מעמקים - מראה מול פנינו
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מראה מול פנינו
על 'מישהו לרוץ אתו' לדוד גרוסמן

ד"ר שושנה חלואני

גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007

בספרו הקלאסי מראה לנו גרוסמן את דמות דיוקנה של החברה הישראלית העכשווית הפוסטמודרנית.

דרך מסעה של תמר להצלת אחיה שי המכור לסמים, ולהוצאתו משאול התופת של מעון פסח בית הלוי, בו הוא ספק דייר ובעיקר אסיר, מתגלה פרצופה המכוער, הניהיליסטי, הפוסטמודרני של החברה הישראלית העכשווית. תכניה של העיתונות הישראלית העכשווית מדגימים ישירות מה שנאמר ישירות או בעקיפין ברומן. הכל מצוי בתהליך של פירוק במקרה הרע או של טשטוש, במקרה הטוב. החל מהתפוררות הזהות האנושית של הפרט, אל טשטוש הזהות המינית, דרך. התפוררות המשפחה והחברה, וכלה בפשיטת רגל של האתוס הציוני.

האנושיות מתפרקת או מתפוררת לכיוונים שונים. שי, אחי תמר, והחוסים האחרים במעון פסח, הצורכים?מכורים לסמים, מייצגים את התפוררות יצר החיות, או רצון החיים הזקוק לתדלוק יומיומי על ידי הסם ואובדן העתיד בשל חיי ריקנות חסרי מטרה וחום אנושי. שי מתואר כ "ישיש בן שמונה-עשרה" ותמר "החלה לספוג לתוכה את עליבותו" (239), והיא מקבלת עיצה משלי: "רק אל תתאהבי בו, תזכרי: הוא כבר גמור. קבוע בהדלקה. בקושי חי" (252). "כל-כך רזה וירוד. כמו העתק דהוי של עצמו" (163), "גבוה מאד ודק ומתנודד כמו קנה ברוח" (167). וזאת למרות היותו: "נוגן טוב מאוד, טוב מאוד. זה פאגאניני לבד אמר” (197) דברי הנער הרוסי המסומם בעצמו. פסח מייצג את התפוררות הפן האנושי- מוסרי, תוך הפיכת האדם לחיה אנושית שכל תכליתה הוא בתאוות בצע, כאשר כל האמצעים כשרים, ללא עכבות מוסריות (מה שהופך את שמו לאירוני כל- כך). לאורך הרומן "זוכים" פסח ואנשיו לכינויי או לדימויי חיות. "הבולדוגים" כלבי שמירה טורפים הם אנשיו. ובעיני תמר במפגש הראשון: "תמר הופנטה אל הזרת עם ציפורן העיט הארוכה" "ומשהו שנראה כמו שן ארוכה של חיה" (125). ואילו אמו הזקנה של פסח הלופתת את ידה של תמר בכוח בלתי צפוי, מתוארת כ"המכשפה בודקת אם גרטל כבר שמנה דיה", (118), ו"כמו עכביש שמן נראתה לה, עכביש שמלפף במהירות את קוריו סביב הנמלה שהיא" (121). הורי תמר מייצגים התפוררות הפן הרגשי. עיקר חייהם הוא יצוג הפוזה החיצונית, החברתית\ מצליחנית הנכונה, החשובה לגבי דידם יותר ממצוקתו הנוראה של בנם. כששי נעלם אין הם טורחים לחפשו, והאב פוסק בטון אכזרי ומעונה גם יחד כי: "החיים נמשכים, נקודה" (239). ותמר חושבת: "שהם פשוט נהיו חלולים ומשותקים לנוכח האסון שקרה להם, שהיה כמו כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה" ( 45).

התפוררות הזהות האישית-אנושית מלווה בטשטוש הזהות המינית. שרשרת של טעויות בזיהוי המיני מופיעה לאורך הרומן, זכר נחשב לנקבה ולהיפך, חבר נחשב לאח ואח לחבר. שי סבור בתחילה שדינקה הכלבה היא כלב: "היו גם רגעים שאסף נהנה לדמות שהם צוות, הוא וכלבו, ברית גברית דוממת, וכעת- כעת זה נראה לו עוד יותר משונה שהוא רץ ככה אחרי כלבה" (15). תמר בתחילת הרומן מגלחת את שערותיה הארוכות, היינו מטשטשת את נשיותה כדי לגאול את אחיה. דווקא לשי יש שיער ארוך: "תראי את שער הדבש הארוך שלו נופל לו על הלחי" (71), ולפסח יש צמה ארוכה. אבי תמר אומר: "לדבר איתך זה כמו לדבר עם גבר", והיא ידעה שמפיו זו המחמאה הכי גדולה"(136). גם שי פונה אליה בלשון זכר, ואילו הערסים פונים לאסף בלשון נקבה. הטשטוש המיני מקבל ארומה ארוטית קלה של גילוי עריות, או של תסביך אדיפלי. איש הפיצה שואל את אסף אם תמר היא: "אחותו או חברה שלו" (14), ובהמשך: " אחותך, היא שמה את זה על הסבל". בבית פסח סבורים כי בין תמר לבין שי יש משהו, ופסח אומר: "מה יש, תחייכו קצת, הקהל אוהב לראות זוג מאוהב!"( 259). אף כי במהלך הרומן עוברת תמר מאהבת אח אל אהבת גבר (בדומה לאנטיגונה), עדיין גם בסיום הרומן נותר הטשטוש בעינו "העיניים שלה לא הרפו מאסף, כאילו היה אסף מתנה עצומה שהגיעה אליה במפתיע" (320). אסף נותר ספק חבר, ספק אח שכן אסף הוא מתנה, כלומר שי. דוגמא נוספת היא אבי אסף ואמו של האב אשר לא יכול היה להינשא כי: "אמו נאחזת בו בציפורניים ממש" (217).

דומני כי הרומן מציע סיבה לטשטוש זה והיא התפוררות המשפחה. הורים אינם הורים, או שהם נעדרים מסיבות טכניות כהורי אסף, או שהם בחזקת נוכחים-נפקדים דרך קבע כהורי תמר ( עם זאת יש לסייג ולטעון כי משפחת אסף מוצגת בכל-זאת כאנטי-תיזה חיובית למשפחת תמר). גם סבים וסבתות נפקדים לחלוטין מהרומן. היעדר מוחלט של שמות משפחה נקשר לעניין זה, כאשר באופן אירוני דווקא לפסח יש שם משפחה ( ועוד איזה! בית הלוי!) כפרודיה אפשרית ל"משפחה" התחליפית שבמעון. ושלי אומרת באירוניה: "ובשישי בערב כולם פה תמיד... כמו כל משפחה גדולה ומאוחדת" (137). כחוט השני עוברת לאורך הרומן תחושת יתמות עזה, המלווה בגעגועים עזים לדמות של אב סמכותית ומחבקת. מה שנותן מענה נוסף, מעבר לאימה שפסח מעורר בהם, להיצמדותם התמוהה של דיירי מעון פסח למעון, למרות ניצולם האכזרי בידי פסח ואנשיו. "כל-כך חזק זה שואב אותך, הוא אמר לה, שי" (132). ושלי: "וכל הילדים הטובים שקצת ברחו מהסינור של אמא'לה. אחר-כך נשארים. ונשארים ונשארים, וגם כשבורחים – בסוף חוזרים. "(135).

הדוגמה העיקרית לתופעת התפוררות המשפחה הינה משפחת תמר, אבל לא רק. כשתמר חושבת על הוריה, היא חושבת עליהם תמיד בגוף שלישי "הם" כביטוי של ריחוקם ממנה, אלמוניותם לגביה או להיותם כספר חתום מבחינתה. מדובר בשני ההורים ובכל אחד מהם בנפרד. המשפחה מתוארת כך "למשפחה הדוקרנית, החומצתית הזאת", ואת תמר שוטף צער על: "השיבוש הגדול וחסר- התקנה של המשפחה הזאת, של ארבעת האנשים הבודדים שהם, ארבעה אנשים שבעולם, איש-איש לנפשו" (239). כשתמר חושבת על דיירי המעון היא מקנאה בהם כי ויתרו על: " הביטחון של בית והורים ומשפחה, שממילא מסתבר שגם הם רק אשליה אחת גדולה, סוג אחר של סמי הזיה מרגיעים, משככי חרדות..." (251). עם אמה באופן מיוחד יש לתמר חשבון ארוך. בת אמורה להיות אמפטית עם האם, להזדהות עימה ולראותה מודל לחיקוי, ומשזה אינו קורה נוצר נתק נורא שאת מחירו משלמת הבת. "מתי היא בכלל היתה שם, היתה ממש... "

(135). ושלי אומרת: "מחקתי אותם טוטאל. את שניהם. מצידי שימותו. אני עכשיו האמא והאבא שלי. (136), (מה שמסביר את שמה). לחסכים משפחתיים אלה יש תחליפים שונים ברומן. פסח ומעונו הם תחליפים גרוטסקיים לבית ולמשפחה עבור נוער השוליים שברח מביתו. לשלי יש תחליף מקורי, היא עצמה תחליף להוריה. ולתמר ישנם תחליפים משלה בדמות ארבע אמהות (כרמז אפשרי לאמהות הקדומות) תמורת אותה אם שאינה מתפקדת: " לאה, הלינה ותיאו, שלוש החברות שלה. שלוש האמהות שלה. "תיאו היא האמא של השכל", "לאה של הלב, והלינה של הקול" (232). ואכן לאה נותנת לתמר מתנת פרדה אמהית: "והשתדלה בכל מאודה להיות החיבוק הטוב והגדול ביותר, האמהי וגם האבהי" (61). ונוכל להוסיף את דינקה הכלבה כאם נוספת (כמה אירוני). דינקה צוברת במהלך הרומן איכויות סמליות שמעבר למהותה הכלבית. יש בה תבונה אנושית, רגש חם ואוהב לו זקוקה תמר ועליו היא מתרפקת. היא אינה יכולה לבצע את מסע הגאולה ללא דינקה. הכלבה נושאת גם משמעויות של גורל, שכן מסעה עם אסף מוליך למפגש הגורלי בין תמר לבין אסף.

כבתגובת שרשרת או כקריסת מגדל קלפים, בעקבות התפוררות המשפחה קורסת גם החברה. ואולי נובע הכל במהופך ומקורו דווקא בקריסת האתוס הציוני, נושא שידובר עליו בהמשך. זירת ההתרחשות העיקרית ברומן היא הרחוב, רחובות ירושלים, ולפיכך הווית הרחוב הינה אחת ממוקדי הרומן. ברומן זה בוחר גרוסמן בירושלים התחתית, בחצר האחורית, בצידי הדרכים, בצידה האפל של ירושלים שכבירת ישראל היא עשויה להיות מטונימיה לחברה הישראלית כולה. צד זה חושף רחוב רווי סכנות, אלימות, תלישות, אדישות וניכור (אף כי יש לסייג ולומר כי יש גם נקודות אור בדמותם של אנשים טובים). "הרחוב הוא זירה של מאבק תמידי, של מלחמת קיום שמתחוללת בו בכל רגע ורגע, מתחת למראית העין הצוהלת, הססגונית והאזרחית, וידעה שכדי לשרוד כאן... ולפעול כמו לוחמת גרילה בשטח בנוי" (116). ובמקום אחר: "העולם כולו רדף אחריהם, העיר היתה שדה- צייד, כל אדם סביבם היה צייד בתחפושת" (281). ואלימות וניכור: "מעולם לא הזדהמה בכל-כך הרבה מילים גסות ובזרות שורטת" (92), "מתחילים להתפזר, עוטים על עצמם מייד בחזרה את קרומי הזרות והאדישות של הרחוב" (76).




ועתה לעילת העילות, מהו הגורם המוליד עולם ניהיליסטי שכזה כפי שמתואר ברומן?על מנת לענות לשאלה עלינו לשים לב לכך כי זירת ההתרחשות, כפי שכבר צוין, היא ירושלים. אומנם ירושלים היא זירת התרחשות ביצירות נוספות של גרוסמן, אולם ברומן זה מקבלת העיר משמעות מיוחדת שאינה אופיינית לה בדרך- כלל. אותה ירושלים כמטונימיה לציון עוברת כאן מהפך. אין היא עוד אותה ציון- ירושלים מוקד השאיפות הדתיות- לאומיות לה כמהו במשך אלפיים שנות גלות, שלה ועליה שר ר' יהודה הלוי את שירי ציון שלו. ירושלים שאנו מוצאים כאן היא עיר של חולין ואף, כאמור, נמוך מזה. היא חסרה סממני קדושה, לאומיות וציונות. ואם ישנם פה ושם סממנים כאלה הם בעלי משמעות פרודית. לפנינו יצירה פוסטמודרנית בהתגלמותה המתארת עולם מפורק כליל מהאתוס או לחילופין מהנרטיב הציוני. הנרטיב הציוני פשט את הרגל. היצירה הפוסטמודרנית מנפצת מיתוסים, היא רואה באידאולוגיות המודרניות מעין סיפורי-על מניפולטיביים שנועדו להעניק למציאות חיינו הכאוטית איזו אשלייה מרגיעה של סדר ותכלית. הדברים אמורים פה ברעיון הציוני ובכל מכלול המשמעויות הנכרכות סביב השמות ציון וירושלים. החשיבה הקולקטיבית- קיבוצית של דור הפלמ"ח פסה מן הארץ, אין יותר "אנחנו" יש רק "אני", איש לנפשו.

כאמור במידה ואיזכורים כאלה אכן מופיעים הם מקבלים משמעות נמוכה ופרודית. בכיכר ציון מוכרים סמים, בגן העצמאות נתפס אסף ומובל לתחנת המשטרה כשהוא כבול באזיקים, "ארץ הקודש" הוא כינויה של ישראל דווקא בפי נזירה נוצריה (תיאודורה), רלי, אחותו של אסף, חשה מחנק בארץ וטוענת שהיא זקוקה למרחב, לכן היא נוסעת- מהגרת לארצות- הברית (רלי הוא קיצור של ישראלה, רמז אפשרי להיבלעותה של ישראל באמריקניזציה), הרצל הוא אחד ה"ערסים", נערי הרחוב האלימים: "אני יש לי תוכנית יותר טובה בשביל מנייאקים כמוה" (203) (ההקשר מפגיש את הרצל ותוכניתו עם תכנית התעללותם באסף, כלומר, את הגבוה עם הנמוך וכך נוצרת הפרודיה). בליל- שבת בעקבות נאומו חוצב הלהבות של פסח, מסכמת שלי באירוניה "ולתפארת מדינת ישראל" (241). במעונו של פסח שרים בליל-שבת: "מגן דויד שבור לשניים... הדעות של הרצל כבר מתו מזמן... נקברו בקבר עם קוצים של צבר" (250). כשפסח ואנשיו תופסים את תמר ושי הנמלטים המסתתרים במערה, אומר שישקו מאנשי פסח: " הר הבית בידינו... עכשיו נטפל גם במערת המכפלה" (334). בשיאו של הרומן כאשר תמר ושי נמלטים בעיצומה של הופעה, בוחר גרוסמן לשים בפיהם את השיר "שיעור מולדת", ומוסיף המספר: "כמו קינה פרטית בתוך שיר הגעגועים אל הארץ התמה, הילדית, שכבר איננה, שאולי מעולם לא היתה באמת" (263). (בסרט שנעשה על-פי הספר שם הבמאי דוידוף ברעיון יצירתי מבריק, באותה סיטואציה את "התקווה" בפיהם של תמר ושי, לרמוז אולי מצד אחד כי האתוס הציוני עדיין רלוונטי, אך מצד שני כאמצעי המסייע למילוטם שכן כולם חייבים לכבד את המעמד ולעמוד).

אולם האובייקט המרכזי המרכז את מירב הפרודיה ברומן הינו מעון פסח. בעיצוב המעון מרוכז כל מה שמעוות ומסולף במציאות חיינו, שכן מעון פסח מעוצב כתחליף פרודי, גרוטסקי, בעל הילה אך חולני של בית- המקדש. שניהם כמובן מצויים בירושלים. בבית-המקדש היו הלויים אומרים שירה, ובבית פסח בית- הלוי (ביתם של הלויים) שרים ומנגנים, פה ושם ישנם כוהנים "כולם פה נהיים פתאום כהן" (127) אומר פסח בטקס קבלת הפנים לתמר. שם הקטירו קטורת ופה צורכים ומעשנים סמים, שם הקריבו קורבנות ואף כאן בבית פסח מקריבים קורבנות, דיירי המעון וחוסיו הם קורבנותיו של פסח. מעטה של חשאיות והילה נקשר לבית, אינך יכול להיכנס אליו בכוחות עצמך, הם מוצאים אותך ובוחרים את הזמרים והנגנים המוכשרים ביותר. שמו של הבית יצא לתהילה בכל רחבי המדינה (ראה עמוד 160). אכן תחליף "נאות" לבית- המקדש, שבו חיים אמנים בצד עבריינים, המשקף כהלכה את המציאות בת הזמן. לחיזוק תחושת העיוות מצוי מעון פסח במבנה ישן של בית-חולים לשעבר, החולניות בהתגלמותה. חולניות זו עשויה להקביל לבית המצורעים ברומן "שירה" לעגנון שאף הוא כידוע מתרחש בירושלים. דיירי המעון, נוער השוליים, אף הם נחשבים למצורעי החברה (היצירה הפוסטמודרנית, כידוע, מערבבת חומרים ממינים שונים ואף מנוגדים).

את החטא הקדמון של החברה הישראלית לו ניתן אולי לייחס נגעים אלה הוא, לפי הרומן, המיליטנטיות הישראלית והכיבוש הישראלי. במהלך הרומן ישנם איזכורים, מינוריים אומנם, לצבא אך הם מדברים בעד עצמם. הצבא ומשרתיו בעבר ובהווה מוצגים באור שלילי. פסח הארכי פושע המתחזה לאמרגן (נוסח מפיסטו, וכמוהו דורש מהאמנים הצעירים לתת את נשמתם), שרת בעבר בצבא. במסעדה של לאה מקים אחד מן הסועדים שערוריה בשל עניין של מה בכך: "איזה חזיר", אמרה תמר כשלאה חזרה לשבת. "מכירה אותו", אמרה לאה, "איזה בכיר בצבא, היה פעם אלוף או מה, חושב כל הארץ בכיס שלו, כל הזמן מסתכסך, קונה ריבים בכסף" (58). בהמשך ל"מגן דויד שבור לשניים" שרים אמני פסח את השיר הבא:
נשמתי רצתה רק לנוח,
לא רצתה משחקי מלחמה,
אבל הצה"ל אצלנו זה חובה,
אני כל- כך אוהב את הצבא,
(ופה צרח מישהו בקול אימים: 'כל-כך, כל- כך אוהב את הצבא!!!)
כמו גבר להחזיק רובה ביד,
כמו גבר לפוצץ ראשים,
כמו גבר לצעוד אל מותי לבד,
והכל הולך לפי התוכנית- (250)
(נפילת בנו בכורו של גרוסמן הופכת שיר זה למעין חזון אימים). מחאה אנטי-מיליטנטית זו מלווה במעין קינה על גורלם של הערבים יושבי הארץ הזו טרם הקמת המדינה. במהלך מסעו של אסף בעקבות תמר, מגיע אסף לכפר ערבי נטוש: הוא הלך בכפר הרפאים כאילו על בהונות, בייראת כבוד קלה. פעם חיו כאן אנשים, חשב, פה, על השביל הזה, הם הלכו ודיברו, והילדים שלהם התרוצצו ושחקו... רלי סיננה שכל כפר נטוש כזה הוא פצע פתוח בלב החברה הישראלית" (194)

ובכן תמונת אימים מציב גרוסמן אל מול עינינו ברומן זה. האומנם זו השורה התחתונה של הרומן? התשובה היא לא רבתי! הרומן מאוכלס בדמויות חיוביות העושות מעשים מופלאים ונאצלים למען הזולת מתוך אהבה, הקרבה, מסירות, אלטרואיזם ויתר הערכים הנאצלים. תמר מרכזת ברומן את כל הטוב, היפה והנאצל, את ארץ- ישראל היפה, התמימה והנאצלת. זוהרה מורגש דווקא על רקע התקופה בה "איש לנפשו". כל הטוב הזה בא לביטוי בשמה. שמה יוצר זיקה לארץ- ישראל, התמר הוא אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ- ישראל. משמגיע אסף לחצרה של לאה, אחת האמהות התחליפיות של תמר, הוא רואה: "במרכז החצר הקטנה היה עץ תמר צעיר'' (שמה מקיים גם זיקות בינטקסטואליות ליצירות בעלות מכנה משותף עם יצירה זו כמו "אהבת ציון", "חסמב"ה", "דפי תמר" ו"עמי ותמי"). תמר מקריבה נוחות, נשיות וקריירה ויוצאת לגאול את אחיה מהסמים ומשאול התופת של מעון פסח כאותו אורפיאוס, נגן וירטואוז מיתולוגי מופלא, שיורד לשאול לגאול את אוורידיצ'ה אשתו. וכאותו אביר טרובדור של ימי- הביניים היוצא לגאול, בהיפוך מינים, את הנסיכה. תמר גואלת גם את תיאודורה מבדידותה, ובתגובת שרשרת גם גורמת ליציאתה מהמנזר בו היתה כלואה מרצונה במשך יובל שנים. אסף גואל את תמר, בעצם כל הטובים גואלים ונגאלים, העולם אינו רק ציידים וניצודים. ובל נשכח את הסיום הטוב, הרעים נתפסים והטובים מנצחים. קורטוב רומנטיקה בתוך תמהיל מעין ריאליסטי משמר את התקווה כי לטוב יש עדיין מהלכים בעולמנו.