מעמקים - האם יש להציב גבולות לאומנות?
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

האם יש להציב גבולות לאומנות?
הזמנה לויכוח

יהודה איזנברג

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

בגיליון "שבת" של העיתון "מקור ראשון" מיום יח בתמוז תשס"ו [14.7.06], פורסם מאמרו של דוד שפרבר "אמניות ישראליות משתמשות בעולם היהודי כבחומר גלם".
המאמר מתאר עיסוק אמנותי בתרבות היהודית, דבר הבא לידי ביטוי "בתערוכות רחבות ממדים המאששות את הרעיון שלפיו העיסוק האמנותי ביהדות אינו תופעה חולפת אלא חלק מהליבה התרבותית המתפתחת באמנות המקומות, שמוצאת את עברה משמעותי לה".

אחד המוצגים שצילומו הובא במאמר הוא "נעל עקב המשתלבת עם טקסט תלמודי העוסק בקניין קידושין הנעשה באשה"


נחמה גולן (פרט): במקום שאני עומדת (2003)


ההסבר למוצג הוא זה:
מציגה את נעל העקב, שעוצבה על ידי הגבר המערבי, הממשטרת את דמותה של האישה כאובייקט מיני. ביצירתה משתלבים הנעל וטקסט תלמודי העוסק בקניין הקידושין ש"נעשה באישה". הנעל, אחד מפריטי הלבוש האישיים ביותר, שהרי הוא מתעצב על ידי הגוף עצמו, משמשת בחברה המערבית (כמו גם בצורה קיצונית בעיצוב הרגל במסורת הסינית) לעיצוב המראה המפתה של האישה, מנקודת מבטו של הגבר. נעל זו מהווה אצל גולן מטאפורה להלכות ולהליכות שנוצרו עבור האישה על ידי התרבות הגברית - דתית וחילונית כאחד.
פרסום התמונה עורר תגובות שונות, ובהתכתבות שביני לבין דוד שפרבר, טענתי טענה זו:
הדברים הזכירו לי שימוש בספרי תורה לאהילים ולקישוט - לא פחות.
עמדתי אני היא שיש גבולות לחופש האומנות, ואין הבדל בין צנזורה של עורך כתב עת לענייני אמנות, לבין צנזורה של גישה חברתית האומרת שלא כל דבר הוא חומר לאמנות, ולא מכל דבר אפשר לעשות בדיחה.

מסרתי לדוד שפרבר על הקמתו של כתב העת "מעמקים", אף בקשתי וקבלתי רשות להציג את היצירה ואת ההסבר לה כבסיס לדיון בשאלה בדבר הגבולות שהאמנות צריכה להטיל על עצמה.

בתוך הדיון עמי כתב דוד שפרבר דברים אלה:
אם האלטרנטיבה היא שליטה של מאן-דהוא באמנות (וגם אם רק שליטה רעיונית) אז דרך האונגרד עדיפה לדעתי. לא מקרה הוא שמשטרים חשוכים ראו בדרך זו סכנה לדרכם ("אמנות מנוונת" בלשון הנאצים ימש"ו). ולא מקרה הוא שאמנות האונגרד תפסה מקום מרכזי כל כך בתרבות היהודית (אולי כחלק מדרך ה"מדרש" שהפוסטמורדניזם מגלה רק היום). אכן השאיפה ל"מרחבים", והרצון לא להיות כלוא ב"שום כלא לא גשמי ולא רוחני" (הרב קוק), חייב לכלול בתוכו גם ביקורת עצמית המכוונת ל"תקון עולם". בנוסף לכך עצם הטרספורמציה של טקסט לתחום האמנות, נותנת בעיניי לאובייקט הילה של קדושה ואלמוות, וע"כ אין כאן אקט של "חילול הקודש".
האומנית עצמה דיברה על גניזה כסוף נאה לעבודות אלו, אך המציאות מוכיחה שסופם של היצירות אצל אספנים ומוזיאונים לתהילת עולם.
אנו מזמינים בזה את הקוראים לחוות דעה באשר לשאלה שהוצגה: מהם גבולות האומנות, האם יש מותר ואסור ביצירה אמנותית, ואם כן – מהן הגבולות.

למשלוח תגובה לחץ כאן:
ye@daat.ac.il

המשך הדיון בגיליון 6, במאמרו של יוסף עוזר