מעמקים - הזמן בשירתו של טדרוס הלוי אבולעפיה - מאמר שני
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הזמן בשירתו של טדרוס הלוי אבולעפיה - מאמר שני

אוסנת לוטבק

גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007

השיר הראשון
מבנה השיר
דרכי עיצוב
השיר השני
מבנה השיר
דרכי עיצוב
הערות



העיון בשירים יעשה מן הבחינה הפרספקטיבית שמשמעה בדיקת השיר על רקע מעגלי זמנו ומקומו, ונשתמש בכלי הביקורת החדשים.

השיר הראשון
"אֵין בִטְחוֹנִי רַק עֲלֵי אֵלִי"(1). השיר מופיע בדיואן תחת הנושא: "שיר קודש, עודדות בצר, תקווה ובטחון באדוני"(2). תתקעא (תשצנ).

אין בטחוני רק עלי אלי
אֵין בִטְחוֹנִי רַק עֲלַי אֵלִי / אֵי לִי כְמוֹ אֵל מַחֲסֶה? אֵי לִי?
אִם נִשְחֲתָה דַרְכִי בְרֹב כִּסְלִי / שִׂימִי, יְחִידָתִי, בְאֵל כִּסְלִי
אִם הַזְּמַן נִצָּב כְּצָר מוּלִי / עָרְלַת לְבָבֵך בַּת יְקָר, מוּלִי
אוֹ אִם יְקוֹד אֵש מַעֲנֶה קוֹלִי / לָאֵל בְ"שָא, נָא" אשְׂאָה קוֹלִי
אוֹ שַׁח יְקָר שִׂיאִי בְרֹב מַעְלִי / חֶסֶד אֲדֹנָי מִשְאוֹל מַעְלִי.


מבנה השיר
שיר בן 5 בתים, חרוז מבריח לִי.
הז'אנר: עירוב של קודש וחול.
לפי הקריאה הקונבנציונאלית המשורר מתאר את ה"זמן" הניצב מולו "אִם הזמן נִצָּב כְּצָר מוּלִי" (בית 3 בדלת), אותה ישות אלגורית אימתנית ניצבת כנגדו ומשבשת את דרכו ככוח חיצוני.

באמצעות קריאה שנייה בדלת של הבית השני מתאר המשורר את דרכו שהושחתה בגלל כסילתו "אִם נִשְחֲתָה דַרְכִּי בְרֹב כִּסְלִי", ובהקבלה בבית 3 בדלת- הוא מתאר את הזמן הניצב מולו, על פי קריאה זו, ה"זמן", שהוא מטאפורה לכח פנימי, הוא היצר הרע הניצב נגד כוונת לבו של המשורר (3). קריאה כזו מתאפשרת ורצויה בשירים שעיקרם יסודות של שירה דתית או של דין וחשבון פנימי כמו שירנו (4).

דרכי עיצוב
בקריאה השנייה מצוירים היצר הרע וחולשת הנפש באמצעות מטאפורה שהוצאה מהקשרה הערבי הקונבנציונאלי כדי לשמש את המשורר בשירתו האישית הדתית בשיח האינטימי עם אלוקיו.

דימוי: בית ג' "אִם הַזְּמַן נִצָּב כצר מוּלִי".

צימוד שלם: במכתם זה צמודים שלמים בין סוף הדלתות והסוגרים:
בית ב' - בדלת- כִּסְלִי = סכלות, בסוגר - כִּסְלִי = בטחון.
בית ג' - בדלת - מוּלִי = נגדי, בסוגר - מוּלִי = כרתי.
בית ד' - בדלת - קוֹלִי = שורף אותי, בסוגר - קוֹלִי = קול.
בית ה' - בדלת - מַעְלִי = חטאי; בסוגר - מַעְלִי = מעלה אותי.

צמוד מורכב: בבית א' - אי לי, איפה יש לי - אלי אי לי.
השיר בנוי, כאמור, מחמישה בתים: בתפארת הפתיחה כלולה ההצהרה של המשורר שביטחונו רק באל ובשאלה רטורית בסוגר על דרך החזרה הוא מדגיש "אֵי לִי כְמוֹ אֵל מַחֲסֶה? אֵי לִי?
בסוגר של בית ב': "שִמִי יְחִידָתִי, בְאֵל כִּסְלִי" - "יחידה" – נפשי, נשמתי שיבוץ מתהילים כ"ב, כא'. הדיאלוג הפנימי נטול מן השירה הדתית, פניית הדובר בשיר לנפשו כדרך הרשויות. כמו כן בולטת התבנית האנאפורית בדלתות של 4 הבתים הבאים בהם כלולים אזכורים לחטאי המשורר, והסוגרים כוללים דרכי פעולה לתיקון המצב ולצפיית עזרה מהאל.

לדוגמה:
בית 4: או.../ לָאֵל בְּ"שָא נָא" אֶשְּאָה קוֹלִי.
בית 5: או.../ חֶסֶד אֲדֹנָי מִשְאוֹל מַעְלִי.
בסוגר של בית 4 בפניה של המשורר לאל משולב גם המוטיב המאפיין את טדרוס הלוי: תפיסת השיר כתפילה אישית, כחלק מהדו-שיח שהוא מנהל עם אלוקים.
הסוגר של בית 5, שחותם את השיר, מחזירנו לפתיח של השיר הצהרת הביטחון של המשורר באל והצפייה ממנו לעזרה בתגובה.



השיר השני
"אֱלֹהַי, מַלְּטֵנִי, מַלְּטֵנִי!" (5). השיר מופיע בדיואן תחת הנושא: שיר קודש, אל האלוהים (6). א-נד (תרפט).

אלהי, מלטני, מלטני!
אֱלֹהַי, מַלְּטֵנִי, מַלְּטֵנִי! / וּמִכָּל- צָר וּמִקְרֶה פַלְּטֵנִי
וְאַל תָּבוֹא בְדִין עִמִי, וּבוֹא נָא / בְּמִדַּת רַחֲמִים עֵת תִּשְפְּטֵנִי
אֲנִי ערֹם וְעֶרְיָה מֵחֲסָדִים / בְּמַעְטֵה רַחֲמֶיךָ הַעֲטֵנִי
רְאֵה נָא, יָהּ, הֲכִי כַמָה פְעָמִים / הֲמָמַנִי זְמַן וַיְמוֹטְטֵנִי
תְּנָה לִי צִיץ וְאַגְבִיהַּ לְרוֹם עוּף / וְאַל נָא עוֹד זְמַן רַע יִמְרְטֵנִי
וְהַבֵּט כִּי סְבָבוּנִי כְלָבִים / "אֱלֹהַי, מַלְּטֵנִי, מַלְּטֵנִי".


מבנה השיר
שיר בן 6 בתים, חרוז מבריח- טֵנִי.
ז'אנר: עירוב של קודש וחול.

בשירי טדרוס היטשטשה ההבחנה בין שירי קודש לשירי חול. לפיכך אין הוא מנוע מלשבץ את ה"זמן" בשירים, שבהם הוא מתאר יחס קרוב במיוחד לאל. המשורר פורץ אפילו את ההפרדה המסורתית – ה"זמן" והאל דרים בשירה הסובייקטיבית שלו בכפיפה אחת ואינם מופרדים. המיוחד בכך הוא שהמשורר מעמיד זה מול זה את שני היסודות התקיפים ביותר שהוא מכיר: מצד אחד האל הכל יכול, נוצֵר האדם וגואלו, המסמל את העולם בר המשמעות השרוי תחת השגחתו, ומן הצד האחר את כוחות הגורל הבלתי רציונאלי המתאכזר אל האדם ללא דין מוסרי. שני היסודות האלה שאינם מתחברים בשום תמונה מסורתית, מתמזגים בתפיסתו של טדרוס לתמונת עולם אינטגראטיבית, והמשורר הוא היוצא נשכר ממזיגה זו, כל אימת שה"זמן" מתנכל לו, הוא פונה אל האל ומצפה לעזרתו" (7).

מהקונבנציה ה"זמן" מופיע בשיר כגורם מתנכל למשורר:
בית 4 בסוגר: "הֲמָמַנִי זְמַן וַיְמוֹטְטֵנִי".
בית 5 בסוגר: "וְאַל נָא עוֹד זְמַן רַע יִמְרְטֵנִי".
המשורר מגייס את האל למלחמה ב"זמן" המתנכל לו אישית.
בית 1: אֲלֹהַי, מַלְּטֵנִי, מַלְּטֵנִי / וּמִכָּל צָר וּמִקְרֶה פַלְּטֵנִי.
בית 5: תְּנָה לִי צִיץ וְאַגְבִּיהַּ לְרוֹם עוּף / וְאַל נָא עוֹד זְמַן רַע יִמְרְטֵנִי.
יש כאן פנייה ישירה אל האל ותקווה אישית להטבת המצב.

דרכי עיצוב
הפתיח והסיום האחידים יוצרים מסגרת.בתוך המסגרת הזו מפרט הדובר בשיר את ציפיותיו ואת מצוקותיו. ילין בספרו מגדיר מסגרת זו: "אחרית כראשית, או, כמבטא התֶּכני: נְעֹץ סופו בראשו. החזרה בסוף השיר על תחילתו היא אחד הקישוטים היפים של השירה. המשורר בהתפעלותו מבריח את קצה השיר האחד עם קצהו השני, כאילו הרעיון המרכזי של השיר כולו הוא מאמר זה החוזר וכל מה שבין שני הקצוות הוא רק "פרושו" הנובע ממנו" (8).

צור מגדיר מסגרת זו "כסיגור פואטי" שיוצר לא רק הפסקה נאותה של הצפייה להמשך, כי אם גם תחושה שהשיר נסגר ב"קליק, כמו קופסה", וזו יוצרת תחושה ברורה של הבדלה פרצפטואלית בין השיר לבין מה שלאחריו. נוסף על כך הסיגור הפואטי מהווה נקודה שממנה ניתן להשקיף על השיר כולו, ולראות את כל רצף השורות כאילו הן הובילו לקראת השורה האחרונה; בכך מוגברת תחושת האחדות של השיר (9).

בשלושת הבתים הראשונים מפורטות בקשותיו של המשורר שהאל יעזור לו.
בבית 1: מילת הפתיחה הפנייה לאל – "אֱלֹהַי" ולאחר מכן המצוקה שהוא שרוי בה מבוטאת באמצעות הפעלים "מַלְּטֵנִי, מַלְּטֵנִי" – ע"ד החזרה, בסוגר – פַלְּטֵנִי. וכן צמוד שונה אות – מַלְּטֵנִי- פַלְּטֵנִי.

בבית 2: "וְאַל תָּבוֹא בְדִין עִמִּי, וּבוֹא נָא / בְּמִידַּת רַחֲמִים עֵת תִּשְפְּטֵנִי". בדלת יש ארמז מקראי מספר תהילים קמ"ג, 2 "ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי" – בשירנו יש שינוי בדין. "אַל תָּבוֹא" מול "בוֹא נָא" כשמילת הקריאה "נָא" משמשת לבקשה. בדלת יש שימוש במילה "בדין" שיוצרת אווירה של משפט ואכן בסוגר של בית זה המשורר מבקש שבשעת המשפט האל ישפטנו במידת הרחמים.

בבית 3: "אֲנִי ערֹם וְעֶרְיָה מֵחֲסָדִים / בְּמַעְטֵה רַחֲמֶיךָ הַעֲטֵנִי".
ערם ועריה- חיזוק התואר, והוא לשון נופל על לשון. ביטוי זה מופיע פעמים בספר יחזקאל בפרק ט"ז בפסוק ז': "...ואת עֵרֹם וְעֶרֵיָה", ובפסוק כ"ב: "...בהיותך עֵרֹם וְעֶרֵיָה...". ביטוי זה קשור לציור האלגורי לברית האל עם בני ישראל, בגידת העם ותשובתו – הביטוי לקוח מהקשר לאומי.
בשירנו טדרוס מצהיר "אני ערֹם וְעֶרְיָה מֵחֲסָדִים" – מרחיב את הביטוי למטאפורה ובסוגר של הבית הוא מבקש מהאל בתגובה ש"יעטפהו" ו"יכסהו" ברחמיו.

בית זה מתקשר לבית הקודם בקשר של הרחבה, כי בבית הקודם ביקש המשורר מידת רחמים במשפט ובבית ג' בדלת פירט את הסיבה. המשורר עומד מול האל בלא "לבוש" – בלי הגנה.

בבית 4: באה תחינתו של הדובר בשיר בתמציתה – כאן מופיעות סמוכות זו לזו פנייתו של המשורר לאלוקים "רְאֵה נָא, יָהּ... (בדלת), ותלונתו על פועלו של הזמן כנגדו "הממני זְמַן וימוטטני (בסוגר). שימוש בשני פעלים המדגישים את פעולותיו של הזמן המתאנה למשורר. לכן מבקש המשורר מהאל בתגובה, בבית 5, שייתן לו כנפיים לעוף, שימוש במטאפורה, הרצון להתקרב לאל, כדי שה"זמן הרע" לא יפגע בו.

המשורר בוחר בפועל "יִמְרְטֵנִי" (בית 5 בסוגר), לדעתי, כדי להתקשר לרעיון המטפורי שבדלת שם ביקש המשורר מהאל ציץ – כנפיים לעוף גבוה, כדי שה"זמן הרע" לא יוכל עוד ל"מרוט את נוצות כנפיו" – להתנכל לו.
המילה "צִיץ" לקוחה מספר ירמיהו פרק מ"ח, 9: "תנו ציץ למואב...".

בתפארת הסיום בדלת מבקש המשורר "וְהַבֵּט כִּי סְבָבוּנִי כְלָבִים" שיבוץ מספר תהלים פרק כ"ב 17: "כִי סְבָבוּנִי כְלָבִים..." – בכינוי "כלבים", קורא המשורר למשרתיהם עושי דברם של האויבים. במזמור כ"ב בתהלים כורע המשורר תחת סבל עינויי הגוף והנפש ורדיפות אוייבים אכזריים והוא זועק לעזרת אלוקיו. גם בשירנו פירט המשורר את מעללי ה"זמן" המתעלל בו, וזועק בסיום "סְבָבוּנִי כְלָבִים" – יתכן והשתמש במלה כלבים, כי הכלב במסורת ישראל הוא חיה המתקשרת לטרף ולטמא. ובסוגר של בית זה הוא חוזר לפתיח "אֱלֹהַי, מַלְּטֵנִי, מַלְּטֵנִי". והפתיח והסיום האחידים יוצרים מסגרת לשיר וכפי שראינו בתוך המסגרת הזו פירט הדובר בשיר את צפיותיו ואת מצוקותיו.

בשיר זה, לדעתי, חסר העומק החווייתי של ההתקדשות הדתית. בשירים רבים ניתן לראות ששם ה' מופיע אצל טדרוס בהקשר של פעילות הדדית: המשורר יעבוד את שם ה'-ה' יברך אותו- המשורר יודה לו (10). בשירנו, לדעתי, בולטת יותר הזעקה לעזרה ופחות הפעילות ההדדית. בבית 5 בדלת ניתן, כביכול, לראות את בקשת המשורר ל"כנפיים" כדי להגביה עוף לשמים, להתקרב אל האל ולא להיפגע עוד מה"זמן הרע".

נראה איפוא שאין לפנינו שיר דתי במובן הקלאסי של המונח, אלא שיר אופייני לטדרוס הפונה אל האל בענייניו האישיים.


הערות
1. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק שני, כרך ב', עמ' 197-196.
2. שם, עמ' 189.
3. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 82.
4. שם, עמ' 83.
5. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק שני, כרך ב', עמ' 221.
6. שם, עמ' 215.
7. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 76-74.
8. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק שני, כרך ב', במבוא עמ' XXIX.
9. צור, ראובן, "בעת חשק יעירני" מאת אבן כ'לפון", מחקרי ירושלים בספרות עברית, י'-יא', אסופת מאמרים לזכר דן פגיס, חלק שני, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ח, עמ' 688.
10. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 170-169.