מעמקים - "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

"אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי
כחזונם של יוצרים בימינו

בלפור חקק

גיליון מס' 11 - מחשוון תשס"ח * 10/07

ספרות אמיתית היא ספרות שמתכתבת עם הדורות הקודמים לה.
כיוצרים אנו מתכתבים ביצירתנו עם המשורר שאול טשרניחובסקי, ואנו מנסים להתחבר אל ...זמן שאול.
הציפייה שלנו תמיד שהמשורר יזכה באמצעות יצירתו לזמן נוסף מעבר לזמן פטירתו. בזכות יצירתו, אנו מתחברים עם הזמן של שיריו, וכך אנו מעניקים לשירתו מימד שהוא על זמני.
כך אירע שישבתי ערב אחד עם ספר שיריו של טשרניחובסקי, וכתבתי לו את הדברים הבאים:

שאול היקר,
תוך כדי קריאה בשיריך, חיפשתי לברר לעצמי מה היה החזון שלך, איך ראית את האדם ומשמעות חייו, מהם הערכים שבהם האמנת בחייך כמשורר וכשליח ציבור העוסק בענייני אגודת הסופרים העברים. אני מודה שקראתי את שיריך הפעם לא רק כמשורר, אלא גם כיושב ראש אגודת הסופרים. בלא מאמץ רב גיליתי את השיר שלך "אני מאמין". אכן, אתה לא הסתרת את חזונך, להיפך: כתבת שיר מיוחד שנקרא "אני מאמין".

שאול יקירנו, כחברה המחפשת את דרכה, כחברה המחפשת מצפן אנו זקוקים לחזון של אמת. אנשים בעלי חזון, אנשים ישרי דרך נותנים מצפן וכיוון לבאים אחריהם. בתפקידי היום כאן בבית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי, אני מאמץ לעצמי את החזון בשירך זה כאחד מפרקי החזון של אגודתנו. וזהו החזון של "אני מאמין":
"שחקי שחקי על החלומות,
זוּ אני החולם שׂח."
אכן, כל בעל חזון צריך קודם כל להאמין בחלומו. לא פלא שהשיר הראשון שכתבת בגיל 17 היה "בחלומי" (1892). בנימין זאב הרצל אמר "מעשי אדם בחלום יסודם". החלום הוא ראשיתם של הדברים. כל אחד מאיתנו צריך לנסח לעצמו את חלומו, כדי להיות נאמן למשמעות חייו. תודה לך שאול, על התובנה הזאת. גם אנו כאגודה נושאים בלבנו חלומות, ועלינו לפרוס אותם בלי חשש להיראות מיושנים ולא אפנתיים בהכריזנו על עצמנו כחולמים. אכן, אנשים בעלי חלום אנו.
"שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך."
אכן שאול, צדקת. האמונה באדם היא אבן יסוד בחזון שלנו. ללא האמונה באדם הופך עולמנו ליער של חיות טרף. עלינו כיוצרים לטפח את האמונה באדם, האמונה במין האנושי. ולא במקרה אתה מצרף לזה את האמונה באהבה: "כי עודני מאמין בך". עולם ללא אהבה הוא מקום חסר חיות ויופי, שאין טעם לחיות בו.
"כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז"
האמונה בחרות היא מרכיב בסיסי בהווייתנו. אנו מאמינים בחרות הלאומית שלנו וגם בחרות של כל אדם ובזכותו להוביל את חייו. גם ביצירתנו אנו שואפים דרור, חירותו של היוצר יקרה לנו. איננו מוכרים את ערכינו וגם לא את יצירתנו בעבור נזיד עדשים. איננו נותנים את נשמתנו בעבור בצע כסף, בעבור עגל הזהב. משמעות היצירה היא היצירה עצמה.
"כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז"
לא ניתן לחולל שינויים בחיינו ללא אמונה בעוז רוחו של האדם לחולל שינויים. אם לא נמצא את האומץ בתוכנו לפעמים לרכב על הגלים של השינוי שבפתח, החשש הוא שנמצא עצמנו מתחת לגלים של הנחשול שיבוא. בני אדם חייבים למצוא בתוכם את העוז למפעלים שעליהם לעשות, ליצירה שעליהם לכתוב, לשינוי הגדול שיעניק להם כנפיים להמריא.
"רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו בָמֳתֵי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל."
האדם שחש ונושם את חירותו משליך מעליו כבלי הבל, ובכך הוא מתרומם בָמֳתֵי על. הוא ממריא בכוח חירותו, כי ללא כבלים השמים הם הגבול. האדם החופשי מאמין גם בצדק חברתי ובדאגה לחלשים. חוסנה של חברה נמדד ביחסה לחלשים שבתוכה, ועליה לדאוג ש"לא ברעב ימות עובד", שגם לחלשים יהיה "דרור לנפש", ותמיד תהיה "פת לדל". חברה חזקה שומרת על השרשרת ועל הלכידות של כולם, בכך שהיא מחזקת גם את החוליות החלשות.
"שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב."
אין ערך לחברה האנושית ללא ערך הרעות. כל קבוצה שורדת בכוח הרעות של חבריה. כל אדם מחפש לבבות קרובים שהוא יכול להיות שותף להם במימוש החלומות שלו, החלומות שלהם. כל אדם מחפש לב ש"לב תקוותיי גם תקוותיו". החברות האנושית נותנת אכן את הכוח לחוש את האושר, אך גם להבין את הכאב.
"אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא - ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום."
שאול היקר, אתה אכן מימשת את חלומו של כל יהודי ועלית לארץ המולדת, ארץ ישראל. בשנים שחיית כאן ידעת פרעות ביישוב היהודי, ידעת עד כמה השלום היה משא כיסופים ומשאת נפש של היהודים ששבו לציון. גם אנו כמוך מאמינים בשלום, "אף אם ירחק זה היום", כלשונך. ואנו מתפללים תמיד שיקרב זה היום.
"ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מֶנוּ,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יַעַשׂ,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים -
חיי רוח לו אין דַי."
שאול, גם אנו כמוך, לא שכחנו את החזון הציוני. אנו יוצרים עבריים, אך לא שכחנו את מקורותינו. אנו מחוברים לעם שלנו. בדורנו זכינו לאחר "אלפיים שנות" שקם כאן בארץ דור שניתץ את "שעבוד המלכויות", אותו מושג שליווה את היהודי בגולה. בדורנו הוסרו הכבלים הלאומיים. קם דור חדש ש"עין בעין יראה אור": אנו הדור הזה. הדור הזה מכונה כאן בלשונך "דור בארץ", מונח שאתה טבעת אותו והיה למונח ספרותי של דור הצברים שיצרו את הפרק הראשון של היצירה העברית, לאחר הקמת המדינה. הדור הזה יש לו חיי רוח, לדבריך, אך הוא אינו מסתפק בכך: "יפעל, יעש". אכן כך. הוא גם עושה מעשים של יצירה ובנייה, כי עמנו, העם היהודי, חזר סוף סוף להיסטוריה ואינו עם של חיי רוח בלבד.
"אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשׂגב לבו עֵר
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזֵר."
שאול שלנו, הגענו לשורות המסיימות של חזונך. שרתָ לנו שיר חדש אתה המשורר, שיר ליופי ולכל דבר נשגב, ואתה מייחל ליום שצעיר שיזכה לחזות בהתגשמות חזונך ישים זר פרחים על קברך כמחווה של תודה. אנו מבטיחים לך משוררנו היקר: ראוי אתה לזר פרחים על קברך, כאות תודה על שיריך ועל חלומותיך.

(המאמר מבוסס על נאום שנשא בלפור חקק באירוע מחווה לשאול טשרניחובסקי ביום השנה ה-64 לפטירתו, ביום 14 באוקטובר 2007 בבית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי בתל אביב)