מעמקים - עד סוף העולם
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עד סוף העולם
אסתר ח"ג ויתקון: "הנפלא מגשת", הוצאת חג"א 2015

יוסף כהן אלרן

גיליון מס' 57 - מרחשוון תשע"ו * 10/15

"הנפלא מגשת" הוא ספר שיריה החדש של אסתר ח"ג ויתקון, והוא מלא תקווה ואהבת חיים, לוטף את הבריאה ונוגע במוחשי, כמו גם מרחוק בבלתי נראה, בידיעה שנפלא הוא מגשת אליו. בתחושה של מגע האלוהות בכל דבר שרואות עיניה, נקראת שירתה לאורך הספר גם ברגעים של עצב כהודיה למי שיצר את החיים.

רָאִיתִי אִישׁ זָקֵן
מִתְפַּלֵּל
בְּטַלִּית וּתְפִלִּין
כְּתִינוֹק עָטוּף
בְּאַהֲבַת
אָבִיו וְאִמּוֹ

("טלית", עמ' 26)

דבר פשוט לכאורה, איש זקן עטוף בטלית, אך זה מביא אותה מיד לידי כמיהה, לידי תחושה רחוקה של אהבת אם ואב שעוטפת עליו, שאולי עוטפת בתחושותיה גם עליה. יש הרגשה למקרא שירתה, כאילו לקחה מכחול עם צבעי מים בהירים של ורוד ושל תכלת וצבעה את העולם, כדי שייראה אופטימי. כך גם כשעצוב, כדי שהעצב יהיה אופטימי. יש איזו בהירות נעימה בשורות שהיא כותבת. יש תחושה שאתה בולע משהו טעים וקליל, אך קליל רק משום שיד טובה רקחה אותו.
כי כאשר קראתי את השיר לא ראיתי את הזקן עטוף הטלית בין קירות של בית כנסת אלא במרחב פתוח, כפי שהניחה לי לראות אותו. בחוץ, מוקף אוויר צלול הוא מתפלל על רקע השמים. הוא אף נראה כפוף, כאילו מקופל מרצון אל תוך עצמו, מתוך התמסרותו ומתוך תפילתו, מתוך הייחולים שלו. כך, בכמה מילים. ואוסיף לציור הזה את תפילת ההודיה שלה:

יִתְגַּדַּל הַקַּו הַכָּחֹל וּיתְקַדַּשׁ הָעָגֹל הָאָדֹם
נִבְרֵאתִּי בְּצַלְמְכֶם מַרְאוֹת בְּרֵאשִׁית
רוּחִי מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵיכֶם תְּהוֹמוֹת רַבָּה מִתְכַּסָּה חֲלִיפוֹת
שׁוֹלָה אַלְמֻגִּים לִצְבֹּעַ תְּמוּרוֹת חַיַּי בִּשְׁלַל פְּאֵר הַקֶּשֶׁת
וְתִפָּעֵם רוּחִי
וְאֹמַר פָעָמַיִם כִּי טוֹב.


("יתגדל", עמ' 89)

ואז היא לוקחת אותנו אל הבית פנימה, והנה גם כאן הוא מוסיפה על קדושת היום, קדושת היום-יום, נימים שהם החיים. קדושת האהבה אל האיש שלה שנפשה מצפה לו. ציפייה של נפש מטוהרת ואוהבת באהבת קודש. והנה היא עולה אליו ובאה, מקדושת היום המטוהר שכמוהו בַתחושות שהיא יוצרת, כעלייה מטהרה. והיא זכה וצלולה במחשבתה, בנפשה ובגופה. כולה לו, כולה אליו הולכת, כדי למצוא אותו ביום-יום שלו כשחיוך שנשלח ממנו אליה זורח על פניו.
יש כאן יופי שבו החולין מתקדש למען האדם, היות והאדם עצמו מקדש אותו כאילו היה יום נבחר מכל הימים שהבריאה העניקה. ימים שבם עולה האור ואנו רואים שוב את זוהרם של פנים אהובות מחייכות לעברנו. וזה למעשה רק יום אחד, יום שקדם לו יום דומה לו, ויום שכמוהו יבוא גם אחריו. הנה כך מתקדשים לעצמם ולנו הימים.

מִטַּהֶרֶת בְּכִיּוֹר הַמִּטְבָּח
לִקְרָאתְךָ
עִם כְּלֵי הַזְּכוּכִית וְהַחֶרֶס
בְּנִיחוֹחַ סַבּוֹן ובְלֶטֶף מַיִם
זוֹרְמִים
עַד שָׁרְשֵׁי שַׁעֲרוֹתַי
מִתְכַּסָּה בְּזֹהַר כֵּלִים
מַחְשְׁבוֹתַי מִצְטַלְלוֹת
אֵלֶיךָ
שֶׁתֶּאֹחַז בְּיָדִית כּוֹס תֵּה
חֲמִימָה זוֹהֶרֶת בְּנַעְנַע
וּתְחַיֵּךְ אֵלַי
שֶׁעָלִיתִי מִן הַכִּיּוֹר
בְּאַהֲבָה טְהוֹרָה
אֵלֶיךָ


("מיטהרת אליך", עמ' 40)

וכל זאת למה? מדוע היא מיטהרת אליו כל כך אם לא היה מחזיר לה אהבה, ואם לא היה הוא קודש לטהרת גופה ולבה שהתקדשו לו? בהיותו משלים אותה, באהבתה ובאמונתה, היא מדמה אותו כמי שמשלים כל דבר אחר שהיא חשה, שהיא נוגעת, שהיא רואה. והלא לשם כך הוא נוצר, כדי שיילווה אליה תמיד, אם לא בפיזיות אזי ברוח. שיהיה חלק ממנה, כמי שמהווה את התמיכה שלה, את הישענותה, את ביטחונה. את האני האחר שלה שקודש לו.

כִּי אַתָּה עִמָּדִי בְאָדֹם-זָהָב לְנֶקְטָרִינָה.
כִּי אַתָּה עִמָּדִי בְּבֹשֶׂם בִּטְנָם הַזּוֹרַחַת שֶׁל מֶלוֹנִים.
בְּדֻבְדְּבָן צַח, אָדֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה
לֹא אִירָא רַע

כִּי נִגָּר בִּי צוּף הָאֲבַטִּיחַ כְּמֵי נָהָר מִקְּצֶה לְשׁוֹנִי
עַד תְּהוֹם נַפְשִׁי.
לֹא אִירָא רַע


(מתוך "אתה עמדי", עמ' 56)

ובכל זאת, ככל האדם, הלא הנפש חפצה וכמהה. וכבר אמרנו קודם כי אם נפש האדם היא שירה, הרי השירה היא ביטוי לכמיהתו של האדם. וכאשר אנו כמהים לאדם הרי מה שמייצג אותו עבורנו זו הפיזיות שלו. הפיזיות שלו על צורותיה, טעמיה וריחותיה, חינה ונוהגיה. אהבת הגוף מקודשת לאותם שקודשו לה, והיא מטעימה את טעמה של הכמיהה הנפלאה שמתרחשת בתוכנו, באופן שרק באמצעים פיזיים אנחנו יכולים להצביע עליה. לפי כך הופך גופו של האהוב לביטויה של כמיהתנו.
ומה עשתה הבריאה לשם כך? עשתה אותנו שונים, יוצרים עניין כזה או אחר, יפים פחות או יפים יותר, מחוטבים כך וכך, ונתנה את חוש המגע, המישוש, הליטוף, הראייה והריח. צורות שונות וטעמים שונים כדי שנאהב את הפיזיות של הכמיהה שבנו.
לְהַנִּיחַ לְאֹרֶךְ גּוּפְךָ
טַפְטְפוֹת מַיִם
לְהַרְווֹת תָּאֵי גּוּפְךָ
הָעוֹרֵג אֱלֵי מַיִם
לִדְאֹג שֶׁלֹּא יִסָּתְמוּ
שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ
שֶׁיַּטִּיפוּ בִּזְמַן קָצוּב מַיִם


(מתוך "לכרמל יהיה", עמ' 60)

ואז באים רחשיה של הנפש. אוהבים וחושקים וכמהים ומוצאים אושר זה או אחר, הנה מתעוררת הנפש. זו הנפלאה מגעת, זו שמחוברת לספירות גבוהות יותר, והיא רוצה את שלה, את העצמי, לצד מי שקוּדַש לה. וככל שהיא נפש מורכבת יותר כך דרישותיה גבוהות יותר. והיא מיטלטלת בין ספירת האדם לבין ספירת המלאכים, זו הגבוהה ממנה, שנגעה בנפשה נגיעה קטנה בלבד והותירה אותה בכמיהותיה, אלו שלעתים אף אינן מובנות לאותו אדם שנושא אותן ומהלך אתן. כך נוצרת תחושת החסר, הרצון לחוות, ליצור, לגדול, לעוף, להמריא, להגיע לגבהים – לו אך ניתנו לאדם אותם כנפיים שניתנו לאלה שנמצאים מעליו, רואים את מעשיו ואולי תוהים עליו.

לִנְסֹק לַמְּרְחָבִים חָלְמָה, אֲבָל לֹא בָּא יוֹסֵף לִפְתֹּר אֶת חֲלוֹמָהּ,
גַּם לְהֵיטִיב אֶת חֲלוֹמָהּ לֹא בָּא אִישׁ, לֹא בָּא אִישׁ,
דִיאֶטוֹת עָשְׂתָה שֶׁתָּקֵל לְהַגְבִּיהַּ עוּף, לְהַגְבִּיהַּ עוּף, לֹא עָזְרוּ לָהּ
לֹא עָזְרוּ
רַחְמָהּ נִמְלָא וְשָׁדֶיָהָ בַּחֲלֵב אֵם וְכֹה כָּבְדוּ פְּעָמֶיהָ בְּמִנְעָלִים בַּת נָדִיב
הֵינִיקָה חַיִּים לְעוֹלָל דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, אוֹחֵז בַּסַּנְסִנִים, כַּחוֹתָם
עַל לִבָּהּ, כַּחוֹתָם, נִמְלְאָה בְּאֵשׁ אַהֲבָתוֹ, בְּאֵשׁ אַהֲבָתוֹ,
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּהָ, לֹא יְכַבּוּהָ.


("מטמורפוזיס ב", עמ' 76)

האם החיים הם משל, הם תפילה, הם ניגון שבלב? האם החיים הם ארספואטיקה שאנו מצויים בתוכה וחיים אותה? שמא חיינו אינם אלא הקדמה לאמנות הקוסמית? או אולי החיים עצמם אינם אלא האומנות עצמה, כיצירתו הגדולה של האל, אמנותו של מי שגדול מאתנו?
אישה מאמינה היא המשוררת שלנו וכזאת כמובן זרימת הספר וההשפעה שבו. ואם תהיתי מה דעתה של זו שהכַּרת האלוהות שמלווה כל אדם וכל צמח וכל גל בים מתנגנת בה תדיר, והיא רואה את כוחות הבריאה בכל אבן ובכל רמש ובכל ציפור, אזי מה הייתה היא אומרת על כך?
"הייתי אומרת שהעמידה הזאת מול פלא הבריאה, הזולת, ההוויה שלנו, עמידה שהשירה נוגעת בה, רוצה לבטא, היא פרשנות, יצירה מחודשת... לפעמים היצירה מפתיעה אותי כי היא בוראת משהו חדש. הניצוץ הראשוני היה אצלי ופתאום נוצר משהו אחר, שהוא בעיניי פליאה בפני עצמה. כל הקיום שלנו הוא חידתי ומופלא. אני מאוד מקווה לא לאבד את תחושת ההתפעמות מהעולם, מהמורכבות האנושים, מהטבע האנושי, מכל סוגי האמנות שהם הפלא הבלתי נלאה של החיים."