מעמקים - אותיות פורחות
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אותיות פורחות

אבישי מזרחי

גיליון מס' 6 - תשס"ז * 2007

משה בן גיגי גבאי בית הכנסת אחוות אחים היה ורבים מעמי הארץ נמנעים היו מלדרוך בד' אמותיו ולא שאדם זועף הוא משה בן גיגי אלא חוט של עצב משוך תדיר בפניו וכל אשר בא בסביבתו היה מתנה לפניו צרותיו ומר לבבו. ערירי היה ובטל ממלאכה והולך כפוף על אף גילו הצעיר. עם עלות השחר היה ניגש לבית הכנסת אחוות אחים הסמוך לביתו הרעוע, מסדר הספרים, מאבק השטיחים ובודק את ספרי התורה המצויים בארון הקודש. אחד משלושת ספרי התורה אשר היו בארון ניתן לו בירושה מסב סבו. מונח היה הספר העתיק הזה בארון שנים רבות ולא נע ולא זז הימנו כלל ואף בשבת ראש חודש שחל בחנוכה אשר זקוקים היו המתפללים לשלושה ספרי תורה לא הרשה משה בן גיגי להוציאו ממקומו ואפילו כשהפצירו בו זקני העדה סרב בנחרצות. וכששאלוהו לפשר התנהגותו הזרה השיב בטון בוטח "זהו סיפור החתום עמי ולא אשתף בו איש זר!". כך שמעולם לא שזפה עין את אותיותיו של הספר העתיק. כיוון שכה היו תווי פני האיש נמנעו באי השכונה מלבקר בבית הכנסת. וכך מידי בוקר בבוקרו עומד היה משה בן גיגי בפתח בית הכנסת וקורא בקול גדול לעוברים ושבים ומשדלם להשלים מניין. "אתה עשירי!" היה צועק לכל הלך אף אם היה הראשון שנכנס. פעמים שצלחה לו הדרך וקיבץ מניין ופעמים שהיו המתפללים ממתינים דקות ארוכות עד אשר החל מאן דהו למלמל במרוצה קטעי תפילה, להבליע שמע ישראל ושמונה עשרה ואחר בזריזות לקפל את תפיליו כששפתיו נעות וקולו לא נשמע וכך כמגדל קלפים התמוטט המניין.

קבצנים רבים היו פוקדים את בית הכנסת בשכונה, מגיחים אל הבימה בין גברא לגברא ופוצחים בנאום מייבב. פעמים שהיו שבים בשנית לאותם בתי כנסת וחוזרים על אתו סיפור בדיוק, עם אותו ניגון נוגה, והיו מרתיחים את דמם של המתפללים, שהרי פועלים היו וממהרים למלאכתם ובקושי הגיעו לחטוף תפילת שחר ואף תחנון היה עליהם משא כבד, קל וחומר דרשה מיבבת של איזה קבצן.

אמנם באותו היום שדרכו כפות רגלי לראשונה בבית כנסת אחוות אחים התרחש דבר אחר, ואילולי שקבעתי לי מקום בבית הכנסת אחוות אחים לא הייתי יודע שלא היה זה מקרה שכיח.

באותו היום נכנס קבצן אחד ובגדיו מקורעים, שקית לו בידו האחת ובה פרוסות לחם ישן ושני מלפפונים. כבכל יום עמד משה בן גיגי בפתח בית הכנסת וצווח בקול גדול לעוברים ושבים ואחר איזה זמן אף הצליח במלאכתו זו ולכד ברשתו מניין אנשים זעופים שרק דוק אי נעימות ומבוכה מנע מהם להתעלם מן הכרוז הצווחן. מחוגי השעון בבית הכנסת אחוות אחים רוטנים היו וקולם נשמע למרחוק ואף אלה אשר בזמן התפילה שדלו עצמם לכוון ולא להתיק עיניהם ומחשבתם מן הסידור כמעט ולא יכלו להתעלם מן המחוגים המציקים המבשרים תדיר את השעה. ואלמלא הייתה זאת תרומתו של הגבאי הנ"ל לעילוי נשמת אחות אמו ע"ה כבר מזמן שהיו עוקרים את השעון אל מחוץ לבית הכנסת. השעה הייתה מאוחרת והמתפללים נעו בחוסר נוחות בספסליהם, קול רקיעות רגליים תכופות ניסר באוויר. בין גברא לגברא פסע הקבצן לאיטו אל עבר הבימה. עיניהם המבוהלות של המתפללים עקבו אחריו בדריכות ספק עוינות ספק מתוסכלות. כבר הרגילו עצמם זה מכבר להשאיר ארנקיהם בביתם כדי שלא יהא לבם רך וידם תשוט אל הכיס להוציא אילו פרוטות המצויות בו. אמנם מראה אחר היה לו לאותו קבצן, מבט שליו ורוגע, לא הייתה באמתחתו המלצה רבנית ואף לא פרוטות לעודף למרבה במחיר. הוא נעמד על הבימה, נוטה על צדו, כשדמעה מלוחה נושרת על לחיו המצולק "לא דרשן אני ולא בן דרשן" פתח את דבריו בנימה מקובלת שעוררה תשומת לב חלקית מאוד "אני יודע שרגילים אתם להוציא מהונכם ולתתם לאנשי מצור ומצוק. יודע אני כי נדיבים אתם ואנשי חסד ואוהבי הבריות, אך אינני רוצה פרוטה…" כשמילים אלו יצאו מפיו ברכות, שררה דממה ואפילו המרימים קולם בתפילתם החשו וגלגלו עיניהם מן הסידור אל עבר הקבצן המעניין. "קשים ייסורי מייסורי איוב אשתי מתה עלי ואתה שלושה מילדי ואף אני מדוכא בייסורי גוף ונפש ובקושי מצליח לכלכל את אשר הותיר אחריו הסער הגדול – שתי בנות גדולות המבקשות להינשא ובן אשר נכה ברגליו. אנא קהל קדוש! התפללו נא עבורי ועבור בני ביתי אנא! כוונו לבכם בתפילה ואמרו לריבון עלמין כי ירחם נא על גמליאל בן שרה ומשפחתו" מישהו מהקהל הוציא כמה שטרות מכיס חולצתו כמתכוון למוסרם אך הקבצן הבליח כלפיו מבט מסרב והפטיר "אינני חפץ בכספכם, רק תפילה אני מבקש, רק תפילה…". דמעות הציפו את עיני המתפללים ואפילו משה בן גיגי לא יכול היה לעצור רגשותיו ובכה. אחר התפילה ניגש משה בן גיגי לקבצן המוזר ולחש דבר מה על אוזנו. הוא חייך, קד בענווה והתיישב. כשיצאו המתפללים את בית הכנסת נשארו משה בן גיגי והקבצן. הגבהתי עצמי מן הקרקע מעט והבטתי מן החוץ פנימה דרך החריץ הדק שנפער מן הוילון המוסט ואת אשר ראו עיניי רציתי לספר.

ניגשו שניהם אל ארון הקודש, הסיטו בעדינות את הפרוכת ופתחו ביראה את דלתות הארון. משה בן גיגי הסב מבטו אל הספר העתיק שקיבל מסב סבו ופתח אותו. מן הזווית שבה עמדתי לא יכולתי לראות לא את האותיות ואף לא את הקלף העתיק, אך ראיתי אותם מתבוננים בפליאה, מדברים ביניהם ארוכות, צוחקים ובוכים ושוב צוחקים, מחבקים איש את רעהו ודמעותיהם מתערבבות, נספגות היטב בבשרם החם. אינני יודע מה החליפו ביניהם ועל מה צחקו ומדוע בכו והיאך שבו לצחוק אחרי בכיים, וכיצד הצליח משה בן גיגי הגבאי הערירי שחוט של עצב משוך תדיר בפניו לשמח קבצן מדוכא בייסורים. ואף אם ידעתי כל אלה ספק רב אם הכתב יכול היה לסובלם.