מעמקים - חוני המעגל - תענית ע"א
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חוני המעגל - תענית ע"א

נילי בן ארי

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

התוכן:
הסיפור במשנה
מבנה הסיפור
לשונו של הסיפור
חוני האיש
כוחה של תפילה
נוסח הסיפור במשנה - תענית ג משנה ח'
הסיפור במשנה והשוואתו לברייתא בבלי
סיפור חוני כבבואה לסיפור נח והמבול
הסיפור בירושלמי
הסיום בבריתא שבבבלי
התוספת המאוחרת: שורות 44-51
הביקורת בנוסחים השונים

הסיפור במשנה
תענית כג ע"א
1. "מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו"
2. תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים.
3. שלחו לחוני המעגל:
4. התפלל וירדו גשמים!
5. התפלל ולא ירדו גשמים.
6. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא
7. שנאמר: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור" וגו'
8. אמר לפניו: רבונו של עולם!
9. בניך שמו פניהם עלי
10. שאני כבן בית לפניך,
11. נשבע אני בשמך הגדול
12. שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
13. התחילו גשמים מנטפין
14. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות.
15. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך.
16. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.
17. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית.
18. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.
19. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות.
20. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם.
21. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.
22. ירדו כתקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.
23. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם
24. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה.
25. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה.
26. הביאו לו פר הודאה,
27. סמך שתי ידיו עליו,
28. ואמר לפניו: רבונו של עולם!
29. עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות,
30. כעסת עליהם – אינן יכולין לעמוד,
31. השפעת עליהם טובה – אינן יכולין לעמוד,
32. יהי רצון מלפניך שיפסקו גשמים ויהא ריוח בעולם.
33. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה,
34. ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.
35. שלח לו שמעון בן שטח:
36. אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו
37. שמפתחות גשמים בידו של אליהו
38. לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?
39. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך,
40. כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו
41. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן,
42. תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים ונותן לו.
43. ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך".

נספח
44. תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל:
45. "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב כח-ל)
46. "ותגזר אמר" – אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.
47. "ועל דרכיך נגה אור" – דור שהיה אשפל הארת בתפלתך.
48. "כי השפילו ותאמר גוה" – דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך.
49. "ושח עינים יושע" – דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך.
50. "ימלט אי נקי" – דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך.
51. "ונמלט בבר כפיך" – מלטתו במעשה ידיך הברורין.
…………………………………………………………………………………………

מונחים להבהרה
המעגל, עג עוגה, גשמי בורות שיחין ומערות מנטפין, פר הודאה, סמך את שתי ידיו עליו, מתחטא

עג עוגה - אלבק בפירושו למשנה (תענית פרק ג' משנה ח') מפרש: "חג עיגול בקרקע". יש שראו בפעולת סימון העיגול, פעולה מגית, המפרידה בין חוני לסביבתו, ואינה מאפשרת לכוחות הרע לחדור לתחום פעולתו.
המילה עוגה מופיעה בהקשר לעבודות חקלאיות: 'משקין בית השלחין במועד... ואין עושין עוגיות לגפנים' (מועד קטן פ"א מ"א), ומפרש אלבק במקום: "חריצים סביב עיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים ויהיו נספגים מעט מעט בשורשיהם". והראב"ד [בפירושו לספרא, מהדורת ויס קה,ג]:
"ערוגות לגפנים, עושה כעין ערוגה וגדודיה קטנים כדי שתחזיק מימיה ותשתה מהן הגפן כל צרכה".
העוגית או העוגה היא חפירה הסמוכה לעץ ומרכזת את מי הגשמים או ההשקיה. וזוהי כפי הנראה העוגה שעג חוני. במעשהו זה מעמיד חוני את האדם המתפלל על הגשמים, כאילן הזקוק ומתחנן לגשם.

המעגל - ייתכן שכינוי זה בא לו לאחר שעג עוגה, חפר עיגול והצליח להוריד גשם, ואולי המעגל על שום מקצועו של חוני, שהיה חופר שוחות סביב העצים לריכוז מי הגשמים, ועקב מלאכתו, היה רגיש וכואב עם הציבור את הבצורת הממושכת. יש שסברו שמעגל הוא מלשון מעגלה, אבן כבדה בצורת גליל, שנועדה לשטח את הגגות לפני הגשם, כדי שלא יחדרו גשמים לבית. במשנה במסכת מכות פרק ב' מ"א שנינו: "היה מעגל במעגלה ונפלה עליו... הרי זה גולה.." המשנה מדברת על ההורגים נפש בשגגה וחייבים גלות. הדוגמא הראשונה היא אדם שטייח גג בסיד, והשתמש במעגילה כלאמר באבן, כדי ליישר ולשטח את הטיח. מכאן, שמעגל הוא אדם העוסק בטיוח גגות, וזו הייתה מלאכתו של חוני. פרנסתו של מטייח הגגות הייתה תלויה בירידת גשמים. חוני ראוי להיות שליח ציבור על הגשמים כיון שפרנסתו תלויה בגשם.

בן בית - מהרש"א במקומנו: 'לא מפני גדולתי פנו אלי להתפלל עבורם, אלא מפני שאני כבן בית הרגיל לעמוד לפניך' - זוהי לשון ענוה, כפי שנאמר בברכות לד ע"ב, שהעבד נכנס לפני המלך בכל עת ואין מקפידים עליו מפני מיעוט חשיבותו.

בן בית הוא אחד מאנשי הבית שאינם חשובים, ולכן יכולים להיכנס לבקש את צורכיהם. בבמדבר יב, ז נאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ומסביר האבן עזרא: 'בכל ביתי נאמן הוא. טעמו כבן בית שיכנס בלא רשות, ואם יצטרך ידבר צרכיו'.

גשמי בורות שיחין ומערות - כמויות מים גדולות שתמלאנה את הבורות המספקים מי שתיה לתושבים במשך כל השנה.

פר הודאה - רש"י: "הודאה מלשון וידוי. שהתוודה על עוון בקשת הפסקת הגשמים שהוא כפיית טובה. והרדב"ז מפרש מילת הודאה כפשוטה, שהקריבו את הפר כקרבן תודה להודות על נס ירידת הגשמים לאחר תקופה כל כך ארוכה של בצורת. וקרבן העדה על הירושלמי ג,ט מפרש: "על ידי הודאתו על הגשמים, הרי הוא כאילו אומר: 'די לי בגשמים שירדו כבר' בלי להראות ככפוי טובה".

סמך את שתי ידיו עליו - רוב קרבנות היחיד טעונים סמיכה. בעל הקרבן מניח את שתי ידיו על ראש הקרבן, וסומך עליו בכל כוחו. מי שמקריב קרבן חטאת או אשם, מתוודה על חטאו בשעת הסמיכה, ומי שמקריב שלמים או תודה, אומר דברי שבח והלל לה'. (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יג-טו) ובסיפורנו, שני הכיוונים אפשריים: חטאת ושלמים. וידוי ושיר תודה.

מתחטא
- הביטוי מתחטא מופיע כהגדרת הקירבה שבין חוני לקב"ה 'שאתה מתחטא לפני המקום ... כבן שמתחטא על אביו'.

במשנה מסכת ברכות פרק יט משנה א' מופיע הביטוי מתחטא, ומסביר רש"י: "מתחטא - לשון חוטא, נקל בלבו לחטוא לאביו, ולהטריחו על תאותו". רש"י על פי פירוש זה מגלה פנים שליליות בפעולתו של חוני.
חנוך אלבק למשנה (תענית ג' מ"ח): "מתפנק, מתנהג דרך קירבה יתירה".
בפסיקתא דרב כהנא, מופיעה מילה זו בהקשר חיובי:
"ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: בזכות שני דברים ישראל מיתחטים לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות, בזכות שבת מנין? 'אם תשיב משבת רגליך'... בזכות מעשרות מנין? 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך'." (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר מהד' מנדלבוים, עמ' 163).
ובעל הערוך פירש את המילה: "לשון עינוג". חוני התענג לפני הקב"ה.
פירושו של רש"י המאיר באור שלילי את מעשהו של חוני, תואם את דברי הגינוי והנידוי של רבי שמעון בן שטח.

מבנה הסיפור
1 - 5 ניסיונו הראשון של חוני להוריד גשמים, נכשל
6 - 15 ניסיונו השני בעוגה הוריד גשמים מנטפים
16 - 20 ניסיונו השלישי - גשמי זעף
21 - 23 ניסיונו הרביעי גשמי ברכה בכמות מוגזמת
24 - 34 ניסיונו החמישי הצליח
35 - 43 תגובת רבי שמעון בן שטח
44 - 51 תוספת מאוחרת, דרשה רבנית שאינה שייכת ישירות לסיפור.
נראה שבסיפור זה יש יותר מסיום אחד: 'ויצאו העם לשדה והביאו להן כמהין ופטריות', זהו סיום מטעה. אילו היה מרכזו של סיפור זה ירידת הגשם, היה הסיפור מסתיים בשורה זו, המטרה הושגה. העולם נפטר ממצוקתו.

השורות האחרונות מסיטות את מיקוד הסיפור מסיפור העוסק בירידת גשמים, לסיפור של עימות בין מנהיגות פוליטית, רבי שמעון בן שטח, לחסיד שהעם נוהה אחריו, חוני המעגל. קטע זה מסתיים בפסוק שמצטט המנהיג הפוליטי, ונראה שכאילו גם המנהיג הרשמי, מודה בעליונותו של החסיד.

שורות הנספח, הן כאמור תוספת שאינה שייכת ישירות לסיפור.

המערכה הראשונה נותנת לנו רקע של זמן 'יצא רוב אדר'. רקע זה אינו מופיע במשנה, וגם לא ברבים מסיפורי מסכת תענית, אבל הוא מתברר מדברי חוני " צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו". מערכה זו דומה בתכנה לרוב סיפורי הבצורת, המנהיג או שליח הציבור מבקש על הגשם, ואינו נענה. המערכה השניה חורגת מהדפוס המוכר לנו במסכת תענית. במעשהו של חוני - עג עוגה, ובדו שיח שהוא מנהל עם תלמידיו, החל ממערכה זו ועד סוף הסיפור.

המערכות הבאות משקפות את הניסיונות החוזרים ונשנים, ונוסחו בלשון דומה:

'אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך ולא נמות'; בהמשך בקשת התלמידים יותר מפורשת 'אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם'.

'כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך; כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם' .

'אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי...

בניסיון החמישי יש חוני מציע להפסיק להתמקח עם הקב"ה, ולהשלים עם רוב הטובה. ובכ"ז, כפי שבכל אחת מהמערכות הונע חוני ע"י הפצרות העם או התלמידים, גם כאן, בניסיון החמישי, מגיב חוני, אולם הפעם, לא רק במילים של הפצרה בבורא כפי שעשה בניסיון הראשון, השני השלישי והרביעי, אלא, בתוספת מעשה, כפי שעשה בניסיון השני. בניסיון השני - עג עוגה, בניסיון החמישי סמך ידיו על פר הודאה.

בניסיון השני הייתה חפירת העוגה ביטוי של התכנסות, ויציאה מהציבור, בניסיון החמישי, הכיוון מתהפך, חוני משתף את קהלו: 'אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה'.

הניסיון החמישי מסתיים בהצלחה מיידית.

מהפסוקים בתורה והמשניות במסכת תענית אנו למדים על התהליך שצריך הציבור, ויחידים בתוכו, לעבור, כשיש עצירת גשמים. זהו תהליך של מודעות עצמית, תהליך של התעוררות וחזרה בתשובה, של היחיד ושל הציבור.

סיפורו של חוני נראה כסותר דרך חינוכית זו. בסיפורו של חוני, הקב"ה נענה כביכול בעל כרחו. חוני תובע רחמים, בין אם שולחיו ראויים לכך, ובין אם אינם ראויים. הצידוק לתביעתו הוא: 'שאני בן בית לפניך', זכות זו, מקנה לו בעיניו את ההצדקה לתבוע מהקב"ה להפעיל את רחמיו.

כך מבינים זאת גם תלמידיו המפרשים את צורות הגשם הבלתי מספקות, היורדות עליהם, כמילוי ההתחייבות שכפה כביכול חוני על קונו. אין בסיפור זה קשר בין הגשמים לבין מעשיו של הציבור. חוני מנהל דיאלוג עם הקב"ה, עד שהוא משיג את מטרתו.

המערכה האחרונה, הבלתי צפויה, היא תגובת המנהיגות הממסדית הפותחת בגינוי, ועוברת לשבח.

בדבריו של שמעון בן שטח יש ביקורת חריפה על דרכו של חוני שיש בה חשש חילול ה'. שמעון בן שטח מסתייג מהשימוש שעשה חוני בדרך של נס ושבועה. אולם מיד מסייג את ביקורתו: 'אבל מה אעשה...' ניתן לראות בדברי שמעון בן שטח הודאה במעמדו המיוחד של חוני בפני קונו.

הסיפור כולו מורכב מדיאלוגים רבים. במערכות הראשונות בין חוני לתלמידיו, ובמערכה האחרונה, בדברי רבי שמעון בן שטח, יש דיבור ישיר של הבן אל אביו, ותגובת האב, משל ליחסי הקב"ה עם בנו חוני. ושוב, בדברי שמעון בן שטח הבן הוא חוני, ולא עם ישראל. חוני אינו מגיב על דברי המנהיג, וזהו למעשה מונולוג.

בנספח מתחיל קטע חדש, הקשור, ומגיב על סיפור חוני, אולם אינו שייך ישירות לסיפור. זוהי אולי תוספת של העורך שהיא קובץ של פסוקים המדברים בשבחו של חוני. הדברים הנאמרים אל חוני ע"י בני לשכת הגזית המביעים, בניגוד לדברי שמעון בן שטח, הערכה בלתי מסויגת כלפיו. על פי קטע זה, יש בכוחו של הצדיק לשנות את מעמדו של הדור כולו לפני הקב"ה, גם ללא מעשיו של הדור.

ניתן לחלק את הסיפור חלוקה אחרת, על פי הדמויות המתחלפות. חמש מערכות, עם ארבע דמויות מרכזיות.

מערכה א' – חוני נשלח לבקש על הגשמים
מערכה ב' – חוני וריבונו של עולם
מערכה ג' – חוני ותלמידיו
מערכה ד'- התפילה נענתה
מערכה ה'- חוני ושמעון בן שטח

תוספת לסיפור לאחר סיומו:
מערכה ו'-חוני ובני לשכת הגזית

כמעט כל אחת מהמערכות מורכבת משלושה גורמים: פניית הציבור לחוני, פניית חוני בתפילה לשמים, ותגובת השמים לתפילתו.

המערכה הראשונה והשלישית מתמקדות בדו-שיח בין חוני לתלמידיו. תשובתו הראשונה, חיובית, תשובתו האחרונה חיובית אבל מתוך כורח, ולא מתוך רצון.

יחסיו של חוני עם הקב"ה, ועם שמעון בן שטח, מורכבים ומתוחים. אמנם בקשתו של חוני נענית לבסוף, יורדים גשמים, אולם רק לאחר הפצרות מרובות של חוני, ובדרך מייגעת. בקשתו הראשונה של חוני לגשם, נהדפת בשתיקה רועמת. ובאשר לבקשותיו החוזרות, הקב"ה מסרב למלא אחר רצונו, וממלא רק אחר בקשתו המילולית, ולא אחר כוונתו.

דרכו של חוני אינה מקובלת גם על שמעון בן שטח, שאינו מנדה אותו עקב כניעתו כביכול של הקב"ה, לבקשתו של חוני.

חוני הוא בן בית אצל הקב"ה, והעם נאלץ לעלות להר הבית הממלא תפקיד רוחני מרכזי בבקשת גשם, ובהיותו מקום תפילתו של העם להצלה מפורענות.

בראשית הסיפור, החליף העם את מקום הקדושה, בקדושת האדם. את הר הבית, בבן הבית. גם בהגיעם להר הבית, אין הם מתפללים, אלא מפצירים בחוני, לעשות את השליחות, במקומם. גם הסתכלותו של שמעון בן שטח, הסמכות המנהיגה, על חוני החסיד, היא 'כבן המתחטא לפני אביו'.

הירשמן [הירשמן מנחם, 'מוקדי קדושה משתנים: חוני ונכדיו', טורא (תשמ"ט) עמ' 109-118, 1989], מגדיר את מערכת היחסים בין חוני לקב"ה: "ביתו של הקב"ה הוא למעשה אצל בן ביתו, בעוגתו, אבל שלום בית אין בעוגה".

לשונו של הסיפור
תפקידו של המספר בסיפור זה מצומצם, כיוון שרובו דיבור ישיר. בסיפור יש כמה דיאלוגים, הארוך ביניהם הוא הדיאלוג בין חוני לתלמידיו. אין זה דיאלוג רגיל, שכן התלמידים מדברים אל חוני, והוא, אינו עונה להם, אלא בעקבות דבריהם, הוא מפנה דבריו ישירות אל הקב"ה. בפתיחת הסיפור, שורות 4 - 5 התלמידים מדברים אל חוני, והוא עונה במעשה 'התפלל ולא ירדו גשמים'. חוני מדבר אל האל באותה שפה בה מדברים התלמידים אליו, בגוף שני, ובכך ממחיש את דבריו משורה 10: 'שאני כבן בית לפניך'. הדיאלוג הראשון של חוני עם האל הוא מעשה, לאחר מכן בא דיאלוג מעורב של מעשה: 'עג עוגה', ודיבור: 'אמר לפניו רבש"ע', ואחריו שני דיאלוגים של אמירות. תשובה ה' היא תמיד במעשה: התחילו גשמים מנטפין; ירדו בזעף; ירדו כתקנן; מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. הדיאלוג הרביעי הוא שוב, כמו הראשון, שילוב של דיבור ומעשה: 'הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו:...'

רק בדיאלוג האחרון מתלווה לדיבור גם לשון תפילה מפורשת: 'יהי רצון מלפניך...'.

בשורה 35, מתחיל דיאלוג, או נכון יותר מונולוג של שמעון בן שטח השולח דברים אל חוני: 'אלמלא חוני אתה...' , אבל גם שמעון בן שטח, משלב בדבריו דיאלוג וירטואלי בין חוני לאביו שבשמים.

באקספוזיציה, הופיע פסוק בפי חוני: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור" (חבקוק ב,א)

הסיפור מסתיים באקורד של תמיכה ותוכחה, מפי שמעון בן שטח, בפסוק ממשלי כג כ"ה שכביכול מתאר את מעשהו של חוני: "ישמח אביך...". ניתן לומר שפסוקים מנביאים ומכתובים עוטרים את הסיפור.

הדיאלוג הישיר היחיד בסיפור הוא בשורות 23-24: אמרו לו.... אמר להם... ניתן לאמר שזה סיפור של תקשורת עקיפה, ולא ישירה, סיפור שבו כל אחד מהדוברים מחמיץ את כוונת הפונה אליו. הקב"ה מדבר אל העם בשמים עצורים כדי שיתקנו את התנהגותם, הם, במקום לחזור בתשובה, מוצאים מתווך שיתפלל עבורם, הוא, חוני, במקום להעמיד אותם על המטרה החינוכית של הבצורת, מתפלל עבורם, ונענה בתשובה מגומגמת, כדי לרמוז לו שהחמיץ את העיקר. ושוב, במקום להסיק מסקנות, פונה הציבור אל המתווך המוריד גשמים, עד שזה מצליח לבסוף, לכפות רצונו על האל.

החכם, היודע שבצורת היא זמן לחשבון נפש, מוכיח בדברים את חוני שהביא גשמים, אבל בסוף דבריו, לנוכח מבחן התוצאה, נאלץ גם הוא בעל כרחו, לברכו.

שלושה בסיפור זה עושים את מעשיהם בעל כורחם. חוני שמתפלל על רוב טובה על אף שאין זה מקובל, שמעון בן שטח שנאלץ, לנוכח ההצלחה, לברך את חוני במקום לנדותו, והקב"ה, שחוני כפה עליו להוריד גשמים בדיוק כפי שרצה העם.

מערכת היחסים אב-בן, שזורה לאורך הסיפור: חוני הפונה לקב"ה כבן בית, בשם בניך, שיענה לבקשתם של הבנים, 'עד שתרחם על בניך'. הקב"ה אינו נותן לו בדיוק מה שביקש. דווקא כשחוני נוקט לשון פחות קרובה, פחות משפחתית: 'עמך ישראל שהוצאת ממצרים...", זורחת החמה ובא פיוס לעולם. אבל אז, חוזר המוטיב אב - בן, בתיאור מערכת היחסים בין חוני לקב"ה, בפי שמעון בן שטח: 'כבן שמתחטא על אביו... ואומר לו: אבא, הוליכני... ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".

חוני חשב שישפיע על הקב"ה לשנות יחסו לבניו מפני שהוא בן בית, לבסוף מתברר שכפה על הקב"ה לעשות רצונו, על פי דברי רבי שמעון בן שטח, מפני שהוא בן, ולא מפני שהוא בן בית.

הסיפור מוגדר מלכתחילה כ'מעשה'. ובכל זאת, בניגוד למעשיה, יש בו אזכורי מקום - הר הבית; וזמן - 'פעם אחת יצא רוב אדר'.

יש בסיפור שני תיאורים מפורטים, הראשון בשורה 17, תאור הגשם. 'ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית', ובשורות 33-34, תאור פיוטי של אחר הגשם: 'מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות'.

הסיפור כולו מסופר בעברית, ואולי יש בכך עדות להיות הסיפור קדום. סיפורים מעין אלו, על חוני, מופיעים גם במשנה, והסיפור שלנו מופיע בשינויים קלים במשנה תענית פרק ג משנה ח'.

לדעת דב נוי רוב הסיפורים התלמודיים על הורדת גשמים הם קטעים של סיפורים רחבים יותר. התלמוד, המשנה, התוספתא והמדרשים, מעונינים יותר בבירור ההלכה.
(דברי דב נוי במאמר "תפילת התמים המוריד גשמים", מחניים, ערך מנחם הכהן, הוצ' צבא הגנה לישראל, הרבנות הצבאית הראשית. סיפור זה משמש, לדעת נוי, אבטיפוס לסיפורים רבים בספרות התלמודית-מדרשית, שבחלקם אף מסופרים על זרעו של חוני, למשל: הסיפור על אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל (תענית כג ע"א), ועל חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל (תענית כג ע"ב). כמו כן מושפעים מסיפור זה הסיפור על החמר (ירושלמי תענית א, ד), אדם ממעמד חברתי נמוך מאד המצליח להוריד גשמים בזכות מעשה טוב שעשה, והסיפור על פנטקקי בעל העבירות (ירושלמי תענית א, ד), ועוד.)


חוני, נחשב בתקופתו כמוריד גשמים למופת, בדומה לאליהו הנביא, שהוריד גשם בתקופת אחאב. וגם שמעון בן שטח , בשורות 36-37 עורך השוואה בין חוני לאליהו. במלכ"א יז,א, בימי מלכותו של אחאב, נשבע אליהו שלא ירד גשם עקב חטאם של ישראל

(בקריאה מדוקדקת של הסיפור במלכים א', ניתן לחוש את מורת רוחו של הקב"ה מהסמכות שנטל על עצמו אליהו, לביים ולאלץ את הקב"ה להוריד גשמים על פי פקודתו של אליהו. אליהו עושה מאמצים רבים עד שנענה הקב"ה לבקשתו. בסנהדרין קיג ע"א נאמר שהקב"ה מסר את מפתחות הגשמים בידיו של אליהו.)

סיפור חוני מופיע בנוסחא מצומצמת, במשנה, במסכת תענית ג, ח'; בתוספתא תענית ג, א' – בקיצור נמרץ וללא הזכרת שמו של חוני, אלא, 'מעשה בחסיד אחד'; בבבלי תענית כג ע"א; ובירושלמי, תענית פ"ג ס"ז ע"א.

חוני האיש
הסיפור מופיע גם במגילת תענית כג,א. יוסיפוס פלביוס מספר על צדקתו בספרו קדמוניות היהודים יד,פ"ב א'. שם מסופר שכאשר נלחמו האחים החשמונאיים הורקנוס ואריסטובלוס, זה בזה, במאבק על השלטון, צרו אנשיו של הורקנוס על אריסטובלוס שהתבצר בהר הבית. אנשי הורקנוס מצאו את חוני המעגל ובקשו ממנו לקלל את אריסטובלוס, בהיותם בטוחים שקללתו תתקיים. חוני סרב לבקשתם, אע"פ שאיימו עליו, שאם לא ימלא בקשתם, יהרגוהו. חוני התפלל לה' שלא ישמע את תפילות שני הצדדים שכל אחד מהם שוחר את רעת מתחרהו. כששמעו אנשי הורקנוס את דבריו, רגמוהו באבנים, וימות.

(לדברי הרב שמואל ריינר, בשיחה בע"פ 19.5.2006, לשונו של רבי שמעון בן שטח 'נידוי', מרמזת גם היא על סוג של מוות. ניתן לקשר את ביקורתו של רבי שמעון בן שטח על מעשהו של חוני, והעובדה שאצל יוסיפוס צויין שהרגו את חוני, עם מלחמתו של רבי שמעון בן שטח במכשפות (משנה סנהדרין ו,ד), כשראה שצורך השעה לבער את הכישוף מישראל, ציוה לתלות שמונים מכשפות מאשקלון ביום אחד.)

כוחה של תפילה
בראשית הסיפור, נראה שגם חוני היה סבור שיש בו כוח של כישוף, או שינוי רצון האל. חוני הבין לבסוף שהוא אינו מכשף. אם האל רוצה, הוא עושה נסים, ואם האל אינו רוצה, הוא אינו עושה, ואז, ברכה יכולה להפוך לקללה.

חוני בסיפור זה משמש שליח ציבור. ברקע של הסיפור, הציבור ודאי ניסה את כוחו לשנות את גזירת האל, באמצעים שהוא מכיר, תפילה, תענית, וזה לא הועיל.

חוני אומר: תרחם על בניך. על פי הדו-שיח המתרחש בסיפור, חוני עג עוגה בנוכחות הקהל, ומנהל דו שיח גם עם השמים, וגם עם תלמידיו. חוני יוצר מצב, שאם לא ירדו גשמים, שם שמים מתחלל. לכאורה, אין ברירה לקב"ה אלא להוריד גשמים, והוא מוריד אותם כך, שכלם ירגישו שהוא זועף, שחוני לא נהג כשורה. חוני – למד את השיעור.

מרכז עניינו של המספר הוא תפילתו של חוני, וחלול ה' היכול להיווצר ע"י אדם הבטוח שתפילתו מתקבלת.
הגשם כביכול, עונה באירוניה.
הקב"ה אומר לו כביכול: אני עושה בדיוק מה שאתה רוצה, אבל דע לך שאני לא עושה כמו שאתה רוצה.
חטאו של חוני: נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן!
הקב"ה כאילו עונה: את שמי איני נותן לחלל, אבל לא תקבל מה שתבקש. אופציית הנידוי היא על החשש שהיה יכול להיות חילול ה'.

הסיפור מסתיים בשורה 43, והחלק האחרון נבנה במכוון כניגודו של החלק הראשון. בחלק הראשון של הסיפור, חוני אינו מקבל בדיוק מה שרצה, בדברי שמעון בן שטח, ה' נותן לחוני את כל מבוקשו, גם אם בקשותיו מוגזמות.

נוסח הסיפור במשנה - תענית ג משנה ח'
על כל צרה שלא תבא על הצבור
מתריעין עליה
חוץ מרב גשמים.
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל
התפלל שירדו גשמים.
אמר להם,
צאו והכניסו תנורי פסחים
בשביל שלא ימוקו.
התפלל ולא ירדו גשמים.
מה עשה,
עג עוגה ועמד בתוכה,
ואמר לפניו: רבונו של עולם,
בניך שמו פניהם עלי,
שאני כבן בית לפניך.
נשבע אני בשמך הגדול
שאיני זז מכאן,
עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין.
אמר: לא כך שאלתי
אלא גשמי בורות שיחין ומערות
התחילו לירד בזעף.
אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה
ירדו כתקנן,
עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים
באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו,
כך התפלל שילכו להן.
אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
שלח לו שמעון בן שטח:
אלמלא חוני אתה,
גוזרני עליך נדוי.
אבל מה אעשה לך,
שאתה מתחטא לפני המקום
ועושה לך רצונך
כבן שהוא מתחטא על אביו
ועושה לו רצונו.
ועליך הכתוב אומר:
"ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג)

הסיפור במשנה והשוואתו לברייתא בבלי
גם הסיפור המשנאי בנוי מחמש מערכות, וכל מערכה מורכבת משלושה גורמים: פניית הציבור לחוני, פניית חוני בתפילה לשמים, ותגובת השמים לתפילתו.

המערכה הראשונה והאחרונה, יוצאות דופן. בראשונה מגיב חוני על בקשת הציבור ב'צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו!' ואז, מתפלל. ובאחרונה, חוני מגיב על הפנייה אליו: 'צאו וראו אם נמחית אבן הטועים!, אך אינו ממלא את בקשת הציבור, ואינו מתפלל.

עלילת הסיפור מתרחשת בין 'צאו' ראשון ל'צאו' שני.

תגובתו הראשונה, 'צאו', מעידה על בטחונו המלא שתפילתו תתקבל מיד. 'התפלל ולא ירדו גשמים'.

עתה הוא נוקט במעשה, עג עוגה, אינו מדגיש את מצוקת העם, אלא את מצוקתו האישית 'בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך', ונשבע כדי לכפות על האל להוריד גשמים. כאן מצטייר חוני כמי שדואג לתדמיתו בעיני הציבור. תגובת השמים היא : גשמים מנטפין. תגובה של אילוץ.

פנייתו הבאה לשמים מעידה שלא למד לקח מתגובת הבורא, ושוב השמים מגיבים בזעם, בגשמי זעף. חוני, מתעלם מאותות השמים ומבקש גשמי ברכה, גם בפעם זו השמים מתעלמים מבקשתו ויורדים בכמות מוגזמת. כאן מתגובה איכותית, עברו השמים לשדר למי שאינו מבין את האותות, בתדר אחר, כמותי. הפעם, חוני הבין את השדר, ואינו מוכן למלא את בקשת העם לפניה חוזרת. ואז מגיעה תגובתו הנוזפת של שמעון בן שטח למעשה כולו.

סיפור זה של מערכת יחסים בין אדם לאלקיו, מזכיר את סיפור תפילתו של ר' חנינא בן דוסא במשנה ברכות, פרק ה' משנה ו': 'המתפלל וטעה סימן רע הוא לו. ואם שליח ציבור הוא - סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואמר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף'. סיפור זה אומר, שליח הציבור יכול לכוון להבין את החלטתו של הבורא, אבל אינו יכול לנסות לשנות את הגזירה. התפילה היא אינדיקטור, נייר לקמוס, ולא כלי של כפייה.

הסיפור המשנאי על חוני המעגל, מעלה בגלוי שאלה המסתתרת בסיפור רבי חנינא בן דוסא. חוני בסופו של דבר, אינו מתפלל על רוב טובה, כמו שאומר הכלל הידוע לו 'אין מתפללין על רוב טובה', ובהתאם להלכה המפורשת במשנה שבראש סיפור חוני 'על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים'. סיפור חוני מערער בגלוי על סמכות האדם להתערב בהחלטה האלוקית. בסיפור המשנאי, חוני מפגין מלכתחילה ביטחון מלא בהצלחתו: 'צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו' . ובכל זאת: 'התפלל ולא ירדו'. רק לאחר חפירת העוגה, והשבועה, ירדו גשמים, ואז:

א. מנטפין - לא כך שאלתי
ב. זעף - לא כך שאלתי
ג. גשמי רצון - העם מבקש להפסיקם
ד. התפלל שילכו להן

חוני נכשל ארבע פעמים, והצליח פעם אחת. הסיום מבטא את מורת רוחו הגלויה של רבי שמעון בן שטח, ובכל זאת מסתיים בסימן קריאה חיובי. הסיפור במשנה משובץ בטקסט שעיקרו הלכה: מקרה, דין, טעם. בסיפור שלפנינו אין מתח בין ההלכה לסיפור, והלשון השונה של שני הז'אנרים, מפרידה ביניהם בבהירות.

הטקסט המשנאי מצומצם וחריף יותר מהבריתא (בבבלי), וייתכן שקדם לה.

בבריתא יש ציון זמן: יצא רוב אדר. במשנה, רק מדגם בטחונו של חוני: 'צאו והכניסו תנורי פסחים'. התוספת בבריתא מסבירה את יאושו של העם.

בבריתא נוספו נפשות חדשות למחזה. התלמידים, והם מנהלים דו שיח עם חוני. במשנה, הם אינם מוזכרים. הוא נמצא לבדו עם הקב"ה. תפקיד התלמידים להסביר לנו את מחשבות ליבו של חוני כשראה שהגשמים מופיעים בצורה שאינה תורמת ברכה ליקום.

הפסוק מחבקוק נמצא בבריתא בלבד. על פי פסוק זה, לא היה חוני הראשון שעג עוגה ולא זז ממנה עד שנתמלאה בקשתו, קדם לו הנביא חבקוק.

במשנה חוני אינו מקיים במפורש את בקשתו האחרונה של הקהל: 'כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן', הוא מפנה את הציבור אל אבן הטועים, הלשון מעלה אסוציאציה של תוכחה. ואם נאמץ את גירסת הירושלמי בסיפורנו: 'אמר להן: כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם, כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם' נראה שבסיפור המשנאי, תשובת חוני היא מקור ההלכה: 'על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים'.

בבריתא חוני מבקש שיביאו לו פר הודאה, ושוב משוחח עם הקב"ה, והפעם, הקב"ה ממלא את בקשתו.

סיפור חוני כבבואה לסיפור נח והמבול
מעשהו זה, כמו פרטים אחרים בסיפור המשנאי, ובעיקר בבריתא, ובירושלמי, מעלה צדדים משותפים בין סיפורי חוני, לסיפור נוח והמבול, מה שמגביר את המשמעויות המנוגדות שנושא בתוכו סיפור חוני. [איילי אבישג, דרכי עיצוב של סיפורי המשנה, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן, תש"ס]

בסיפור המבול (בראשית ו', יט) ובסיפור המשנאי מופיע השרש מ.ח.ה: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה... וימחו מן הארץ .."; 'צאו וראו אם נמחית אבן הטועים'.

גם בבראשית, גם בבריתא וגם בירושלמי חוזרת השלווה לעולם לאחר הקרבת קרבן ותפילה: ""ויבן נח מזבח לה'...וירח ה' את ריח הניחוח.... עוד כל ימי הארץ זרע וקציר... לא ישבותו" (בר' ח' כא-כב); '... הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר...ויצאו העם לשדה והביאו להן כמהין ופטריות'

השימוש בשרש י.צ.א בבראשית ח': "צא מן התיבה...הוצא אתך...ויצא נח; ובמשנה -'צאו והכניסו תנורי פסחים... באו וראו אם נמחית אבן הטועים'

שמו של המתפלל, חוני הוא היפוך אותיות שמו של נח. שתי הדמויות שנויות במחלוקת בעיני חז"ל, באשר לחוני, באים הדברים לידי ביטוי בדבריו של שמעון בן שטח, בעיקר במשנה. ובאשר לנח, 'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח. כל שכן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש דורשים אותו לגנאי. לפי שבדורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום' (סנהדרין ק"ט).

בנוסח המשנה חוני מצטייר בעל בטחון מופרז. פעמיים בסיפור מופיע הפועל: צאו, בפתיחה ובסיום. זהו מעין תכתיב לבורא. אחרי שהעם דוחף אותו לפתוח בדרישה, הוא לבדו אומר: זה לא זה, וכו'.

בבריתא, התיאור מינורי יותר. נראה שהעורך עיצב את חוני בצורה פחות תובענית. יש עם הדוחף אותו לתפילה, לחוני, כמעט אין ברירה. נימת הקטרוג והביקורתיות שמשתקפת בנוסח המשנה, מתפוגגת בנוסח התלמוד.

בבריתא, במקום תפילה על הגשמים שילכו להם, מופיע מוטיב חדש, פר ההודאה. לא רק שחוני לא העז פנים, ולא התפלל על הגשמים שילכו להם, להפך, הוא הודה לאל בקרבן תודה, על הטובה שעשה לעמו. תוך כדי תפילת התודה, רמז, שדי לעם בגשמים שכבר ירדו, שכן, אינם יכולים לעמוד ברוב טובה.

במשנה, לא כתוב האם פסקו הגשמים לרדת מיד. בבריתא: 'מיד נשבה הרוח, נתפזרו העבים …" גירסת הברייתא מסתיימת בסוף טוב. ואפילו תגובתו הביקורתית של שמעון בן שטח למעשהו של חוני מרוככת באמצעות שתי התוספות שבגירסאת הבריתא:

א. השוואת מעשהו של חוני לאליהו
ב. הוספת תאור הבן המתפנק אצל אביו האוהב, ומנצל את יחסו האוהב של האב.

עוצמת תגובתו של שמעון בן שטח נחלשת בנוסח התלמודי. שם מנהל חוני משא ומתן עם העם. בציטוט בקשת העם 'כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להם', נופלת האחריות למעשהו של חוני, לפחות באופן חלקי, על הציבור. עמדת המספר בבריתא, לאורך הסיפור כולו, מרככת את הסיום ומעלימה, או מטשטשת את הקטבים שבין: 'אין מתפללין על רוב טובה', לבין העובדה שחוני בכל זאת התפלל וביקש שהגשמים ייפסקו. הצהרתו של חוני 'אין מתפללין על רוב טובה', פר ההודאה, והתפילה, הינם בבחינת התנצלות של חוני על הבקשה הבלתי מקובלת, והם מרככים את נימת הגינוי של שמעון בן שטח.

דברי שמעון בן שטח במשנה, מצומצמים מאד, ולא ברור מדוע היה גוזר על חוני נידוי, נראה שזוהי העובדה שחוני דיבר אל ה' בדרך של גזירות, בא אל הקב"ה בכוח ההשבעה ונהג בבורא עולם כאדם הבא על חברו בזרוע.

גדעון לייבזון, [שנתון המשפט העברי, ב' (תשל"ה), עמ' 300] מציע הסבר זה: 'ואולי יש מקום להציע שהגורם לאיום לנדותו היא בעובדה שהזכיר שם שמים: "נשבע אני בשמך הגדול'. אף בתוספתא סוטה ז' ד, מובא: ... אמר נשבע אני, העומדים אצלו אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה'. ואת חומרת ענין הזכרת שם שמים בסוף תקופת ימי בית שני, ניתן לללמוד ממה שמובא בתקנות העונשין של כת מדבר יהודה, במגילת הסרכים דף 7 שורות 1-12: 'ואשר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול ה.... והבדילוהו ולא ישוב עוד על עצת היחד' בבריתא, מנמק שמעון בן שטח את דבריו בחילול שם שמים שכמעט נעשה ע"י חוני. עניין חילול של שמים, שלא מופיע במשנה, בכל זאת, מונח בבסיסה.

מנוסח המשנה, עולה מדברי שמעון בן שטח, שיש במעשה משום חילול שם שמים.

מנוסח הבריתא עולה שהמעשה היה עלול להביא לידי חילול שם שמים. גירסת הבריתא מנסה לסנגר על חוני ולהאיר את מעשיו באור חיובי יותר.

יש חוקרים הרואים את גורם הנידוי, על רקע היסטורי-ריאלי. כך, למשל, גדליהו אלון, [תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד א', תל אביב, תשי"ט, עמ' 124]: '...ויש כאן מן ההתנגדות של החכמים והסנהדרין לחסידים הקיצוניים, שרבים מהם הטעו את ישראל בתקופת רומי בפני הבית, והם שקרובים היו לנביאי השקר שמזכירם יוספוס, המתעים את העם.

בתקופה מאוחרת יותר, לא הובן כיצד מבקשים לנדות אדם העושה מה שצדיק צריך ומחוייב לעשות.

העיצוב המתומצת והקצר במשנה, יכול להתבאר במקרה שלנו, בעזרת הבריתא.

תוספת א' בבריתא: יצא רב אדר. המספר המשנאי, מצמצם.
תוספת ב' בבריתא: נמצא שם שמים מתחלל על ידך

כיון שהסיפורים נשמרו בע"פ, קשה בדרך כלל לדעת מה קדם למה. לעתים קרובות הבריתות קדומות יותר. אבל כיוון שאצלנו הבריתא מסבירה את הצמצום המשנאי, אפשר להניח שהמשנה קדמה לבריתא. המשנה היא טקסט מגובש משומר וחריף יותר, סוף המאה השניה, ובלי החומר של הבריתא, לא ניתן להבינו.

זמנו של הטקסט הוא סוף תקופת התנאים, ראשית תקופת האמוראים.
הביקורת בבריתא שבבלי היא על טיפשות הקהל, יותר מאשר על הביטחון של חוני.
על פי הבריתא, עם ישראל חטא, ולכן לא מגיע להם שירדו גשמים. חוני, הוא הסנגור הגדול של עם ישראל. הקב"ה, כביכול נכנע לחוני.
המשנה אינה עוסקת בשאלה: מדוע לא ירדו גשמים.

חוני של הבריתא, הוא דמות סטטית, אין אתו בעיות. הוא מבקש מה', וה' מבצע את בקשתו. הקב"ה נענה לבקשתו האחרונה ומגדל פטריות…

מי שמבטא פעמיים את חוסר שביעות הרצון מהענות הבורא בבריתא, הם התלמידים: 'רבי, ראינוך ולא נמות', היינו, איננו רוצים למות, לא מחמת בצורת, גשמים מועטים, ולא מחמת שטפונות, גשמים מרובים. זוהי קריאה לחוני להמשיך ולהתפלל, עד שירדו גשמים במידה הרצויה.

חוני מטיח דברים כלפי מעלה ותובע את התערבותו של ה'. 'נשבע אני בשמך הגדול… לא כך שאלתי… לא כך שאלתי…'
ההיענות המיידית לתפילה, מודגשת: עננים, רעם, רוחות וגשמי זעף.
הסיפור בבריתא דידקטי, העם לומד את הלקח בתהליך איטי.
בבריתא אין הרבה קשר בין הביקורת של שמעון בן שטח, לחלק הראשון.
ביקורתו של שמעון בן שטח על חוני במשנה, יותר אינטגרלית.

על פי הבריתא, העם חטא, ולכן ניתן לפרש את המשפט: 'התפלל ולא ירדו גשמים' – חטא העם היה כל כך גדול, עד שעל אף תפילת חוני, לא צריך הקב"ה להוריד גשמים. רק רחמים יועילו כאן. האדם בונה לעצמו בתפילה מערכת דמיונית של יחסים חברתיים בינו לבין האב, כיחסים בינו לבין חברו, ולכן, טיפוסי השימוש במשלים אנושיים: 'שאני כבן בית לפניך'. שמעון בן שטח, בבריתא, מעז יותר מחוני עצמו, ומעביר את היחסים בינו לבין האל, למערכת יחסים בין אב לבנו: 'כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו'. מבן בית, לבן אהוב, המבקש משהו שאולי כלל לא מגיע לו. בשני המקרים, לדמות הדומיננטית, האל, אין ברירה אלא לשמוע בקול המבקש – יורד גשם. יוסף היינמן, [התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, ירושלים, תשכ"ו עמ' 130-137] מביא דוגמאות רבות של תפילות על גשמים, וברובן ניתן לראות סגנון תקיף, עד כדי הטחת דברים כלפי מעלה. תפילות רבות פותחות ב'רבונו של עולם'! לדוגמה: ירושלמי תענית פ"ג סז ע"א; תפילת לוי, תענית כה ע"ב; תפילת לוי בן סיסי, ירושלמי תענית פ"ג סו ע"ד; תפילת נקדימון בן גוריון, תענית כ, א ועוד.

תפילה זו שייכת לסוג התפילות בעת צרה, והן כוללות טענות כלפי ה'. בתפילות לבקשת גשמים, אין מטרתו העיקרית של המתפלל להשיג סליחה וכפרה על חטא שטרם בא על עונשו, אלא הצלה וישועה מסכנה מוחשית, שבה הוא נתון. המתפלל פונה אל ה' מנקודת מוצא שהגיעו מים עד נפש, והציבור אינו מוכן להשלים עם הגזירה. יש לתפילות אלו נעימה תקיפה ותובענית. המתפלל מבקש מה' שישלח לעם ישועה, בהסתמכו על האהבה שה' אוהבו: 'הרי אני כבן בית לפניך'.

חוני בסיפור נכשל ארבע פעמים, והצליח פעם אחת.

הסיפור, במשנה וגם בבריתא, מסתיים בפסוק של שבח ברור "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג). אולם הפסוק מסיים קטע הנפתח בתוכחה קשה, בשני המקומות: 'אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי' מורת הרוח של חכמים ממעשהו גלויה וברורה. אף על פי כן, גם כאן באה לידי ביטוי המורכבות של המעמד:

לשלילה: 'אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי'
לחיוב: 'אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא אל אביו ועושה לו רצונו'
להלל: 'ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".

הסיפור בירושלמי
תענית פ"ג סו ע"ד הלכה י"א - י"ב (כ"י ליידן)
התחילו הגשמים מנטפין
אמרו: לא באו אילו אלא להתיר נדרו שלזה.
אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות.
ירדו בזעף
תני שמואל כמפי הנוד.
אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.
ירדו כתיקנן.
עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.
הדא אמרה: הר הבית מקורה היה
ותני כן: אסטיו לפנים מסטיו היה.
אמרו לו: כשם שנתפללת עליהן שירדו
כך התפלל עליהם שילכו להם.
אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
מה עיסקה דהדא אבן הטועים?
אלא כל מאן דהוה מובד מילה הוה נסב לה מן תמן.
וכל דהוה משכח מילה הוה מייבל לה לתמן.
אמר להן: כשם שאי איפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם,
כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם
אלא, צאו והביאו לי פר שלהודיות.
ויצאו והביאו לו פר של הודיות
וסמך שתי ידיו ואמר:
רבוני, הבאת רעה על בניך
ולא יכלו לעמוד בה.
הבאת טובה על בניך
ולא יכלו לעמוד בה.
אלא, יהי רצון מלפניך שתביא רווחה.
מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ונתנגבה הארץ,
ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים.
שאלו את ר"א : מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם?
אמר להן: כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל
ומשקשק את ידיו [ס"א: רגליו] בנחל קדרון.
אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים
שאינו מבול מביא לעולם.
מה טעם? "כי מי נח זאת לי
אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ".
שלח לו שמעון בן שטח
אמר לו: צריך אתה לנדות
שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו,
לא נמצאתה מביא את הרבים לידי חילול השם.
שכל המביא את הרבים לידי חילול השם
צריך נידוי.
[תמן תנינן: "שלח לו רבן גמליאל:
אם מעכב אתה את הרבים
נמצאת מביא מבול לעולם.
לא נמצאת מעכב רבים מלעשות מצוה.
וכל המעכב רבים מלעשות מצוה
צריך נידוי].
ואמר לו: ואין הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו שלצדיק?
אמר לו: [הן], הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו שלצדיק,
ואין הקב"ה מבטל גזירתו של צדיק מפי גזירתו של צדיק חברו.
אבל מה אעשה לך
ואתה מתחטא לפני המקום.
כבן שהוא מתחטא על אביו והוא עושה לו רצונו.

[בתוספתא תענית פ"ב הי"ג, מהדורת ליברמן, עמ' 334-335 מובא סיפור מקביל, אך לא מוזכר בו שמו של חוני. במגילת תענית מובאים שני סיפורים. האחד, הארוך יותר על חוני המעגל, והשני, הקצר על שמואל הקטן. ראה כץ מנחם, שירי מדרש תלמודיים ןסיפורים על חוני, דרך האגדה ד-ה תשס"א-תשס"ב, עמ' 269-287, וכן נמצא נוסח מאוחר של הסיפור במדרש תנחומא, פרשת כי תבא סימן ד].

הסיפור בירושלמי דומה יותר לבריתא בבלי, גם בו יש דו שיח בין העם לחוני המעגל. לא מופיע בו ענין העוגה, המופיע בשני המקומות האחרים, אבל מופיעה בו אבן הטועים, המופיעה גם במשנה, יחד עם פר ההודאה, מהבריתא. יש בו קטעים הסבר ופירוש:

שורה 5 – הסבר מה הם גשמי זעף.
שורות 9-10 – עונות על התמיהה מה יש בהר הבית המהווה מסתור מרב גשמים, שאין במקומות אחרים.
שורות 14-15-16 – הסבר, מהו תפקידה של אבן הטועים.
שורות 29-31 – סוגיא הלכתית: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם.
שורות 32-35 – הוכחה לכך שה' לא עתיד להביא מבול על העולם.

כמו כן יש בירושלמי השלמות על המשנה בשלושה מקומות:

1. תגובת העם לאחר שהתחילו הגשמים מנטפין: 'אמרו: לא באו אילו אלא להתיר נדרו של זה'.
2. לאחר בקשת העם שחוני יתפלל שילכו הגשמים, אין המשנה מציינת שחוני התפלל, הירושלמי משלים.
3. השלמה לדברי שמעון בן שטח: 'צריך אתה לנדות', במשנה לא מוסבר מדוע היה צריך לנדות את חוני. בירושלמי מוסבר.

הסיפור בירושלמי מסתיים בציון מערכת היחסים בין חוני לה' כמערכת יחסים בין אב לבן. הפירוט והדוגמאות למערכת יחסים מסוג זה, המופיעה בבריתא, אינה מופיעה בירושלמי.

נראה שלפני הירושלמי עמדו שתי הנוסחאות: המשנה, והבריתא, עקב ההסברים הרבים השלובים בסיפור. דמויות כגון חוני, מוצגות כחיצוניות לחוגי החכמים, מעורבותן נדרשת רק כאמצעי אחרון לאחר שהמסגרות הרגילות לא הועילו. [לוין דוד, תעניות הציבור ודרשות החכמים, ספריית "הילל בן חיים", הוצ' הקבה"מ, 2001, עמ' 203].

העורך בירושלמי חותך את הבריתא לחלקיה, ומפרש כל אחד מהחלקים.

תגובתו הדו-ערכית של שמעון בן שטח לחוני: נידוי, בן לפני אביו, מבטאת את ההזדקקות והרתיעה מדמויות אלו, ואת ההשלכות המסוכנות העלולות לנבוע מדרכי הפעולה של דמויות החסידים. התנהגותם היא גם יומרנית וגם יעילה.

הפרספקטיבה של מסורת חז"ל, וזה בולט בתגובתו של שמעון בן שטח, בכל נוסחיו של סיפור זה, היא "ממסדית" ובאה להרחיק את בעלי הנסים, מנורמות העשייה השגרתיות, ע"י הדגשת שונותם. בסיפור בבריתא, השונות מתבטאת ביצירת עוגה, גבול, מחיצה, בין חוני לבין העם: 'עג עוגה'. [הנוסחים הנוספים של הסיפור: מ' תענית פ"ג מ"ח, תוס' תענית פ"ב הי"ג, עמ' 334-335, ירו' תענית פ"ג ה"י-יב סו ע"ד- סז ע"א, ב' תענית כג ע"א-ב]

החלק האחרון שבבריתא בבבלי, הושמט מהירושלמי.

בירושלמי הגינוי מתפצל בין שמעון בן שטח, לרבן גמליאל בפי שמעון בן שטח, רק מילות גנאי. בפי רבן גמליאל: 'אם מעכב אתה את הרבים, נמצאתה מביא מבול לעולם, לא נמצאת מעכב רבים מלעשות מצוה, וכל המעכב רבים מלעשות מצוה, צריך נידוי…' משמעות הדברים היא שהמצווה העיקרית היא שהאנשים עצמם יתפללו.

בסוף המשנה תענית פ"ג, מ"ח: "שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי! אבל..."

בגירסת הירושלמי תענית פ"ג הלכה י', הנוסח יותר פסקני: "שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו: צריך אתה לנידוי! אבל..." וכן הוא בבלי ברכות יט ע"א 'לפי שהגיס דעתו כלפי מעלה'. חוני המעגל העיז פנים כלפי מעלה בדרישתו התקיפה, עד שעל פי דין היה צריך לנדותו. החלק האחרון שבבריתא בבבלי, השמט מן הירושלמי.

אבן הטועים מוזכרת במשנה ובירושלמי, פר ההודיה מוזכר בבריתא ובירושלמי.

אפילו אליהו לא היה מסוגל להוריד גשמים, רק לאחר שעם ישראל חזר בתשובה, על הכרמל.

לדעת א.א. הלוי, נוסח הבבלי יסודו בבריתא ארצישראלית שקטעים ממנה הובאו בירושלמי. כיוון שבירושלמי יש השלמות וביאורים לבריתא, נראה שהטקסט הקדום ביותר הוא המשנה, אחריה הבריתא, ולבסוף, הירושלמי. או, כפי שהצענו לעיל, שהבריתא קדמה למשנה. ייתכן, כמובן שהייתה איזושהי גירסא רביעית שהייתה מונחת לפני עורכי התלמודים.

גרסת הבבלי צמודה יותר למשנה מגרסת הירושלמי, המפוצלת.

במשנה, חוני מתמרן על דעת עצמו את תכיפויות הורדת הגשמים (טפטוף, גשמי זעם, גשמי ברכה).

בירושלמי, הדרישה מוצגת מפי ציבור חסר שם ("אמרו"). בבבלי, מוצג ציבור זה כקהל תלמידיו של חוני. אי לכך, משתקפת קירבה רבה יותר בין חוני לקהלו, בירושלמי. (התלמידים נבהלים כל פעם מחדש מסכנת הגשמים, ותובעים מחוני לשנות את דרישותיו).

הסיום בבריתא שבבבלי
סיפור הורדת הגשם בבבלי, מסתיים בשורה 34: 'ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות'. בקשתו של חוני מה' שישלח גשמי ברכה, במידה, נתמלאה.

כך גם בירושלמי שורה 28 – 'ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהין'

בהמשך, שולח לו רבי שמעון בן שטח את דבריו. מן העובדה שהכתוב מציין: 'שלח לו שמעון בן שטח', ולא 'אמר לו', נוכל ללמוד שלא היה מגע אישי ביניהם. גם עקב מעמדם השונה, ואולי גם עקב כעסו של בן שטח על חוני.

קטע התוכחה מפי שמעון בן שטח, אינטגרלי למשנה, שם משתקפת עזות מצח כשחוני אומר לעם: 'צאו והכניסו תנורי פסחים'. לפני שהחל להתפלל, ברור לו שהאל יענה לבקשתו.

הסיום של דברי רבי שמעון בן שטח בבבלי, שורה 43: 'ועליך הכתוב אומר 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך', (משלי כג כה) מופיע בירושלמי, כמה שורות מאוחר יותר, בסוף הלכה יב' בדיון אחר, גם הוא בנושא גשמים.

הסיום בפסוק כל כך חיובי, ממתן במקצת את התוכחה על הבן המתפנק, שהיא חזקה במיוחד בבריתא, עקב הדוגמאות חסרות הצידוק ההגיוני: 'הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים ורמונים'. הדוגמאות שהן משל לבקשותיו של חוני מה', לא נראות מתאימות לסיפור, כיון שבסיפור חוני מדובר באמצעי קיום, גשמים.

יחסו של האל לחוני משתקף בבלי כמקביל ליחסו של חוני לתלמידיו. יחס קפריזי. חוני תובע מהאל בכל רגע משהו אחר, וכך גם תלמידיו תובעים ממנו תכופות, לשנות את דרישותיו. חוני מתרצה לתלמידיו, כפי שהאל מתרצה לחוני.

בבריתא שבבבלי, מסתיים הסיפור בתוכחה האוהבת של רבי שמעון בן שטח.

התוספת המאוחרת: שורות 44-51
אם בסיום של רבי שמעון בן שטח התבטאה בגלוי הסתייגותו מדרכי ההתנהגות של חוני, בא הקטע המאוחר בבבלי, שאינו שייך לסיפור, ומחמיא לאיש: 'תנו רבנן מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך יגה אור" (איוב כב כח-ל). פסוק זה, ושני הפסוקים שאחריו המצוטטים בשורות 61-64 הם חלקו האחרון של נאום אליפז לאיוב. אליפז מסיים את נאומו בהצעה לאיוב לשוב מדרכיו הרעות, "כי אז על שדי תתענג" (איוב כב כו), ואז יבואו עליו כל הטובות המצוטטת בפי בני לשכת הגזית. הפסוקים, כפי שהם מופיעים בנאומו של אליפז, סתומים. כאן משתמשים בהם בני לשכת הגזית באמרם, הנה], הדברים הסתומים הללו, מסיחים בחוני, שהושיע את בני דורו המדוכאים ע"י תפילתו.

הסיום בפסוקים מקנה תוקף משמים לדברי בני לשכת הגזית.

סיום זה בנוי מפסוק והסברו, פסוק והסברו, כך שש חוליות המכסות את כל הקטע בדברי אליפז, כשהשיא, מופיע בראשיתו של הסיום: "'ותגזר אמר' – אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה".

בניגוד לדמותו של חוני כפי שהיא מצטיירת בפי שמעון בן שטח: מתחטא לפני המקום, כבן שמתחטא על אביו. דמות של בן מפונק שאינו יודע שבעה בדרישותיו, מצטיירת בפי בני לשכת הגזית, דמות של צדיק תקיף, המצווה על הקב"ה כביכול, למלא את רצונו.

אקט השבועה 'איני זז מכאן' המצטייר בפי שמעון בן שטח כחטא, מצטייר בפי בני לשכת הגזית, כמעשה חיובי המושיע את העם.

הביקורת בנוסחים השונים
שמעון בן שטח, התנגד להשבעת האל להורדת גשמים. דבר זה בולט בעיקר בנוסח המצומצם של המשנה. בברייתא בבבלי, המסבירה את דברי שמעון בן שטח, יש ריכוך של הביקורת כלפי חוני.

באופן כללי, יש נטייה של חכמים להוציא מדעתו של הציבור שחכם פלוני יכול להשפיע על האל להוריד גשם, חכמים מעדיפים לשייך את הבעיה לעם, ולהעמיק בתודעת העם את הדעה שמעשי הציבור קובעים, ולא דמותו או מעשיו של מנהיג הציבור.

ניתן להבחין בבבלי, בשתי המגמות המנוגדות קוטבית. מחד גיסא המגמה העממית על החסיד, עושה הפלא, היכול לחולל נסים באמצעות אמונתו התמימה ומעשיו. מגמה שיש לה שרשים בסיפור העם העברי, ובמוטיבים דומים בסיפור הבינלאומי [יסיף עלי, סיפור העם העברי, עמ' 134-135]. ומאידך גיסא, המגמה השכלתנית, שמביא המנהיג שמעון בן שטח, הנימה הביקורתית. יש להימנע ממעשים שיש בהם משום נס, שבועה או כישוף. "והיה אם שמוע תשמעו…… ונתתי גשמיכם בעיתם". מפתחות הגשמים נתונים בידיו של האל, והוא מוריד גשם או עוצר אותו, בהתאם להתנהגותו של האדם.

הסיפור, שואף אל הביקורת שבשורה 38. לכך רומזת העובדה שהקב"ה לא שמע לתפילתו הראשונה של חוני, וגם אח"כ נראה כמנסה להימנע מלמלא את בקשתו. מדוע יש כל כך הרבה שלבים בסיפור: לא כך בקשתי, כך בקשתי. חוני לא נענה באהבה, וכי אין הקב"ה יודע מה הוא באמת רוצה?

רבי שמעון בן שטח, אומר לו מפורשות: אתה ראוי לנדוי, הבאת את הגשם בלחץ, היה מצופה ממך שתבין שהקב"ה לא רוצה להוריד גשם.

חלקם השני של דברי שמעון בן שטח, שהוא שיר שבח לחוני, מותיר אותנו בתחושה, כאילו הסיפור מסתיים במחלוקת.

החוליה האחרונה והמאוחרת שהודבקה לסיפור, דברי אנשי לשכת הגזית, הוא שיר הלל פיוטי לחוני. ניתן להבין משיר ההלל הסופרלטיבי של אנשי לשכת הגזית את הצורך בהכשרת מעשהו של חוני, ואת חריפות הביקורת של שמעון בן שטח. שמעון בן שטח אומר לחוני: אתה לא ילד נחמד, אתה ילד מפונק.

גם בירושלמי מובאת חוות דעתם של חכמי הסנהדרין, על חוני. הירושלמי, מביא בסיום דעות ביקורתיות, בצד דעות מסנגרות. הבבלי, מביא בסיום רק את תמצית הסנגוריה, ובכך ממתן את הביקורת הארץ-ישראלית, ומחזק את צד השבח, בהציגו את חוני כצדיק הדור.

כדי להבין לאן מובילה המחלוקת בין שתי הגישות, ולאן נוטה כף המאזניים, ניתן להיעזר בסיפורים בבבלי שנמצאים בסביבת סיפור זה, אחריו. סיפורים העוסקים בבקשת גשמים.

הסיפור הבא העוסק בנושא, הוא סיפור על אבא חלקיה, בן בתו של חוני המעגל, שהוא היפוכו של חוני הסב, ואומר לחכמים שבאו אליו לבקשו שיתפלל על הגשם: 'ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה'.

נכד אחר של חוני, גיבורו של הסיפור הבא, הוא חנן הנחבא. חנן הנחבא מתחבא בשירותים, במקום שלא יחשדו בו ששם הוא מתפלל. לאחר סדרת סיפורים זו, מופיעה השוואה של דרכם של חכמי בבל בהורדת גשמים, מול דרכם של חכמי ארץ-ישראל. חכמי בבל, רב חסדא ורב הונא מציעים לקהלם: בואו נתכנס יחד, ונתפלל על גשמים.

החסיד הארצישראלי, מרמה את בני ביתו, לוקח שק, ואומר למקורביו שהוא הולך לקנות תבואה. למעשה הוא הולך להתפלל על הגשמים, בשקט, שאיש לא יבחין.

על פי ההקשר של סיפורים אלו, המסר הוא נגד ההתנהגות היחצנית של חוני המעגל.

(הסיפורים על אבא חלקיה וחנן הנחבא, דואגים לשמר את מעמדם של חכמים בהירכיה. אבא חלקיה מכחיש את היותו איום לחכמים. הוא נוהג על פי אמות המידה שלהם, עושה מעשיו בהסתר, מודע לכך שהורדת הגשם היא ברצונו של האל בלבד, ומי שמצליח לשכנע את האל להוריד גשם, היא דווקא אשתו של אבא חלקיה, ולא הוא. חנן הנחבא מתחבא, שומר על סודיות, ומקפיד להדגיש שהאל הוא בעל הכוח להמטיר גשם, ולא הוא.)

בברכות יט ע"א, מזכר חוני כמי ששמעון בן שטח נידה אותו, וכן את תודוס איש רומי.

האקורדים האחרונים בבבלי, מגנים את מעשהו של חוני. מהסיפורים שאחרי סיפור חוני, מתברר שניתן להוריד גשמים גם בלי פרובוקציות. סיפורי הנכדים, מערערים את שארית האמונה באיש הקדוש המחולל ניסים, ומביא גשמים.

ריצרד קלמין ['קדושים וחכמים בשלהי העת העתיקה', רצף ותמורה, עורך: ישראל לוין, יד בן צבי, 2004, 210-231] מפנה את תשומת לבנו לכך שעיקר המידע המצוי בידינו על הקדוש היהודי בין המאות השלישית והחמישית לספירה, מתמקד בתאורו כחכם. זאת ודאי עקב העובד שהספרות שנותרה בידינו, היא ספרות חז"ל, וחכמים התמקדו בעצמם. מהסביבה הפגנית והנוצרית, סביר להניח שהיו, כמו בכל חברה באותה עת, גם בין היהודים קדושים ומחוללי ניסים. הדעת נותנת שהממסד החז"לי, נלחם בהם, וניסה להפסיק את התופעה של פניה למכשף, למחולל הניסים, כפי שמשתקף בסיפורנו.

מה הניע חכמים לשמר סיפורים אלו ולשבצם בטקסט החז"לי?

קלמין, ובויארין, טוענים שהסיפורים משקפים ניסיון מצד חז"ל לביית את כוחם והשפעתם הבלתי מבוקרת של הקדושים, או להמעיט מערכם ולהציגם כתלויים באישור החז"לי, או מתאימים עצמם לערכי חז"ל.

קלמין [שם עמוד 213] מכנה סיפורים אלו 'סיפורי הכרזה.

כנראה, שכפי שאנו רואים בעמים האחרים שישבו באזורנו, התופעה הייתה רחבה מאד, וחז"ל נאלצו לשבץ חלק מהסיפורים הבולטים ביותר, בטקסטים החז"ליים. אחד הסיפורים הללו הוא סיפורו של חוני המעגל.

מסיפור זה, וסיפורי הורדת גשמים אחרים במסכת תענית, כפי שמשתקף במחקר שעשיתי. משתקף המאבק של הממסד על ההשפעה על העם, וריכוז הסמכויות בידם.

אמנם לא ניתן להתעלם מהצלחתו של חוני להוריד גשמים, אבל אקורד הסיום של הסיפור החז"לי, נמצא בידי הממסד: שמעון בן שטח, רבן גמליאל וחכמים אחרים.

בסיפורי הורדת גשמים בפרק ג' בירושלמי תעניות, חוזרת התבנית של החכם המתפלל להורדת גשם, התפילה אינה נענית, הציבור ממליץ על קדוש שביכולתו לאלץ את האל להוריד גשם, החכם שולח לשאול את הקדוש מה מעשיך, או מהי הזכות התלויה לך להוריד גשמים, הקדוש מספר על מעשה חסד שעשה, והחכם מכריז עליו 'ראוי אתה להתפלל ולהיענות'..

מסתבר שההגמוניה, נשארת בידי החכם. החסיד אינו מתפלל לפני שהחכם בודק את מעשיו, ומורה לו לעשות כן.

קלמין טוען שמקורות חז"ל מצביעים על קיומם של קדושים יהודים אשר לא השתייכו לחוגי החכמים, או שתפסו מקום שולי בחברה החז"לית.

קלמין מאפיין את הקדושים:
חיים בשולי או מחוץ ליישוב המתורבת
עניים או עובדים פשוטים
מהסיפורים משתקף, כפי שהראנו לעיל, מתח בין הממסד החז"לי, לקדושים.

נראה שחזל ניסו להלחם בתופעה העממית של פניה לקדוש, אולם לא יכלו להכחישה, ולכן הכניסו סיפורים אלו לתבנית בה האמירה האחרונה נשארת בכל זאת בידי החכם. לקדוש יש כוח שחייבים להתחשב בו, אולם חכמים מנסים למשוך את כוחו שיחסה בצילם.