מעמקים - הדרך יפתה עד מאד
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הדרך יפתה עד מאד

יובל ריבלין

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007


להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.
(נתן אלתרמן).

לשאלת ההבדלים בין סיפור הבריאה בפרק א' בבראשית לפרק ב', הוקדשו כבר מאמרים רבים. הסיפור הכפול, הדומה-שונה, נתפס בצדק כסיפור תשתית. מעין סיפור על המצביע על תכונות היסוד של האדם ועל מאפייני יחסו המורכב של הנברא האנושי אל יתר ברואי העולם. רבים וטובים כבר עמדו על ההבדלים הבולטים בין האדם של פרק א', הנברא יחד עם זוגתו אל עולם מלא ושלם שהוא שליטו המובהק, ובין האדם של פרק ב' הנברא יחידי ובודד אל ארץ שממה כי "אָדָם אַיִן לַעֲבד אֶת הָאֲדָמָה". את בחירתו של המקרא לגולל שני סיפורי בריאה שונים הסבירו הפרשנים השונים, מהרב סולובייצ'יק ועד מאיר שלו, כנובעת מן השניות החבויה באופי האנושי עצמו. מריבוי פניו של הנברא האנושי ומתוך הכרה שהאנושות מכילה זהויות רבות ומנוגדות הדרות בכפיפה אחת זו עם זו, ולעיתים אף באותו אדם עצמו. אל האבחנות הרבות אודות טבענו האנושי, תולדת הסיפור המקראי הכפול, כדאי להוסיף עוד אחת נוספת: האדם של פרק ב' בספר בראשית הוא יצור ביתי. האדם של פרק א' הנו יצור נודד.

הזכר והנקבה אשר את בריאתם מתאר פרק א' בבראשית, לא נולדו בגן-עדן. למעשה אין אנו יודעים מאין באו, אך אנו יודעים היטב לאן עליהם ללכת: "פְּרוּ וּרְבוּ" מצווה אותם האל, "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". לזכר והנקבה של פרק א' נועד תפקיד החובק תבל ומלואה. עליהם לצאת, למלא את הארץ ולכבוש אותה. ייעודם מצוי מעבר לאופק, אין קץ למסעותיהם. נטולי בית, משמש העולם כולו כקורת גג עבורם. רגליהם קלות. הם אינם תוצר מן העפר ואין בכוחה של האדמה למשוך אותם למטה, אליה. הזכר והנקבה נבראו בצלם אלוהים, ובשמו של צלם זה, הם שואפים למעלה. הם אמנם נבראו על ידי האל, אך בדומה לו, הם אינם חלק מעולם הטבע ובשל כך לעולם לא יצליח הטבע להשביע את רצונם. עצמאיים ושלמים בלידתם יוצאים הזכר והנקבה של פרק א' לכבוש את העולם, וממסע זה אין להם שוב כוונה לסגת או לחזור.

אם האדם של פרק א' הנו אדם בוגר אשר אינו זקוק עוד לחסותו של הבית, הרי שהסיפור המסופר בפרק ב' בבראשית מתאר אדם שונה לחלוטין. זהו אדם הזקוק נואשות לבית. מרגע בו הגיח לאוויר העולם והוא עשוי עפר, עסוק בוראו של אדם זה בבנייתו של עולם אטרקטיבי אשר יקיף את יציר כפיו ויגרום לו לאושר. הוא נוטע עבורו גן, נוטע אותו בתוכו, מצמיח עבורו "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל", מנסה להפיג את שממונו תחילה באמצעות בריאת החיות ומאוחר יותר באמצעות בריאת האישה. הסיפור הזה אינו מכיר בקיומו של עולם המצוי מחוץ להשגתו של האדם, מחוץ לגן העדן הביתי, והאדם מצטייר בו כיצור ילדותי ותלותי שהאל מנסה לספק את כל צרכיו, וכל זאת לשווא. סופו של סיפור זה הנו זהה לקודמו ובלתי-נמנע כמוהו: גם בסופו של פרק ב' יצא האדם מגן העדן, אך בניגוד לאדם של פרק א', הוא יוצא אל המסע בעל כורחו. עבורו מהווה מסע החיים בגדר משא מכביד אותו יש לשאת עד שובו אל גן העדן ממנו גורש ואליו הוא לא חדל להתגעגע. עבור האדם של פרק א', לעומת זאת, מסע החיים הוא עצמו גן עדן. הדרך חשובה מהיעד, ההליכה (ובלשון המקרא – "ההתהלכות") היא תכלית החיים ואין בלתה.

מן התיאור הראשוני הזה של ספר בראשית, נמשכו, כך נדמה, סיפורי המסעות כולם. מאיר שלו, בספרו "בעיקר על אהבה" מחלק את כל סיפורי המסעות לשלושה סוגי מסעות: מסעות משיכה, מסעות דחיפה, ומסעות לשם מסעות. ישנן יצירות המספרות על מטיילים שעזבו את ביתם רק על מנת להגיע אל איזה מחוז חפץ מסעיר. ישנן כאלה המתמקדות באלה אשר נאלצו לעזוב את ביתם והם מטיילים בעולם ככפויי שד, וישנן יצירות המתרפקות על עלילותיהם של גיבורים אשר אינם מכירים בקיומה של נקודת התחלה ולא שמעו מעולם על קיומה של תחנה סופית והם מתהלכים בעולם במסע אחד ארוך שאיננו נגמר. החלוקה היא חשובה, ובדומה לספר בראשית היא מסייעת לנו להבחין בין מסעות שונים ובין אופיים המשתנה של אלה היוצאים אליהם, אולם יש לא מעט יצירות המתארות מסעות שהם גם בעלי תכלית וגם תכלית כשלעצמם. מסעות המבטאים חתירה אל גן העדן מתוך ידיעה ברורה שהדרך אליו חשובה לא פחות ממנו, וממשית הרבה יותר. שני מסעות צבעוניים ומפעימים מצאו את דרכם אל מסך הקולנוע. שניהם מצליחים לחמוק מכל הגדרה קבועה למסע ומתוך כך לוכדים את מהותו של המסע האמיתי. שניהם מחייבים את הצופה הפסיבי לצאת למסע אינטלקטואלי משל עצמו.

א

תחילה היה הספר. ספרו המצליח של פרנק ל. באום "הקוסם מארץ עוץ" מתאר מסע דחיפה ההופך, תוך כדי מסע, למסע משיכה. דורותי גייל, גיבורת הסיפור מועפת, תרתי משמע, מביתה, כאשר סופת טורנדו עוקרת אותה ממחוז ילדותה בקנזס האפורה והמאובקת ומשליכה אותה בארץ צבעונית ונפלאה, היא ארץ עוץ. מסעה של דורותי לאורכה של ארץ עוץ נערך כזכור בלוויית שלושה חברים: הדחליל, איש הפח והאריה מוג הלב. מטרתם הרשמית היא לפגוש את הקוסם, שליט הממלכה. המוטיבציה למפגש שונה אצל כל אחד מהגיבורים, אך הם רואים בקוסם דמות פלאית אשר יש בכוחו לנטוע בהם מה שאין להם מלכתחילה: מוח לדחליל, לב לאיש הפח, אומץ לאריה וכרטיס שיבה הביתה לדורותי. כשהם מגיעים לבסוף אל מקום מושבו של הקוסם, הוא מבשר להם כי אין להם כל צורך בשירותיו. המסע הארוך חשף את העובדה כי התכונות אותן הם באו לבקש מצויות בהן מלכתחילה. ללא חוכמה, אומץ ורגש הם לא היו יכולים לצלוח את המהמורות הרבות שזומנו להם, ואם היה בכוחה של דורותי להגיע עד אליו, הרי שיש גם בכוחה להחליט לחזור אל ביתה האבוד. לו היה הסיפור מסתיים בנקודה זו, ניתן היה לראות בו לא יותר מעוד ווריאציה של סיפורי המסע המאשרים בדיעבד את חשיבותה של תחנת המוצא הביתית, שהמפורסמים ביניהם הם "האלכימאי" של פאולו קואלו והסיפור העממי-חסידי על ר' אייזיק יקליש מקרקוב הנוסע בעקבות אוצר דמיוני אל העיר הגדולה פראג רק כדי ללמוד שם שהאוצר האמיתי חבוי בביתו. אלא שכוונתו של באום הייתה לכתוב סיפור אחר. לדורותי שלו אין שום כוונה להשתקע בקנזס. בספרים הבאים אשר נכתבו בעקבות הצלחת "הקוסם מארץ עוץ" נוטשת דורותי את ביתה המשמים ושבה אל דרך הלבנים הצהובות של עוץ, ואפשר בהחלט להבין אותה. לקנזס אין מה להציע לתרמילאית הצעירה. העולם שמעבר לקשת הוא אטרקטיבי לאין ערוך יותר מהביתיות הדהויה ממנה יצאה דורותי למסעותיה הבלתי כלים. מה שהתחיל כמסע כפוי הופך לדרך חיים. הסער שהתפרץ אל חייה של דורותי חשף את מה שהיה טמון בה מלכתחילה, קרי, ערגה בלתי ממומשת לחיי מסע ונדודים, ערגה החבויה בשמה המלא של דורותי – "דורותי גייל" (=סערה).

ב- 1939 הגיעה אל בתי הקולנוע הגרסה הקולנועית המפורסמת ביותר לספרו של באום. גרסה זו אשר בוימה על ידי ויקטור פלמינג, הופקה על ידי ארתור פריד ועוטרה בשירים שכתב הרולד ארלן זכתה עד מהרה למעמד קנוני. בדומה להרבה סרטים מצליחים נבעה הצלחת הסרט לא רק מאיכויותיו ומרהיטות שפתו, אלא גם ביכולתו ללכוד הלך רוח ההופך אותו למושא הזדהות לצופים רבים. במקרה של "הקוסם מארץ עוץ" מדובר בסרט המבוסס כל כולו על הערגה האנושית לנדוד אל מקום טוב יותר. כבר בפתיחתו המפורסמת בו שרה ג'ודי גרלנד על "הארץ שמעבר לקשת", המנונם האולטימטיבי של כל אלה החולמים על מסעות ונדודים, מתגלה הסרט כביטוי האומנותי הטהור ביותר לדחף האנושי כל כך להגיע ולמצוא מקום חדש ואחר. מיליוני צופים הזדהו עם התרפקותה של דורותי על ארצות החלום ויצאו יחד אתה למסע מפחיד ומפתה מבלי שיצטרכו לקום מכורסת בית הקולנוע. את הסיום שהדביקו המפיקים ההוליוודיים לסרט, אשר ממיר את חדוות המסע בהכרזה הנואלת "אין כמו בבית" וכי "להבא לא ארצה עוד להרחיק אל מעבר לחצר ביתי" הם קבלו בספקנות רבה. "הקוסם מארץ עוץ" אינו סרט המאשר את קיומו המבורך של הבית, אלא את הזכות לעזוב אותו. "זהו סרט אודות התענוג לנדוד רחוק, על היכולת לעזוב את האפור והאפרוריות ולהיכנס אל כל מה שהינו צבעוני, ביכולת ליצור חיים חדשים ב'מקום בו אין צרות בכלל'. עבור סלמן רושדי, כותב השורות האחרונות, "הקוסם מארץ עוץ" הוא מניפסט ההגירה הגדול. תיאור מדויק של הדחפים אשר הובילו אותו ועוד אין-ספור מהגרים מכל הסוגים ומכל המינים לארוז מזוודה ולחפש את אושרם בארץ זרה. "הרבה אנשים בחרו להאמין לדורותי" מסיים רושדי את הספרון המרנין שכתב בעקבות הסרט,
"כיוון שהאמת היא שברגע שאנו עוזבים את מחוזות ילדותינו ומתחילים להמציא את חיינו, אנו מבינים שסודן האמיתי של נעלי הספירים האדומות אינו ש'אין מקום כמו הבית' אלא שאין עוד מקום כזה, בית; פרט כמובן לבית שאנו יוצרים, או לבתים הנוצרים עבורנו, בארץ עוץ, הנמצאת בכל מקום שהוא, פרט למקום שבו התחלנו את דרכנו".
ב
תחילה היה האפוס. כתובית קצרה המופיעה בראשיתו של הסרט "אחי, איפה אתה" מצהירה על היותו עיבוד ל"אודיסאה" של הומרוס. בצד היותה אחת מאבות המזון של התרבות המערבית, מהווה ה"אודיסאה" גם היא מעין אבטיפוס לסיפורי מסעות גדולים מהחיים. בבסיסה, ה"אודיסאה" היא סיפור משיכה קלאסי. אחרי תום הקרבות וחורבן טרויה יוצא אדיפוס מלך איתקה אל ביתו כשתכליתו אחת: לחזור הביתה בשלום. שם, בבית, בוערת אש באח ושם ממתינה לו אשתו פנלופי, נאמנה ככלב. מסע השיבה מתגלה כאוסף מהמורות ואיומים אותם צולח אודיסאוס אך בקושי. אולם גם בשעה שהוא נאלץ להתמודד עם חרונו של הענק בעל העין האחת או לאטום את אוזנו פן ישמע את שירת הסירנות ישנה ידיעה אחת המחסנת אותו בפני כל פגע או מצוק: בסופה של הדרך יש בית. יש אהובה ויש לתכלית למסע האיום המקרב אותו בכל רגע אל ביתו המואר.

לעולם הספרותי הנחילה "האודיסאה" את המונח – "שיבה מאוחרת". מתוך אמונה ברורה כי יש טעם לנסות ולשוב אל הבית ממנו פרשת בדעה צלולה, צעדו בעקבות אודיסאוס גם פר גינט, פרודו בגינס, ועוד רבים וטובים אשר למדו על בשרם כי הבית הוא העיקר, והמסע – טפל. ניתן היה לצפות כי גם גיבורי "אחי איפה אתה" יצטרפו אל השורה הארוכה של מטיילים בעל כורחם, אולם לצופה המבסס את ציפיותיו על כתובית ההקדמה הממזרית ששתלו האחים איתן ויואל כהן, יוצרי הסרט, צפויה הפתעה.

"אחי איפה אתה" שהופק בשנת 2000, הוא מדרש רדיקלי, קריאה נועזת שמבצעים האחים כהן באחת הפרות הקדושות של התרבות המערבית. הם מעתיקים את מסעו של אודיסאוס לשנות השלושים של המאה העשרים ואת זירת ההתרחשות הם ממקמים בדרום הנבער של ארה"ב. אודיסאוס דנן הנו אסיר נמלט, המנסה יחד עם שנים מחבריו לשרשרת הפלדה וטרמפיסט שחור-עור שהצטרף אליהם להגיע אל ביתו וזאת על מנת למנוע מאשתו להתחתן עם מחזר נלהב המאיים לתפוס את מקומו. החוטים האנלוגיים הנמשכים בין "אחי איפה אתה" ל"אודיסאה" חושפים את המסקנה הברורה: העולם של "אחי איפה אתה" מעמיד את תפיסת העולם ההומרית על ראשה מבלי למצמץ שהרי אודיסאוס הקולנועי אינו איש מלחמה, אשתו אינה מחכה לו עוד והבית אליו הוא משתוקק עומד לפני הצפה וחורבן. ההתעללות האירונית של יוצרי הסרט באפוס ההומרי מודגשת יותר מכל ביחס האוהד אותו הם מפגינים כלפי עצם מושג המסע. ארבעת הנוסעים של הסרט, בדומה לארבעת המטיילים של "הקוסם מארץ עוץ" יצאו אמנם למסע שיעדו ברור, אך חיש מהר הם הפכו אותו למסע אשר תכליתו היא המסע עצמו. חינו של המסע ניכר כמעט מכל סצינה בסרט. עוצמתה של הצוותא החברית, האוויר הפתוח ותחושת החירות המלווה אותם על כל צעד ושעל מתגלים לארבעת הגיבורים בשעת מסעם ואלמלא הייתה על אודיסאוס אימתה של אשתו, קרוב לודאי כי היה ממשיך לשוטט ברחבי אמריקה בחברת ידידיו הטובים. הקריאה העדכנית שהציעו האחים כהן למיתוס השיבה המאוחרת רוקנה אותו מתכניו המרכזיים והמירה אותם בערכים הפוכים: הבית הממתין בסוף הדרך הנו לא יותר מפאטה מורגנה. הדרך המובילה אליו היא הדבר האמיתי.

התבוננות בצמד הסרטים אשר ביניהם מפרידות למעלה משישים שנה, עשויה לחזק את התחושה אותה מבטא ספר בראשית, כי תכונת ההתהלכות וערגת הנדודים חבויה אצל רבים מאתנו והיא מעין גֵן נסתר המרים מדי פעם את ראשו וגורם לנו לרצות לעזוב הכל ולצאת לחפש את האושר מחוץ לגבולות ביתנו המוגן. מבט נוסף על שני הסרטים עשוי לגלות נקודת השקה נוספת: את שניהם יצרו יהודים מהגרים. החיפוש התמידי אחרי בית והיכולת להכיר בתרומה שמעניק לנו המסע הנם מאפיינים מוכרים של הזהות היהודית. במאות השנה שחלפו מאז יצאנו למסענו הכפוי בארצות ניכר למדנו להעריך את איכויותיה של ההתהלכות ושל הלמידה והשינוי התמידיים שהיא מבשרת. "לֶךְ לְך" ציווה האל על מאמינו הראשון, וחלק ניכר מבניו ובני בניו מקפידים לקיים צו זה באדיקות יוצאת דופן. הנכונות לאמץ את המסע כערך למרות הסיכונים בכל יציאה מהבית מאפשרת לנו לחיות חיים דינמיים, פתוחים לשינוי, מבקשים תמיד יעד אישי חדש אותו ניתן יהיה לכבוש ואליו ניתן יהיה לפסוע. חיים המתחילים כמסע של דחיפה ושל משיכה יכולים להפוך למסע מפתיע. "יהודי הוא תמיד בדרך" אמר פעם רבי מנחם מנדל מקוצק, "יהודי הוא מעשה שאף פעם אין לו סוף".

י' חשון תשס"ז