מעמקים - בקשתי להיות משורר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בקשתי להיות משורר
ללכת/ אביחי קמחי , הוצ' צור אות ירושלים, אדר תשע"ב,

אסתר ויתקון

גיליון מס' 58 - אדר ב תשע"ו * 3/16

אביחי כותב שירה במשיכות מכחול דקות, עדינות , בצבעי פסטל. לעיתים בצבע טוש עז, שירתו לירית, מדויקת , שאין בה התייפייפות מילולית, או תחכום מטאפורי זר ומרחיק. שירתו צלולה והאמצעים הפואטים משרתים במדויק את החוויה המובעת.

מצאתי בשיריו שני מוטיבים עיקריים. האחד צורני והשני תמאטי, הקשורים ברובד הפנימי זה בזה. אמצעים אלו משרתים את שירתו, בה מצויים עקבות ברורים
למאבקו במחלת הסרטן עליה התגבר.

האחד, חולש על מחצית השירים בספר, והוא הפניה הישירה, בגוף שני נוכח, לרוב אל נמענת, שהיא האישה של חייו. יש גם נמענים אחרים – הבת, האם, האב, הבן, ואלוהים. הפניה אישית, אינטימית, היא ביטוי לצורך עמוק בקשר עם הנמענים, ואמון בקשב שלהם אליו.

המוטיב השני, היא ההליכה. שם הספר "ללכת". ההליכה כפעולה המוזכרת במפורש בהטיות שונות, או ברמז, מצויה בשליש מן השירים בספר. ההליכה היא אותה פניה של הנפש אל החיים, אל הזולת. הדבקות בחיים של 'האני השר' החרד לחייו, ואוהבם , לבושה תמיד בלבוש אנושי, זולתי.
כמעט אין למצוא שיר טבע או נוף עירוני לכשעצמו.

שער א' – כשחיה רעה

אין בשירתו רחמים עצמאיים. אין התבוססות בסבל ובכאב. יש דבקות בחיים וביום החדש המצפה לו ואליו הוא הולך. הליכתו אינה הליכה מעבר לחיים. כולה הליכה שהיא דבקות בחיים. הליכה בה הוא פוגש אנשים שונים, הליכה פוגש את עירו האהובה ,ירושלים, הליכה אל עולם השירה והניסיונות להתקבלות בה. בשירו הראשון "ללכת", מתייחס המשורר למשמעות-ללכת כמוות, מן
החיים, אל העולם שמעבר להם.


אך המשורר מפנה עורף למוות. הוא מושיט יד כדי לתת צדקה, כדי להינצל מן המוות, ואחר הוא הולך אל החיים ודבק בהם בכל מאודו. המפגש עם החיים בצל המוות מופיע בשיר

שער ב'- גם משורר צריך פיה
במוטו לשער כתוב-

"הלכתי אחריך מרצוני
במילותיך נשביתי
תמצית סם חיי"

לכאורה, הנמענת אישה, אך המשך השער מצביע על השירה כנמענת השורות הללו. השירה כסם חיים. השירה שבוי במילותיה. היא תמצית חיוו. זאת תגלית חיוו הגורלית, לאחר מחלתו. זו גישה טוטאלית אל השירה.

בשיר " עיתוי מביך" מספר המשורר לנמעניו הקוראים על רצונו להיות משורר בתקופה בה השירה אינה מוערכת עוד בחברה ובהוויה התרבותית החומרנית בארץ.
בסיום השיר הוא כותב-

בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר
בָּעֵת בָּהּ הַשִּׁירָה הִיא
כִּרְצוּעַת עוֹר בְּסַנְדְּלָרִיָּה

הדימוי של השירה לרצועת עור בסנדלרייה, דווקא אינה מנמיכה את ערך השירה כפי שניתן היה להבין במבט ראשוני ממהלך השיר. הדימוי הזה בא לטעון שהשירה חיונית לחיי אנשים ולחברה האנושית ממש כמו רצועת העור החיונית בסנדלריה המתקינה נעליים להליכה. והליכה פרושה
לחיות. מטאפורה זו מקשרת אותנו שוב אל מוטיב ההליכה של אביחי. ביטוי לכוח ההתמדה בחיים, יותר מכל אמירה מפורשת בחיוניות השירה בחיים.
בשירים- "בין צעירה לבשלה" ו"ביטוי" מספר לנו המשורר את לבטיו לגבי בחירת סגנון כתיבתו. האם הקלאסית הבשלה, מילה, שכבר מרמזת על איכות מועדפת, לבין המודרנית הצעירה. הוא "נע ונד" (מוטיב ההליכה) בין שתי האסכולות הללו "תלוש משורשים". חוסר היכולת להכריע, מערערת
את בטחון קיומו. נורא. הוא מתאר עצמו "כמחזר על הפתחים" ( מוטיב ההליכה) כדי לזכות בהערכה והכרה בערך שירתו. הוא פונה בנימה אישית לאשת סודו- מבקש שתחזקו במהלך הזה של חייו.

השאלה אם יתקבל כמשורר מוערך, היא שאלה של חיים ומוות. הוא כאן עוטה על עצמו תפקיד בדרמה טראגית. ממש המלט פואטי- להיות משורר או לחדול מחיים...

מְחַזֵּר אֲנִי עַל פִּתְחֵיהֶם
הַדְּלָתוֹת חֲסוּמוֹת.
מִשְׁתַּחֵל בֵּין סוֹרְגֵי חַלּוֹנוֹת
מַרְחִיב סְדָקִים בַּחוֹמוֹת
לְקַבֵּל קֹמֶץ הַכָּרָה
וְלוּ בְּיַרְכְּתֵי הַבָּמָה
וּבִלְבַד שֶׁאֶהְיֶה,
שֶׁאִם לֹא
מָה עֵרֶךְ לִי וּמַה טַּעַם חַיַּי? ( !!!!)

שער שלישי – בדלת אמותיי

בשיר "קדיש קצר" פונה אביחי לאם שכבר אינה בחיים, אך נוכחותה חיה ונושמת. ביכולתה להאציל את ברכתה ליקירה, תוך כדי אומרם עליה "קדיש". המוות אינו יכול לה. האם מתוארת כעוטה מטפחת כשהיא מדליקה נרות שבת ומברכת עליהם, ברכתה היא הברכה שהבן מבקש שתחול על משפחתו.
בשיר "אמי" מצוינת העובדה שהאם הדליקה נרות והפרישה מעות לצדקה, קראה תהילים ודיברה עם אלוהים. אין זה מפליא שאביחי ציין שהשיר האהוב עליו ביותר משירת ביאליק ,(האהוב עליו כיוצר וכאדם) הוא השיר "אמי זיכרונה לברכה" בו מתוארת דרמה מרגשת סביב הדלקת נרות שבת. בספר מקדיש אביחי שני שירים ל ח.נ. ביאליק. בסופו של השיר "אמי" הוא כותב - ,ואחר בלותה בקשה לה בן זקונים "עיוני" – עיניים שלי.

שער האחרון – לעינייך בלבד

מוקדש כולו "אלייך" –לאישה שאתו. שירי אהבה לאישה ולירושלים. האישה היא ירושלים וירושלים
היא האישה. כמו בנבואות השונות בתנ"ך. גם בשער זה נמצא את מוטיב ההליכה בגלגוליו השונים- הפניה הבלתי אמצעית, הישרה אל האהובה, שהוא לא חדל לפתות אותה
באהבתו. ובשיר אגדת השוק:

"....וּכְשֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק
מְחַפֵּשׂ כָּל סִימָן
כָּל רֶמֶז שֶׁהוֹתַרְתְּ
הֲרֵי נִיחוֹחֵךְ מְגַמֵּד
כָּל רֵיחַ שֶׁל שׁוּק

איזה חיבור קמאי אל האישה יש כאן. כמעט "חייתי" , לזהות את ריח האישה האהובה בין רבבות ריחות הנידפים בשוק.
שיר מפתיע בעוצמתו הארוטית והרומנטית הוא השיר "עוד ייעורו כל חושיך". תאור של סערת חושים פנטסטית, מלאת און שיש בו יותר משמץ אלימות ועליונות. לכבוש את אישה העלולה לחמוק בשל מחלתו דרך אקט האהבה הפראי.

..תְּשׁוּקָתִי לְכַסּוֹת עֵינַיִךְ
לֶאֱזֹק פִּרְקֵי יָדַיִךְ
אֶנְשֹׁךְ צַוָּארֵךְ
כְּנָמֵר הַמִּתְחַכֵּךְ בַּחֲתוּלָה..

כותרת השיר מפצה על הסיום המבטא אכזבה מן האישה שלא נענתה לפנטזיות החושניות הסוחפות עד בלי די. אולי רק בסצנה סוחפת, טוטאלית ומסעירת חושים יכול הכותב לשכוח לרגעים את מורא המוות.

ספרו של אביחי פותח בהליכה, ומסיים בהליכה. בשיר "הלך".

הֵלֶךְ

כְּהֵלֶךְ אָבוֹא אֶל סַף דַּלְתֵּךְ
תֶּאֶסְפ
ִינִי לִמְעוֹנֵךְ
מַשְׁקֶה וּדְבַר מְתִיקָה
תָּבִיאִי לָאָח הַבָּא אֶל מִבְצָרֵךְ
וְנִשְׁתֹּק.

נִקְרָא בְּסֵפֶר
אַבִּיט בְּכַפּוֹת יָדַיִךְ
אַדִּיחַ אֶת הַכּוֹסוֹת
אֲחַבְּקֵךְ
וְנִשְׁתֹּק.

וּבְטֶרֶם אֵלֵךְ תֹּאמְרִי,
יָדַעְתִּי שֶׁתָּשׁוּב

מיהו ההלך? ומיהי הנמענת במעון? השיר מתאר מה יעשו הגבר והאישה כשיחזור אליה מדרכו הרחוקה. מהמוות? או מהליכתו הבלתי נלאית אחר החיים והשירה. השיר מזכיר לנו את שירו של אלתרמן "עוד אבוא אל ספך". המשורר ההלך הנודד בדרכי העולם, דמות החי- מת. גם שם האישה ממתינה להלך. האישה תאסוף אותו למעונה.

המילה 'לאסוף' חוזרת ונשנית בשירת אביחי, מלשון אסיף ואסופי. תחושת יתמות וכמיהה לחום אימהי. כחיק האם את ילדה, כגורן אליו אוסף החקלאי את פירות האסיף. מקום מגונן, מחד, אך מבטא סופיות של מחזור חיים מאידך. ומהדהד את הביטוי תנ"כי –"נאסף אל עמיו" שנאמר
על מי שהלך לעולמו. "מעון" הוא מלשון מענה, תשובה לפניה, הענות לבקשה. וגם שם של
מקום בו חוסים אנשים הזקוקים הגנה. ההלך בא אל סף הדלת, שהוא סוף הדרכים. הציפיה שהדלת תיפתח והוא יזכה להיאסף אל ביתה. הבית היא סמל ארכיטיפי לאשה המכילה, המתבוננת בקווי כפות ידיו. מה יעלה בגולה בעתיד בלעדיו. ובטרם ילך מביתה היא תאמר- "ידעתי שתשוב". היא הממתינה הנצחית. והוא ההלך הנצחי. הוא לא ימות לעולם. הוא תמיד יחזור אליה והיא תקבלו.