מעמקים - הסיפור שנשכח
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הסיפור שנשכח

שי גל

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

תוכן המאמר:
פתח דבר
הסיפור שנשכח
הסיפור שנשכח- בין מיתוס קולקטיבי למיתוס אישי
מה הסיפור שלך?
מי מספר סיפור למי?
עיצוב הדמויות- היבטים פסיכולוגים
המארח
רבי שמעון
הבעש"ט
שלוש דמויות- מסע נפשי אחד
אפילוג- אחרית דבר
ביבליוגרפיה
הערות

פתח דבר
סיפורים חסידיים בכלל וסיפורי הבעש"ט בפרט חביבים עלי במיוחד. ואולם "הסיפור שנשכח", שונה בעיני מסיפורים אחרים. בכל פעם שאני קורא בו או מספר אותו, הוא מעביר בי רטט עדין איזה קול פנימי נעור בתוכי, אולי סוג של געגוע עתיק לפגוש בסיפור האישי שלי. יתכן שבזה טמון ייחודו וכוחו המרפא של הסיפור שלפנינו, ביכולתו להפגיש כל אחד עם הכמיהה למצוא את סיפורו, ועם התחושה שיש תקווה לגאולה אישית.

לצורך המאמר בחרתי להתבסס על נוסח הסיפור כפי שהוא מובא בספרו של מרטין בובר: [1]
THE LEGEND OF THE BAAL-SHEM

הסיפור מופיע במקור באנגלית, וניסיתי לתרגמו באופן חופשי לעברית, כאשר מטרתי לשמור ככל האפשר על נאמנות לרוח הסיפור ולנראטיב כפי שסופר בסגנונו היחודי של מרטין בובר.

הסיפור שנשכח
לפני מותו קרא הבעל שם את תלמידיו הקרובים אליו, ואמר לכל אחד את אשר צופן לו העתיד, ובאיזה אופן יחיה את חייו.
ביניהם היה גם תלמיד ששימש כמשרתו האישי, ושמו היה "רבי שמעון".

"גורלך", הוא אמר, "להסתובב בעולם, לבקר בכפרים בכל מקום שם חיים יהודים, להיכנס לבתים ולספר להם על מה שראית בזמן שחיית עימי. מה שבני האדם יתנו לך בתמורה - זה יהיה פרנסתך".

התמרמר רבי שמעון, אולם הבעש"ט הוסיף: "על תדאג, גורלך יהיה טוב".

סמוך לאחר מכן הלך הבעש"ט לעולמו, ורבי שמעון, כמצוות רבו, החל לספר את סיפוריו תוך כדי מסעות בעולם.

כעבור שנים שמע שבאיטליה חי אדם אמיד שאוהב עד מאוד את הבעש"ט ומשתוקק לשמוע עליו. רבי שמעון גמר אומר בליבו לנסוע מיד לאיטליה. וכך עשה.

כאשר הגיע לעירו של היהודי, נאמר לו שהוא חוגג את השבת ברוב פאר והדר. בכל אחת מסעודות השבת הוא נוהג לשמוע סיפור על הבעש"ט, והוא גומל ביד רחבה למספר.

כאשר סופר ליהודי האמיד שהגיע לעירו תלמיד של הבעש"ט, הובל מיד לטירה, קיבל חדר מפואר, וצוות של משרתים הועמד לשרתו. במהירות נפוצה השמועה על הגיעו של רבי שמעון, ובסעודת השבת הצטופפו רבים שציפו לשמוע את סיפוריו.

בעת סיום הסעודה בליל שבת פנה המארח לרבי שמעון, ובקול עדין שאל אם הוא מוצא את ביתו ראוי לספר סיפור שיזין את נשמותיהם הצמאות.

הזדקף רבי שמעון, הניח את ידיו על משענות הכיסא והניח לדמותו של מורהו לעלות בעיני רוחו ולהנחות את מילותיו. ואולם בניגוד לפעמים קודמות, לא הופיעו כלל מילים בפיו, ובמקום זה השתלטה עליו ארשת קרירה ומקפיאה, הוא פתח את פיו, אך שום קול לא בקע ממנו.

כל המבטים ננעצו בו ותבעו ממנו סיפור. הוא התאמץ בשנית וראה בעיני רוחו את מזיבוז ונופיה (=עירו של הבעש"ט) ואולם הדמויים סירבו להפוך למילים, וברוב יאושו הוא פרץ בבכי.

בהרימו את ראשו פגש במבטים מאשימים של הקהל, פרט לעיניים הידידותיות של המארח, שאמר בעדינות, נחכה עד הבוקר, אולי זכרונך ישוב אליך.

כל הלילה התענה רבי שמעון על מיטתו, ובבוקר לאחר סיום הסעודה, נשאל שוב ע"י מארחו אם יאות לספר סיפור. בבושת פנים השיב רבי שמעון שכל סיפוריו נשתכחו ממנו בפתאומיות, ובוודאי יש סיבה גבוהה לדבר. טוב, השיב המארח, נמתין לסעודה השלישית.
רבי שמעון נאנח וליבו נקרע בקרבו, ואולם גם בסעודה השלישת לא חזר אליו זכרונו.

בסיום השבת נפרד המארח מרבי שמעון בהעניקו לו מתנה יפה כדי לפצותו על מסעו הארוך, והביט בו בעיניים טובות אך עצובות.

לפתע חש רבי שמעון בשטף של אור שעוטף אותו, ולנגד עיניו הופיע בבהירות סיפור מחיי הבעש"ט הקדוש.
מיד חזר רבי שמעון למארחו, שציווה עליו לספר לו את סיפורו.

וכך סיפר רבי שמעון:

"זה קרה פעם בשבת אחת, לפני המועד שבו היהודים חוגגים את חג החנוכה. הבעל שם התהלך בביתו מחוסר מנוחה ובעצבות, כאילו רוחו עזבה אותו לצורך מאבק, והוא חיכה שתשוב אילו.

ואמנם בסיום הסעודה השלישית, ציווה לרתום את הסוסים לעגלה ולהתכונן לנסיעה. כולם נאנחו אנחת רווחה, כי הם ידעו שעל ידי המסע מחוץ לעיר הוא פותר את כל הבעיות.

הפעם נמניתי על שלושת מלוויו שהצטרפו למסע. נסענו כל הלילה "בקפיצת הדרך", בלי לדעת לאן מועדות פנינו. לפנות בוקר מצאנו את עצמנו בעיר גדולה, והעגלה כמו מעצמה נעצרה בפתח בית מסוים שדלתותו וחלונותיו היו מוגפים, ושרר בו שקט מיוחד.

הבעל שם הורה לי לדפוק בדלת, ואחרי זמן רב נפתח צוהר קטן, ולפנינו נעמדה אישה זקנה עם פנים מעונות ומקומטות. "מה מביא אתכם היום לכאן? האם אינכם יודעים שעומד להתרחש טבח, אתם בודאי זרים כאן ואינכם מכירים את מנהגי העיר. מזה מספר שנים חי כאן בישוף נוצרי שצורר את היהודים, והלה ציווה שכל היהודים שימצאו היום ברחוב יעלו לגרדום. לכן אנחנו ספונים בבתינו על המשמר, על כן לכו לכם לעיר אחרת ותחזרו בפעם אחרת".

אך הבעל שם התעלם מדבריה, נכנס לבית, והורה להכניס את הסוסים לאורווה ולפרוק את המצרכים שהבאנו עמנו. אחרי שהתרגלתי לחשכה בבית נוכחתי שמתחבאים שם אנשים רבים.

הבעל שם התעלם ממחאותיה של האישה, ניגש לאחד החלונות ופתחו. החלון השקיף על כנסיה גדולה, ובה נאספו אנשים רבים לקול צלצולי הפעמונים. ואז, בקול תרועה גדולה ואפוף בקטורת, הופיעה בישוף הדור מתחת לחופה בצבע כסף. כל הקהל השתתק והבישוף שקע בתפילה דוממת.

אז הורה לי הבעל שם ללכת ולקרוא לבישוף, ולומר לו כי 'ישראל הבן של אליעזר נמצא כאן, והוא קורא לך לבוא אליו'. כל האנשים בחדר התגודדו סביב הבעל שם ונבהלו, אבל הוא התעלם מהם והורה לי: "לך מהר".

יצאתי לכנסיה, וניגשתי לבישוף, ולחשתי על אוזנו בשפה העברית מה שאמר לי הבעל שם.

השיב לי הבישוף בעברית, "אמור למסטר שלך, שאני מודע להימצאותו כאן, ואבוא אליו לאחר סיום הדרשה". חזרתי למורי ומסרתי לו את התשובה. הבעל שם חייך והורה לי לשוב אל הבישוף ולהורות לו "שלא יהיה שוטה, ושיבוא מייד עכשיו, כי זה הוא שמצווה עליו, ישראל הבן של אליעזר". חזרתי לבישוף, והוא הפסיק את דרשתו ובא עמי, כשהוא עטוף בגלימתו הזהובה ומצנפתו המהודרת, והופיע בפני הבעל שם הקדוש, שניהם נכנסו לחדר צדדי והתבודדו שם במשך שעתיים.

אז יצא הבעל שם מהחדר כשבעינו אור השכינה, והורני להכין את העגלה והסוסים, ואנחנו נסענו משם.

עד היום אינני יודע את שם העיר בה היינו, ומה קרה בין הבישוף לבעל שם. אחרי מות מורי העניין פרח לחלוטין מזיכרוני, ורק היום הופיע פתאום הסיפור לפני.

כשמע המארח את הסיפור, הרים ידיו לשמיים ואמר: "אלוהים יברכך רבי שמעון על מלותיך, אני יודע את האמת שבסיפורך, ואשלים לך את מה שנעלם ממך:

הבישוף שקראת לו, הייתי אני. פעם הייתי יהודי, עד שהשתלט עלי הסטרא אחרא והתנצרתי. מהר מאוד עליתי בדרגות והפכתי לבישוף של כל הארץ, ושנאתי כלפי היהודים הייתה גדולה. בלילות הייתי אחוז חרטה, ובימים נקמתי ביהודים על חוסר המנוחה והסבל שידעתי, והוצאתי את זעמי עליהם.

ואולם אבותיי היהודים היו צדיקים, ורוחם לא שקטה עקב מעשי, הם חיפשו את הבעל שם וביקשו שיציל את נשמתי האבודה.

אז הופיע האיש הקדוש בחלומותיי, ונאבק עם הרוח הרעה שבתוכי מאבק איתנים. ובאותה שבת שלפני חנוכה, נשמתו של הבעל שם ניצחה וכבשה את רצוני, וגמלה בלבי החלטה לעזוב הכל ולחזור ליהדותי. אבל באותו היום שוב הופיעו הספיקות, הפעמונים קראו לי לדרשה, הגלימה שלי, הקטורת, ולא הייתי מסוגל לעזוב את כל מה שבניתי ואת התפקיד אותו מילאתי.

אז הופעת אתה וקראת לי. ואני ביקשתי לסיים את הדרשה על מנת להתחזק ולעמוד נגד המסטר. ואולם כאשר קראת לי בפעם השניה, כל ההתנגדות שעוד נותרה בי התמוססה. המסטר כבש בחזרה את נשמתי והורה לי את הדרך לתשובה וגאולה של נשמתי.

באתי לכאן והעברתי את זמני בתפילה וטהרה בציפייה לגאולה. שכן הבעל שם אמר לי מפורשות, 'כאשר יופיע בפניך אדם מארץ נוכריה ויספר לך את סיפורך, זה יהא הסימן כי כפרת על עוונותיך ונגאלת'. כאשר הופעת ושכחת את כל סיפוריך, ידעתי כי זה בגללי, ושקעתי ביתר דביקות בתחינותיי לפני השם, עכשיו כשסיפרת לי את סיפורי, אני יודע כי התקיים דבר הבעל שם, וסוף סוף נושעתי.

אתה תישאר עכשיו עמי ולא תנדוד עוד, ואני אחלק עמך את כל רכושי".

הסיפור שנשכח - בין מיתוס קולקטיבי למיתוס אישי
אדיר כהן בספרו "לישון עם כיפה אדומה לקום עם שלושה חזירונים קטנים [2]", מציין כי כל אדם הוא גנזך של סיפורים ו"אנו מגיעים למלוא מימושנו העצמי רק בשעה שאנו יוצרים את המיתוס האישי שלנו". בשזירת המיתוס האישי מתמזגים יסודות מן המיתוס התרבותי שלנו, המיתוס המשפחתי, והתנסויות וחוויות אישיות שחיינו מזמנים לנו. דומני "שבסיפור שנשכח" אנו עדים לשימוש מושכל בחומרים מיתיים, הפורש בפני הקורא דמויות שכל אחת בדרכה מחפשת אחר משמעות וטעם לחייה הפרטיים, כאשר מסעה האישי רומז, מהדהד ואף מנהל דיאלוג עם מיתוסים וארכיטיפים קולקטיביים.

הסיפור בנוי כסיפור בתוך סיפור (סיפורו המסגרת של רבי שמעון ובתוכו סיפורו האישי של המארח), מבנה זה מזכיר לנו אגדות ומיתוסים קדומים אחרים כגון: אלף לילה ולילה- סיפורה של שחרזאד שבניסיון להציל את נפשה ממוות היא מספרת כל לילה במשך אלף לילות אגדה אחרת למלך שאהזמן עד לריפויו של המלך ולגאולתה של שחרזאד.

ואולם דומה שלא רק המבנה של הסיפור לכשעצמו מזכיר לנו מיתוסים ואגדות קדומות, גם העלילה עצמה ועיצוב הדמויות מקבלים ממד אחר כאשר אנו מגלים שמשתקפים בהם הדים של מיתוסים מתרבויות ומסורות עתיקות. כך למשל דמותו של רבי שמעון- מספר הסיפורים, מזכירה לנו מסורת עתיקה של מספרי סיפורים ממזרח וממערב העוברים מעיר לכפר ומביאים מזור ומרפא לנפש החולה.

הדים נוספים למיתוסים, ניתן למצוא, למשל, בסצינה שבה רבי שמעון יושב לסעודת השבת ושותק, כאשר כל העיניים נשואות אליו, והאוזניים כרויות למוצא פיו, שהרי הוא בא לספר סיפור, וכל כבודו, יוקרתו ולמעשה גורלו תלויים ביכולתו לספר סיפור. ואולם הוא יושב ושותק. תיאור זה מזכיר לנו במשהו את שחרזאדה (באלף לילה ולילה), שחייה שלה תלויים ביכולתה לספר כל ערב למלך סיפור. ובסופו של דבר, כפי שרבי שמעון והמארח שניהם נושעים כאשר רבי שמעון מספר לבסוף את הסיפור הנכון- את הספור האחד והיחיד שיועד לספר למארח, כך גם חייה של שחרזאד ניצלים והמלך נרפא כתוצאה מסיפוריה של שחרזאד.

באופן דומה, גם במצבו הקיומי של המארח, כמי שמחכה שנים רבות לגאולה פרטית משלו, כאשר זו תלויה בכך שיגיע מאן דהו ויספר לו את הסיפור הנכון, קרי את סיפורו שלו, אנו מוצאים הד למיתוס נוצרי/קלטי עתיק מימי הביניים, זהו סיפורו של ה- fisher fing מקובץ אגדות המלך ארתור. האגדה (שיש לה גרסאות רבות) מספרת על מלך פצוע ומדמם היושב בטירה ומחזיק בגביע המכיל את טיפות הדם האחרונות של ישו. אותו מלך מחכה לבואו של האביר הראוי שישאל את השאלה הנכונה, יאמר את המילים הנכונות ועל ידי כך יביא מרפא החלמה וגאולה למלך עצמו, לאדמה החריבה ולאומה. בדומה למלך זה שמחד מחכה לגאולה שתבוא מבחוץ ומאידך הוא בעצמו מחזיק בידע או בחפץ (בגביע) שיכול להביא גאולה לאחרים, כך גם בסיפור שלפנינו המארח נזקק לאדם שיבוא ויספר את סיפורו אך בו בזמן המארח מחזיק בכוח ובידע שיכול לרפא את הזולת- את רבי שמעון וכך למעשה ניתן לומר שהזולת מפעיל בתוכנו כוח ריפוי פוטנציאלי הטמון בנו מלכתחילה, ותובנה זו יכולה אולי להרחיב את נקודת המבט שלנו על עבודה טיפולית בכלל ועל יחסי מטפל- מטופל בפרט.

ואולם מדוע שנפליג לתרבות הקלטית-נוצרית, הרי המארח עליו מסופר כי זנח את יהדותו והמיר את דתו, מזכיר לנו את דמותו המיתית מהעבר הלא כל כך רחוק של שבתאי צבי, זה שהמיר את דתו על על מנת לגאול כטענתו את עם ישראל מבין "הקליפות" ואולם לא הצליח "לעלות" ולא שב ליהדותו.

וברוח זו גם דמותו של הבעש"ט המתעמת עם המארח ברגע האמת, מזכירה לנו את דמותו המיתית של הצדיק היורד לתהומות נשכחים על מנת לגאול "ניצוצות שנישבו" (כדוגמת המארח) ובכך מסכן את נפשו שלו ושל ההולכים עמו. יתר על כן, יכולתו של המארח לעמוד מול סיפורו הוא ולומר 'אני הוא', מזכירה לנו את "שער המראה" זהו שער או מבחן המופיע במיתוסים רבים (כדוגמת "הסיפור שאינו נגמר") ובו צריך הגיבור לעמוד מול עצמו, לגלות יכולת למודעות פנימית ולא להתפרק בעומדו למול האמת.

סיכומו של דבר, בתוך הסיפור "התמים" לכאורה, העוטף אותנו במתיקות ובתחושה של התרוממות רוח, גלומים לא מעט אזכורים למיתוסים קדומים (חלקם מורכבים ולא קלים לעיכול),העוסקים בגאולת היחיד ובגאולת הכלל.

על כן ניתן לומר שמנקודת מבט מיתית ייחודו של הסיפור בעיני הוא, שהגם שבמישור הגלוי מדובר בסיפור חסידי היונק ממסורת היהדות, הרי שבמישור הסמוי הפונה ללא מודע של הקורא, הסיפור מכיל הדים למסורות ותרבויות עתיקות מן המזרח והמערב ולשאלות קיומיות אוניברסליות שהעסיקו את האדם באשר הוא אדם מאז ראשית האנושות ועד לימינו אלה.

מה הסיפור שלך?
השאלה המהותית שהסיפור שנשכח מעלה היא בעצם שאלה מאוד בסיסית ורלבאנטית לכל אדם: מה הסיפור שלך? למעשה (כפי שאדיר כהן כותב), מהלך חייו של כל אחד מאתנו הוא סיפור, כולנו סיפורים מהלכים. ואולם על כך יש להוסיף, שעל פי רוב אנו מסרבים להישיר מבט אל הסיפור של עצמנו ומסרבים לקחת אחריות על כתיבתו. במובן זה "הסיפור שנשכח" הינו משמעותי, כיוון שעלילתו מעבירה לקורא מסר ברור על אדם (המארח) שלקח אחריות על סיפור חייו ומצא גאולה. אמנם ניתן להקשות ולטעון היכן לקיחת האחריות, הרי המארח המתין עד בוש שיבוא מישהו ויספר לו את סיפורו, הוא לא כתב את סיפורו בעצמו, גאולתו הייתה תלויה בזולת. ולטענה זו נשיב: אמנם כן, הגאולה של כל אחד מאתנו תלויה תמיד ביחסינו עם הזולת (כפי שהפסיכולוגיה הדינמית מלמדת), על כן מעלתו של הסיפור טמונה דווקא ביכולתו של המארח לזהות את סיפורו שלו המסופר לו ע"י זולתו, ולהתוודות על כך. על פי גישה זו, רבי שמעון הוא אמנם זה שמספר, ובמובן זה הסיפור בא בחוץ, אולם המארח הוא זה שמוצא את עצמו בסיפור, הוא יוצק לתוכו משמעות, הוא זה שאומר אני הוא, והוא זה שיודע כי מצא מרפא לנפשו. במובן זה ניתן לומר שרבי שמעון הוא סוג של מראה המשקפת עבור המארח את סיפורו, ואולם המארח הוא זה שממנו נדרש המאמץ להישיר מבט אל דמותו המשתקפת מן המראה, אל סיפור חייו, ולומר אני הוא.

שיקספיר כותב במקבת "החים הם רק צל עובר... סיפור בדים המסופר בידי כסיל..." אדיר כהן מקשה על כך ושואל האם נניח לכסיל לספר את חיינו? [3]

דומני ששאלה זו רלבנטית מאוד גם למסר הסמוי שעובר בסיפורנו. כלומר עד כמה אנו מוכנים לקחת את האחריות על כתיבת סיפור חיינו מצד אחד, ומאידך עד כמה אנו משמשים תסריטים של מחברים אחרים, כגון הורינו, תרבותנו, החברה שאנו חיים בה והתנסויות חיינו. יתר על כן, אפשר להקשות ולשאול, כשאנו מתבוננים בעצמנו באופן רפלקטיבי, ורואים אלו כוחות כבירים מעורבים בכתיבת תסריט חיינו, האם אפשר בכלל לדבר על כתיבה סיפור עצמית? ואולי יש ברצון להיות לאדון על כתיבת סיפור חיי בבחינת "חטא ההיבריס", בדומה לאדם וחווה שביקשו לאכול מפרי עץ הדעת האסור, להיות כאלוהים, בעלי כוח בריאה משל עצמם, אדונים לגורלם ויודעי טוב ורע, וכשמימשו תשוקה זו נענשו בחומרה ואיבדו לעד את גן העדן.

ניתן להפליג ולומר שגם בסיפורנו, המארח שיצא נגד מסורת אבותיו הצדיקים ופנה לנצרות ועלה לגדולה בכוח ובשררה, גם הוא נענש קשות על שיצא נגד חוק האב. ושוב אנו עומדים תוהים, מהו אם כן המסר שהסיפור רוצה להעביר- מי בעצם כותב את סיפור חיינו? דומה ששאלה אקזסטנציאליסטית זו, בדבר חופש הבחירה לעצב את גורלנו ולקחת אחריות על ייעודינו, שהעסיקה רבים וטובים בעבר ובהווה, שאלה זו עולה במלוא חריפותה בסיפור שלפנינו. על כן ניתן לחשוב שאולי בעצם העלאת השאלה להכרעתו האישית של הקורא, בהותרתה פתוחה לדיון והתחבטות פנימית ואישית של כל אחד מאתנו, אולי כאן טמון סוד קיסמו וכוחו של "הסיפור שנשכח".

מי מספר סיפור למי?
ניתן לשאול בשביל מה היה המארח צריך לחכות כל השנים עד שיבוא משרתו של הבעש"ט ויספר לו את סיפורו, וכי לא הכיר בעצמו את סיפורו? ומה הרבותא דווקא בעובדה שמישהו מבחוץ מספר לנו את סיפורנו? מדוע דווקא ברגע זה נישלם התיקון?,

ניתן לנסות ולהשיב על שאלה זו באופנים שונים: מבחינה פילוסופית ומדעית: ניתן לנסות ולטעון שהמציאות זקוקה למתבונן חיצוני על מנת לקבל תוקף לקבל משמעות. טענה זו נטענת בין השאר על ידי אלו הנותנים פירוש רדיקאלי לתיאורית מכניקת הקוונטים וסבורים שלמציאות אובייקטיבית אין משמעות ללא מתבונן חיצוני אשר "מחייה" אותה בתודעתו. על פי הלך מחשבה זו ניתן לחשוב שבני האדם מתקפים זה את זה ונותנים משמעות האחד לשני בעצם יכולתם להתבונן ולהתייחס זה לזה ומכאן ברור מדוע היה המארח זקוק לרבי שמעון דווקא שיבוא לספר לו את סיפורו (שכן רק אז הפך סיפור חייו לממשי ולמשמעותי).

אם נתבונן בסיפור מנקודת מבט פסיכולוגית: ניתן לטעון שרק כאשר היה המארח יכול להיפרד ולהרפות מסיפורו להתבונן בו מבחוץ, לאפשר לו לצאת לאור להפוך לנחלת העולם, לקבל את עדות החברה לסיפורו האישי, רק אז ניתן לומר כי באה מנוחה לנפשו והסיפור הפך להיות קניינו, בניגוד למצב הקודם שבו כל עוד הסיפור היה מוסתר בלבו הוא, חייו נשלטו על ידי הסיפור- הסוד הנורא של עברו. על כן היה המארח זקוק לרבי שמעון שיבוא ויספר לו את סיפורו.

בהתאם לנאמר לעיל, ניתן לטעון שברגע שסיפור מסופר ע"י אדם מבחוץ, הוא עובר מעין "הזרה"-DEFEMILIARIZATION [4]. כלומר הסיפור הסובייקטיבי שלי הופך לסיפור אובייקטיבי חיצוני לי, כזה הניתן לבדיקה וחקירה, דבר שמאפשר לי מצד אחד להיעשות מודע לרבדים ומשמעויות שקודם לא ידעתי על קיומם, ומצד שני ניתן בידי הכוח לשנות את הסיפור ולעצבו מחדש על פי מצבי הקיומי והרגשי (הסובייקטיבי) נכון להיום.

במובן זה, העובדה שהסיפור מסופר מבחוץ, מאפשרת למארח להשתחרר "משלטון עברו האפל" ולחזור לחיות בהווה- ברגע הנוכחי. דומה שתובנה זו מתחדדת גם לאורה של גישת הפסיכולוגיה האקזסטנציאליסטית. כך למשל רולו מיי טוען כי המפתח לחופש פנימי הוא מעבר מעירנות (awareness) למודעות (self consiousness) [5]. בהקשר של סיפורנו, ניתן להבין עמדה זו כדלקמן:

כל עוד היה המארח אחוז בסיפורו "הסודי", יש להניח כי חי עם תחושת אשמה ותודעת חטא. מצב זה של עירנות מאופיין על ידי התרכזות בעצמי ללא יכולת אמיתית לראות את האחר-הזולת כאובייקט העומד בפני עצמו. מאידך העובדה שהמארח הגיע לשלב בו היה מסוגל לשמוע את סיפורו על ידי רבי שמעון, מלמדת על מעבר ל-מודעות עצמית- כלומר היכולת לדעת את עצמי כסובייקט, להתבונן על עצמי מבחוץ באופן רפלקטיבי וביחסי עם העולם ועם הזולת. מצב תודעה זה מלמד על התגבשות של מרכז עצמי סובייקטיבי פנימי שאינו תלוי כל הזמן באובייקטים חיצוניים. כך ניתן לשחרר חלק מכוחות הנפש להתבוננות בעצמי ובייחסי עם "האחרים", דבר המאפשר בחירות המשוחררות יחסית מהתניות העבר.

דומני שהתנהגותו של המארח מרגע הגיעו של רבי שמעון לביתו, מלמדת כי חי במצב זה של מודעות. כך למשל כאשר התקשה רבי שמעון להיזכר בסיפור, קיבל זאת המארח בהבנה. כך גם כאשר חלפה השבת ואף סיפור לא סופר, וניתן להניח שהמסובים הרבים יצאו מאוכזבים ומתוסכלים, לא ביטא המארח כל תרעומת או חוסר נחת, וקיבל בהבנה את הסיטואציה, בהעניקו לרבי שמעון מתנה יפה ובהיפרדו "בעיניים טובות". ניתן אם כן לומר שלא הסיפור של רבי שמעון הוא זה שיוצר תיקון "יש מאין", אלא שהתנהגותו של המארח עם זולתו היא היא המלמדת שתיקונו הושלם. במובן זה הסיפור הוא רק החוליה האחרונה הנותנת עדות קבל עם ועולם כי אמנם אדם זה (המארח) השלים עם עברו השתחרר מרגשי האשם שסחב על גבו והוא יכול סוף סוף לפתוח דף חדש בסיפור חייו.

ואולם בואו לרגע נעזוב את דמות המארח בה התמקדנו עד לכאן, ונתבונן ביתר תשומת לב ברבי שמעון ובתפקידו בסיפור שלהלן.

רבי שמעון מספר סיפור, ואולם המארח הוא זה שעונה לו בסיפור משלו, ששופך אור ומקנה משמעות לסיפורו של רבי שמעון. ניתן אם כן לומר ששתי הדמויות המרכזיות בסיפור, שתיהן מספרות זו לזו סיפור, כאשר סיפורו של המארח בא כדי להשלים ולפרש את סיפורו של רבי שמעון. ניתן לומר שבדומה למארח שזוכה לגאולה ולתיקון דרך סיפורו של רבי שמעון, כך גם רבי שמעון זוכה לתיקון משלו ולהשלמת ייעודו דרך סיפורו- פרשנותו המשלימה של המארח.

האמור לעיל, נוגע בשאלה חשובה: מיהו יוצרו של הסיפור המטפל, המטופל או שניהם גם יחד? [6] דומה כי הסיפור שנשכח מדגים לפנינו באופן נאה את העיקרון של סיפור שנבנה במשותף, ושכוחו המרפא נמדד על פי האמת הפנימית שהוא משקף, ויכולתו של המטופל (לצורך העניין - המארח) למצוא את עצמו בתוך הסיפור. דומה שהסיטואציה הסיפורית מרמזת במשהו על סיפור שחיים עומר מכנה- סיפור אמפתי [7], זהו סיפור המותאם לקווי המתאר של המטופל, ומגלה הגיון פנימי ומשמעות בהתנהגות שהיא לכאורה נטולת הגיון. על סיפור כזה להיות מצד אחד קרוב מספיק לעולמו של המטופל ולשקף את האמת הפנימית שלו, כך שהוא יוכל להזדהות עמו, ומצד שני שונה במידה מספקת על מנת שהמטופל יכיר בו משמעויות ומציאויות חדשות שעשויות לתת לו תיקווה וסיכוי להתחדשות ושינוי.

במקרה שלנו ניתן לומר ששתי הדמויות מספרות יחדיו סיפור אמפטי אחד, סיפור שתחילתו במעשה של רבי שמעון, וסופו סיפורו של המארח.כאשר כל דמות מזהה את עצמה בסיפור, ויכולה להתבונן במסע שעברה, ולעמוד על ההגיון שבו תוך כדי הכרה בעובדה שהדברים קרו כפי שהיו צריכים לקרות, ועל כן הם יכולים לברך על הגשמת ייעודם ולהמשיך במסכת חייהם, עם תחושת הקלה ואמונה מחודשת בעצמם, בחיים ובאל.

עיצוב הדמויות - היבטים פסיכולוגים
"הסיפור שנשכח" הינו במהותו סיפור על ייסורים, המתנה וגאולה אישית. וכאשר אנו קוראים סיפור זה, אנו יכולים לפגוש בתוך עצמנו את המארח המחכה לגאולה, את רבי שמעון העובר מכפר לכפר בחיפוש אחר הגשמת ייעודו, ואת הבעש"ט החכם והיודע כל, המבטיח לנו שלכל דבר יש זמן ומקום ושהסוף יהיה טוב. ננסה עתה להבין יותר את מאפייני הדמויות ולשם כך נעזר גם בתיאוריות אישיות שצמחו בעולם הפסיכותרפיה.

המארח
ניתן להבין את המארח כמי שסיפור חייו "ניתקע" [8], במובן זה אנו נאמר שסיפור חייו של המארח ניתקע בפיצול שבנפשו- בין זהותו כיהודי לבין משיכתו לנצרות ותפקידו כבישוף. הפיצול האמור מלמד אולי על דומיננטיות של מנגנונים סכיזופראנואידיים ראשוניים שגורמים לכך שהמארח מפצל את העולם לאובייקטים טובים ורעים. יתר על כן, כאשר הוא מזהה אובייקט כאובייקט רע הוא חייב להרוס ולהשמיד אותו. (בדומה לתינוק שלא מסוגל להכיל אמביוולנטיות ומפנה את התוקפנות שלו כלפי השד/ האם הרעה- מלני קליין). כך למשל מספר המארח:
"בלילות הייתי אחוז חרטה ובימים נקמתי ביהודים על חוסר המנוחה והסבל שידעתי והוצאתי את זעמי עליהם".
דומה כי פיצול זה בנפשו "תוקע" את המארח לשנים רבות שבהן הוא נמצא במצב פסיבי של המתנה (אולי דיכאון), עד שהוא מוצא את תיקונו דרך סיפורו של המטפל- רבי שמעון.

פריסמה נוספת להתבוננות בדמות המארח היא לראות את המאבק הפנימי בנפשו כסמל למאבק בין "העצמי המזויף" (ויניקוט) שמזוהה עם הבישוף הנוצרי (דמות המשתקפת לו בעיני מאמיניו הנושאים עיניו לדרשותיו וכ"ו), לבין "העצמי האמיתי"- המחובר למסורת אבותיו הצדיקים (עצמי זה מבשיל במשך שנים רבות והוא מקבל את מקומו הראוי לו רק כאשר המארח באמצעות רבי שמעון (המטפל) מסוגל להישיר מבט אל סיפורו ולומר זה מי שהייתי וזה מי שאני עכשיו).

דרך נוספת להבנת נפשו של דמות המארח, היא כדמות שנאבקת על אינטגרציה של האישיות דרך משברי התפתחות בהם נשאלים השאלות: מי אני באמת (יהודי או נוצרי), לאיזו מבין נטיותיי הסותרות השוכנות בי עלי להיענות (להיות חסיד או בישוף בעל שררה וכ"ו). כך גם ניתן לנסות ולהבין את המאבק בנפשו של המארח כביטוי למאבק האדיפלי במסגרתו מנסה המארח תחילה למרוד במסורת אבותיו דרך ניתוק והתנצרות שגורר רגשי אשם כבדים מנשוא, וסופו- פתרון המאבק האדיפלי בהזדהות עם מסורת אבותיו מה שמאפשר לו להתחיל לעמוד על רגליו ולבנות את זהותו העצמית. ניתן להקשות ולשאול, אם במאבק אדיפלי מדובר, היכן הצלע השלישית, או היכן האישה? ובכן לכך נשיב כדלקמן:

במשולש האדיפלי הסמלי שבו עסקינן, קוטב אחד מסומל על ידי המארח (הילד), קוטב שני על ידי הבעש"ט (האבא) - מסורת האבות היהודים. והקוטב השלישי הינו- הנשמה הפנימית - השכינה או רוח הקודש (אמא). במובן זה יש לראות את המאבק שמתנהל בין המארח ובין האובייקט המופנם בנפשו של דמות האב - מסורת אבותיו הצדיקים, כמאבק על הבעלות בנשמתו (האמא). כל עוד נאבק המארח באב ולא קיבל את מרותו, הוא למעשה נענש- סורס בניתוק מעצמו- בשסע שנפרץ בתוכו, כאשר הסמפטום התבטא בתחושה (פרנואידית) כי הוא נירדף בלילות על ידי "רוח האב" ונמלא בכעס, חימה ואגרסיות ללא שליטה, במעגל חסר מוצא. רק כאשר ניכנע המארח בקבלו את מרות האב, הוא יכל לזכות בחזרה בנשמתו- בקשר עם עצמו ובשלוות רוחו.

ניתן להבין את דמותו של המארח גם על פי גישתו של יונג (גישת הפסיכולוגיה האנליטית). על פי גישה זו, ניתן לראות בדמות המארח כמסמלת תהליך של אינדבידואציה במהלכו נמזגים הניגודים שבאישיותו לערוץ משותף אחד- "העצמי" אליו יזרמו, יתועלו ויוטמרו כל האנרגיות שבנפשו. הכוונה לרמה גבוהה יותר של אינטגרציה, מודעות ומימוש סה"כ הפוטנציאלים הטמונים באדם [9]. על פי גישה זו מה שמאפשר את תהליך האינדבידואציה הוא יכולתו של המארח להבחין בין מי שהוא באמת לבין "הפרסונה"- במקור הלטיני- מסכת השחקן, ויכולתו ברגע המכריע לזנוח את "הפרסונה" החיצונית על מנת לממש את עצמו. הכוונה לויתור שהמארח עושה על כל סממני הסטטוס הקשורים לתפקודו החברתי בעיני עצמו ובעיני העולם- מעמד הבישוף, הגלימה הזהובה, המצנפת המהודרת, הקטורת, קהל המאמינים, השררה וכ"ו. אפשר רק לדמיין את הסבל שהיה כרוך במהפך שחולל בחייו ובזניחת מסכת הבישוף שהיה אחוז בה שנים כה רבות. יתר על כן, אפשר להבין מדוע היה זקוק לעזרת הבעש"ט שיבוא ובכוח יקרע מעליו את מעטפת הפרסונה הכוזבת, שכן לעיתים איננו מסוגלים לעשות זאת בעצמנו ואנו זקוקים לעזרה מבחוץ (כגון עזרת המטפל).

רבי שמעון
דמותו של רבי שמעון מזכירה לנו את ההלך היוצא למסע על מנת למצוא את עצמו, את ייעודו ובעל כורחו או אם תרצו מבלי דעת הוא הופך לסוג של גיבור/ מטפל, המביא מרפא ומזור למארח ועל ידי כך משלים את מעגלי החיים של שניהם. ניתן לומר שיש איזו הקבלה ניגודית (ומשלימה) בין דמות זו לדמות המארח. רבי שמעון יוצא למסע פיזי בעולם הממשי על מנת לספר ליהודים באשר הם, סיפורים מבית מדרשו של הבעש"ט ולהביא לחייהם קצת אור "מהמאור הגדול". לשם כך הוא מחטט רגליו מכפר לכפר מבלי לדעת באמת מה מחוז חפצו כאשר הדבר היחיד שהוא יכל להיאחז בו הוא מלותיו האחרונות של מורהו- על תדאג "גורלך יהיה טוב". לעומתו המארח מסעו הוא כולו מסע פנימי היקראות בין נטיותיו הפנמיות והחיצוניות, מאבק איתנים שכולו מתרחש בתוכו פנימה, כאשר אף הוא יכול רק להיאחז במלותיו של הבעש"ט- "כאשר יופיע זר שיספר את סיפורך תדע כי נושעת". וכך יושב המארח ומחכה לסימן, לאות שיבשר כי השלים את תיקונו.

ניתן לזהות במסעו של רבי שמעון חלק מהשלבים שעל פי ג'וזף קמפבל, מאפיינים את מסעו של הגיבור באשר הוא [10]: הקריאה למשימה/ שליחות- לצאת לעולם ולספר על הבעש"ט ליהודים. הנדודים- מכפר לכפר. המבחן- להיזכר בסיפור בארוחת השבת. העמידה בניסיון על אף הקושי והמשבר- רבי שמעון לא מתייאש ומאבד תקווה על אף שכחה מוחלטת של הסיפורים והסיטואציה החברתית המביכה. הגילוי של המשמעות שנודעה למסעו- התיקון של המארח דרך סיפורו וקבלת שכר וגמול.

הבעש"ט
דמותו של הבעש"ט מזכירה לנו במשהו את "הזקן החכם" המוכר לנו במיתוסים ובאגדות. הבעש"ט בדומה לדמות הזקן החכם הינו הדמות המדריכה והמכוונת את גורל הדמויות האחרות. למעשה הבעש"ט הוא כביכול "יודע כל" והוא מוליך את התועים לעבר ייעודם והגשמת הפוטנציאל הטמון בכל אחד מהם.

יונג מונה את הזקן החכם בין ארבע הדמויות המרכזיות של הלא מודע והוא מסמל את ארכיטיפ הטרנספורמציה [11]. בסיפורינו הבעש"ט נפטר כבר בהתחלה אבל רוחו והדרכתו מלווים את הדמויות מן ההתחלה עד הסוף, במובן זה ניתן לומר שהבעש"ט מייצג את סה"כ ניסיון וחוכמת הדורות ובמובן זה מוקנה לו מעמד על זמני והוא מסמל את נצחיות הרוח ואת התשובה לשאלה שמלווה כל אחת מהדמויות במהלך הסיפור וגם אותנו הקוראים- מה המשמעות של החיים האלה עבורי, מה מקומי בעולם, מה ייעודי?.

עיצוב דמותו של הבעש"ט בסיפור כאילו מבטיח לנו שיש תשובה חיובית לשאלה ואמנם בסוף הסיפור אנו לא מתאכזבים. במובן זה דמותו של הבעש"ט מסמלת את תהליך האינדבידואציה, את הטרנספורמציה שתעבור כל דמות ואת השלמות הפוטנציאלית שגלומה בה ובכל בן אנוש באשר הוא.

לסיכום: דמותו של המארח מאופיינת על ידי איכות של המתנה, סבלנות, אורח רוח ואמונה. אשר רק הם בסופו של דבר אפשרו את גאולתו. כך למשל איכויות נפשיות אלו באו לידי ביטוי במלוא הדרם בארוחת השבת, כאשר על אף הדריכות והציפייה העצומה לשמוע את סיפורו מפיו של רבי שמעון, ועל אף התסכול שבודאי ידע בכל פעם שרבי שמעון שתק, על אף כל אלה לא איבד משלוות רוחו ורוחב ליבו ולא גילה כל תרעומת או אי נחת על רבי שמעון, להפך הוא קיבל בהשלמה גמורה את צו הגורל תוך שהוא מאמין שברגע הנכון סיפורו יופיע ואמנם כך היה.

מאידך דמותו של רבי שמעון מאופיינת על ידי פעולה ועשייה בעולם הפיזי הממשי הוא נועד לאפשר טרנספורמציה של אחרים על ידי המטען שהופקד בידו (שלא בידיעתו) - מטען של סיפורים. תוך כדי כך הוא בעצמו עובר טרנספורמציה פנימית וכך למול התסכול העצום, הבושה ותחושת חוסר הערך שבודאי חווה כאשר בכל אחת מארוחות השבת נשתכחו ממנו כל סיפוריו, לא איבד מאמונתו ובביטחונו בשליחות ששלח אותו רבו-הבעש"ט. והבעש"ט, הוא החוט המקשר והמכיל של הסיפור כולו, בדומה ל"ארובורוס"- הנחש המיתולוגי (בגנוסיס) המקיף את העולם כאשר ראשו אחוז בזנבו כך גם הבעש"ט הינו אם נרצה קול המצפון ו/או הצו האלוהי חוט הגורל שלאורו ובתוכו נשזרת ומתחוללת העלילה.

אם הסיפור עוסק בשכחה ובהיזכרות הרי שהבעש"ט מסמל את הזוכר את הקול הפנמי בתוכנו שיודע את האמת ומחכה שנקשיב ושנזכור אותו. הבעש"ט מזכיר במשהו את המשל היהודי האומרת שסוף המעשה כבר טמון במחשבה ובכוונה הראשונית של יוצרו.

שלוש דמויות - מסע נפשי אחד
ניתן גם לנסות ולראות את שלושת הדמויות כפנים שונות בנפשו של האדם המחפש אחר משמעות לחייו, כסמל לגיבור היוצא למסע במחוזות פנימיים וחיצוניים בחיפוש אחד עצמו.

כך למשל במישור הנפשי, המארח הנקרע בין היהדות לנצרות ומהווה לפיכך זירה למאבק איתנים של כוחות יצריים לא מודעים הנאבקים על השליטה בנפשו פנימה, מסמל במובן זה את ה"איד"- מושב היצרים והכוחות, בו בזמן רבי שמעון הפועל בעולם החיצון ונשלח למשימה תכליתית אותה הוא מבצע על אף כך הקשיים המופיעים לפניו, מסמל את כוחות האגו ותיפקודו בעולם הריאלי. ואילו הבעש"ט -הצדיק המסמל את ספירת היסוד בקבלה, הספירה דרכה זורם השפע לעולם, מסמל לפיכך את הנקודה הנפשית הפנימית ("רעותא דליבא"), העצמי, המחבר מחדש את כל הצינורות שנסתמו או נותקו משורשם ובכך מאפשר לאדם שנפשו שסועה ומחולקת להפוך לשלם אחד (תהליך האינדבידואציה האמור לעיל).

המסע שנפש ארכיטיפית זו עוברת, הוא מסעו של הגיבור- (או אם תרצו מסעו הפוטנציאלי של כל אדם) לעבר מחוזות המודעות, האור והאמת.

במובן זה המארח מסמל את "הירידה צורך עליה", כלומר את היכולת להיכנס אל תוך הלא מודע אל האזורים היותר האפלים אל עמקי הכאב והסבל, מחוזות לא נודעים שנדרשת תעוזה להיכנס אליהם ולאיש לא מובטחת היציאה (ראה סיפורם של ארבעה שנכנסו לפרדס...). הבעש"ט מסמל את העצמי הפנימי המחכה וממתין לנו בתוך המעמקים הלא נודעים וכאשר כושלים כוחותינו במקום הכי נמוך שלנו, הוא בא לעזרינו ומושיע אותנו. במובן זה ניתן לומר שתהליך האינדבידואציה, תהליך ההתוודעות לעצמי, מצריך כניסה פנימה, ונכונות להורדה של כל המסכות, על מנת לפגוש בהיבט השלם של עצמנו המושלך ומשתקף בדמות הצדיק, קרי בדמות הבעש"ט.

בהקשר של מסע זה ניתן לומר שרבי שמעון משמש בדמותו של הרמס- שליח האלים המוציא את דברם לבני האדם זה המתווך בין העולם הפנימי לחיצוני, זה הנשלח במצוות רבו לעולם על מנת להביא תיקון לנשמתו של המארח ומוצא תוך כדי כך משמעות ותיקון לעצמו. במובן סמבולי מסמל רבי שמעון את כוחות האגו העומדים לשירותו של האדם השלם כשהם נושאים את מסרי העצמי- ומאזינים לקולו של הצדיק הפנימי. אם נתבונן לרגע לעומק בתפקידו של אני זה, הרי שהוא נושא בתפקיד פארדוקסלי שכן מחד, "אני" זה הוא הבוחר, המחליט והעושה ותקוותינו לגאולה תלויה בפעולה נכונה מצידו, מאידך הפעולה האופטימלית שנדרשת מהאני היא למעשה למעט את עצמו, להצטמצם ולפנות מקום להופעת העצמי, וזו גם ההקרבה הגדולה ביותר, וככזו היא עשויה להיתפס אצל האדם כאיום קיומי ומשתק ממש.

בסיפור שלנו אנו רואים כיצד פועלן של הדמויות משקף את מושג "מיעוט האני" המוכר לנו בחסידות [12]. כך למשל רבי שמעון בתחילת הסיפור מוותר על יומרות גדולות ומקבל את התפקיד שהטיל עליו רבו, לשמש כמספר סיפורים נודד בכפרי היהודים. גם בהמשך בביתו של המארח הוא מקבל בהבנה את כישלונו פעם אחר פעם להיזכר בסיפור מחיי רבו ומפנה את עצמו לגמרי, עד שברגע הנכון מתייצב למולו הסיפור שחיכה לו כל אותם השנים.

כך גם המארח שממעט את עצמו - מוותר על הסטטוס, הכבוד היוקרה והשררה שבתפקיד הבישוף למען שלמות נפשו.

אפילוג - אחרית דבר
בתחילת רשימה זו יצאנו לדרך יחד עם רבי שמעון מספר הסיפורים, בשליחות מורהו הבעש"ט, עד שהתגלגלנו לביתו של המארח שם גוללו הדמויות את סיפוריהן, והתברר כי סוף סוף מצאו את תיקונם ודבר הבעש"ט התקיים. בניסיון לתהות על "קנקנו" של סיפור זה עברנו דרך מחוזות של מיתוסים קולקטיביים, עימות עם שאלות אקזסטנציאליסטיות בדבר האפשרות לכתיבה עצמית של סיפור חיינו, התבוננות בשאלה מי מספר סיפור למי ונסיון לאפיין את הדמויות מבחינה פסיכולוגית ומיתית ולראות בהם שלוש פנים של נפש אחת היוצאת למסע מיתי בחיפוש אחר משמעות לחייה. אך בכך לא סגי, דומה כי עלילת חייהם של רבי שמעון והמארח כפי שהיא מובאת ב"סיפור שנשכח", מעלה בכל אחד הקורא בסיפור, שאלה קדומה, שאלה עתיקה ומחודשת כאחת, שאלה שהיא לכאורה כל כך מתבקשת עד שאולי אנו נוטים "לשכוח" את קיומה וזאת השאלה-"היכן אני בעולם" האם אני נוצרי - בישוף או יהודי כשר, האם אני מספר סיפורים, או מי אני בכלל?. אם נתבונן מקרוב נראה ששאלה זו מכילה בתוכה שני מרכיבים השזורים הדדית זה בזה: האחד היכן אני-כלומר מי "אני" בעצם, והשניה- מה תפקידי בעולם או בלשון פסיכולוגית המעמקים מה הפרסונה שאני בוחר ללבוש ודרכה לפעול בעולם. כמובן שביחס לשאלה זו הסיפור מזמין אותנו לבחון האם המרחק בין הפרסונה לבין עצמותי לא גדול מדי.

אך בכך לא די, הסיפור מזכיר לנו לדעתי באופן הברור ביותר, שגם אם מצאתי את עצמי בסיפור חיים שהוא בעצם זר לי, גם אם מתברר לי שהפרסונה שלבשתי שנים רבות רחוקה מעצמותי מרחק שנות אור, אף פעם לא מאוחר מדי לזנוח את "גלימת הבישוף" ולבחור ב"מלבוש חדש" ומתוקן. יחד עם זאת הסיפור מרמז שתהליך זה שבו האני הישן מתפרק ואני חדש נולד, אינו פשוט כלל ועיקר והוא מצריך כוחות נפש רבים, סבלנות ואורך רוח. ואולם הסיפור גם נושא עמו הבטחה, למי שמוכן לצאת למסע הזה וללכת את הדרך עד סופה, לאותו אדם מובטח כי יבוא יום בו יתקיימו דברי הבעש"ט למארח, יום שבו יפגוש את סיפורו ואז ידע אל נכון כי גאולתו נשלמה.

ביבליוגרפיה

1. אדיר כהן, לישון עם כיפה אדומה לקום עם שלושה חזירונים קטנים, אמציה תשנ"ז 1997.
2. אדיר כהן (1993). החיים כיצירה: לספר את חייך, נפש 1, 2-14.
3. רות שטיין, "מה הסיפור שלך" סממניו הסיפוריים של התהליך הפסיכואנליטי, שיחות כרך ה' 1990, 45-52.
4. חיים עומר, נחי אלון, "מעשה הסיפור הטיפולי" הוצאת מודן 1997.
5.דרור גרין (1999),"לכל סיפור יש שם", נפש 1, 4-10
6. מיכה אנקורי, "הלב והמעין" חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991
7. (JOSEPH.C. THE HERO WITH A THOUSEND FACES, (1956
8 MAY,R. (1961) EXISTENTIAL PSYCHOLOGY. CH.4.PP 75-84

הערות

[1] PRINCETON UNIVERSITY 1955
[2] לישון עם כיפה אדומה לקום עם שלושה חזירונים קטנים, אדיר כהן, אמציה תשנ"ז 1997.
[3] אדיר כהן (1993). החיים כיצירה: לספר את חייך, נפש 1, 2-14
[4] רות שטיין, "מה הסיפור שלך" סממניו הסיפוריים של התהליך הפסיכואנליטי, שיחות כרך ה' 1990, 45-52
[5] MAY,R. (1961) EXISTENTIAL PSYCHOLOGY. CH.4.PP 75-84
[6] חיים עומר, נחי אלון, "מעשה הסיפור הטיפולי" הוצאת מודן 1997.
[7] ראה הערת שוליים 5 לעיל.
[8] דרור גרין (19999),"לכל סיפור יש שם", נפש 1, 4-10
[9] מיכה אנקורי, "הלב והמעין" חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991
[10] JOSEPH.C. THE HERO WITH A THOUSEND FACES, (1956)
[11] מ.אנקורי, ראה לעיל הערת שוליים 9
[12] מ. אנקורי, ראה לעיל הערת שוליים 9