מעמקים - על הספר ניצוצות של אגדה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על הספר ניצוצות של אגדה

אדלינה קליין

גיליון מס' 6 - תשס"ז * 2007

על הספר נִיצוֹצוֹת שֶׁל אַגָּדָה - שירים מאת: אברהם (אברי) גלברשטט,ירושלים 2006

הבית והמשפחה הם המוטו המרכזי בקובץ שירים זה.
בִּסְעוּדַת הֶחָג
אֲנִי מַבִּיט בִּילָדַי.
עַד כַּמָּה הֵם דּוֹמִים לְהוֹרַי. ...

...לִפְנֵי הַשֵּׁנָה אֲנִי שׁוֹטֵף פָּנַי
וּמַבִּיט בַּמַּרְאָה.
לֹא יְלָדַי
אֶלָּא אֲנִי הוּא זֶה שֶׁדּוֹמֶה
לְהוֹרַי,
עַל כָּל מְשׁוּגוֹתַי, טָעֻיּוֹתַי
אַהֲבוֹתַי, אַכְזָבוֹתַי
זִכְרוֹנוֹתַי.
חַיַּי. ...
(עמ' 44)
בד בבד משחקים תפקידים לא פחות מכריעים: 'ה'קיום' מול 'החדגוניות' והמשורר מביא מצע רב-גוני בתחום הדו-קיום הכה שנוי במחלוקת. מחד המפתח ל'קיום' טמון ביסודו ביכולת ההשרדות והמאבק הבלתי פוסק למענו:
חַלּוּקֵי הָאֲבָנִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ
מַקְשִׁים עָלַי ...
... כְּמוֹ צִפּוֹר פְּצוּעַת כָּנָף.
הַמְּחַפֶּשֶׂת מְנוּחָה נְכוֹנָה.
(עמ' 22)
לעומת 'החדגוניות' שלעיתים מיטיבה, ולעיתים מזיקה כדוגמת המשפט:
הָאַהֲבָה הִיא גַּן פָּתוּחַ
לְכָל עוֹבֵר אֹרַח מִזְדַּמֵּן
וְשַׁעַר נָעוּל לָאוֹהֲבִים הָאֲמִתִּיִּים.
(עמ' 20)
בתרמיל נדודיו נושא האדם על גבו את המורא מפני השעון הביולוגי המתקתק והמעורר פלצות אמיתית:
בַּלֵּילוֹת אֲנִי מְכַוֵּן אֶת
הַשָּׁעוֹן שֶׁיְּצַלְצֵל כָּל שָׁעָה
וִיעִירֵנִי מִפְּחָדַי,
כְּדֵי לְוַדֵּא
שֶׁעוֹדֶנִּי חַי.
(עמ' 29)
להמחשת האמירה, בוחר א. גלברשטט להביע במקביל את המשפט הציני-קומי הבא:
כֵּיצַד אֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי הַזִּקְנָה?
אוּלַי אֶנְעַל אֶת הַחַלּוֹנוֹת
וְהַדְּלָתוֹת בִּבְרִיחִים
וְאֶתְלֶה שֶׁלֶט
כִּי נֶעְדָּר אֲנִי.?!
(עמ' 31)
באמירותיו ניכרת פתיחות רבה לרחשים ולתכונות הנשלפות מהתת-מודע. מעטים מבננו יש בידם את העוז להביע חשיבה לא סטנדרטית שכזאת בשירה.
הַכּוֹכָב הָאֲמִתִּי בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנִי מַכִּיר
הוּא נוּרַת הַחַשְׁמַל
שֶׁבְּתִקְרַת הַסָּלוֹן
בְּבֵיתִי.
(עמ' 17)
מעת לעת פוגשים באמירות המכוונות לארכיטקטורה הנוגעת למבנה בית:
אֶת בֵּיתִי בָּנִיתִי מִזְּכוּכִית
כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁעוֹדֶנִּי קַיָּם.

ברגע הראשון, המשפט נראה חסר מובן. אולם ככל שמתקדמים בקריאה - הרצף מתבהר. משפטים בנוסח זה מתחברים אחד לשני ומקבלים משמעות ההולכת ומתבהרת. משהתחלפו הרמזורים במחלף, גלברשטט פוסע עוד צעד אל נבכי הנפש:
כְּשֶׁאֶפֹּל בַּפַּעַם הַבָּאָה
אַל תָּרִימוּ אוֹתִי.
תְּנוּ לִי לְהִתְרוֹמֵם
בְּעַצְמִי בְּרִחוּף אִטִּי
מֵעַל לַחֲלוֹמוֹתַי
שֶׁלֹּא הִתְגַּשְּׁמוּ.
(עמ' 30)
בשורותיו, יש ניסיון לכסות ולגמד את עיקרי הרגישויות אך היצירה עצמה שקופה דיה כדי שנבין כי חלומות אינם מתגשמים- גם אם מתים זקופים כמו העצים. קרי:
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָעֵצִים מֵתִים זְקוּפִים
וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ
מְסַיְּמִים אֶת חַיֵּינוּ כָּךְ.

אַחֲרֵי שֶׁכּוֹפְפוּ אוֹתָנוּ כָּל יָמֵינוּ
עַד כִּי רֹאשֵׁנוּ כִּמְעַט נָגַע בָּאֲדָמָה,
מְיַשְּׁרִים אֶת גּוּפֵנוּ בַּאֲרוֹן הַקְּבוּרָה
וְטוֹמְנִים אוֹתוֹ בְּבוֹר יָשָׁר וּמָדוּד
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם גַּם לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
לָמוּת זְקוּפִים.
(עמ' 32)
התובנות הנובעות מחלקיקי המשפטים המסווגים שבקובץ, מאפשרות הצצה אל מגוון חלונות, תוך מתן פרשנויות שונות העולות מהקריאה באקראיות מפתיעה. ואולם, מפסיפס היצירות המדברות והניבטות מבין השורות קיימת אפשרות לבחון 'תמונות מצב' ואפיונים שניתן לסווגם, ותוך כדי כך לתהות על קנקנם.
לדוגמא:
עֵץ הָאֹרֶן בְּגַנִּי
מְחָטָיו מְלַטְּפִים בַּחֹרֶף
וְדוֹקְרִים בַּקַּיִץ
וַאֲנִי לֹא אֵדַע בִּגְלָלוֹ
אֵיזוֹ עוֹנָה לְהַעְדִּיף.
(עמ' 19)
האין שיר זה מסוג השירים שניתן להעמידם בסיווג של שירי הגות? כמו בדוגמה זו, כך בדוגמה הבאה:
אַף כִּי נִדְמֶה לָנוּ
שֶׁאָנוּ שָׁטִים בַּסִּירָה לְבַד
אִוְשַׁת הַגַּלִּים סָבִיב מְגַלָּה
כִּי עוֹד סִירוֹת רַבּוֹת מַפְלִיגוֹת
בְּדַרְכָּן לְהִתְנַפֵּץ אֶל מִגְדַּלּוֹר
אִי הַוַּדָּאוּת....

המשורר מנסה להגיע לפשרה על מוסכמות. אולם, הוא אינו בוחל מלהביע דעתו האישית הישירה בלא כל צורך לטפס על מוטיב 'כוכביות' כלשהו ומביע הסתייגותו ועמדתו כנגד הדוגלים להנציח למדנותם בתחום. כך ראינו בשיר בעמ' 17 אשר בו הכוכב היחיד הוא בעצם רק נורת החשמל שבתקרת החדר.

בכך הוא פוסק את פסיקתו החד משמעית.

גם אם חשבנו להרף עין כי יצירותיו נוטות לכיוון כתיבה צינית... הנה חרף הנחרצות שבאמרותיו, לא ניתן להתעלם מאפיוני כתיבתו הלירית-קלאסית על אף כל הנאמר לעיל (ראה עמ' 13):
כְּשֶׁיָּצָא תִּינוֹקֵךְ מִבִּטְנֵךְ
נִגְּנוּ כָּל כְּלֵי הַקֶּשֶׁת
אֶת סִימְפוֹנְיַת הַבְּרִיאָה.

משורר 'ציניקן' במהותו, אינו נוטה להשתמש בדימויים כאלה (ובקובץ שלפנינו, יש כאלה למכביר).

יכולותיו של משורר זה, להביא בקובץ אחד סגנונות כתיבה שונים אשר ניכרת ביניהן זרות מוחלטת (לעיתים עד כדי קוטביות) אינן מרתיעות אותו, שכן הוא מחבר בין הקטבים לשלם מוצק אחד. בכך ייחודיותו של הכותב כנאמר:
הַדְּמָמָה שֶׁמִּסְּבִיבֵנוּ
בּוֹלַעַת אֶת
הָרְעָשִׁים הָאֲמִתִּיִּים.
(עמ' 27)
עוד מוצאים במצע שלפנינו ניסיון חיים עשיר הכולל פרקטיקה נרחבת בהליך החשיבה הקיומית:
צָבַעְתִּי אֶת בֵּיתִי
בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
כְּדֵי לִמְנֹע לִקּוּי חַמָּה.
(עמ' 21)
זו אמירה הֶמְשֵׁכִית (למשפט שהובא בתחילת המאמר). אמירה זו מגדילה את מנוע החיפוש ומובילה לאיתור סממני 'אושר' אפשריים (שחווה הפרט):
...מַעְיָנוֹת שֶׁל עֶדְנָה וָרֹךְ
קָלְחוּ מִיָּדֶיהָ שֶׁל אִמִּי
כְּשֶׁשָּׂמָה עוּגִיּוֹת חַמּוֹת שֶׁאָפְתָה עִם בֹּקֶר
לְתוֹךְ כִּיס הַיַּלְקוּט שֶׁלִּי.
(עמ' 42)
ואחר כך: (בעמ' 43), (ראה פתיחת המאמר הזה), מסכם גלברשטט את נושא המשפחתיות:
חָרַשׁ עֵץ הָיָה אָבִי.
נַגָּר. יְדֵי זָהָב קָרְאוּ לוֹ.
כַּפּוֹת יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת
הֵפִיחוּ רוּחַ חַיִּים
בְּלוּחוֹת הָעֵץ הָאֲרֻכִּים
וְהַמְּצֻלָּקִים.
כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי בַּלֵּילוֹת
עַל מִטַּת הָעֵץ שֶׁעָשָׂה
וּכְשֶׁנַּחְתִּי בַּיָּמִים
עַל הַכֻּרְסָא שֶׁבָּנָה
הָיָה לִי אֶל מִי לְדַבֵּר.

ואולם, אין כאן כדי להצביע על היסחפות יתר בעטיפות רוך ועדנה (שאינן בנמצא בשיריו). מסתבר, כי גם החיים של זיווג מושלם אינם ברי קיימא:
... כְּשֶׁנָּחַתְנוּ לְמַטָּה בְּחֻפַּת
הַמִּצְנָח
נָפַלְנוּ לַזְּרוֹעוֹת הַמּוּשָׁטוֹת
שֶׁל מַכָּרֵינוּ, שֶׁאָחֲזוּ בָּנוּ חָזָק.

הֵם תָּבְעוּ חֲתֻנָּה רְגִילָה.

אָכַלְנוּ אִתָּם, רָקַדְנוּ אִתָּם
וְשָׁבַרְנוּ אֶת הַכּוֹס
בִּשְׁבִילָם.

אַחַר כָּךְ אָסַפְנוּ אֶת הַמַּתָּנוֹת
וּפָנִינוּ כָּל אֶחָד לְדַרְכּוֹ.
(עמ' 11)
ודוגמא נוספת להתפוררות הזוגיות היא:
... צָדַקְתְּ.

לֹא הֵבֵאתִי
אֶת כָּל הַמִּצְרָכִים שֶׁבָּרְשִׁימָה.

צָדַקְתִּי.

חֶלְקָם אָזְלוּ
כְּמוֹ הַדֶּבֶק שֶׁנָּמַס מִבֵּינֵינוּ.
(עמ' 13)
החיים הם לא גן של שושנים ונִיצוֹצוֹת שֶׁל אַגָּדָה (כמו שם הספר). אם היו כך בתחילה - הפכו עד מהרה לגיצים שהתפזרו עם הרוח, וכך מסכם היוצר את עקרו של הקובץ:
הָאַגָּדָה
קִירוֹת בֵּיתִי עֲשׂוּיִים
מִקְּרִיסְטָלִים שְׁקוּפִים.

שְׁקוּפִים הֵם, כְּדֵי שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה
יוּכַל לִצְפּוֹת בַּגְּוָנִים
וּבְנֵי הַגְּוָנִים
שֶׁבַּקֶּשֶׁת הָאֱנוֹשִׁית
שֶׁל אַגָּדַת חַיֵּינוּ.

כִּי אָז יוּכְלוּ לְהַבְחִין
בִּי וּבַדְּמֻיּוֹת הַצּוֹעֲדוֹת לְצִדִּי
כְּמוֹ מַרְיוֹנֶטּוֹת
הַמּוּנָעוֹת בְּחוּטִים נִסְתָּרִים
עַל יְדֵי מַלְאַךְ
הַחַיִּים.
(עמ' 51)