15

"כזית מחורבן הבית. אשר מתרחשת בבית, בין שני אנשים מותשים, צובאים על סף סופם".

ספרה של מלכה שקד, מוקדש לנשמת אישה, פרופ' גרשון שקד, ומתאר ימים קשים של מחלה, אשפוזים בשערי צדק, לילות כימים, אהבת נעורים איך נבטה, והסוף: "בהרכנת צוואר / על מזבח מיטתם / ועוקדת אותם / . " (תמונת מצב עמוד 21).

מלכה שקד, מתארת בחדות, אותה ואת גרשון בעלה, כשני גלגלי עיניים, הדומים במראה בצבע, כתאומים, אך שונים בטבע, בחדות ובקהות.

קורים סבוכים עוטפים את שנתה, נקלפים לפתע, כמו גלד ישן, מושכת מצד אחד, וההמשך מופשל רצועות רצועות.

קשה לה להשלים עם מחלת האיש האהוב, ולכן הלילה רובץ עליה "כים מאיים", "מימיו חמרו / גליו גאו כהר / קצפו ניתז / צרב את עיני.... עיני דבקו לקרקעיתן / ובקונכיות אזני הוסיפו לרחוש / הדים המבקשים פשר / " (מתוך: "הדים" עמוד 10)

וכך מבלי להבין הפשר הרוחש בקונכיות אוזניה, עננים כבדים מנמנמים בשמיה, הלילה מילל בתוך שנתה, לילה ארוך כמו חורף בצפון, סוסי הרגשות חומקים בדהרה, "בפול גז של יותר ממאה, מתפללת לאור אדום שיעצור" (סוסים עמוד 14). ובלילות השימורים, היא שומעת, מקשיבה לטיפות המים המדדות, מברז חלוד, קולן צורם, היא נזכרת בהדי המרחקים אשר גלשו מן החרמון וחיבקו את ילדותה. היום, "קולחת חלודה בתוך עורקי / וקול המים בכיור מתיש מנשוא / . אפילו צפרני / משחקות איתי משחק של עצבים / ".

וכך ליבה באובססיה פוסע לאחור, אל רוח הים, אל הימים הטובים של לפני ולפנים, אל החורשה החבויה בחגווים, ליד ויתקין, אל סתר השיחים, סוכת האקליפטוסים הלוחש סודו לרוח בשפת האהבה של היונים, וליבה כמו רומנטיקן זקן, מתגעגע, מתערסל ברוח, "עדין מוצף / בריח המלוח המתוק / עדין צופה / נרגש כאז... / (מתוך: "ליבי פוסע לאחור" עמוד 16).

הדוברת מחכה, אולי לנס, שוב לשבת אל השולחן לקפה, כבימי חול, והלב שוב יתמלא רינה, אבל האלם ימשול, הדמעה תחבוק את הספל, ואולי קווצה משערו האפור של האיש הכל כך אהוב, והחולה, תרפרף ותרחיק במקרה עד קצות שערה.

היא מתארת עצמה במדרון פעור, צונחת לבדה, היא מציצה בו מבעד לתריסי ריסיה המוגפים, כשהוא סובב בלילה כאסיר ומודד את המרחב הצר שבין חומות החדר, והוא מבחינתה משתדל לא לעורר את רחמיה, את אהבתה המשוגעת מצער.

בעמוד 24 מופיעים שירים משערי צדק: "אהבתי תלויה בך / כבחבל הטבור / אבל אתה משקיף מבור תחתית / אל הגבהים / של חבל התליה / ".

הרנטגנולוג, רוטן כמאשים מגלגל אותו אליה כחבילה, מפטיר "במ"פ", לה זה נשמע כקללה, כמו במכות מצרים: "דצ"ך, עד"ש, ואז כמו מחפץ חשוד המחכה לפיצוץ, היא שולפת ונטיל ומרוקנת את כל האויר.

לדוברת יש מתכון לבאי בתי החולים (עמוד 27) "אטום את הלב / את כל תאי הלב / טאטא את דפנותיו / את הכאב שהעז להצטבר כמו אשפה / אפס אותו / ..."וגם קוראת "שמע", ומנסה את אלוהים"אולי יושיע אותך" (שמע, עמוד 28).

השיר : "פרידה" מסיים את הפרק הראשון, "הדים", עמוד 30. תאור הפרידה מאהובה ובעל נעוריה מרגש עד דמעה
"לאט ובלי מילים / אנחנו נפרדים / כפות ידינו נכרכות זו בזו / מתהדקות עדי כאב ומתרפות / אחר אנו פוכרים אצבעותינו / כמו בעת צרה / אך הן ממאנות להתקשח / כרית נושקת לכרית / בנגיעה משיית / .... "

בפרקים הבאים, מלכה שקד נוגעת במתיה, אביה ואמה, שאמנם נפטרו מן העולם, אך בתוכה הם חיים וקיימים, על אביה היא אומרת, שהוא גומל אותה מזיכרונו, מבט עיניו חומק ממנה מתרחק. תארת אותו כדון קשוט עקשן. אמה עולה ומתחפרת, ועכשו הן מתחילות להתקרב, "והמילים שבפינו קמלות מרוב קרבה" (עמוד 36)

בפרק: "הרחק מכאן", עמוד 43, היא מתארת בחדות, על נסיעותיהם, שלה ושל אהובה, "היינו כיונים מנתרות...אביב זר טורף את דעתנו. המית המים מפכה. ולפתע מהבהבת אהבה".

ועל העיר פריז, (עמוד 46). "בפריז התקמטה לי הנשמה / ובכל גלרי לה-פייט לא מצאתי קרם להחליקה /

על סיינה עכורה / בעור פניה / בדלי סיגריות / עלים מתים / צפים בסחי אפור / שם בכיתי בזכרי / חלקת אהבתנו / ואיך הרוח באה / והפיחה בה / "

בפרק :"מדרש אחר", עמוד 49. מלכה שקד, מזדהה עם אמנו רחל, היא כמו יעקב, נאבק במלאך, "כמוהו גם אני יוצאת / כל עוד נישמתי בי / מנצחת ומנוצחת / מדדה מיבוקי / אל מבוקת יומי / זוכרת / ושוכחת / "

בפרק :"שירי דיומא", עמוד 57 היא מדברת על המלחמות, על גברים במדים ונשים בשחור, הממלאים את הארץ והופכים את נפשה לבריה משוללת זכויות, אפורה ומיותרת.

בפרק: "סובב סביב" עמוד 65, היא מדברת על האדם ההולך אלי עצמו מעגלות ועדי עצמו לא בא, והדרך אוזלת, כטיפות אחרונות בברז חלוד, על הזקן המוותר על הזולת, זולתיו הטובים, מזמן כבר נחים על משכבם, או הולכים לנוח, ואת הרעים הוא מעדיף לשכוח. הוא מגלה שלא ככתוב, טוב היות האדם לבדו. הוא ממעט בהוצאות, נעל חדשה לוחצת על רגלו, ממהר לחלצה, חוזר ודבק בישן ורואה כי טוב.

"אשתו המתה אמנם מאירה / לעתים את לילותיו / אך מתירה לו לראותה / , כמו את הנרות בחנכה / אהבותיו הזרות חדלו מכבר / לעוררו. / זכרן נמחק... אפילו מחלומותיו / "

בפרק האחרון: "לכתוב או לחתום", עמוד 73, מתארת הדוברת את המילים הזורמות לאט ובכוח כמו נחל, בין מהמורות ואבנים, עוקף את הקשות, לוטף את הרכות, כובש,, נגנז, אחר כך פורץ מתנפל ומתנפץ, כדי לשוב להתפתל, לאט, להתרפק, לזרום, כמו מילים מגששות, מתעקשות, לפלס להן שביל.

היא זורה מילים כמו על פצע ומלקקת בלשונה, כמו: "אשה בושה בחוורונה / מושכת קו בעפרון שחור / על עפעפים רועדים / צובעת את שפתה ורוד פסטל / אחר נשקפת במראה / כמישהי אחרת / ומחפשת סוד עצמה / בתוך נבכי צלמה / " (עמוד 76).

היא מדברת על שירה מודרנית המתמרדת בשורות, פוצעת את הלב, מדירה הבנתה, מדבירה רגשות, הורגת באיבם, עוברים שנארגו בה.

הספר מסתיים בשיר: "משורר זקן", הנובר בשיריו הישנים, בכתב ילדותו הזר, שחזר אליו, כמו אהוב נשכח. הוא מתקן וחוזר ומתקן בשיריו בלילות של תיקון, מוחק הרבה, מוסיף מעט. אבל את שירו הטוב, לפחות בעיניו, הוא טרם כתב, ולכן גם לא יוכל לתקן. (כמו ב"מלבוש" של ש. י. עגנון, כשהחיט, יודע שצריך לתקן, ואינו יודע, כיצד ומה וכך הוא בורח אל המאכל והשתייה, עד שהבגד המלכותי מתלכלך, ובלית ברירה הוא לוקח אותו לנהר כדי לשטפו, והבגד נסחף ועמו החיט).

ספר השירים הנפלא הזה של מלכה שקד, חוקרת הספרות, ראוי לתשומת לב מיוחדת, הן משום ששיריה מספקים צורך אנושי, בסיסי, לאסתטיקה, ליופי, ולקתרזיס רגשי, זוהי שירה נפלאה, היוצאת מן הלב, עוקפת את ההיגיון ואת הבקורתיות השכלית ונוגעת ישירות בלב הקורא, הן בליטוף נעים, או כמכה מוחצת. כל מטאפורה, כל מטבעות הלשון שלה יוצרים את האפקט הנכון, איתן הקורא הולך ומתבשם.

והן, משום שהספר מוקדש, לחוקר הספרות החשוב והיקר, פרופ' גרשון שקד, שרובנו היינו תלמידיו.