מעמקים - על הסיפור אושר סמוי מאת קלאריס ליספקטור
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על הסיפור אושר סמוי מאת קלאריס ליספקטור
אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הקיבוץ המאוחד, 2001

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 9 - תשס"ז * 2007

מפורטוגזית: מרים טבעון

הסיפור
היא היתה שמנה, נמוכה, מנומשת, והיה לה שיער מקורזל מידי, נוטה לג'ינג'י. היה לה חזה ענקי, כשכולנו היינו עדיין שטוחות, וכאילו לא די בכל אלה, היא היתה ממלאת את שני כיסי החולצה מעל החזה בסוכריות. אבל היה לה מה שלכל ילד שזולל ספרים היה רוצה שיהיה לו: אבא בעל חנות ספרים.

היא לא הפיקה מזה הרבה תועלת. ואנחנו עוד פחות ממנה: אפילו לימי הולדת, במקום שלפחות תביא איזה ספר זול, היתה נותנת לנו גלויה מהחנות של אביה. ונוסף לכל, דוקא גלויה מרֶסִיפֶה, עיר מגורינו, עם הגשרים שלה, המוכרים לכולם, ומאחור היתה כותבת באותיות מסולסלות ומעוטרות מילים כגון, "ליום ההולדת", ו"ברכות".

מדהים איזה כשרון היה לה לאכזריות. כל כולה היתה נקמנות טהורה, מוצצת לנו סוכריות בקולי קולות. איך שהילדה הזאת כנראה שנאה אותנו. אותנו שהיינו באופן בלתי נסלח יפהפיות, דקיקות, תמירות, פזורות שיער. עלי היא הפעילה את הסאדיזם שלה בפראות שאננה. מרוב שקיקה לקרוא אפילו לא שמתי לב להשפלות שלה: הוספתי להפציר בה שתשאיל לי את הספרים שלא קראה.

עד שיום בהיר אחד נחה עליה הרוח להפעיל עלי עינוי סיני. ככה, כבדרך אגב, סיפרה לי שקיבלה את הספר "תעלולי בעלת החוטם הסולד" מאת מונטירוּ לוֹבּאטוּ [מונטירו לובאטו (1882-1948) - בספר שפורסם בשנת 1921, פתח הסופר הברזילאי סידרה פופולארית של ספרי ילדים.]

זה היה ספר עבה, אלי שבשמים, ספר שנוצר כדי לחיות במחיצתו, לאכול אותו, לישון אותו, ועלה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי. היא אמרה לי שאעבור מחר והיא תשאיל לי את הספר.

עד ליום המחרת הפכתי להיות התגלמות הציפייה לחדווה: לא חייתי, צפתי בעצלתיים בים ענוג, נישאת אנה ואנה על פני הגלים.

למחרת הלכתי לביתה, ממש רצתי. היא לא גרה בבית דירות, כמוני, אלא בבית פרטי. היא לא הזמינה אותי להיכנס. היא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה שכבר השאילה את הספר לילדה אחרת, ושאחזור לקחת אותו מחר. מוכת תדהמה הסתלקתי משם לאט לאט, אבל עד מהרה שבה והשתלטה עלי התקווה, ושבתי לנתר ברחוב, כי זו היתה דרכי המוזרה להלך ברחובות רסיפה. הפעם גם לא נפלתי: הנחתה אותי ההבטחה לקבל את הספר, יום המחרת יגיע, ימי המחרת יהיו אחר כך כל חיי, האהבה לעולם ציפתה לי, וניתרה ברחובות כמו תמיד, ולא נפלתי אפילו פעם אחת.

אבל זה לא נגמר פשוט כך. המזימה הסודית של בִּתו של בעל חנות הספרים היתה שלווה ושטנית, למחרת שוב עמדתי בפתח ביתה, בחיוך ובלב הולם, ושמעתי את התשובה השקטה: הספר עדיין לא ברשותה, שאחזור מחר. לא כל כך ידעתי אז איך אחר כך, במהלך החיים, תחזור אצלי שוב ושוב בלב הולם הדרמה של "יום המחרת" שחוויתי איתה.

וכך זה נמשך. כמה זמן? אני לא יודעת. היא ידעה שהזמן יהיה בלתי מוגדר, עד שהמררה תיזל כליל מתוך גופה השמן. אני כבר התחלתי לנחש שהיא בחרה בי כדי שאסבול. לפעמים אני מנחשת, אבל גם כשאני מנחשת, לפעמים אני משלימה עם זה: כאילו מי שרוצה לגרום לי סבל זקוק אנושות לכך שאסבול.

כמה זמן? הלכתי אליה יום יום, בלי להחסיר אפילו יום אחד. לפעמים היא היתה אומרת: שתדעי לך שהספר היה אצלי אתמול אחרי הצהרים, אבל את באת רק הבוקר, אז כבר השאלתי אותו לילדה אחרת. ואני, שבדרך כלל לא היו לי עיגולים שחורים סביב העינים, הרגשתי שהם מתחפרים לי מתחת לעינים הנדהמות.

עד שיום אחד, כשעמדתי בפתח ביתה ושמעתי בהכנעה ובשתיקה את הסירוב שלה, הופיעה אמהּ. היא התפלאה מן הסתם על הופעתה האילמת והיומיומית של הילדה הזאת בפתח ביתה. היא תבעה הסברים משתינו. השתררה מבוכה דמומה, שנקטעה במילים לא כל כך מבהירות.לאשה נראה יותר ויותר מוזר שהיא לא מצליחה להבין. עד שהיא הבינה, האם הטובה הזאת. היא פנתה אל בתהּ, ובהפתעה אדירה קראה: הרי הספר הזה בכלל לא יצא מהבית, ואת אפילו לא רצית לקרוא אותו!

והכי גרוע מבחינת האשה הזאת לא היה הגילוי של מה שקרה. אלא כנראה הגילוי המבעית איזו בת יש לה. היא הביטה בנו בשתיקה: תעצומות הרשעות של בתה הלא-מוכרת, והילדה הבלונדינית העומדת בפתח, מותשת, חשופה לרחובות של רסיפה, ואז, אחרי שהתעשתה סוף-סוף, אמרה לבתה בתקיפות ושקט: את תשאילי לה את הספר ברגע זה. ולעברי: "ואת יכולה להחזיק אותו כמה זמן שאת רוצה". אתם מבינים? זה היה שווה יותר מנתינת הספר: "כמה זמן שאני רוצה", זה כל מה שאדם, גדול או קטן, מסוגל להרהיב עוז לרצות.

איך אספר מה שקרה אחר כך? אני הייתי מסוחררת, וכך קיבלתי את הספר לידי. אני חושבת שלא אמרתי כלום. תפסתי את הספר. לא, לא הסתלקתי משם בניתורים כמו תמיד. הסתלקתי משם בהליכה אִטית. אני יודעת שאחזתי בספר העבה בשתי הידיים ואימצתי אותו אל לוח לבִּי.

כמה זמן נדרש לי להגיע הביתה, גם זה לא כל כך חשוב. לוח לבי היה חם, לבי היה מהורהר.

כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא. העמדתי פנים שהוא לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו, קראתי כמה שורות נפלאות, סגרתי אותו שוב, הלכתי להסתובב בבית, התעכבתי עוד כשהלכתי לאכול לחם עם חמאה, העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שמתי את הספר, מצאתי אותו, פתחתי אותו לכמה רגעים. הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי. לבי כבר ניבא לי, כנראה. כמה התמהמהתי! ריחפתי בעננים… היתה בי תערובת של גאווה וביישנות. הייתי מלכה עדינה.

מידי פעם התיישבתי בערסל, התערסלתי עם הספר הפתוח בחיקי, בלי לגעת בו, באקסטזה צרופה.

לא הייתי עוד ילדה עם ספר: הייתי אשה עם אהובהּ.

נקודות לעיון מאת דבורה סילברסטון-סיון

על הסופרת
קלאריס ליספקטור נולדה למשפחה יהודית באוקראינה בשנת 1925, ובעודה תינוקת היגרה עם משפחתה לברזיל, שם היא קנתה לה שֵם כאחת הסופרות המקוריות והמוערכות באמריקה הלטינית במחצית השנייה של המאה ה-20. אלן סיקסו, פרופסור באוניברסיטה של פריז כתבה עליה:
"קלאריס ליספקטור היא סופרת ברזילאית ובשבילי היא הסופרת הגדולה ביותר במאה ה-20. אני מדרגת אותה עם קפקא [..] יצירתה תהפוך למודל של כתיבה נשית"
הסיפור "אושר סמוי" עוסק באהבת הספר אך גם בנושא נוסף, חשוב לא פחות ממנו, שיפורט בהמשך.
* אהבת הספרים היא הדרך המנחה אל הגדול, הטהור והמושלם בתענוגות שהאלוהים הכין לברואיו [אנתוני טרולופ]
* ספר משול לגן הנישא בכיס [פתגם סיני]

כותרת הסיפור "אושר סמוי" מעוררת שאלות:

- מהו אושר סמוי? מהו ההבדל בינו לבין אושר גלוי?
- האם אושר סמוי הוא יותר עוצמתי מאשר אושר גלוי?

לפנינו סיפור ארספואטי, המתאר את תשוקתה הגדולה של המספרת לספרים.

בעוד חברתה השמנה והמכוערת זללה ממתקים, הרי שהדוברת זללה ספרים. אבל לשמנה היה יתרון גדול: לאביה הייתה חנות ספרים. זה יותר ממה שגיבורת הסיפור יכלה לחלום עליו.

מתוך הסיפור עולה השאלה: מה יש בספר כדי לגרום לאושר עילאי? הילדה המכוערת אינה יכולה להבין זאת, אבל לכל מי שמכור לספרים השאלה הזאת מיותרת.

זהו סיפור על ציפייה דרוכה לקרוא בַּספר. חברתה השמנה של הדוברת הבטיחה להשאיל לה ספר שאהבה במיוחד. גיבורת הסיפור, בדרכה אל חברתה, יוצרת מעין טקס מרגש: "למחרת הלכתי לביתה, ממש רצתי" וכשמסתבר לה שהספר אינו שם
"מוכת תדהמה הסתלקתי משם לאט לאט, אבל עד מהרה השתלטה עלי התקווה, ושבתי לנתר ברחוב… יום המחרת יגיע…האהבה לעולם ציפתה לי, וניתרה ברחובות כמו תמיד, ולא נפלתי אפילו פעם אחת… וכך זה נמשך..הלכתי אליה יום יום, בלי להחסיר אפילו יום אחד".
לא פחות מהנושא הארספואטי, זהו סיפור על התעללות. את מנת האושר (הסמוי) שלה משיגה הילדה המכוערת בכך שהיא מתעללת בגיבורת הסיפור: היא מבטיחה להשאיל לה ספר, ובכל יום היא אומרת "מחר", וכדי להגביר את ההתעללות, היא מפטירה לפעמים:
"שתדעי לך שהספר היה אצלי אתמול אחר הצהרים, אבל אַת באת רק הבוקר, אז כבר השאלתי אותו לילדה אחרת".
מתוך תאור ההתרחשות עולה השאלה: מה מביא נערה צעירה להוציא מתוכה כל כך הרבה רוע? תחילת הסיפור שמתארת את הילדה הזאת, מספקת חומר למחשבה: "היא הייתה שמנה, נמוכה, מנומשת, והיה לה שיער מקורזל מידי" מול חזותה הלא-מצודדת של הילדה נִראות חברותיה לכיתה יפות להפליא. אומרת המספרת: "מדהים איזה כשרון היה לה לאכזריות, כל כולה הייתה נקמנות טהורה… איך שהילדה הזאת כנראה שנאה אותנו, אותנו שהיינו באופן בלתי נסלח יפהפיות, דקיקות, תמירות, פזורות שיער". למספרת עצמה יש הסבר לרִשעותה של הילדה.

אולי הרוע נולד ממקום של כאב,קִנאה? מה בכלל יודעות הנערות הדקיקות והיפהפיות מה עובר בנפשה של המנומשת, השמנה? מה בכלל הן יודעות על תחושתה כנערה דחויה? אולי מעבר לחזותן המצודדת הן התעללו במכוערת בכך שלא הכניסו אותה לחברתן? בְּדוֹחוֹת של בתי סוהר ניתן להיתקל במקרים לא מעטים של פושעים אכזריים, שתחילת צמיחתם ככאלה קשורה בחוויית כאב והשפלה שהם עברו.

את סיפור ההתעללות קושרת הסופרת בתשוקת הקריאה של גיבורת הסיפור. שתי הנערות קשורות אל הספר: זו מחזיקה את הספר, שהוא המפתח לאושר הסמוי של גיבורת הסיפור, בלי שתעניין בו (היא אינה זוללת ספרים; היא זוללת סוכריות), אבל יותר מכך: הספר משמש בידיה מקור-כוח, כלי בו יכולה היא לשלוט ולהתעלל בחברתה חובבת הספרים. כלומר, הספר גורם לה תענוג מעצם העובדה שהיא מתעללת באמצעותו בחברתהּ.

ואילו גיבורת הסיפור מוצאת תענוג מעצם הציפייה לספר. בשלב מאוחר יותר, כאשר הספר כבר נמצא בידה, היא אינה ממהרת לקרוא בו: היא ממשיכה את טקס הציפייה המתוחה:
"כשהגעתי הביתה לא התחלתי לקרוא. העמדתי פנים שהוא לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו, קראתי כמה שורות נפלאות, סגרתי אותו שוב…העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שֹמתי את הספר … הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי".
מה היה קורה לחובבת הספרים לו מיהרה לקרוא את הספר שלו היא חיכתה כל כך הרבה זמן? כיצד היו נראים חייה בלי הציפייה המותחת והמתוקה?

שתי הנערות מעוצבות כדמויות מנוגדות: זו רזה וזו שמנה; זו "זוללת ספרים" וזו זוללת סוכריות; זו מתמסרת לציפייה לספר, וזו, בהנאה סדיסטית, מתעללת בחובבת הספרים.

לאמהּ של השמנה תפקיד חשוב. היא מְקַדֶּמֶת את העלילה כשהיא מתערבת ומגלה איזו בת אכזרית היא מגדלת בבית. (אולי היא מבועתת מעצם גילוי הרוע אצל בתהּ, ואולי היא מייסרת את עצמה מדוע היא מזניחה את בתהּ, ומאפשרת לה לשקוע בחוסר בטחון, קנאה וצורך להתעלל בזולת. אולי משהו בהתנהלותה כְּאֵם בורא ילדה כזאת איומה?

סיפור זה מאפשר לנו להציץ פנימה אל עצמנו ולבדוק מה הן העדיפויות שלנו, שבדומה לתשוקתה של גיבורת הסיפור לספרים, גורמות לנו אושר סמוי. וכשאנחנו נתקלים ברוע, אפשר שניתן דעתנו לכך שמאחוריו עומד כְּאֵב גדול.

הערות דידקטיות:
המוטיבים בסיפור:
מוטיב הספרים
מוטיב ההתעללות
מוטיב הציפייה.

נקודת התצפית בסיפור:
מספר-גיבור. הסיפור כתוב בגוף ראשון, דבר זה מגביר את תחושת ההזדהות שלנו עם הדוברת בסיפור. ובמקביל - את תחושת הביקורת הנוקבת כלפי חברתה שהתנהגה באופן נִבְזִי.

סביר להניח שאם הסיפור היה מסופר מפי הנערה השניה, היינו לומדים עליה משהו שאיננו יודעים, ואולי, במקומות מסוימים היינו חשים כלפיה חמלה, וחושבים על אפשרויות סיוע.