מעמקים - גאולה מתחדשת בכל יום
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

גאולה מתחדשת בכל יום
פסח בסיפור החסידי

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007

הצופה, י"ד בניסן תשס"ז 2.4.2007

נסיעה זו של הבעש"ט לארץ ישראל, כפי שמעיד עליה הסיפור, התרחשה סמוך לחג הפסח. ננסה לבדוק את הקשר שבין ציון זמן ריאליסטי זה לעלילת הסיפור. נבחן כיצד נושא מסירות הנפש שמאפיינת את הנהגת עם ישראל בראשית התהוותו באה לידי ביטוי בסיפור החסידי.

הבעש"ט ז"ל בסטאמביל[1]
נודע לכל ומפורסם הנסיעה מהבעש"ט ז"ל לארץ הקדושה, כי רצה לראות את עצמו עם הרב הקדוש בעל ספר אור החיים. ומן השמים עכבוהו והיה לו צרות גדולות בדרך, עד שפעם אחת נעצב וסר רוחו הקדושה ממנו מרוב התלאה ועמל הדרך כנודע לכל, כי לפעמים יפול הצדיק ממדרגתו הגדולה מפאת חסרון השמחה אצלו, אז בטל ממנו הרגשת האהבה והיראה ממנו. ולכן מגודל התלאה והצרות אשר מצאתהו בדרך נסתלק ממנו כל המדרגות הגדולות אשר היה לו מני אז.

ויאמר הבעש"ט ז"ל: "ומה לעשות? אעבוד את הבורא עולם יתברך שמו כשאר בני האדם פשוטים".

והיה לו אתו ספר תהילים אחד, מה שלקח מעיזבון הרב הקדוש ר' אדם בעש"ט ז"ל. ויהי כל ימי הנסיעה בספינה אמר שירות ותשבחות בספר תהילים כמו אדם פשוט עד בואו לסטאמבול עם בתו הצדקת המפורסמת מרת אדל, אם הבנים האחים הקדושים המפורסמים מורנו הרב אפרים מסדילקב ז"ל בעל המחבר ספר "דגל מחנה אפרים" והרב הקדוש ר' ברוך ממעזיביז ז"ל.

ויהי כבואם לסטאמבול בצר ובמצוק באין לחם ושמלה, והימים ימי ניסן איזה ימים קודם החג הקדוש חג הפסח. מה עשה הרב הבעש"ט ז"ל? הלך לבית המדרש אחד דשם ושם היה דירתו ולמד והתפלל בקטנות המוחין.

ויהי כשני ימים קודם החג, הלכה הצדקת מרת אדל עם חלוק אחד אל הנהר, לשטוף אותה ולכבסה על החג ליתן לאביה הקדוש בחג. ותזכור את מעמדה ואת מעמד אביה, איך הם ריקים מכל בלי לחם ושמלה, כי אין להם לא מצות שמורה ולא יין לארבע כוסות וכל הצטרכות. ותקטן עוד זאת בעיניה בראותה כי סר רוח אביה ממנו, כי הוא בקטנות שוכב בבית המדרש כאחד העם ורוח הקדושה וכל המדרגות הגדולות שהיה לו נסתלקו ממנו. זאת היה לה לצער גדול מאוד ותבכה מאוד על יד הנהר ודמעות רבות ירדו מעיניה באין הפוגות.

אז הלך על ספינה אחת גביר אחד גדול מאוד, וראה הצדקת ההיא בוכה. לא ידעה, אך רחמיו נכמרו עליה בראותה כי עיניה נזלו דמעות לרבבות.

וישאל אותה: "בתי, מה זה תבכה?"

ותאמר: "מה תושיע לי אם תדע?!

ויאמר לה עוד הפעם: "אולי אוכל להושיעך, הגד נא לי".

ותספר לו, כי יש לה אב אחד קדוש, ותספר כל המוצאות אותם.

ויאמר הגביר: "בתי, מהר נא אל אביך וקרא אותו אלי, ויהי אתי בבית מלחמי יאכל ומייני ישתה". ויסמן לה המקום והבית אשר תבוא שמה.

ותמהר הצדקת אל אביה ותאמר לו כל הדברים, כי גביר אחד מבקשהו על ימי החג להיות אתו. וילך אליו בערב פסח אחר תפילת המנחה, בזמן מנחה קטנה. ויהי אך כדרוך הבעש"ט על מפתן היכל הגביר ובראותו יפוי הבית וכל מכוניו עם הכלים היפים והנחמדים אשר עמדו שם, נתמלא בשמחה למאוד ורחב ואור פניו שב אליו.

ויקחהו הגביר אל חדר אחד שהיה יפה עד מאוד, ושמה כבדוהו עם כוס יין, ואחר כך עוד כוס אחד מפני הטעם שאמרו חז"ל: "פורתא (מסעד) סעיד וטובא מגריר גריר". [2]

ויהי כאשר שתה הבעש"ט ז"ל היין, אז היין שימח את לבבו ורוחו שב אליו, וכל המדרגות הגדולות שנסתלקו ממנו בעת נפילת המוחין מהדאגה והתלאה חזרו עתה אליו כבראשונה.

ויאמר הבעש"ט ז"ל: "אשכב מעט ואנוח, למען נוכל לספר ביציאת מצרים בלילה ההוא בלי רפיון".

וישכב ויישן וירדם. וכמו שעה עשירית בלילה הגביר היה ממתין על הבעש"ט ולא התחיל לעשות הסדר זולתו, ויאמר הגביר: "מה זה היה לאורח הזה? אלך ואראה מה הוא עושה".

ויקח נר בידו ויבט בפניו. וירא, כי האורח ההוא ישן ושתי עיניו דמעות כנהר יזולון, ותהי לפלא בעיניו מאוד. ויעמוד שם מעט להביט ולראות מה תהיה סוף דבר. וירא, כי בכל רגע ורגע נהפך לאיש אחר והדמעות ירדו מאין הפוגות, עד כמעט עיניו יצאו מחוריהן, ואז הרים קול וייקץ.

וירחץ הבעש"ט ז"ל פניו וידיו ויתפלל ערבית. ויקם וילך אל השולחן ויספר ביציאת מצרים עד תומו בהתלהבות גדול כדרכו בקודש, עד כי ירא הגביר מהביט אל פניו בראותו, כי איש אלוקים קדוש ונורא הוא. ויהי כאשר סיימו לאור הבוקר לספר ביציאת מצרים, וישאל הגביר את הבעש"ט ז"ל:

"מה היה בעת שהיה ישן, כי דמעות נזלו עיניו שלא כדרך הטבע, כי אם כשתי צינורות מים. ובהקיצו הרים קול וכמעט נפשו יצאה בדברו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. ויאמר הבעש"ט ז"ל:

"היה לי אז עלית נשמה ושמעתי גזירה גדולה שנגזרה על אחינו בני ישראל בעיר, לגרשם מפה ולהרוג ולהשמיד ולייסרם בלי חמלה. ובכיתי מאוד במר נפשי לבטל הגירה הרעה ולא שמעו אלי. אז קבלתי עלי למסור נפשי לה' בשביל אחינו בני ישראל שלא ימותו ולא ילכו נדחים מפני צר ואוייב. ואז קודם הקיצי מסרתי נפשי וכמעט יצאה נפשי. אז נתעורר רחמנות גדול למעלה וביטלו הגזירה גם בעבור שמסרתי נפשי בשביל אהבת ישראל נתנו לי נפשי בחזרה במתנה. ואיקץ. ואחר התפילה תתגלה הדבר ותדע קושט דברי אמת את אשר אספר לך".

ויהי בבוקר בעת התפילה לא באו להתפלל שני גבירים גדולים אשר התפללו שמה תמיד ערב ובוקר. ויהי כאשר אחרו לבוא עד כי עבר זמן התפילה, ויתפללו כל העם זולתם. ואחר כי השלימו התפילה באו שני הגבירים ויאמרו: "יום טוב! שלום! שלום לנו ולכל ישראל! "

וישאלו העם מה זה חדש, כי לא באו אל מועד התפילה? ויענו:

"כמעט קט נגרשו כל היהודים מעירנו. ותהילה לאל יתברך כי בטל הגזירה רעה רחמנא ליצלן". ויספרו כל המוצאות אותם, וכי רחמי השם יתברך גברה מאוד עליהם, כי מצאו חן בעיני אם המלך, והיא היתה להם למליץ אצל המלך, ויעביר את רעת שר אחד שונא היהודים, אשר כתב לגרשם ולהומם ולייסרם. ותהי להיפך כי שילם גמולו בראשו ויצו להביאו במאסר תחת אשר חפץ לשפוך דם נקיים.

ונתגלה אז הבעש"ט ז"ל. והשם יתברך יושיענו מכל צר ואוייב וינקום נקמתינו וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

סביב שלוש דמויות דומיננטיות נעה עלילת הסיפור. הבעש"ט, בתו אדל והגביר.

הבעש"ט מייסד החסידות, שדמותו המופלאה האירה את עמנו הנדכא והמעונה בגלות הארוכה רווית הצרות והעלילות הקשות, מוסר נפשו כדי להגיע לארץ ישראל. תלאות הדרך גורמות לירידתו הרוחנית. לא עוד ראייה למרחקים, לא עוד תפילה ולימוד מתוך גדלות המוחין ולא עוד שמחה שבלב כפי שהטביע בעבודת ה'. הוא מקבל על עצמו לעבוד את ה' כיהודי פשוט לקרוא בספר תהילים שקיבל מר' אדם. [3]

עם כניסתו לביתו העשיר של הגביר משתנה מצב רוחו. הדבר תמוה. ייתכן שהבעש"ט בכוח הראייה המפורסם שלו וביכולתו לחדור למהות העצמים שבעולם, חש באור האמיתי והטהור ששורר בבית הגביר, והדבר מעורר בנפשו שמחה ומאור פנים. הוא הולך לנוח כדי שיוכל לספר את יציאת מצרים בעירות. מראה פניו כשישן היה מוזר ומפתיע. שתי עיניו דמעו כנהר. בכל רגע הדמעות התחזקו עד שכמעט יצאו העיניים מחוריהן. ואז הקיץ הבעש"ט והתחיל לערוך את הסדר.

הפסוק המרכזי בהגדת ליל הסדר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[4] מתממש בסיפור יציאת מצרים על ידי הבעש"ט. הוא ממחיש בפני הגביר את התחושה הזו עד: "כי ירא הגביר מהביט אל פניו בראותו כי איש אלוקים קדוש ונורא הוא".

הבעש"ט מלמד אותנו שיש לספר את סיפור יציאת מצרים במסירות נפש, בהתלהבות ובשמחת הלב.

זוהי הדרך לבטא את אסירות התודה על כל הטוב שהרעיף ה' על עמו ביציאת מצרים, במתן תורה, בארבעים שנות הנידודים במדבר ובהכנסתם לארץ ישראל. ואף שהפנמתם האירועים ההיסטוריים נעשית בכל בית יהודי במשך כל השנה הרי בליל הסדר יש לחוש את הדברים עד כדי התחברות רוחנית למקור השפע האלוקי. התחברות זו משפיעה על הרעפתם היום יומיים של הניסים על היחיד ועל הכלל.[5]

הבעש"ט מגיע לדרגה אקסטאטית[6] רוחנית גבוהה לא רק בזמן עירותו בליל הסדר אלא אף בשנתו. מתשובתו לגביר התמה, אנו מבינים את פשר הדמעות שזלגו מעיניו בשנתו.

היתה לו עליית נשמה לשמים ושם שמע על הגזירה הקשה שנגזרה על בני ישראל בעיר זו. הוא בכה וניסה לבטלה, אולם לא הצליח. רק כשהיה מוכן למסור את נפשו עבור עמו נתעוררו רחמי שמים. בזכות מסירות הנפש שלו עבור עם ישראל החזירו לו את נפשו במתנה והגזירה בוטלה.

גם התנהגותה של בת אדל מעידה על מסירות גדולה לאביה. היא נלווית אליו למסעו המפרך. מצבם העגום לפני חג הפסח, ללא מצות שמורות וללא יין לארבע כוסות וכן מצבו הרוחני הירוד של אביה ממלאים אותה צער. היא בוכה מאוד תוך כיבוס בגדי אביה בנהר. בכייה הוא שמעורר את רחמנותו של הגביר, הדמות השלישית שמתאפיין בקיום מצוות הכנסת אורחים בהידור וברוחב לב. בזכות מסירות נפש זו הוא סייע לבעש"ט לחזור למצבו הרוחני הגבוה, וכך היה גם הוא שותף ישיר להצלת בני עירו.

שני הגבירים הנוספים בסיפור משמשים שתדלנים עבור קהילתם ומוצאים חן בעיני אם המלך.

אף היא שותפה בהמלצותיה למלך לביטול רעת השר שונא היהודים ולעונש שקיבל.

ראינו שמסירות הנפש לקיום מצוות כמו: עלייה לארץ ישראל, כיבוד הורים, הכנסת אורחים, סיכול עצת הרשע ומוכנות למסור ממש את הנפש עבור הצלת יהודים היא המאפיינת את גיבורי הסיפור.

מסירות נפש היתה גם מבחנם של מנהיגי עם ישראל לדורותיו.

למשל: בחירתו של משה רבינו להנהיג את עמו ולהוציאם ממצרים נבעה אף היא מעמידה במבחן של מסירות נפש לעמו בתחילת דרכו, [7] ובהמשך לאחר חטא העגל נחשפת מסירות הנפש שלו בכל עוצמתה. הוא עומד ומתחנן להצלת עמו ומעלה טיעונים הגיוניים בפני בורא עולם ובלבד שיסלח להם.[8]

מסירות הנפש של הבעש"ט כפי שמתבטאת בסיפור היא הפנמה ישירה של דמותו החינוכית של משה רבנו. אצל הבעש"ט הבכי והצער על עמו הם כלי שכנועו, וכשהם אינם מצליחים לשנות את הגזירה הוא כמשה מוכן למסור את נפשו בעבור הצלת הקהילה באיסטאנבול.[9]

הסיפור החסידי מהווה תשקיף להווית חיים של מודעות מתמדת לנוכחות העבר בחיי הצדיקים. אירועים היסטוריים כמו יציאת מצרים ואסירות תודה לבורא עולם הופכים לתודעה מכוננת יום יומית. בזה ייחודו וכוחו של הסיפור החסידי בהבלטת ערכי אמונה ומוסר חברתי שרלוונטיים גם לדורנו. הסיפור שראינו ממחיש את האקטואליות של דברי ההגדה בליל הסדר: "והיא שעמדה לאבותינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". אמונתנו היא שהקב"ה מציל אותנו מיד שונאינו בכל דור, אולם התנאי הראשוני לכך הוא שנחשוף בהתנהגותנו עוצמות רוחניות, צער, בכי ומסירות נפש עבור הזולת.

הערות:
[1] מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים, בעריכת גדליה נגאל, הוצאת ירון גולן, ירושלים תשנ"א, עמ' 30 - 31.
[2] ברכות לה, ע"ב : הרבה מגרה, מעט משביע.
[3] הרב ר' אדם בעל שם מסר את כתביו שהם רזי תורה דרך בנו שצריך היה לחפש את הבעש"ט ר' ישראל בן אליעזר ולמסרם לו. ראה: שבחי הבעש"ט , מהדורת אברהם רובינשטיין, ראובן מס, ירושלים תשנ"ב, עמ' 41 - 44; חנא שמרוק," הסיפורים על ר' אדם בעל שם", בתוך: ספרות יידיש בפולין, ירושלים תשמ"א, עמ' 119 - 146.
[4] פסחים קטו, ע"ב.
[5] ר' יהודה אריה ליב, שפת אמת על התורה והמועדים, המכון התורני ישיבת אור עציון, תשנ"ט, עמ' 228. ע' ב: לדבריו, גאולת מצרים מתחדשת בכל יום.
[6] האקסטאטיות היא אחד המאפיינים העיקריים של הסיפור החסידי. זוהי הדרגה הרוחנית הגבוהה אליה מגיע גיבור הסיפור.ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ח, עמ' 37.
[7] שמות ב, יא: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ... ויך את המצרי ויטמנהו בחול"; שמות ב,
טז: "ויבואו הרועים ויגרשום , ויקם משה ויושיען וישק את צאנם".
[8] שמות, לב.
[9] שמות לב, לב: "ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".