מעמקים - ויקטוריה מאת קנוט המסון
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

ויקטוריה מאת קנוט המסון

אוסנת לוטבק

גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007

תוכן
- יסודות טרגיים ברומן.
- מוטיב השמלה הצהובה.

הערת המערכת:
קנוט המסון היה סופר נורווגי, ששיתף פעולה עם הנאצים, ובגד בעמו ובאנושות. כאשר קבלנו מאמר זה לפרסום, תגובתנו הראשונה הייתה: מה לנו ולאנשים כמוהו.
המחברת הביאה לתשומת לבנו את העובדה כי רומן זה הוא בתכנית הלימודים בספרות. החלטנו לפרסם את המאמר, ולהציב את השאלה בפני האחראים לתכנית הלימודים: כיצד קרה דבר זה?


יסודות טרגיים ברומן
"ויקטוריה" מאת קנוט המסון הוא רומן העוסק בסיפור אהבתם של ויקטוריה, בתו של אציל הכפר, ויוהנס, בן הטוחן. ניתן להבחין ברומן זה בסממני הטרגדיה.

ארבעת יסודות הטרגדיה: המעשה המביש, הסבל, הידיעה והאישור המחודש של הערכים באים לידי ביטוי ב"ויקטוריה".

המעשה המביש ברומן שלפנינו נעשה על ידי אביה של ויקטוריה, אציל הכפר, המונע את מימוש אהבתם של ויקטוריה ויוהנס. משפחתה של ויקטוריה הייתה משפחה עשירה שעמדה לרדת מנכסיה, כדי למנוע זאת ביקש אביה של ויקטוריה להשיאה לאוטו, סגן עשיר. ויקטוריה נכנעה לרצון אביה, ומעשהו המביש הוא שגרם לסבלה בשל ניתוקה מאהוב ליבה.

סבלה של ויקטוריה הוא סבל נורא, היא שרויה בקונפליקט פנימי: רגשותיה כנגד מצפונה. מחד גיסא ניצבת אהבתה ליוהנס, בחיר ליבה, ומאידך גיסא עומד אביה, שעתידו תלוי בה. ויקטוריה בוחרת לתמוך באביה, אולם רגשותיה שבים וצפים מספר פעמים במהלך העלילה. ויקטוריה מתוודה בפני יוהנס על אהבתה, אך היא גם אומרת שאין סיכוי לאהבתם. המעשה המביש של אביה מנע את קיומה של אהבה זו.

כגיבורה טראגית חוטאת ויקטוריה בחטא ההיבריס, ופוגעת ביוהנס על אף הסבל שנגרם לה בשל הריחוק ממנו. היא זו שמפגישה שנית בין יוהנס וקאמילה. במעשה זה, אולי מעשה מביש נוסף, היא גורמת להמשך סבלה גם לאחר שיסור המכשול שהציב אביה לאהבתה ליוהנס. אוטו, ארוסה של ויקטוריה, מת בציד, ולאחר מכן מתאבד אביה של ויקטוריה. התאבדותו היא תוצאה של גאוותו, שלא אפשרה לו לחיות במצב כלכלי נחות. גאווה זו, כמו גם העקשנות באופיו, הן תכונות שעברו לויקטוריה בירושה, ואף היא נושאת בתוצאותיהן. ויקטוריה חושפת בפני יוהנס את הסיבה לאירוסיה עם אוטו לאחר מותו, אולם סבלה של ויקטוריה לא תם במעשה זה, שהרי גאוותה, שהביאה אותה להפגיש בין קאמילה ויוהנס, גרמה לכך שיוהנס יתארס. במעשה זה האריכה ויקטוריה את סבלה, סבל המלווה בידיעה שהרי ויקטוריה יודעת שאהבתה לא תתממש כל זמן שיוהנס מאורס, כשם שידעה זאת בשעה שהייתה היא מאורסת.

סבלה של ויקטוריה לא תם עד למותה. לאחר ביטול ארוסיהם של יוהנס וקמילה ניצב מחסום אחר בפני אהבתם הטראגית של ויקטוריה ויוהנס. ויקטוריה חלתה במחלה אנושה. מחלה זו ממשיכה את סבלה ומודעותה של ויקטוריה. במכתב, שכותבת ויקטוריה ליוהנס, היא מבינה שחייה היו טעות, ומביאה את הקוראים לאישור מחודש של ערכים- לקאטרזיס. הסיום הקטסטרופאלי של מותה של ויקטוריה, בטרם מימשה אהבתה, גורם לקוראים להעריך את האהבה ואת מימושה כנגד כל הסיכויים.

מוטיב השמלה הצהובה
"המוטיב הוא חלק של יצירה החוזר יותר מפעם אחת. החזרה על המוטיב מצביעה על חשיבותו בעיני המחבר ותורמת להיכרותו של הקורא עם היצירה, לתחושת ריתמוס ולתפיסה של אחדות היצירה". (א.א.ריבלין, מונחון לספרות)
אחד המוטיבים הבולטים ברומאן הוא מוטיב השמלה הצהובה המופיע לראשונה בפרק השלישי. פרק זה מתמקד בנסיעתו של יוהנס לתקופה ארוכה. שם הוא מגיע להישגים נאים בכתיבה, ושם מפורסמת הפואמה "מבוך האהבה"- "האהבה היא דבר אלוהים הראשון, המחשבה הראשונה שחלפה במוחו. כאשר אמר: יהי אור! הייתה אהבה. וכל אשר עשה היה טוב מאוד, והוא לא ניחם עוד על אשר עשה. ותהי האהבה למקור העולם ולמושלת העולם, וכל דרכיה מלאות פרחים ודם, פרחים ודם" (עמ' 27). כשיוהנס שומע שויקטוריה נמצאת בעיר, הוא הולך לחפשה. שם הוא פוגש אותה, ונאלם דום, והדבר היחיד שבו הוא מתמקד זו שמלתה הצהובה "ריח בושם עלה משמלתה הצהובה...הוא הכיר את הקו הענוג על כתפיה...על אצבעה הייתה טבעת" (עמ' 29). במפגש זה הוא חושף בפניה את אהבתו, והיא מתירה קצת את צווארון שמלתה, ומוציאה פיסת נייר, וחושפת בפניו שהיא גזרה את השיר מהעיתון, והיא קוראת אותו מידי לילה. במפגש ביניהם נחשפת אהבתם הבאה לידי ביטוי במשל, שאומר לה יוהנס " יש עץ תמר הפורח רק פעם אחת בחייו, אף שהוא חי שבעים שנה. תמר- המחסה. כן, פורח רק פעם אחת... אני פורח עכשיו" (עמ' 34). בסיום המפגש מכריזה בפניו ויקטוריה על אהבתה הרבה, שהיא חשה כלפיו.

מוטיב השמלה הצהובה מחדד צד מסוים באפיון דמותה של ויקטוריה. הוא מדגיש פרט בולט במראה החיצוני, המושך את עינו של יוהנס. לאחר המפגש ויקטוריה תתרחק מיוהנס, ותסביר לו שהקשר ביניהם הוא בלתי אפשרי. מצב זה גורם ליוהנס להסתגר בביתו ולברוח אל עולם הכתיבה. שם תופיע ויקטוריה. " היא לובשת שמלה לבנה...היא דומה לנשמה לבנה התועה בגן הירוק...רק החומה מפרידה ביניהם" (פרק 5, עמ' 48). מיד לאחר כתיבת שורות אלו מציפה את יוהנס תחושת מוות, הוא נבהל ומשליך את הנייר אל התנור, וממשיך לכתוב "בגן נשארה נערה לבושה שמלה לבנה. היא בת עשרים, היא לא רצתה בו, כמובן. אבל הוא עמד ליד החומה והיא עמדה מאחוריה. עד כדי כך היה קרוב אליה פעם" (עמ' 48). התמקדותו של יוהנס בשמלה לבנה עשויה לרמז לעתיד העלילה ולהוות בכך רמז אפי מקדם, כי הרי בסופו של דבר ויקטוריה מתה, והוא לא זכה בה ככלה בשמלה לבנה.

יוהנס ממשיך בכתיבתו שנמשכת כל החורף. הספר הגדול כמעט הושלם. חסר רק הפרק האחרון: פרידה- פרק שכבר התגבש במוחו והוא רושם בו
"נכנסת אישה בשמלה צהובה. היא מסירה את הצעיף מעל פניה, זוהי גברת הטירה, ויקטוריה, והיא יפה כמלכה" (עמ' 50).
בפרק זה הזר מסלקה, וגברת הטירה מכריזה על אהבתה הרבה. בסיום הכתיבה הושלם ספרו של יוהנס אותו כתב במשך תשעה חודשים על האהבה האבודה לויקטוריה. בסיום הכתיבה מסר את כתב היד, ונסע לחו"ל.

בפרק שביעי חלפו למעלה משנתיים. יוהנס חוזר לביתו, מטייל במחצבה, ומופיעה מולו ויקטוריה "היא עמדה במשעול, בשמלה צהובה... היא הייתה יפה, נהדרת (פרק 7, עמ' 58). במפגש זה מזמינה אותו ויקטוריה לנשף שיערך בטירה, שם היא גם מבטיחה לו שיש לה הפתעה בשבילו. מפגש זה מרומם את רוחו של יוהנס וזה גורם לו להרהר
"האם רק במקרה לבשה גם היום את השמלה הצהובה?
הוא הביט באצבע שעליה ענדה פעם טבעת, שום טבעת לא הייתה" (עמ' 59).
"אם כן, הוא זכה להגיע גם לרגע הזה! כשעלתה אליו, אל המחצבה בשמלתה הצהובה ובכובעה האדום, הייתה בעיניו כפרפר שהתעופף מאבן לאבן ונעצר לפניו" (עמ' 60).
הופעתו של מוטיב השמלה הצהובה והעדר הטבעת על אצבעה של ויקטוריה מעוררים ביוהנס תקווה לחידוש האהבה ביניהם. דבר שיתגלה בשלב מאוחר יותר בנשף באור אירוני, כי ויקטוריה תשדך בינו ובין קאמילה, תציג את אוטו כארוסה, ותענוד את הטבעת על אצבעה.

בנשף פוגש יוהנס גם את המורה הזקן של ויקטוריה, המספר לו את משל התור "התור, הציפור האומללה הזאת, מעכירה את מי המעיין לפני שהיא שותה מים" (פרק 8, עמ' 69). רמז מטרים ליחסים בינו לבין ויקטוריה. המורה הזקן גם ימסור בסיום הרומן ליוהנס את מכתב הפרידה של ויקטוריה.

בפרק תשיעי - אוטו, ארוסה של ויקטוריה, נהרג בעת הציד, וויקטוריה מגיעה לביתו של יוהנס, ומסבירה לו את המניעים שלה לאירוסיה לאוטו ואת הלחץ, שהפעיל עליה אביה כדי לכסות את חובותיו.

היא מספרת ליוהנס על הסבל הרב שהיה מנת חלקה כל השנים. היא מתוודה בפניו שהיא נכנסה בכוונה ליער, לאותם מקומות שהוא אהב לטייל, וכששמעה שהוא חזר הביתה היא מציינת בפניו: "לבשתי שמלה בהירה, צהובה בהירה, הייתי חולה מהתרגשות" (עמ' 85). היא מציינת בפניו שאפילו אמהּ הבחינה שהיא קורנת. היא מספרת לו שגם למחרת היא לבשה את השמלה הבהירה, והלכה למחצבה לפגוש אותו.

אנו רואים שמוטיב השמלה הצהובה מארגן את העלילה, וקושר בין חלקיה ע"י הופעתו במקומות רבים ביצירה. המוטיב גם מקשר בין הדמויות, מקשר בין דמות לבין אביזר. התמקדותו של יוהנס בשמלתה הצהובה של ויקטוריה מתגלית כאן כאמצעי פיתוי של ויקטוריה למשוך את תשומת ליבו. במפגש זה מפתיע יוהנס את ויקטוריה בהכרזה, שהוא סולח לה על התנהגותה, אבל הוא מאורס לקאמילה.

יוהנס ממשיך להתמקד ולתהות מהי אהבה "האהבה היא רוח הנושבת בשושנים, ולאחר מכן היא נרגעת ואובדת...אלוהים העניק לה פנים רבות וראה אותה מנצחת או אובדת" (פרק 11, עמ' 89). עבודתו של יוהנס גוזלת את כל זמנו. קאמילה ארוסתו מבקרת אותו, ומודיעה לו על חוויותיה מהנשף. השאלה שמסקרנת את יוהנס, איזו שמלה היא לבשה. היא עונה לו: "שמלה אדומה". היא גם מספרת לו שאת השושנה שהייתה בשערותיה היא מסרה לריצ'מונד. בסיום המפגש קאמילה מודיעה לו, שהיא פגשה את ויקטוריה. דבר שיגרום ליוהנס להכריז שהוא צריך לכתוב "השמש מעניקה לכולם את שיפעת החום שלה... הסיפור יקרא "הבריאה" (עמ' 94). למחרת מודיעה לו קאמילה, שהיא אוהבת את ריצ'מונד, ויוהנס מקבל את הבשורה בשלווה.

בפרק 13, בסיום הרומאן פוגש יוהנס את המורה הזקן, המבשר לו על מותה של ויקטוריה, ומוסר לו מכתב בשמה. שם היא מתוודה על אהבתה אליו. היא מדגישה את היותה קורבן לאופייה, בדיוק כמו אביה, שבסופו של דבר התאבד. היא מבליטה את רצונה להיחקק בזיכרונו כפי שנראתה לפני מחלתה. לכן היא כותבת אליו, ומבקשת ממנו, שלא יבוא לראות אותה, כאשר תהיה מוטלת בארון "ייתכן שאראה כפי שנראיתי בעודי חיה, אולי חיוורת יותר, ואהיה לבושה בשמלה צהובה, בכל זאת, תתחרט, אם תבוא" (עמ' 109). שוב מופיע מוטיב השמלה הצהובה, המדגיש את אהבתה הרבה של ויקטוריה ליוהנס. היא גם מציינת שהרהרה, שאם יום אחד היה רואה אותה ברחוב לבושה יפה, לא הייתה אומרת דבר שעלול להכעיס אותו, אלא מושיטה לו שושנה, שהיא פרח האהבה ומימושה (כפי שנהגה קאמילה ביחסה לריצ'מונד). היא מסיימת את מכתבה "הייה שלום אהובי..."

המוטיב, שהופיע לראשונה בפרק השלישי ובסיום העלילה, משמש כמרכיב אסתטי ורעיוני של מסגרת היצירה.