מעמקים - רודף העפיפונים מאת חאלד חוסייני
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

רודף העפיפונים מאת חאלד חוסייני
על קריאת ספרים ועל כתיבה, ברומן רודף העפיפונים

לאה קפלן

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

יאוש ותקווה, קריאה והשכלה
אמיר וחסן
לארצות הברית וחזרה
יחסו של אמיר לדמויות ברומן
הספר השאה - נאמה
לסיכום

ייאוש ותקווה, קריאה והשכלה
בכריכה הפנימית של הרומן "רודף העפיפונים" נכתב כך:
"רודף העפיפונים מתאר את התרבות העשירה ואת היופי של ארץ שנמצאת בתהליך של הרס. אך לצד הייאוש והחדלון חאלד חוסייני גם מעניק לנו תקווה. לאורך כל הספר הוא שוטח לפנינו את אמונתו בכוחם של ספרים, קריאה והשכלה, כדרך לכפרה ולגאולה".
רק לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הרומן ניתן להבחין באותה תקווה, שאליה מתכוון הסופר ואשר גילוייה הם הקריאה והכתיבה.

הקריאה (או אי-ידיעת הקריאה) מאפיינת את הגיבורים, חושׂפת את קשרי הגומלין ביניהם, מחדדת את פערי המעמדות ומלווה אותם לאורך חייהם הנפתלים. סיפורים אהובים מן הילדוּת שבִים ומופיעים בבגרות, נושאים עימם משמעות חדשה.

אמיר, גיבור הרומן, הוא ילד חלש, רכרוכי, יתום מאם, תאב דעת, קורא ספרים מושבע, כותב סיפורים להנאתו בשעות הפנאי. אמיר משתוקק לאהבת אביו, אך האב הנוקשה, הוא היפוכו של בנו: איש עסקים, קשוח וממולח, ספורטאי מצטיין, בצעירותו נאבק עם דוב שחור וכינויו "סופת הוריקן". בתחילת הרומן מבקש אמיר, רשות לשבת בחברת באבא ורחים חאן. האב מתנגד: "לך עכשיו... זה זמן של גדולים, למה לא תקרא אחד מהספרים האלה שיש לך?" (עמ' 10).

הספר מופיע כגורם מבדיל וחוצץ בין האב לבנו.

אמיר מוצא ספר היסטוריה ישן של אמו:
"לקחתי אותו בגניבה למיטה באותו ערב, ונדהמתי לגלות פרק שלם על תולדות ההאזארה... בספר היו כתובים דברים רבים שלא ידעתי, דברים שהמורים שלי לא הזהירו. דברים שגם באבא לא הזכיר" (עמ' 14).
הספר על פי רומן זה, הוא אמצעי להבנה אמיתית של המציאות ולא להבנה חלקית או מעוותת, כפי שהיא נמסרת ע"י אנשים שונים.

הדמיון בין אמיר לאמו המנוחה, סופיה אכראמי, בולט. סופיה היתה -
"אשה משכילה מאוד... ולא זו בלבד שלימדה ספרות פרסית קלאסית באוניברסיטה, היא גם היתה נצר למשפחת המלך" (עמ' 20).
אמיר מדקלם מקטנוּת עשרות שירים של משוררים שונים ומנצח את כל הכיתה בידיעותיו:
"כך נמלטתי מהריחוק של באבא אל הספרים של אימי המתה... קראתי הכל: רומי, חאפז, סעדי, ויקטור הוגו, ז'ול ורן, מרק טוויין, איאן פלמינג. כשסיימתי את הספרים של אימי... את הרומנים והסיפורים – התחלתי להוציא את דמי הכיס שלי על ספרים. קניתי ספר בשבוע בחנות הספרים שליָד קולנוע "פארק", ואיחסנתי אותם בקופסאות קרטון, כשלא נשאר עוד מקום על המדפים" (עמ' 23).
אמיר חש כי -
"להתחתן עם משוררת זה דבר אחד, אבל להוליד בן שמעדיף לטמון את פניו בספרי שירה מאשר לצאת לצייד... ובכן, לא לזאת ציפה באבא, אני מניח. גברים אמיתיים אינם קוראים שירה... גברים אמיתיים, בנים אמיתיים – משחקים כדורגל, כמו שבאבא עשה כשהיה צעיר" (עמ' 24).
גם באבא חש בשוני העמוק שבינו לבין בנו. הוא מתלונן בפני רחים-חאן, חברו הטוב ושותפו לעסקים: "הוא תמיד קבור בספרים האלה... אני לא הייתי כזה"... (עמ' 25).
באבא מודה כי אילולי נכח פיזית בלידת בנו, לא היה מאמין כי אמיר בנו הוא...

אמיר וחסן
אמיר גדל בחברת חסן, בנו של עלי. חסן ועלי גרים בבקתה פשוטה בחצר הבית, אמיר - פאשטוני ואילו חסן - האזארי. אמיר יודע קרוא וכתוב, ואילו חסן אינו יודע. אמיר לומד בבית הספר ואילו חסן נשאר בבית, מנקה ומסדר. הקריאה מדגישה את יתרונו של אמיר על פני חסן, ואת הבדלי המעמדות שביניהם.

אחת מחוויות הילדות המרכזיות של השניים היא קריאה בצוותא בחיק הטבע.
"אחרי הלימודים היינו חסן ואני נפגשים, תופסים איזה ספר ויוצאים במעלה גבעה גדולה... הוא ישב בשיכול רגליים, בעת שקראתי לו סיפורים שלא ידע לקרוא בעצמו. על כך שחסן יגדל בלי לדעת קרוא וכתוב, כמו על רוב ההאזארים, הוחלט ברגע שנולד... איזו תועלת תוכל לצמוח למשרת מן המילה הכתובה? אבל למרות נבערותו, ואולי דווקא בגללה, נמשך חסן אחר המיסתורין שבמילים, אל עולם סודי שנאסר עליו לבוא בשעריו. קראתי לו שירים וסיפורים, לפעמים חידות...ישבנו שעות מתחת לעץ, ישבנו שם עד שהשמש שקעה במערב וחסן התעקש שיש לנו די אור יום בשביל עוד סיפור אחד, עוד פרק אחד" (עמ' 31).
אמיר מנצל לרעה את עובדת ידיעתו קרוא וכתוב. הוא מעמיד פני קורא בספר, אך זונח את הטקסט וממציא סיפור משלו אותו הוא משמיע באוזני חסן. "שאלתי אותו אם הסיפור מצא חן בעיניו" וחסן עונה: "זה היה הסיפור הכי טוב שקראת לי בהמון זמן"… (עמ' 33).

הביקורות החיוביות של חסן גורמות לאמיר לכתוב עוד באותו הערב סיפור קצר בפעם הראשונה. אמיר מושיט את הסיפור לאביו כדי שיעיין בו, אך האב כלל אינו מגלה עניין. רחים חאן, לעומת זאת, קורא את הסיפור ואף מביע את הערכתו ליכולת הכתיבה של אמיר, בפתק שהוא כותב לו: "אשמע כל סיפור שיהיה לך לסָפר לי, בראבו" (עמ' 35).

באותו הלילה מעיר אמיר את חסן משנתו כדי שישמע את הסיפור שחיבר. על אף השעה המאוחרת חסן קם ומקשיב: "הוא היה שקוע כולו בסיפור המעשה…. יום אחד, אינשאללה, תהיה סופר גדול", אמר חסן. "ואנשים בכל העולם יקראו את הסיפורים שלך" (עמ' 36).

חסן שואל את אמיר שאלה מפתיעה בפשטותה בנוגע לסיפור שחיבר. "באותו ערב", אמר אמיר,
"למדתי על אחד ממרכיבי העלילה, האירוניה בעלילה, ואותה למדתי דווקא מחסן - מחסן שלא ידע לקרוא ובמשך כל חייו לא כתב אפילו מילה אחת…" (עמ' 37).
זמן-מה לאחר מכן מחליט אמיר לנצח בתחרות העפיפונים השנתית - כדי להוכיח לאביו שהוא שווה ובעל ערך. "אולי הוא אפילו יקרא את אחד הסיפורים שלי" מביע אמיר משאלה, "הייתי כותב למענו מאה, אילו חשבתי שיקרא אחד מהם"… (עמ' 55).

בתחילת התחרות, אמיר חש פיק ברכיים ומצטער על החלטתו להתחרות. חסן מבין ללב חברו ומרגיע אותו: "תזכור, אמיר אגא, אין שום מפלצת, רק יום יפה".

אמיר תוהה:
"איך ייתכן שאני הייתי בעיניו כספר פתוח, בשעה שלי, רוב הזמן, לא היה מושג מה מתבשל אצלו בראש, אני הייתי זה שהלך לבית הספר, זה שידע קרוא וכתוב. אני הייתי החכם, חסן לא ידע לקרוא ספר לימוד של כתה אָלֶף, אבל אותי הוא קרא מצויין" (עמ' 61).
הקריאה מופיעה כאן במשמעות של הבנה לאינטליגנציה רגשית. חסן אולי אינו משכיל, אך מבין היטב את צפונותיו של חברו. ידיעת הקריאה אינה הופכת בהכרח את האדם לטוב יותר. חסן האנאפאלבית שומר על מידת היושר, התום והנאמנות לאורך הסיפור בעוד אמיר, החכם והמשכיל, מועל באמון ובוגד בחברו ברגע האמת.

אמיר מנצח בתחרות העפיפונים. חסן, שרודף למענו אחרי העפיפון הכחול, נתפס בידי עאסף וחבורתו. חסן מקבל לידיו את העפיפון הכחול אך נאלץ לשלם תמורתו בגופו. עאסף אונס את חסן, בשעה שאמיר צופה באונס מן הצד ואינו נחלץ להגן על חברו. מרגע זה ואילך העלילה מסתבכת, וחייו של אמיר כמו גם חייו של חסן עתידים להשתנות ללא הכר.

בימים שלאחר האונס אמיר מסתגר בחדרו - "קראתי ספרים כל כמה ימים, כתבתי סיפורים" (עמ' 84). אמיר מתקשה להתמודד עם תוצאות מעשיו ובוחר בקריאה כאמצעי בריחה.

חסן, מצידו, מנסה לחדש את הקשר עם אמיר ומציע לו להתלוות אליו למאפִיה. אמיר מתחמק. "אני חושב שאני פשוט אקרא", הוא אומר ומשיב את פניו של חסן ריקם.

הקרבה בין אמיר לאביו שהושגה כתוצאה מן הזכייה בתחרות העפיפונים אינה נמשכת זמן רב. היחסים עם באבא מצטננים.
"באבא חידש את הרגלו לפרושׁ לחדר העבודה אחרי ארוחת הערב ולסגור את הדלת. חזרתי לעלעל בחאפז ובכיאם… ולכתוב סיפורים… שמרתי עליהם למקרה שבאבא שוב יבקש ממני אי-פעם לקרוא אותם, למרות ספקותי שדבר כזה יקרה" (עמ' 81).
הקריאה מסמלת את היחסים שבין האב לבנו. תחושת הניתוק בין השניים - גוברת. האב אינו מגלה עניין בקריאה ובכתיבה ובכך יוצר חָיִץ בינו לבין בנו.

באבא מארגן לאמיר מסיבת יום-הולדת בהגיעו לגיל 13. הוא מזמין משתתפים רבים ותופס את מקום בנו במסיבה. אמיר חש אי-נוחות לנוכח המהומה סביבו ורוצה "להיות לבד בחדרי, עם הספרים שלי, הרחק מהאנשים האלה" (עמ' 93).

לארצות הברית וחזרה
אמיר טופל על חסן אשמת גניבה ועלי וחסן עוזבים את בֵּיתו של באבא. בעקבות האירועים באבא ואמיר בורחים בחיפזון מקאבול במשאית מיטלטלת, מלאת אנשים. אמיר, כדרכו בנסיעות, אינו חש בטוב. המחשבה העוברת בראשו באותם רגעים קשורה לספר.
"מה אני עושה בדרך הזאת באמצע הלילה? שאלתי את עצמי. הייתי צריך להיות במיטה, מתחת לשמיכה, ולצידי ספר שדפיו מרוּטֵי קצוות" (עמ' 106).
אמיר ובאבא מתאקלמים בארה"ב. אמיר מסיים בי"ס תיכון ולומד באוניברסיטה. הוא נישא, עובד כמאבטח ומתחיל בכתיבת הרומן הראשון שלו. כשהרומן יוצא לאור, הוא נזכר בחסן שניבא לפני שנים: "יום אחד, אינשאללה, תהיה סופר גדול… ואנשים בכל העולם יקראו את הסיפורים שלך" (עמ' 168).

כעבור שנים, אמיר חוזר לפקיסטאן במצוותו של רחים חאן, כדי לפדות את סוהראב, בנו של חסן, מידי הטאליבאן. סוהראב מנסה להתאבד ואמיר סועד אותו ימים שלמים בבית החולים. "אני נוטל את הספר ומעלעל בדפיו, אבל איני יכול לקרוא, לא יכול להתמקד בשום דבר" (עמ' 375).

חוסר היכולת לקרוא מבטא את סערת הנפש של אמיר, שחש אשמה על התאבדותו של סוהארב, משום שביקש ממנו לחזור לזמן קצר לבית היתומים.

יחסו של אמיר לדמויות ברומן
יחסו של אמיר לדמויות נוספות ברומן גם חוא קשור בספרים.

עאסף - המנהיג השלילי, נציג הרוע, מאיים על אמיר וחסן בתחילת הרומן. חסן, כאמצעי הגנה, שולף את הקלע ומתכוון לפגוע בו.
עאסף שוטח את משנתו החינוכית: "צריך לקרוא ספרים שלא מחלקים בבית הספר. אני קראתי ונפקחו לי העיניים. עכשיו יש לי חזון… אפגניסטאן לפאשטונים" (עמ' 42).

במסיבת יום ההולדת של אמיר, מופיע עאסף בליווי הוריו. הוא מביא לאמיר מתנה, ספר שבחר בעצמו: "שמעתי שאתה אוהב לקרוא, אז הבאתי לך ספר אחד מהחביבים עלי" (עמ' 92). הספר הוא הביוגרפיה של היטלר. הספר המועדף על הדמות, מעיד על אישיותה. עאסף אוהד את ספרו של אדולף היטלר ואף יבצע מעשים דומים ואסורים בהמשך הרומן.

סוראיה: אמיר פוגש בשוק גרוטאות אפגני, את סוראיה טאהרי. השיחה הראשונה ביניהם סובבת סביב ספר, שסוראיה קוראת.

"מותר לי לשאול מה את קוראת?"
"אנקת גבהים. קראת את זה?" שאלה.
הנהנתי. "סיפור עצוב".
"סיפורים עצובים יוצרים ספרים טובים" (עמ' 137).

הבחירה הספציפית בספר מעידה על טעמו של הקורא. סוראיה קוראת רומן קלאסי. אמיר קרא בעבר את אותו הרומן. אהבת הקריאה משותפת לשניהם ומחברת ביניהם.

סוראיה לימדה בצעירותה את עוזרת הבית שלה קרוא וכתוב, וכך גמלה בליבה ההחלטה להפוך למורה. אמיר נזכר כיצד עשה שימוש לרעה בידיעת יסודות הקריאה והכתיבה, כדי ללעוג לחסן, בניגוד לסוראיה, שהשתמשה בידיעותיה רק לחיוב.

לאחר נישואיהם של אמיר וסוראיה, סוראיה מטפלת בבאבא החולה בסרטן. אמיר מגלה שאביו נתן לסוראיה לקרוא את הסיפורים שכתב במחברת עם כריכת העור. "אני לא מאמינה שאתה יודע לכתוב ככה", אומרת סוראיה. "אני שכנעתי אותה לעשות את זה. אני מקווה שאתה לא מתנגד..." אומר באבא (עמ' 160). אמיר יוצא מן החדר ובוכה. סוף סוף הוא זוכה שאביו מכיר בכשרונו.

ניסיונותיהם של אמיר וסוראיה להביא ילד לעולם עולים בתוהו. שניהם כואבים את כאב העקרות אך מנתבים אותו לאפיקים שונים. "מושיעהּ של סוראיה היה השינה, שלי, כמו תמיד, היה ספר" (עמ' 178).

הגנרל טאהרי: באבא מכיר לאמיר את הגנרל טאהרי, שהיה גנרל מהולל בקאבול. "אמיר יהיה סופר גדול", אומר באבא. אמיר, מופתע מהכרזתו של אביו, חש צורך להסביר את עיסוקו: "אני כותב סיפורים, אמרתי וחשבתי על כעשרת הסיפורים הקצרים שכתבתי במחברת בכריכת העור שֶרָחים חאן נתן לי…"

"אה, מסָפר סיפורים", אמר הגנרל. "אנשים זקוקים לסיפורים שיסיחו את דעתם בזמנים קשים כאלה" (עמ' 130).

הספר מתואר כאמצעי להסחת הדעת בתקופה קשה מבחינה פוליטית ומדינית. בכוחו להעניק נחמה לאנשים רבים ולא רק לפרט הבודד.

הגנרל קונה לאמיר מכונת כתיבה לכבוד חנוכת ביתם החדש.

אמיר שואל את סוראיה בשיחת טלפון מאפגניסטן כיצד הגיבו הוריה לידיעה על קיומו של סוהראב ועל רצונם לאמצו.

סוראיה משיבה: "מאדר - שמחה בשבילנו… פאדאר… אותו, אמא, כמו תמיד, קצת יותר קשה לקרוא" (עמ' 302).

רחים חאן: רחים חאן משמש לאמיר כתחליף לאביו. רחים חאן קורא את סיפוריו של אמיר ומעודד אותו להמשיך ולכתוב .יש לו חלק בהחלטתו של אמיר להיות סופר. רחים חאן מעניק לאמיר ליום הולדתו, מחברת עם כריכת עור. המחברת היא הפריט האישי היחיד אותו לוקח עמו אמיר לארה"ב, דבר שמעיד על הקשר הרגשי שהוא חש למחברת זו. כעבר שנים נוסע אמיר לפקיסטאן בעקבות שיחת טלפון מרחים חאן. בפגישה המחודשת ביניהם, כשרחים גוסס וימיו ספורים, מספר לו אמיר על קורותיו: "סיפרתי לו על הספרים שלי... סיפרתי לו שכתבתי סיפורים קצרים במחברת עם כריכת העור שהוא נתן לי. אבל הוא לא זכר את המחברת" (עמ' 183).

רחים חאן מספר לאמיר על גורלו המר של חסן. חסן נענה לבקשת רחים חאן ועבר לבית באבא עם אשתו, כדי לסייע בתחזוקת הבית.

חסן סיפר לרחים חאן, שמורה פרסי זקן לימד אותו לקרוא ולכתוב (עמ' 191).
"הראִיה שלי התחילה להיחלש בסוף שנת השמונים ואני בקשתי מחסן שיקרא לי מהספרים של אמך. היינו יושבים באכסדרה, ליד התנור, וחסן היה קורא לי מתוך מאסאנאווי או כיאם" (עמ' 193).
חסן ממלא את מקומו של אמיר לא רק בשמירה הזמנית על הבית, אלא אף בתפקיד "נער הקריאה". הוא עבר שינוי מהותי עם השנים בזכות רכישת הקריאה. אמנם את מעמדו ושיוכו האתני הוא אינו יכול לשנות, אך בכוחו להיטיב את מצבו האישי, כמו את מצב בנו, ע"י הקריאה.

סוהראב: את ידיעת יסודות הקריאה מנחיל חסן לבנו סוהראב כדי שלא יגדל להיות אנאלפָבית כמותו. רחים חאן קונה לסוהראב ספרי ילדים אירָניים באותה חנות ספרים שליד קולנוע "פארק"; "סוהראב היה קורא אותם מיד כשהבאתי לו אותם. הא הזכיר לי אותךָ כמה אהבת לקרוא כשהייתָּ קטן, אמיר ג'אן…" (עמ' 196).

אהבת הקריאה עוברת בתורשה בין הדורות. זוהי אחת מנקודות הדמיון בין אמיר וסוהראב, שהינם קרובי משפחה.
סוראיה מכינה לסוהראב חדר ובו סל נצרים מלא ספרים, אך הספרים נותרים מיותמים בסל (עמ' 327).

חוסר העניין שמגלה סוהראב בספרים, הוא תוצאה ישירה של מצבו הנפשי. סוהראב איבד את משפחתו, את ביתו ואת ארצו. עבר אלימות מינית, ניסיון התאבדות, ונדרש להסתגל תוך זמן קצר לארץ חדשה ולמשפחה מאמצת חדשה.

הספר השאה - נאמה
הרומן "רודף העפיפונים" "משוחח" עם הספר "השאה-נאמה" הממלא תפקיד מרכזי בעלילה.

הדמויות השונות ברומן קוראות בספר זה. הספר מעצב את חייהן. גורלן של הדמויות באפוס זהה לגורלן של הדמויות במציאות.
ה"שאה-נאמה" (בתרגום: "ספר המלכים") הוא מעין היסטוריה סיפורית של מלכוּת איראן מאז הבריאה ועד כיבוש פרס ע"י הערבים בשנת 651.
פירדוסי, מחבר ה"שאה-נאמה", מתאר את תולדותיהם של כ-50 מלכים באפוס רחב יריעה אשר בו עלילות גבורה ואהבה, מזימות חצר ותככים, גילויי מסירות ונאמנות.

באפוס נכללים מיתוסים ענקיים וזיכרונות היסטוריים לצד סיפורים אנושיים על גיבורים ומלכים בעיצוב ספרותי שאין רבים כדוגמתו בספרות העולם.

באפוס, רוסטאם, גיבור איראן, נושא את תהמינה, בת השאה, לאשה. נולד להם בן ושמו סוהראב. כשגדל סוהראב יצא להילחם באיראן וביקש ע"י כך למצוא את אביו רוסטאם, שעקבותיו לא נודעו לו. הוא כבש את המצודה הלבנה, והכריז שהוא מוכן להתמודד עם הטוב שבלוחמיו.

רוסטאם, מבלי לדעת מיהו סוהראב, יצא לדו-קרב בעילום שם. סוהראב נפל חלל בידי אביו. כשנודעה לרוסטאם זהותו של סוהראב, כרה לו קבר. אימו, תהמינה, מתה מרוב צער כשנודע לה הדבר.

האיזכור הראשון של האפוס "שאה-נאמה" ברומן "רודף העפיפונים" קשור ישירות לחוויות הילדות של אמיר וחסן ולקריאה שלהם בצוותא.
"הספר החביב על חסן היה שאה-נאמה. אפוס מהמאה העשירית על גיבורים פרסיים קדמונים. הוא אהב את כל הפרקים… אבל הסיפור החביב ביותר עליו ועליי היה "רוסטאם וסוהראב" - האגדה על הלוחם הגדול רוסטאם, שפוצע אנושות את אויבו האמיץ סוהראב, ורק אחר כך מגלה שסוהראב אינו אלא בנו האובד…" (עמ' 32).
חסן מתרגש עד דמעות. מן הקטע בו רוסטאם שומע הלום צער את דברי בנו הגוסס: "קרא את זה שוב, בבקשה, אמיר אגא", היה חסן אומר: "דמעות נִקוו בעינייו כשקראתי לו את הקטע הזה, ואני תמהתי על מי הוא בוכה. על רוסטאם מוכה היגון שקורע את בגדיו ומתפלש באפר, או על סוהראב הגוסס. אולי אל אהבת אביו יצא לבו?" (עמ' 33).

לאחר הנצחון בתחרות העפיפונים אמיר מדמיין:
"בראשי היה כבר הכל מתוכנן: אני אכנס כניסה מרשימה, גיבור, וגביע נצחון בידי המדממות, כאשר ראשים יופנו, ועיניים יסתכלו, רוסטא וסוהראב אומדים זה את זה. רגע דרמטי של דומיה. ואז ייגש הלוחם הקשיש אל הצעיר, יחבק אותו, יכיר בערכו, טיהור, ישועה, גאולה" (עמ' 67).
בקטע זה מופיע באבא בתפקידו של רוסטאם הפוגע בבנו אמיר. אך בעוד באפוס העתיק, הלוחם שנדקר בידי אביו נופח את נשמתו, בסיפור מקווה אמיר שאביו יכיר סוף-סוף בערכו. הוא מתאר את המפגש במושגים של "תיקון" ו"גאולה".

כשבוע וחצי לאחר האונס, חסן מבקש מאמיר שיקרא לו מהשאה-נאמה, אך אמיר מסרב (עמ' 84).

חסן ועלי נותנים לאמיר מתנה ליום הולדתו - עותק חדש של הספר שאה-נאמה בכריכה קשה ומאויירת. אמיר מניח את הספר בערמת המתנות שהתכוון לא להשתמש בהן. הוא חש כי אינו יכול ליהנות ממתנתו של חסן, בשעה שהוא עצמו בגד בו ובאמונו.

אמיר פוגש את סוראיה. היא מזכירה לו את דמותה של טאמינה מן ה"שאה-נאמה":
"הרגשתי לראשונה את דופק לבי מואץ… היו לה גבות שחורות עבות שכמעט נגעו זו בזו באמצע המצח, כמו כנפיה המקושטות של ציפור עפה וחוטם מעוקל באצילות של נסיכה מפרס העתיקה - אולי כמו טאמינה, אשתו של רוסטאם ואמו של סוהראב מהשאה-נאמה" (עמ' 137).
קטע זה רומז להמשך הרומן כאשר סוראיה תהפוך לאימו המאמצת של סוהראב, בנו של חסן.

רחים חאן מספר לאמיר על הולדת סוהראב, בנו של חסן: "הם קראו לו סוהראב, על שמו של הגיבור האהוב על חסן מתוך השאה-נאמה" (עמ' 195).

הדמויות מן האפוס הן בנות אלמוות. דור בא ודור הולך, אך השפעתן מחלחלת לעידן המודרני באמצעות שמותיהן.

רחים חאן נותן לאמיר מכתב שכתב לו חסן - וכך כותב חסן:
"אתה זוכר איך היינו יושבים מתחת לעץ הרימון וקוראים מהשאה-נאמה… סוהראב ואני עדיין יושבים בצִלו ואני קורא לו מתוך השאה-נאמה. מובן מאליו שהחלק החביב עליו הוא זה שבו מופיע מי שעל שמו הוא נקרא, רוסטאם וסוהראב, בקרוב הוא יוכל לקרוא בספר בעצמו…" (עמ' 199).
אמיר פונה לעו"ד עומר פייסל בנוגע לאימוצו של סוהראב. פייסל שואל את סוהראב: "אתה יודע שאתה נקרא על שמו של לוחם גדול? (עמ' 304)

לאחר ניסיון ההתאבדות, מאושפז סוהראב בבית חולים. אמיר קונה לו עותק משומש של הספר השאה-נאמה. "הייתי קורא את זה לאבא שלך כשהיינו ילדים. הסיפור שאבא שלך הכי אהב, היה על רוסטאם וסוהראב, וכך קיבלת את שמך… "
"זה גם הסיפור שאתה הכי אוהב, אז חשבתי שאקרא לך ממנו"… (עמ' 319).
מיהו רוסטאם? ומיהו סוהראב? מיהו הפוצע? ומיהו הנפצע?
רוסטאם ברומן יכול להתפרש כבאבא הפוגע בעלי, שהוא לו כבן משפחה. באבא בגד בעלי וחמד את אשתו.

במעשה הבגידה פוגע באבא באמיר ובעקיפין גם בחסן, בכך שהוא מונע משניהם את הידיעה שהם אחים-למחצה. חסן לא זכה לדעת כי אמיר הוא אחיו ואילו לאמיר נודע הדבר, כשחסן כבר אינו בין החיים.

אמיר אף הוא "רוסטאם", בכך שהוא "הורג" את חסן נפשית, כשלא נחלץ לעזרתו בשעה שנאנס, וכמי שאחראי להשתלשלות האירועים שהובילה לעזיבתם של עלי וחסן, ובעקיפין גם למותם.
סוהראב, בנו של חסן, הוא הגיבור שנפצע ושב ושוב אך בניגוד לאפוס, שורד וממשיך את השושלת המשפחתית.

לסיכום
לספר תפקיד חשוב ברומן "רודף העפיפונים" מאת חאלד חוסייני. הספר מהווה אמצעי איפיון של הדמויות הראשיות והמשניות. הספר מחדד את פערי המעמדות בין הדמויות. הספר גם מקדם את העלילה, מופיע בצמתים חשובים, מקשר בין זמניה וחלקיה השונים.
התחושה בסיום הקריאה ברומן מרגשת. הקורא חש מעין קתרזיס, זיכוך. נכונים דבריו של רחים חאן האומר : "יש דרך להיות שוב טוב" (עמ' 8).
צודק אף אמיר שטען בתחילת הרומן כי "טועים אלה שאומרים על העבר, שאפשר לקבור אותו – כי העבר חוצה את דרכו החוצה בציפורניו"... (עמ' 7).
את דבריה של סוראיה "סיפורים עצובים יוצרים ספרים טובים" (עמ' 137), ניתן להכיל על הרומן כולו.
אמיר, שלא מצא מנוח מזיכרונותיו ומרגשות האשם שעינו אותו שנים רבות כל כך, זוכה בסוף הרומן למחילה ולכפרה.
אמנם, אין זו כפרה שלמה. עלי וחסן נרצחו על אדמת אפגניסטאן ואולי ניתן היה להצילם אילו נותרו בביתו של באבא וברחו עימו ועם אמיר לארה"ב, אך אז סוהראב לא היה נולד... ולסיפור לא היה המשך...
סיום הסיפור מלֻווה בתקווה, למרות האירועים הקשים במישור האישי ובמישור הלאומי, בכוחו של היחיד לתקן את מעשיו ולשפר את מצבו. גם באמצעות ספרים, כתיבה והשכלה! אלו מלָווים את האדם משחר לידתו ומהווים לו משענת בזמנים קשים. אהבת הקריאה היא שהופכת את האדם למי שהוא, והיא שנוסכת בו תקווה לימים טובים יותר.
אמיר חי בין שני עולמות. הוא פאשטוני ששורשיו הערביים יונקים מן המזרח אך הוא גם איש המערב, שחי בארצות הברית.
החיבור בין שני העולמות - השונים כל כך זה מזה - מתאפשר בעזרת הספר. ספר טוב, מסתבר, מותיר את רישומו בכל קורא ללא הבדלי דת, לאום, מקום וזמן.