מעמקים - בשבילי הזכרונות - ספרה של פנינה חפר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בשבילי הזכרונות - ספרה של פנינה חפר
כוחם של זכרונות

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 9 - תשס"ז * 2007

אדר תשס"ד

ספרה של פנינה חפר "בשבילי הזכרונות" הוא ספר תיעודי של מי שחוותה את איימי השואה וזכתה לבנות את עולמה בארץ המתחדשת. הספר מוסיף נדבך אוטנטי לז'אנר הספרותי של ניצולי שואה רבים, שחשים חוב לתעד את העבר ולציירו כפי שהיה עבור בני משפחותיהם וכן לדורות הבאים. ז'אנר כתיבת הזכרונות הוא כלי תיעוד אוטנטי וחשוב, שעשוי לסתום פיות משטינים המנסים להכחיש את השואה.

את כריכתו של הספר עצבה נכדתה של המספרת, ד"ר שירה רבנשטיין לבית רבינוביץ, והיא רומזת על תוכנו. תמונת הכריכה כוללת בחלקה העליון כוכבים לבנים מנצנצים בשמים כחולים. הם מסמלים את בני המשפחה של הכותבת, שנכחדו יחד עם שאר בית ישראל במשרפות ובמחנות הריכוז. בחלקו האמצעי של העמוד מתוחים גדרות תיל שחורים על רקע אפור, כששני טלאים צהובים האחד גדול יותר והשני קטן ודהוי, המרמזים אולי להוריה האהובים שלא חזרו משם. צבעי השחור והאפור, שבולטים בניגודם לצבעי התכלת והלבן, מסמלים את ימי החשיכה והאופל שעברו על הכותבת, על בני משפחתה ועל עם ישראל כולו. בחלקו התחתון של העמוד פרוש דגל ישראל בצבעי כחול לבן. דגל ישראל הוא סמל למשאת נפשה של הכותבת לעלות לארץ כפי שספגה בבית הוריה, חלום שהתגשם בסיעתא דישמיא בדרכי סבל ובייסורים רבים.

פנינה היא בתם של הגאון הצדיק ר' אשר אנשיל וייס הי"ד רבה של קהילת נאדיפאלו בהונגריה בן הרב משה שלמה ויס מרקוביץ ורעיתו מרת חנה לבית ברגר. שם אמה הרבנית רחל הי"ד בת הרב צבי שוורץ ורעיתו מרת שבע לבית רוזנבורג. דמות דיוקנם של הוריה ניבט בתמונותיהם ומקרין אצילות רוח, תבונה וטוב לב, תכונות שמקבלות חיות לאור תיאור האווירה ששררה בבית זה. הטיפוח החיצוני של הבית, החצר המוקפת בערוגות פרחים, בגינת ירק ובלול תאם את הטיפוח הרגשי, האנושי והערכי בתוך כותלי הבית. בתוקף תפקידו של האב כרב הקהילה היהודית והמחוז כולו, הפך הבית למרכז רוחני תוסס של היהודים. לידו היה בית- הכנסת, שהמה תמיד במתפללים ובשיעורי תורה שנתן אביה.

כל התמונות הללו כמו: בית הכנסת, פנים בית מגוריה, החדרים, המטבח וכו' מתוארות במכחול צבעוני מדויק ובערגה רבה. ההיזכרות באביה, באורח חייו ובהליכותיו ספוגה בהערכה ובאהבה גדולה. חדרו של אביה הרב נקרא גם בית מדרש. הוא הכיר את כל אלפיים ספריו, הגה בהם ומתוכם ספג את כישוריו להכריע בדיני ממונות ובדיני אישות לכל הקהל הרב שפנה אליו בע"פ או בכתב מכל קצוות המדינה. חריצות וניצול הזמן היו נר לרגליו ואותם דרש מילדיו תוך עידודם לקריאת ספרי השכלה יהודית וכללית כאחד.

וכך לפני הגיעה לגיל חינוך חובה כבר למדה פנינה עברית עם אחותה בלומה וכן למדו להתמצא בסידור התפילה. ההורים תמכו ועודדו את ילדיהם באהבה רבה ובשיטות חינוכיות מקוריות כדבריה:
"אבא שמח בהישגי ועודד אותי ללמוד. פעם -בשובי הביתה מקניות במכולת מצאתי את הורי מעיינים במחברת העברית שלי. הם חייכו אלי בשביעות רצון. אבא ביקש שאכתוב לו מכתבים והוא יענה לי, ואומנם כך היה. כתבתי מכתב, ועוד מכתבים ואבא ענה לי על כולם. זכור לי המכתב האחרון שהתחיל כך:
"לבתי היקרה רבקה פערל'ה". והוא כתב שאחרי שארכוש עוד ידיעות בלשון הקודש הוא מקווה שאלמד גם בספרי הקודש (תנ"ך) וספרי היסטוריה". (עמ' 23 )
גם לאם היה מקום נכבד וחשוב בחינוך הילדים. היא לימדה אותם גרמנית והונגרית תקנית והפגישה אותם עם שירה וסיפורים. בנוסף לניהול הבית תרמה את חלקה כעזר לאב שעסק בצורכי הציבור. היא היתה שותפה להכנסת אורחים מכל גווני הקשת, תרגמה לשפות וסייעה בהשכנת שלום בין איש לאשתו. היא שהחדירה בילדים נימוסי חברה גם לעוזרת וגם למצחצח הנעלים. ממנה למדו לא לכנות איש בשמות גנאי. זו היתה השקפת עולמה לדבוק באמת ולנהוג כבוד בזולת.

חיי היום יום שזורים בתיאור חגי ישראל כפי שנחוגו בבית מיוחד זה, כשמסביב אווירת קדושה והתעלות. יש לציין את ט"ו בשבט שנחוג בבית הרב, כשניחוח אילנות של ארץ ישראל הופך למוחשי ביותר.

הכיסופים לארץ ישראל היו שתולים בבית האב ורשמי ביקורו בארץ בשנת תרפ"ח הניבו סיפורים רבים, שסופרו בהתלהבות ובגעגועים חזקים, כשכל בני המשפחה סופגים אותם בצימאון רב.

ניתן לסכם את היחס לבית זה ואת דימויו הרוחני בתחושת הכותבת בהיותה ילדה קטנה בכתה ב':
"חצרנו וחצר בית הכנסת היו כעין מבצר של הרגשת ביטחון לילדים היהודיים. הייתי מדמה את חצרנו ופנים הבית לירושלים".( עמ' 65)
שנה לפני הכיבוש הגרמני כתב האב מכתב לחברו ד"ר אנגל ז"ל, ידיד נעוריו, שגר בירושלים. הוא ביקש ממנו סרטיפיקאטים לארץ ישראל, אך לרוע מזלו לא היו אישורים אלו, וכך נחרץ גורלה של משפחתה.

פרק זה מסתיים בציטוט משירו של ביאליק "אם יש את נפשך לדעת", והוא שמבהיר לקורא את המקור לתעצומות הנפש שהופנמו בבית ההורים ושסייעו לה לשרוד את השואה בלי לאבד ערכים אלו.

תחושת הביטחון ששררה בבית ההורים התערערה, כשהצבא ההונגרי כבש את מחוזם וספחם להונגריה בקיץ 1940. ההסתה והשנאה ליהודים החמירו משבוע לשבוע. בני המשפחה גויסו למחנות כפיה, ומטה לחמם של היהודים הורע עד מאוד. החיים התנהלו בין תקווה לייאוש עד לשנת 1944 שאז החושך גבר על מעט האור שעדיין היה קיים. ביום המר והנמהר ב- 3.5.1944 התחילו לאסוף את היהודים מקצות הכפר אל תחנת הרכבת ומשם עם חבילותיהם המעטים נדחסו לתוך הקרונות. הם הובלו לשדה פתוח בשומליוצ'ה ושם נאלצו להקים את הגטו, כשמסביבם איומים, עינויים והשפלות. לאחר שלושה שבועות שוב הובלו לקרונות בקר והפעם הכיוון היה לאושוויץ. תוך כדי נסיעה עודד האב את ילדיו שיגאלו כפי שנגאלו בני ישראל ממצרים. וכששאלו אותו היכן יפגשו אם יפרידו ביניהם ענה האב: "נתראה בארץ ישראל ותשדלו לדעת איש אודות רעהו" ובהמשך הדרך הוסיף ואמר: "לו היו לי לפחות ארבעה ילדים בארץ ישראל". (עמ' 79) ואכן מתוך שתים עשרה נפשות נותרו בחיים ארבעה, כפי שחזה האב ברגעי עצב ויאוש, והצליחו להגיע לארץ ישראל לאחר תלאות וקשיים רבים.

ההגעה לאושוויץ לאחר חמישה ימי נסיעה שלוותה ברעב, בצימאון בתשישות עד כדי עילפון מתקשרת בזיכרון הנורא של אימת הכלבים האימתניים, וההיפרדות המכאיבה והמייסרת מההורים היקרים.

ומכאן מתארת הכותבת את התנהלות החיים בתופת ובגיהנום של אושוויץ, כשהיא צמודה לאחותה בלומה.
שם בבלוק 20 , ללא דרגשים, בגשם הדולף קבלו את המרק הדלוח אותו לא רצו לאכול מטעמי כשרות ורק לאחר הפצרתה של קרובת משפחתם, שהדבר גובל בפיקוח נפש, הן שמעו בקולה.
בגיהנום הזה מוסרת פנינה את נפשה וצמה ב- ט' באב. בראש השנה נתנה את הלחם שהיה בידה ליהודי עבור סידור תפילה ועליו היא שמרה כעל בבת עיניה. הוא נסך בה ובנשים נוספות שהגיעו לחדרן, אמונה ותמיכה רוחנית בתופת הגרמני עד להשלכתו לים על ידי האנגלים באונייה "כנסת ישראל".1 גם בפרוס חג הפסח המירו פנינה ובלומה אחותה את מנת הלחם בתמורה למרק, ובחג החנוכה השיגה פנינה מספר תפוחי אדמה ומן הבגדים הדלים שעל גופם הכינו חוטים לפתילים, ובלחש שרו "מעוז צור" ושירי חנוכה.

דוגמאות מאלפות אלו מפעימות את הקורא המשתאה למראה עולמן הרוחני המוצק והאיתן של פנינה ואחותה שלא נסדק ולא נחלש בהיותן ב"פלנטה האחרת".

רצה הבורא שמאושוויץ הגיעו לברגן בלזן שנראה היה "כבית הבראה". גם כאן האחיות מנסות לשמור על אורח חיים דתי. הן צמות ביום הכיפורים ובמקום מיסתור הצליחה הכותבת להתפלל מסידורה. אווירת ליל יום הכיפורים מתוארת על ידה שחוויה שלא תשכח , כדבריה:
"לא אשכח את אותו ליל "כל נדרי", שמענו ממרחק של כשלושה אוהלים שירה יפיפיה של תפילת "כל נדרי" המסורתית ומנגינת "התקווה". אחר כך ספרו שהנערות היו שייכות בעבר למקהלה של בית כנסת רפורמי באחת מערי הונגריה. במצב ובמקום בו היינו למנגינות היה משקל רגשי עצום". (עמ' 85)
בשורת השחרור הגיעה לכותבת בשבת בר"ח אייר תש"ה 2.5.1945, עם סיום תפילת שבת ור"ח, כשטנק של צבא ארה"ב ניצב בשער המחנה ובו שלושה חיילים.

הן הובלו לאחר שלושה ימים למקום מגורים חדש, שאורגן על ידי צבא ארה"ב, ושם בתנאי חיים נקיים ומסודרים החלו לאחות את פצעי העבר. מכאן ואילך מתארת פנינה את החלמתם ואת הגישושים הראשונים לחזרה לחיי המציאות העגומה של יתמות מהמשפחה העניפה שלא הצליחה להישרד, כשלבן החלטה נחושה לעזוב את אירופה כמה שיותר מהר לעבר ארץ ישראל.

קשה לרפא את הנפש הפצועה והדאובה, והזכרונות של אותם חיים משפחתיים מלאי חום ואהבה שזורים בחיי היום יום כדבריה:
"הזכרונות מתלווים בכל עת ולכל מקום, בחגים ובשמחות, תמיד-מעלה אני את "ירושלים" על ראש שמחתי". (עמ' 109)
הדרך מהאפילה לאורה עדיין היתה רחוקה ופנינה יחד עם פליטים אחרים לא התפתו להצעות להישאר ביוגוסלביה שם הבטיחו להם, שידאגו למחסורם ולהשלמת לימודיהם. היא זכתה לעלות על אונית המעפילים "כנסת ישראל", כשעל סיפונה כ-4000 פליטי שואת אירופה.2

למרות הטלטולים הקשים בים הגועש במשך ארבעה שבועות, הצפיפות הקשה, והתנאים הסניטאריים הירודים לא איבדו המעפילים את אמונתם, את חוסנם הנפשי ואת נחישותם להגיע לארצם. תיאור גילויים על ידי הבריטים הוא מרגש במיוחד ועשוי לשמש מסמך היסטורי אוטנטי לאותה אחדות יהודית אמיתית ולאמונה גדולה בבורא עולם ש"עוד לא אבדה תקוותינו".(עמ' 119 - 120)3

חשוב לציין את גילוי אסירות התודה של פנינה לשני שליחי המדינה שבדרך מפלוגות הים הנודעות, אשר חרפו נפשם להעלאת שרידי יהדות אירופה לאחר השואה באוניות שדמו לגרוטאות ישנות, ובהסתכנות גלויה מול הבריטים, שארבו לכל הגרואטות הללו ואסרו על נוסעיהן להיכנס לארץ. רב החובל של "כנסת ישראל" היה ראובן הירש-יתיר בן 21 וכינויו היה אבי. השליח השני שמזכירה פנינה בהערכה רבה הוא מתי יואש צ'אטו צידון, שהיה אחראי לפתרונות טכניים שצצו בזמן ההפלגה והיה בקשר מתמיד חם וידידותי עם המעפילים- קשר שממשיך גם היום. 4 שניהם השרו אווירת ביטחון על הנוסעים והכינו אותם להתנגדות אקטיבית נגד הבריטים אם יתגלו על ידם. (עמ' 118 )

"כנסת ישראל" התגלתה על ידי האנגלים ולא הועילה התנגדות המעפילים האקטיבית. כולם הוגלו לקפריסין. בקפריסין פנינה אינה מבזבזת את זמנה, והיא משלימה פערים לימודיים בספרות ובעברית בהתמדה ובחריצות, כשהיעד ברור לה - ברצונה להיות מורה בישראל.

פנינה זכתה לעלות לארץ, להינשא ל"אדם הטוב ביותר" (עמ' 132), יעקב חפר, שחווה גם הוא את איימי השואה, ויחד עמו בנתה בית לתפארת על יסודות ערכי החינוך של בית הוריה בנאדיפאלו בהונגריה. חלומה לעסוק בהוראה התגשם והיא יישמה את כשרונותיה אף בשליחויות חינוכיות מעבר לים יחד עם בעלה ז"ל.5

ספרה של פנינה חפר הוא בבחינת פנינה ספרותית מזוככת, שהאיפוק בו משווה לכתיבתה תיעוד היסטורי, אישי ולאומי, הספוגים בערכי אמונה ובהליכות מוסר.

חשוב וראוי לבני הנוער להיחשף לקריאתו, שכן יש בו מסר חינוכי ליכולת של המרת טראומה אישית נוראה בבנייה, ביצירה מתמדת ובנתינה משמעותית לסובב אותך.

ערכים כמו: אהבה ונאמנות, גבורה נפשית, אומץ ונחישות לשמר את ערכי תורה ומצוות כדוגמת בית ההורים בשילוב עם אהבת הארץ עד כלות הנשמה מתממשים בספר, והם עשויים לשמש דוגמא מאלפת לעיצוב דמותו של הנוער בארץ ישראל.

הערות

1 תיאור זה של פנינה הוכנס לספר התיעוד שכתבו: שמואל כץ ותהילה עופר, מול השער הנעול, - האודיסיאה של מעפילי "כנסת ישראל", הוצאת הספינות שבדרך, 2007, עמ' 20.
2 תיאור פנים האונייה מצוטט גם בספר של שמואל כץ ותהילה עופר,שם, עמ' 28.
3 ראה הערה 1 עמ' 39.
4 ראה הערה 1 , עמ' 16 - 17.
5 פנינה ניהלה את ביה"ס משואות בבני- ברק. היא יישמה בעבודתה את הערכים החינוכיים שספגה בבית הוריה. אהבה לכל תלמידה, התעניינות בהישגיה, יצירת אווירה לימודית נעימה בלי לוותר על הרגלי לימוד בסיסיים ועל אחריות התלמיד לחובותיו. כל אלה איפיינו את האווירה ששררה שם. והכל התנהל בשקט, בנועם ובכבוד רב שהשרתה על כל הצוות החינוכי.