מעמקים - אבות ואמהות ביוגרפים ופואטיים בשירת הרצל חקק
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אבות ואמהות ביוגרפים ופואטיים בשירת הרצל חקק

אסתר ז. ויתקון

גיליון מס' 11 - מחשוון תשס"ח * 10/07

"התדע מאין נחלתי את שירי?"
– ביאליק

שירתו של הרצל חקק (וכן שירת אחיו התאום בלפור חקק), עומדת כולה, לאורך כל שנות כתיבתו הארוכות, בסימן ברור ונחרץ של התחברות ושייכות למוצא המשפחתי, הלאומי והדתי.

זו שירה מודרנית שלא נמצא בה שמץ פוסט-מודרניות. יש לבטים, יש רגשות מעורבים וסבל כתוצר-לוואי הכרחי של חיים בעולם של משבר, כתוצאה ממוות טראגי במשפחה, ומקשיי התאקלמות של משפחה מהגרת אל מדינת ישראל של ראשית שנות החמישים במאה העשרים. זו עמידה מול שבר החלום ואיחוי שבריו. אבל לעולם לא ערעור על השורשים ועל היסודות. זו שירה שמסרבת להיות חתרנית, אירונית או צינית. זו שירה שעומסת על כתפיה באהבה וברצינות את המחויבות שהטילה המשפחה על כתפיהם הרוחניים-נפשיים, כשהעניקו לאחים התאומים את שמם –הרצל ובלפור.

לידת התאומים שלובה בסיפור של שכול בתוך המשפחה: בחג השבועות 1941, תש"א, נרצחו שני הדודים נורי ואברהם חבשה. השניים היו האחים של אם התאומים סעידה. במשך שבע שנים היתה המשפחה באבל, ואבי הבנים, יצחק חבשה, שהיה תלמיד חכם, היה על סף אובדן האמונה.

כעבור שבע שנים, כאשר לבתו הבכירה סעידה, נולדו שני התאומים, באו החכמים ואמרו לו: "תם אבלך, קיבלת שנים תמורת שנים, זה הפיצוי משמים" – וכך שב הסב לאמונתו. השניים נולדו עם הקמת מדינת ישראל – וזכו לשמות הציוניים, הרצל ובלפור.

שירתו של הרצל מתבלטת בדורנו באנרגיות החיוביות העצומות שהיא מקרינה בשפע נדיר, בסרבה ללכת בדרך המלך של השירה העברית בדור האחרון, שמנשבות בה רוחות של מורבידיות, אירוניה, הקשבה טוטאלית למצוקות ה"אני" התלוש, המעורער והמדוכא, פקפוקים על צדקת הדרך ועל ראשית הדרך. שירתו מצטיינת בסממנים הפוכים- שייכות, אחריות, אהבה, חמלה על הזולת הפרטי ועל הכלל הלאומי. כל מה שמצטייר כתמים, פונדמנטליסטי ,רגשני, לא מערבי כביכול, בעיני רוב קובעי הטעם הספרותי בישראל של דורנו. בעיני, אלו תכונות הראויות מאד להערכה ולהתייחסות.

בספרו "תעודה נשכחת" (הוצאת שלהבת ,1987, ירושלים), מקדיש המשורר שער שלם להוריו, להורי הוריו ולדודיו שנרצחו בצעירותם, בשם דומה מאד לשמו של הספר – "תעודה: זהות נשכחת".

זהותו בנויה ממראות השתייה של הילדות, שבמרכזן דמויות משפחה דומיננטיות בעולמו. המשורר בבגרותו ניסה להתרחק מהן מעט, אבל מתברר לו שהתרחקות אינה אפשרית לו בשום אופן.

מן השירים עולה בברור שדמויות אלו לא נשכחו, הן אלו שקשרו אותו אליהן בעבותות אהבתן אליו ובעבותות צערן על הבנים שנרצחו שם, בגולה. אל התעודה-השליחות, שחש המשורר כלפי דור ההורים, הסבים והסבתות , אמונתם, תמימותם, תקוותם, אכזבתם ושוב תקוותם, המחוברים לקיום היהודי בארץ ישראל.

בשיר "הכל נגזר, אני נדון" עמ 78, תוהה המשורר האם חייו הם המשכם של אבותיו מבגדד, ושל אבותיהם מדורות בעירק, המשכם של האמוראים הגאונים מחברי התלמוד המפואר.
"לא דרכו רגלי במדרסת "כרם שלמה" בבגדאד.
...ושפתי לא טעמו מיץ רימונים ליד פארק גאזי.
...
נכון יש לי איזו צלקת על הזרוע
שבאה, כך אמרו לי, מן הטבילה במי החידקל,
אבל מה לתרבותי החדשה ולכל השארית?
האם נחרת בי אות הברית"?
למרות "קסמי שיריהם המרפאים את החושים, היופי והפאר, מגילות תלמודם, רזי הוי"ה מלאי כוח מושך של אימה וחוויה, חלומם לגאול את כל העולמות," למרות "תרבותם המגולפת, שמרנית, סוערת וחושנית", כדברי המשורר,הוא שואל - "האם זה אני"?

פירוט יופיה וקסמה של תרבות זו של הוריו, נלחשת בפיו ונשמעת באוזניו, בעצמה שהמשורר אינו יכול לעמוד בפניה. ועל כן לא מפתיע לקרוא בבית המסיים את השיר את התשובה המנצחת שהוא נותן לעצמו:
"צלקתי צורבת....
הד רעמים, ואני נידון
להיות שירם. ....
לצקת את סבלם הלא נדרש
לפשר לא גנוז, חדש."
המשורר לוקח על עצמו אחריות להמשיך את זכר סבלם ולתת לו פשר חדש עבורו, החי חיים מודרניים בישראל.
שיר "ימים נוראים" (עמ' 74) מתאר המשורר את מבוכת דור הבנים כלפי מורשת האבות. חרטה ופחד מפני המציאות של פריקת עול מסורת האבות, הנתק מן האלוהים. חשבון נפש שעורך הכותב עם מצבו של הדור הצעיר אליו הוא משתייך.
"אב ואלול תשרי
אור עירי, עטוי כמיהה, ירא
לובן אלוהים מקיף את אבי, שנות אור
הוא מקדש על היין, והיין שיכור"
הכותב משליך על העיר את כמיהתו להתחבר אל קדושת האל המקיפה את אביו המקדש על היין. גם היין נושא באורח מטאפורי את שכרונו של הבן האובד. ובהמשך השיר:
"רוחק כזה, חולים ומועדים כפתאים.
דור של מורדים נבוכים
ואין זכר לנביאיך"
......
"פורקי עול מלכות
הולכי יחידי בלילה
מתחיבים בנפשם, ואין ענן מעל
רק אילן בכות"
המשורר מרגיש ,שבמציאות זו של פריקת עול עולם המצוות והקדושה של האבות, הוא ודורו מתחייבים בנפשם היהודית. הם עלולים לאבד את זהותם, ולהלך בעולם החדש כמתים חיים. בבית האחרון הוא מסיים בנימה אלגית.
".........
פנינו כפניהם ועינינו חולות
לא ידענו איך נדע
איך רואים את הקולות"
הבנים מגורשים ממעמד הר סיני. הם אינם רואים את הקולות. החוויה המשותפת לדורות של יהודים נסתלקה מהם, או שהם נסתלקו ממנה.

בשיר בעל אופי בלדי "אני עדיין מחכה לראות" ,מתגלה הסב לנכד באורח מסתורי והנכד מנסה להבין מהו פשר ההתגלות. כמעט כמו בשיר של ביאליק "לפני ארון הספרים". אותה אווירה של סערה, רוח, "אור נואש", גשם רועש ושמיעה לקויה. דמות הסב מגולמת בחזיון סמבולי עתיק של עץ זית זקן. הסב משאיר עבור תודעת נכדו את תמונת גזע עץ הזית המרשים כדי להכריעו לטובת קיום צוואתו הרוחנית. בזיכרונו של הקורא וכנראה גם בזיכרונו של הנכד עולה ציור עץ הזית הנבואי, המנחם של הנביא ישעיהו :" ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה".
הסב שואל שתי שאלות מרות ונוקבות,לפני שהוא עולה חזרה לעולם של מעלה:
"איך חזרנו , ילדי, איך חזרנו לארץ
כמו אל גלות נכר, כמו דור המדבר"...
לפני השאלות הוא לוחש לנכד :
"עצים זקנים ופרים רענן וצונן"
אך הנכד אינו שומע. הנכד נשאר בבדידותו- עדין ממתין לראות את עיניו הכחולות של הסב. הכחול כצבע השמים. כצבע מנחם מרומם.
"הרי הוא חייב.
הרי עכשיו אני זוכר.
סבא שלי עלה בענני זהב. אני ראיתי.
גזע הזית רעד מולו ברוח, מוכה ברק
ואני ראיתי שמן נשפך לכדים
שמן ירקרק.
אני עדין מחכה לראות את עיניו."
למרות שגזע הזית – דור סבו, מוכה ופגוע, הוא עדיין מפיק בשפע שמן אל תוך כדים. זהו דור , שיש לו מה להעניק לדורות הבאים. "אני עדיין מחכה לו" מזכיר את הפסוק הידוע: "בכל יום אחכה לו שיבוא" – למשיח. גאולת ישראל תבוא מן
השמן של עץ הזית של סבא. מן הגזע של היהודים השורשיים. עיניו הכחולות של הסב הם מוטיב חוזר בשיר. הסב מליט את עיניו, והילד שואל מדוע הוא מסתיר את עיניו. הנכד רוצה לראותן. אבל אינו זוכה. הנכד אינו מסתפק בתמונת עץ הזית הנהדרת. הוא עדיין ממתין לראות את עיני סבו. זהו המגע הבלתי אמצעי של נפש בנפש.

הסב אינו מסוגל להתבונן בנכדו ואולי אינו רוצה שנכדו יביט בעיניו כל עוד הדור הצעיר אינו מוכן ליהנות מן השמן המופק מעץ הזית הזקן, שהוא צעיר לדורות. בשיר זה מרומם הנכד את דמות הסב לדמות על-טבעית בעלת יכולות על-טבעיים, נעלים. הוא עובר מעולם אחד למשנהו. מעולם המתים אל עולם האדם, עם שליחות
חשובה והוא חוזר לעולם העליון מוקף בענני זהב, ומחולל נס בהחיותו את העץ הזקן שנפגע בברק. הסב כאחד ממלאכי השרת, היורדים בשליחות האל אל עולם האדם כדי לבשרו , להדריכו, ולחולל נס מופתי רב משמעות, בניסיון להשפיע, לשנות התנהגות.

אותו סב כחול עינים ששמו בשיר "סבא יצחק בן ציון חבשה" מתואר בשיר 'בן איש חי' עמ' 58. באופן ארצי ,מוחשי מדוקדק ,באהבה ובחמלה.

מר היה עם אלוהיו משום שני בניו שנרצחו בפרעות בבגדד.
"ובאו עליו שבע שנות ההסתר ...
אור עיניו התפקר. כחל עיניו נחרך.
בקרים שקופים היה צלו
בבתי הקפה ובשבת ראוהו נלפת, שפתיו בעשן.
עיניו בשמים,
ולא ענהו אלוהיו, גם לא במבט ....."
(מתוך: "פלח הרימון שותת" עמ' 60 )
מה שגאל את נפש הסב מיסורי הכפירה, היה ספר קבלה שקבל מאביו ציון. "פלח הרימון" שמו. "רעב לאמונה ומסתתר מפניה". המתין לשוב בניו בגלגול הנשמות. בשנת תש"ח ככלות שבע שנים, בליל חג הפסח, נולדו לבתו הבכורה התאומים בלפור והרצל, והוא ראה בכך- "כמו ענהו ה' בתומים"....
מדמות הסב המיוסרת , שהתלבטה בחבלי כפירה ואמונה, מקבל הנכד, שנים לאחר מותו, את המסר להישאר נאמן לאמונת האבות.

בשיר "סליחות בעשן נוסח א'" עמ' 73 מתאר המשורר את רגשי אשמתו כלפי דור אבותיו. למרות הקרע יש בכאב אהבה ואמונה ורצון למצוא חן בעיני האלוהים.
"כשאני מדבר באבותי דומה לי
שחטאי אני מזכיר. איני חש
לחזור...
החרסים סדוקים ואיני יודע
איך לאחות את המילים. אבל לאב מסר,
מסורת אבות. גוילים גוילים,
גויות שותקות. רוחות, לא תחזור.
למי אמסור.
ההרים סביב סביב עשנים בירושלים
רגלי ורוחי הלוך וחסור.
מריי מלא כאב ואהבה ואמונה
וקרעים.
האם אמצא חן בעיני אלוהים."
אמירה מפורשת של תלישות , בדומה לדמות התלוש בשירו של ביאליק לפני ארון הספרים. אלא שכאן, לא עמד לו כוחו של המשורר לומר את דברו במטאפורות וסמלים, חיש מהר פרק את מועקתו במילים ישירות פשוטות. פרט ל'חרסים הסדוקים' תמונה שמזכירה את עמידתו של המתפלל לפני אלוהיו ביום כיפורים, בה מרגיש המתפלל כחרס הנשבר, ומבקש מן האל סליחה ומחילה, שיאחה את שבריו ויתקן את כלי הנפש.

צעירי יהודי מזרח אירופה חוו את מצוקת משבר התלישות מעולם האבות מחד ומעולם הנוכרי מאידך בסוף והמאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המשוררים והסופרים שביניהם נתנו לכך ביטוי ביצירתם.

בישראל חוו צעירים מעדות המזרח שאבותיהם היו נטועים איתן בעולם היהודי-מסורתי-מזרחי והם הצעירים שנולדו כאן. דור שני לעולים משם, או הגיעו בילדותם לכאן ועברו גם הם חווית תלישות כואבת משני העולמות. מהווית הוריהם מצד אחד ומן החברה הישראלית-חילונית-האשכנזית מהצד השני. ביטוי לכך נתן המשורר ארז ביטון,בשיריו. וגם הרצל חקק:
"באנו לכאן עינים קשורות. חולמות.
ועתה אינינו יכולים לראות...
........
שבת שירה מסתגרת.
באנו אליך חולמים ושרים . ואנו כאן
כזרים. ארץ ארץ ארץ. אנו כאן. כאן.
הגלי אלינו מבעד לעמוד הענן ---"
(מתוך: שבת שירה - נוסח א)
בשיר יפה ומרגש "דלקת פרקים" עמ' 68 מתאר המשורר את דמות סבו, מרדכי. זהו שיר הלל ,קינה ואהבה .הסב מתואר כיהודי גאה שלם ביהדותו ובאורחות חייו, למרות סבלו הפיסי הקשה, למרות מצבו הכלכלי המשפיל במולדת היהודית. שם השיר הוא אירוני, הסב נראה בשל שברונו כסובל מדלקת פרקים, אינו יכול כביכול להשתחוות לתרבות החילונית הזרה בארץ, ולכן נשאר זקוף בעמידתו היהודית, הדתית . אבל אין זו נוקשות בשל המחלה, אלא זקיפות קומה שנבחרת במודע כל יום מחדש. כותב הרצל על הסבא מורד (מרדכי) חקק:
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.
וכיסוהו בערפל ובלואים ואבק נופל ומרכולת איש אבל
ושיטו בו: דיבורך לנו זרים, לך לחלום על בבל.
והוא ידע ודמע וגמע כי רצה לדעת מולדת
..... ואני ראיתי אותו בערבו נחתם בתכריכים.
שב לחלומות ודווי לא ערוכים. דפיו נסדקים. ושב לגנזיו
כמו אותם ספרים עתיקים.
"תם ונשלם . שבח לאל בורא עולם".
במותו תמו חייו שהיו שלמים מבחינה רוחנית. נגנז עם הספרים העתיקים. ספרי הקודש, שהדור הצעיר רואה בהם גוויות מתות ואילו המשורר-הנכד מכיר שגניזה זו היא זמנית. יבוא יום ויוציאו את הגווילים העתיקים, יעתיקו אותם מחדש, והם יהיו מקור חיים רוחני לדורות הבאים. ולכן ראוי לשבח בורא עולם. מתוך הקונטקסט הכללי של השיר, אני מעדיפה לקרא את המשפט המסיים, כמשפט נחמה, המרומם את כבוד הסב, ולא כמשפט אירוני.

בניגוד לביאליק המבקש למות 'הליטני לילה' בשיר לפני "ארון הספרים" ממצוקת תלישותו שאינה ניתנת לתיקון. הרצל, עם כל הכאב, מרגיש שייך אל אבותיו, למרות המשבר. בכתיבה עליהם, יותר משהוא משלם להם חוב רגשי, משפחתי, הוא
מחייה בתוכו את הזיקה האבודה דרך העלתם באוב השירה.

דמות מרתקת בפני עצמה היא הסבתא תופחה חבשה, שלה מקדיש המשורר מספר רב יחסית של שירים, יתר על שאר דמויות המשפחה. הסבתא השנייה, כאתון, אמו של האב, מתה בצעירותה מעוגמת הלב על מות בניה הצעירים במגפה. שתי הסבתות היו אמהות שכולות. המשורר מתבונן בתצלומה של כאתון שמתה כה צעירה - וכותב:
"מי יכתוב שירת סבתי כאתון
ששתתה ממי הזהב של החדקל וכחש
לבה וכולה שבר,אור צפון...
.......
הנה תצלומה:
אור עיניה יפה
זהר מכשף של אמונה
ופחד.
סבתא כאתון, יונת אלם מנוצחת"
החיבור החזק למשפחה מאציל אור ואהבה גם על דמויות שהמשורר לא הכיר באופן אישי. זהו מיתוס אישי–משפחתי חזק ביותר. הוא מקור לכוח, לאהבה, לאמונה, ליכולת המבע האומנותי. מי עוד בשירה העברית המודרנית כך מתרפק על דמויות פשוטות, עממיות במשפחתו, פרט לביאליק "בשירתי" ב"אמי זכרונה לברכה" וב"אבי"?

שיר מיתי נפלא על הסבתא תופחה, אם אמו, הוא השיר - "ביום ההוא בדרך להר ציון", עמ' 62. השיר מתאר את הסבתא עולה בשארית כוחותיה בחג השבועות לקברו של דוד המלך , אותו העריצה. היא בחרה ביום חג השבועות, זה יום מותם של שני בניה, ויום מותו של דוד המלך.
"כבר היה לבן בשערותיה וארשת סתוית
והיא לקחה אותי ,סבתי, מאה מדרגות להר ציון
ידיה צנומות, הודפות אנחתה בתנועה של עוית

רוצה לילך לקברו של דוד , שורש ערגתה
מבבל באה.....
והיא אוחזת בידי להובילה מאה סולמות ברוחות
לחונן עפרו של צבי ממלכות
הם הביטו הזרים בילד המוליך את סבתו
הרועד מול תוגתה החלומית.
.......
הם מביטים בי עתה , שוב מחפש
סימנים צורבים של הגדרה עצמית."
שתי שורות שקופצות קדימה בזמן וחושפות בפרץ רגשות מצוקה את מצבו התודעתי של המשורר ברגע בו הוא מנציח את דמות סבתו בשיר,ואת החוויה רבת הערך שחווה יחד עמה בעליה להר-ציון. הכותב רוצה יותר מכך. הוא רוצה למצוא סימנים צורבים של הגדרה עצמית שנטשטשה ברבות השנים מאז אותה הליכה חווייתית עם הסבתא.
"עולה עם בכיה לאורך המעקה, מנגינה מסתלסלת
משפתיה מאה אנקות, מאה שתיקות
......
"שמעתי סיפוריה שבכו ליד הקבר שאחזו בפעמונים
בגוילי התורה, ידעתי כי ראתה בעיניה ניסים
והם הביטו בי, הזרים האלה, כאלו הייתי הלך
......
רוצה לילך אל קברה, אל המלך דוד אהובה
שם אוצר תפלותיה שוכן
שם נגעתי ניסים, ועתה שירי על שלחן חלק
ואותו אטלס, אותה גאוגרפיה חסרת מצפן."
הסבתא היא המצפן האבוד. הוא עומד למצוא שוב את המצפן. הוא ילך לקברה, הוא ילך אל המלך דוד אהובה, אל אוצר תפילותיה. איזה כאב, ואיזו יושרה לא פופולארית, לומר משפט כזה, בתחומי השירה העברית בישראל לקראת סוף המאה העשרים. והוא מרחיב ומתאר את הדמות המיתית הזו- את הסבתא בר-ציון בשיר הנקרא "בלילה ההוא בהר ציון" ואומר:
"נרות תפילותיה עוד מדשנים את אדמתי,
את החומרים המתפוררים בה,
שירה עולה במדרגות לבי בצנתרות נשמתי
האם יש שיר אמיתי יותר משברון לבה?"
שירת סבתו היא המזון הרוחני –הנפשי של שירת המשורר.

בשיר "אורות הבית" מתוך הספר "הזמן הגנוז" עמ' 42. ישנה בהם אמירה כוללנית בלשון מאדירה ומעוררת השתאות על דמות אבותיו ומשמעותם למשורר ולבניו אחריו.
"אקדישכם ואעריצכם
אף כי לא שרו לכם שירי תהילה ושבר
ולא דובבו חלומכם הזב
....כשהתה מתוק בדבש אני מעלה קולם:
משהו חזק היה וטוב בצלם.
לא החמיצו בטרם עת, צבעם זך,
כמו קופסת חלקום חדשה, שמרו על המכסה
שמא תסדק שמא יירף הלוז המשובח.
לפעמים אני מחפש אותם ומוזג לבני מן המים
הרותחים ...מטעימם באקראי
חלקום שקדים ובקלאוה עתירת אגוזים,...
ואני שם פתילי צמר בשמן ומעלי נורה וסח...
שמע ישראל
את שירם הרוחף בגבי, בצוארי, בסתרי העצים
ואני כותב שפתיהם
קדושות קדושות קדושות
כי לא אוכל להחשות".
כמעט פולחן אבות יש כאן. האבות עומדים במקומו של האל. הערצת האבות מקורה קמאי. מקור החסות, הטעמים, הריחות, המגע, קסם המילים, הלחנים, הסיפורים , השייכות הגדולה הבלתי מעורערת. האהבה לאחים התאומים ,שהם הביטוי המוחלט של ניצחון החיים על המוות במישור האישי-משפחתי ובמישור הלאומי שבא לידי ביטוי בשירת הרצל ובלפור חקק. שכן הדודים נרצחו על רקע לאומי ולכן אין פלא שהאחים המשוררים דבקים כל כך במשפחה ובלאום.
ובשיר "אורות הבית" הוא אומר-
"יתרון לי בחיי, הם עמי
אבותי
גלוי וידוע לפני ילדי אי אפשר
להתקיים
בלי אותו דבש נגר, מזור נסתר

גם אם יחשיך העולם
טרם יכבה נרם, רוח נוגעת ברוח

שבים אליהם, שבים אלינו
זה מצב האדם, הזמן, הקורות

אנוש איך יצדק פני יוצרו"
אבותיו הם אורות הבית, אורות המשפחה, אורות קיום הזהות האישי העמוק ביותר. בלעדיהם לא יוכל לעמוד בפני יוצרו, אלוהיו ולהצדיק קיומו.

דמות האב – דמות האב מצטיירת גם היא כאחד מעמודי התמך המרכזיות של זהות המשורר ומעמדו בעולם כאדם וכיהודי.

הקדימות שניתנת לספרים, לספרי הקודש, הפיוט ומחזורי התפילה הרבה לפני הצרכים הקיומיים החומריים, מאפיינת את האב כדמות מופת בשיר – סיפור "אבי מרצף את חייו" מתוך הספר "הזמן הגנוז" (שיצא לאור בשנת 2003) , עמ' 48.

לפני כולם הוא הגיע לירושלים. סבב בחנויות לכתבי קדש וקנה ביראה ספרי פיוט ומחזורי תפילה. אחר כך הלך וחפש מקום לאשתו ולילדיו שנותרו עדין במעברה.
את הספרים קנה אביו עבור אביו, סבו של המשורר. ורק לאחר שמילא את חובתו הרוחנית-דתית - כיבוד הורים, מיהר לקיים את חובתו השניה הדחופה – ללמוד מקצוע כדי לפרנס את משפחתו. אבל נשמתו בקשה תמיד הרבה יותר מכך.
"קניתי ספרים עתיקים", דובב
"הכל כאן שונה, המים, הלחם, הזכרונות
חזקים יותר מן החיים, מן הכאב.,"
....כי תרבותם היתה להם כמו גשם שנחבא
ויורד, תמצית של חום שלא תיתם."
הבן קשוב לרחשי הלב של האב. נדמה,שכל מלמול ומבע משתמרים בנפשו הקשובה והרגישה. אביו המתפרנס ממקצוע הרצפות נראה לבן כמי שממלא שליחות בעלת ערך נעלה עבור ילדיו:
"ושם אבי עובר מאריח לאריח בעצב
וחש אותו כאלו מלחש:
צריך לחבר, שהילדים ידעו ללכת, קצת דבק,
קצת מלט, קצת רצף."
הבן , מכוח האהבה לאביו ומכוח הפיוט, מרים ומרומם את אביו מן הרצפה אליה הוא כורע בעבודתו הקשה כרצף ומעניק לו תחושת שליחות כלפי בניו – לדבוק במסורת האבות ולשמור על רציפות התרבות והמורשה המשפחתית. האב דואג לעתיד נכדיו. הוא מתבונן וקורא במחברותיהם. יונק מכתיבתם את טעם הילדות והתמימות:
"אנחנו נשארים תמיד ילדים, ילדי,
ראחת אל איאם,הלכה הנשמה
אבל כלנו באותו ספר, ואלוהים עדי,
כל החלומות עדין.....
באותה מנהרה,
באותו הזמן".
האם כוונתו למנהרת הזמן שסופה להביא את כולם אל עולם שמעבר לחיים. אל המוות? או שכל משפחתו זכתה להישאר באותה מנהרת זמן, זמן גנוז ושמור, שחיים וניזונים ממנו מדור לדור? הפרוש השני מתאים יותר לדמותו של האב כפי
שהיא מצויירת בשירים.

האב זוכה לקינה מופלאה מפי בנו, לאחר מותו. בשיר "אבי אבי" - עמ' 70, המעלה בזכרון הקורא תמונה תנכ"ית מפעימה – אלישע הנביא הרץ אחרי מרכבת האש של אליהו המעלה אותו בסערה השמימה. והוא קורא אחריו בצער איום ובהערצה עצומה "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". מבע כזה של צער והערצה נמצא בשיר "אבי אבי":
"והשירה מאין תמצא
והתפילה לאן תבוא
כי תמה לה הדרך, והלב יוצא
אל החלום שלו, אל לבבו
חלם מרפא לשבר , על מקדש
ואתה אב הרחמים
עד תם הבקר, עד סוף האור
תתגדל ותתקדש."
......
אדוני שפתיו תסגור חייו תצפין
לתת בלבנו בינה להבין
יש קבלת הדין, והקדשת האל ביום בו הוא מקבל אליו את האב שהוא כ "טלה זך, טלה רך מתעטף בטליתך", בעיני הבן, אביו מת כקורבן טהור ורך בשנים, למרות שמת בזקנתו. הבן נשאר עם חרדה לאובדן שירתו עם מות אביו – "השירה מאין",
אבל מיד הוא מתאמץ להאמין "שהחלום עדין". הוא ימשיך את חלומו של האב – על מרפא לשבר האומה, על מקדש. במות אביו הוא מאמץ את חלומו .

דמות האם – ניתן לומר במעט הפרזה, היא היהלום שבכתר נשמתו של המשורר. היא מקור החיים, וטעם קיומם בהתהוותם המתמדת.שליחותה אינה בתחום הדת, או הלאום. היא המעניקה את חום החיים ברובד הבסיסי שלו –המטבח, המאכלים, הריחות המגע, והצבע, אך גם ברבדים עליונים רוחניים –מוסריים. השירה והפיוט שהיא שרה בשעת הבישול,המבטאים את אהבתה, סבלה וגעגועיה לאישה המת . הבן מתבונן, מקשיב ומתאהב.
"אני רואה אותך רוחצת את הארז בתוך הסיר
מוסיפה מים ומלח וחולמת לאט לאט...
הוסיפי שמן, כל דמעה שלך היא עדות...
היא מצפה כל רגע שאהובה המת עוד ישוב ויחזור,
ששאוף נעוריה שוב יעמד לצידה ויבור את האורז,
העדשים, את השירים הישנים
...בלבה אותו לחן מרעיד
.....
והיא שרה ורותחת לאטה את השיר הקסום האחד:
"אין לי חיים אהובי, בלתך, מאליש חיית."
....ומוסיפה צמוקים שטופים
ורואה בעלה המת מציץ מן העננים
וידיה נוטפות שקדים מלובנים,עד דק
וכל הריסים מוארים והתריסים שרים:
אין לי חיים בלתך"
המשורר ממשיך בתיאור אמו בהתפעמות הולכת וגדלה אל קרשצ'נדו של שכרון חושים ואהבה שאין למעלה ממנו, כששפתו מרמזת לשיר האהבה הגדול ב "שיר השירים":
"התערובת מוכנה, ריח נרדים, ריח שכר
זו מתנת נשמתה, ....
משואה מאותת מהר להר
עד שהחיים ישובו אליה מענגים נמסים"
באין הבעל- האהוב עמה, ממלא הבן באורח קצת פרוידיאני את תפקיד הבעל-האהוב, המאהב:
"אני מביט בעיניה, טועם ושר, פשוט ניסים,
זו שירתה, בורר עמה ארז, מתברר עולמה, מתבאר
והולך, ואין לנו שיר אחר
מלבדך, ואין חיים בלתך
כי את האחת
מאליש חיאת".
תיאור האם לקוח מתיאורים של חוויות קרבה לאלוהות, של הערצה לאל, ומעטים שתיארו כך את אמם : יש בשורות חן של הגזמה פואטית, שנקראה בשירת ימי הביניים – הפלגה. ויחד עם זאת , השירה נשמעת כנה ומשכנעת לגמרי. הבן מנציח בשיר-סיפור זה חווית אמת שחווה עם אמו האלמנה.

לאם יש גם מורשת בלתי נשכחת של פתגמי חוכמה עממיים, שאותם היא משמיעה באוזני בני הבית בנסיבות המתאימות. הבן מקדיש שיר שלם לאמרות החוכמה של האם, שהוא מתייחס אליהם בהערכה מהולה בשחוק משועשע, ובכל זאת הם "עברו בירושה, מלמדת חיים כתורה". בשיר – "פתגם נשבר, ירח פגום"., מתוך "הזמן הגנוז" עמ'52. האם שהתמודדה עם צער רצח שני אחיה, עם לידת ילד מונגולואיד, ושאר מצוקות שחייה זימנו לה, שמרה על חיוניות של אהבה, ויצירה בתחומי הבית. יותר מכך, היא מלמדת את בניה את טעם הסליחה והחמלה כלפי מי שפגע במשפחה, מתוך הבנה נפשית, שהרוע מקורו בצער גדול מנשוא, שהפוגעים לא ידעו כיצד להתמודד עמו. בשיר "מים קשים מים זכים" שם עמ' 55, מחנכת האם את בניה תוך כדי עבודת הכביסה הקשה ואומרת :
"נשארנו זכים, למרות השנאה והרע שם למעלה אצל השכנים"
וכשבעלה של השכנה, זה שהיכה את הילדים, נהרג בתאונה, ובניה שמחים למותו היא פוקחת את עיניהם באור רגישותה הנשית:
"אל לכם ילדי, אולי שפכה עליכם כל מררתה
אולי צפתה שצעקת ילדים תהיה לה פה
תפתח את רחמה, תפתח שערי מרפא"
זוג השכנים לא הצליח להתמודד ללא כעס עם עקרותה של האישה. האם מלמדת עליהם סנגוריה, ואף משתתפת פעילה בניחום האישה. היא גומלת טובה תחת רעה. ממרחק שנים מפנים הבן את אצילותה של האם: הבן הצליח להפנים את מסר צדיקותה האנושית של אמו. הוא מסיים את השיר:
"כמה רציתי לשמח לאיד
אדון הסליחות
הבין צעקתי, הבין סליחתה."
אקט הסליחה שהאם הפגינה וחנכה בו את ילדיה, אינו נשאר במישור האנושי האוניברסלי, הוא מקבל אצל המשורר חקק, חיבור למקור התיאולוגי-יהודי. "אדון הסליחות, הוא האל , הוא מקור לסליחות, הוא יודע עד כמה היה קשה לילד להתאפק בשמחתו, והוא מקור סליחתה של האם. זו אינה גחמה אישית, אלא פעולה רוחנית –נפשית שהתאפשרה מכוח החיבור של האם והילד אל האלוהים הסלחן. כפי שהוא מופיע בפיוט מזרחי מושר וידוע – "אדון הסליחות", הכלול בפיוטים לימים הנוראים.

לסיום אצטט כאן מתוך השיר הקצר והיפה ,"הקסם של אימי" עמ'45, הממצה את דמות האם ואת עומק חשיבותה וחיוניותה לנפש בנה המשורר:
"אין לה מאומה מלבד חייה.
אור זרוע בין השיטין , קסם
מיחד, אלה חיים שידעה ליצור
כמו קמח , כאלו הכל נטחן גרעין גרעין
באבני הריחיים.
כשכל הנשים ישבו על אבני מדרגות
משיבות רוח במניפותיהן רואות לכל עבר
ראו במצחה זהר כבוש
היא לשה את חייה את חיי כלנו."
המשורר מבדיל בין אמו לשאר הנשים, ומקנה לה תכונות נעלות של זהר רוחני, וכוחות נפשיים ורוחניים ללוש , להשפיע על אישיות ילדיה.
"ובעיניה ראתה את כל השדה החרוש"
היא גם ניחנה בראייה למרחוק. היא מעין נביאה הרואה את השדה החרוש ואת שינביט מתוכו בימים הבאים.

קשה שלא לקנא במשורר , שאמהותיו ואבותיו הם מקור גאוותו, כוחו, ושירתו. ללא תסביכים ,וכמעט ללא רגשי אשמה, אלא כולה אהבה העולה על גדותיה, מציפה, משקה את תודעתו ומעניקה לו חיות.