מעמקים - עיון בשיר "אתה בודאי זוכר" של דליה רביקוביץ
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עיון בשיר "אתה בודאי זוכר" של דליה רביקוביץ

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 8 - תשס"ז * 2007

"אתה בודאי זוכר" הוא שיר ארספואטי מובהק, באשר הוא מדבר על התחושות הפנימיות בעת מפגש עם שירים ויצירתם.

פניה אישית
"אתה ודאי זוכר": כותרת השיר ופתיחתו יוצרים מעין דיאלוג שאותו מנהלת הדוברת עם גבר כלשהו. פניה אישית כזאת אופיינית לכמה משיריה של רביקוביץ', למשל בשיר "גאווה" ("אֲפִילוּ סְלָעִים נִֹשְבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ"), או בשיר "תרצה והעולם הגדול" ("קַח אוֹתִי אֶל יַרְכְּתֵי צָפוֹן, / קַח אוֹתִי אֶל הָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי / [..] אִם אֵינְךָ יָכוֹל לָתֵת לִי אוֹקְיָנוֹס / תֵּן לִי הָרִים מְצֻפִּים בְֹּשֶלֶג").
הפניה האישית בשיר יוצרת אופי וידויי ואינטימי, שקשור לחויית הלבד שלה בעת המפגש שלה עם השיר.
אַחֲרֵי ֹשֶכֻּלָּם הוֹלְכִים
אֲנִי נִֹשְאֶרֶת לְבַד עִם הַֹשִּירִים
חוויה זו, מסתבר, אינה גרועה כל כך לדוברת, שכן גופה משתחרר מאיזשהו מתח שהיה בו בחברת "כולם":
אֲנִי נִֹשְאֶרֶת בְֹּשֶקֶט
וּמַחֲנַק הַגָּרוֹן מִֹשְתַּחְרֵר
השקט הפנימי הזה, המנוגד להמולת השהייה עם כולם, נחוץ לה כדי לעבור את החוויה המרכזית המתוארת בשיר, ואכן חוזרת הדוברת (בוריאציה) בשיר על הרצון להיות לבד, עם עצמה ועם השירים.
לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה ֹשֶכֻּלָּם יֵלְכוּ [..]
לִפְעָמִים אַתָּה רוֹצֶה ֹשֶכֻּלָּם יֵלְכוּ
גם שולמית הר-אבן סוברת ש"השיר הוא הלבד המוחלט"


האם "לִכְתֹּב ֹשִירִים זֶה אוּלַי דָּבָר נָעִים"?
כתיבת השירה נתפס אצל משוררים רבים כתוצאה של חווייה כואבת ופוצעת.
ר' ידעיה הברדשי כותב: "ככל שיימר לב המשורר כן ימתק שירו".
רחל בשירהּ "ספר שירַי" מתוודה:
צְרִיחוֹת ֹשֶצָרַחְתִּי נוֹאֶֹשֶת כּוֹאֶבֶת
בִֹּשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן
הָיוּ לְמַחֲרוֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת
לְסֵפֶר ֹשִירַי הַלָּבָן
כך סבור גם המשורר הצרפתי פול ואלרי: "הליריקה הִנה פיתוחה של הזעקה"
דברים דומים כותב המשורר היינריך היינה: "מייסורַי הגדולים אברא שירי הקטנים"
גם ביאליק, בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר", מתאר את תהליך כתיבת השיר כפסגה של כאב:
וְתַחַת פַּטִּיֹש צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר עֻזִּי
זֶה הַנִיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל עֵינִי
וּמֵעֵינִי לַחֲרוּזִי
ועל המשורר אִבן גבירול, כותב יהודה עמיחי:
פְּעָמִים מֻגְלָה
פְּעָמִים ֹשִירָה

תָּמִיד מַֹשֶּהוּ נִפְרָֹש
תָּמִיד כְּאֵב
לדוברת בשיר של רביקוביץ' תחושות אחרות לגמרי:
לִכְתֹּב ֹשִירִים זֶה אוּלַי דָּבָר נָעִים
אולי. לא בודאוּת. אבל התיאור בשיר שלפנינו מאשש את הקביעה כי מעשה השיר הוא דבר נעים: מרכז השיר, המנסה לתאר את התחושות של כתיבת השירה בזמן אמת, משחזר את הנועם שבתהליך הכתיבה:
אַתָּה יוֹשֵב בַּחֶדֶר וְכָל הַקּירוֹת מִתְגַבְּהִים.
הַצְּבָעִים נַעֲשִֹים עַזִּים יוֹתֵר
מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר
כאן בַּלְּבַד הזה, בַֹּשֶקֶט, ללא המועקה שמַשרָה עליה חברת האנשים, מתרחש משהו: החפצים הדוממים מקבלים חַיּוּת וְחוּקִים אחרים יוצרים כאן עולם פִּלְאִי (זוהי כוחה של המטאפורה, ועל כך - בהמשך). השורה "מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר" יוצרת לרגע תעתוע של קוסם, אך אין זה פעלול חד פעמי של זריזות ידיים; זוהי מציאות שלמה עם חוקים מעולם אחר, שמזכיר את התגליות של עליסה בארץ הפלאות..

בשיר אחר שלה, "תחילת השקט", מתארת דליה רביקוביץ' התרחשות דומה של מפגש עם עולמות אחרים (מתוך סיטואציה של שקט):
וַאֲנִי מַבִּיטָה וַאֲנִי רוֹאָה
נִפְתָּחִים וּמִתְגַּלְגְּלִים
עוֹלָמוֹת בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, [..]
וַאֲנִי ֹשְקְטָה וַאֲנִי רְגוּעָה
הסופר ניקוס קאזאנצאקיס ("זורבה היווני") מתייחס לעולם שאותו בורא המשורר:
"המשוררים והחוזים רואים בכל בוקר לפני עיניהם עולם חדש: לאמיתו של דבר אין הם רואים אותו, אלא יוצרים אותו".

וכך גם רביקוביץ':
אַתָּה יוֹשֵב בַּחֶדֶר וְכָל הַקּירוֹת מִתְגַבְּהִים.
הַצְּבָעִים נַעֲשִֹים עַזִּים יוֹתֵר
מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר
"מִטְפַּחַת הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר":
המטאפורה והתמונה כמרכז החוויה והשיר

מטאפורה היא פיגורה לשונית, בה לוקחים מושגים משדות סמנטיים רחוקים, וממזגים אותם לזהות אחת בעלת משמעות חדשה. למטאפורה כשלעצמה אין משמעות ראשונית כי המשמעות המילולית שלה אינה הגיונית ואפילו פרדוכסאלית.
אבל השילוב של שני המושגים יוצר משמעות חדשה ומיוחדת.

המטאפורה "מְשנָה את הראש" של הקורא, יוצרת אצלו אוירה פנימית אחרת ואפשרויות חדשות של הסתכלות בעולם.

קִסְמוֹ של אלתרמן כרוך, בין השאר בַּנועזוּת של המטאפורות שלו:
"הַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נפקחת לאורך"
"צמרת גשומת עפעפיים"
דוגמא לחיבור מושגים משדות סמנטיים רחוקים ניתן לראות באחד משירי ה"מדיטציה" של המשוררת אגי משעול:
צוּרַת הַגּוּף
הִיא תְּנוּחַת הַנֶפֶֹש
הַמְּפֻסֶּלֶת מִבִּפְנִים
על הטווס, בשיר הנושא שם זה, כותבת משעול:
זְנָבוֹ הַפָּרוּשֹ מְאַוְֹשֵֹש וֹמַרְטִיט
אֶת מְנִיפַת הָעֵינַיִם
אך לדעתה הוא אינו אלא "תַּרְנְגֹלֶת מְמֻלֵּאת בִּיבָבָה". מטפורות אלה, כמו המטפחת שהופכת לעומק באר שואבות את הקורא לתוך חוויה ייחודית וקסומה שיכוֹלה להתרחש רק בשירה. מי שאינו קולט מטאפורות, השירה נשארת לגביו עולם סתום.

"אני" ו"אתה"
בשיר זה בולטים המעברים מגוף ראשון לגוף שני
אַתָּה יוֹשֵב בַּחֶדֶר וְכָל הַקִּירוֹת מִתְגַּבְּהִים
[..]
אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּךָ
[..]
אַחַר כָּך הַכֹּל יַעֲבֹר וְתִהְיֶה גָבִיֹש טָהוֹר
כשהדוברת מתארת לנמען את החוויה האקסטטית שקשורה ליצירת השיר או למפגש איתו, היא מנסה להעביר זאת דרך הכנסתו לאותה חוויה שעברה היא עצמה בלְבָדוּתָהּ, באמצעות השימוש בכינוי הגוף "אתה".


לא בבת אחת…
החוויה המיוחדת הזאת מתרחשת בשלבים, ובהדרגה - מהחוץ פנימה: תחילה הישיבה לבד בחדר במצב נפשי רגוע ("מַחֲנַק הַגָּרוֹן מִֹשְתַּחְרֵר"), ואז משהו קורה לקירות: הם מתגבהים. השימוש במשקל ,התפעל, נותן לקירות כוח אוטונומי. שוב אין הם דוממים שמתנהלים בחוקיות של הפיזיקה שידועה לנו. הם מחליטים לגבוה, ומבצעים בו ברגע את החלטתם.

כעת, במציאות של קירות שהִתְגַּבְּהוּ שמה הדוברת לב לכך שבתוך החלל שבין הקירות מתרחש שינוי בכימיה של הצבעים מסביבהּ. גם להם דינמיקה שונה מהמציאות הרגילה, והם נעשים עזים יותר.

מהקירות והצבעים, שמתוארים ברבים, מפנה הדוברת את מבטה לפריט יחיד, המטפחת, ואז מגיעה הדוברת לתמונה המרכזית, שמנסה להסביר מהו כוחו של השיר (או כוחה של התחושה בעת כתיבתו):
מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר
המטפחת הכחולה מקבלת גוונים עזים יותר של כחול, וגם עומק, שהרי בין הקירות המתגבהים נוצר חלל המכיל באר עמוקה. זהו שיאו של השיר מבחינה פואטית: המטפורה הופכת לאימאז', לתמונה, וכל זאת בתנועה מוּנֶפֶת בעדינות מלמעלה למטה.

חוקים מוּפָרים כאלה הם עולמה של השירה. כך כותבת דליה רביקוביץ' בשיר "כשופים":
הַיּוֹם אֲנִי גִּבְעָה
מָחָר אֲנִי יָם
המשורר היינריך היינה כותב בהקשר זה: "המשורר דומה לבורא עולם בכך שגם הוא בורא עולם קטן ויוצר את אנשיו בעצמו"

נוכח התרחשות מעין זו האדם אינו יודע מה איתו מול הפרופורציות הקודמות של חייו. גם פעילות המוח אינטנסיבית יותר: מחשבות רבות מתרוצצות בו במסלול שמיועד למחשבה אחת בלבד, מעין אקסטזה:
אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּךָ
אוּלַי תַּחְֹשֹב עַל ֹשְנֵי דְבָרִים אוֹ יוֹתֵר
ההתרחשות הפִּלאית הזאת היא חזיון פנימי (שיש לו ביטוי חיצוני בחדר שבו נמצאת הדוברת) - רגעי וחולף, אך משאיר את חותמו על מי שחווה אותו:
אַחַר כָּךְ הַכֹּל יַעֲבֹר וְתִהְיֶה גָבִיֹש טָהוֹר
מי שעבר חוויה זו חוזר לחייו הקודמת כשהוא שונה; הוא הופך לגביש טהור.
גביש הוא בדולח, זכוכית יקרה וזכה ביותר (עפ"י מילון אבן שושן). האדם הופך ליֵשוּת שקולטת אליה את העולם ומחזירה לעולם נצנוץ מיוחד, נקי.

מהסתגרוּת לפתיחוּת:
"אַחַר כָּךְ אַהֲבָה"
שורת הסיום, "אַחַר כָּךְ אַהֲבָה" מאפשרת לנו להבין את הדינמיקה של הדוברת: בתחילת השיר מתוארת הסיטואציה שכולם הולכים והדוברת נשארת לבדה עם השירים וחווה חוויה אקסטטית. אחרי החוויה חשה הדוברת נקיה יותר ("גָּבִיֹש טָהוֹר"), ורק אז נכנסת לתוכה האהבה, שהיא תחושה שקשורה להתחברות עם הזולת.

מוטיב האהבה מופיע בתחילת השיר בהקשר של אהבת השירים ("ֹשִירִים ֹשֶל אֲחֵרִים אֲנִי אוֹהֶבֶת יוֹתֵר"). כעת מופיע מוטיב זה במובן כללי, הכי פתוח שלו. כמו אומר לנו, שחוויַת השירה מאפשרת לדוברת, שקודם לכן גילתה רצון להתנתק ולהתבודד, יכולת להתחבר לזולת בלי "מחנק גרון", בנגיעות פלאיו של עולם מקסים שחוותה.


אמצעים אמנותיים
1.
הכותרת ומשמעותה: "אַתָּה בְּוַדָּאי זוֹכֵר" - תחילה נראית לנו הכותרת כחלק מדיאלוג עם הנמען. עיון בשיר כולו מסביר את הביטוי "אתה בודאי זוכר" כחלק מחוויה משותפת של השניים, אולי מסביר את הסתגרותה ומוזרותה של הדוברת מחד, ומאידך את הפתיחות הבדולחית שלה אחרי שחוותה את חויית השיר. אמירה זו מציינת שמהלך כזה התרחש בעבר, ייתכן שפעמים רבות.
2. ניגודים:
"כֻּלָּם" מול "אֲנִי",
"כֻּלָּם" מול "לְבָדִי"
"הוֹלְכִים" מול "נִֹשְאֶרֶת"
ובמרוכז:
אַחֲרֵי ֹשֶכֻּלָּם הוֹלְכִים
אֲנִי נִֹשְאֶרֶת לְבַד עִם הַֹשִירִים
ניגודים אלה מדגישים את האינטימיות של החווייה שעוברת על המשוררת,
ואת התנאי הבלעדי לקיומה של אותה חווייה.

3. חזרות (ומבנה מצטמצם):
אֲנִי נִֹשְאֶרֶת לְבָד עִם הַֹשִירִים [..]
אֲנִי נִֹשְאֶרֶת בְֹּשֶקֶט [..]
אֲנִי נִֹשְאֶרֶת
חזרות אלה מדגישות את התנאים שבהם מתרחשת החווייה המרכזית של
השיר.

המבנה המצטמצם של החזרות האלה מבטא, בצורה ספיראלית, את
ההסתגרות של הדוברת ואת החוויה שהיא חווה, נטו, עם השירים.

4. אנאפורות:
חֶלְקָם ֹשִירִים ֹשֶלִּי
וְחְֶלְקָם ֹשֶל אֲחֵרִים

מתברר שהקשר של הדוברת לשירים אינו מצטמצם לשיריה שלה בלבד. יש
ששירים אחרים מפעילים בתוכה קסם ראשוני, אפילו יותר משיריה שלה, שהרי
היא מתוודה: "ֹשִירִים ֹשֶכָּתְבוּ אֲחֵרִים אֲנִי אוֹהֶבֶת יוֹתֵר" אנפורה זו יוצרת פירוט
והבחנה בין השירים.
אַתָּה רוֹצֶה שֶכֻּלָּם יֵלְכוּ
אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּךָ
באנפורה זו מכניסה הדוברת את הנמען (או את הקורא) למסתרי הרגשותיה
והחוויה אותה היא עוברת בשיר
אַחֲרֵי ֹשֶכֻּלָּם הוֹלְכִים [..]
אַחַר כָּךְ הַכֹּל יַעֲבֹר [..]
אַחַר כָּךְ אַהֲבָה
אנאפורה זו מדגישה את מימד הזמן בשיר, את השלבים של החוויה והתוצאה
שאחריה.

4. האנשות: "כל הקירות מתגבהים". ההאנשה היא סוג של מטפורה. תפקידה הוא להראות את העולם האוטונומי של השירה, שבכוחה לגבור על חוקי המציאות היומיומית

5. מטאפורה: "אַַחַר כָּךְ הַכֹּל יַעֲבֹר וְתִהְיֶה גָבִיֹש טָהוֹר". אולי רק מי שמבין את המטפורה הזאת, את הטרנספורמציה שמתחוללת אצל הדוברת-המשוררת בעקבות המפגש עם השיר, יכול לחוש מהי שירה..


6. תמונה (אימאז') : "מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר" מטאפורה זו יוצרת התרחשות שלמה בשל התנועה שבה. תמונה זו מצטרפת לחווית הישיבה לבד בחדר, כשמסביב כל הקירות מתגבהים. מבחינה אמנותית קיימת כאן מטאפורה שמתרחבת לתמונה.

ביבליוגרפיה
1.
"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ', הקבוץ המאוחד, תל אביב 1995
2. "שירת רחל" / בלובשטיין רחל, דבר, תל אביב 1975
3. שירים / ביאליק, דביר
4. שירים / יהודה עמיחי, שוקן, ירושלים ותל אביב 1972
5. ספר הציטטות הגדול / אדיר כהן, כינרת 1996
6. מבחר וחדשים / אגי משעול, מוסד ביאליק והקבוץ המאוחד, ירושלים 2003