מעמקים - התבוסה של ישראל השנייה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

התבוסה של ישראל השנייה
על פי הסיפור חיזו בטטה מאת סמי ברדוגו

שושנה ויג

גיליון מס' 13 - שבט תשס"ח * 1/08

מוקדש באהבה לזכרה של אמי
(אנט, אונרייט, רבקה טהר) פיינגולד ז"ל, ילידת טוניס


הקדמה
הסיפור חיזו בטטה מאת סמי ברדוגו הוכנס לתוכנית הלימודים בספרות במסגרת הוראת הסיפור הקצר. משרד החינוך בעשותו כך נקט במדיניות של העדפה מתקנת לטובת יצירות בעלות אוריינטאציה מזרחית ושילב אותן בתוכנית החובה. מה שהיה בבחינת הזרה, מקבל בשנים האחרונות אישור של הממסד. יש כאן הצהרה כמעט פומבית של הממסד כי יש לעשות תיקון לטובת היצירות שלא הקדישו להם מקום בתוכנית הלימודים הממלכתית לאורך שנים. סיפורו של סמי ברדוגו הוא בבחינת עשיית צדק חברתי. המערכת הכניסה לתוך הקאנון המוכר של הקלאסיקה הספרותית את הסיפור הקצר שאינו הסיפור הקצר המיטבי על פי ההגדרה הקלאסית, לא צ'כוב עוד ולא עגנון בלבד, אלא גם סופר עם שם כל כך לא מיינסטרימי. סיפורו של סמי ברדוגו עומד בזכות עצמו גם בשל הייחודיות והמקוריות של היצירה. הסופר מוערך בעשור האחרון ונמנה בין הכותבים החדשים שצמחו בשנות התשעים וסללו את הדרך לכותבי שנות האלפיים. גם דודו בוסי, הכותב בשנות האלפיים את ספריו אודות הפרברים של החברה הישראלית, צומח באותה הנישה שנשארה חצר אחורית של הספרות העברית החדשה.

אלי עמיר, שספרו "תרנגול כפרות", סיפורו של בן יוצא ארצות ערב הנקלט בחברה הישראלית בראשית ימיה, הוכנס לתוכנית הלימודים לפני יותר מעשרים שנה. הרומאן הזה היה רומאן מכונן והוא אחד מאבני הדרך שעליהם נסללה פתיחת השערים לכותבים מוכשרים שעד אז הדירו יצירותיהם מפני היצירות הקנוניות.

ניתן להזכיר גם שירו של המשורר בלפור חקק "גלות", הנמצא בתוכנית הלימודים לבתי הספר הממלכתיים הדתיים בלבד, ועוסק בתחושתו של בן המהגרים כאשר הוא מתבונן בדמות הסב שמרגיש כגולה בארצו. תחושת הניכור ותחושת הזרות היא אחת מן התמות המרכזיות של בני יוצאי ארצות ערב בהתמודדותם עם הנושא הכאוב ביותר, ניסיון ההזדהות שלהם וניסיון העלאת נושא הזהות שלהם בארץ.

גם בשירי "הכבוד של סבא שלי" שהתפרסם באפיריון 103 התכתבתי עם דמותו של הסב שעלה לארץ, והפך למוכר הפלאפל מן העיר העתיקה באשקלון, בעוד שבעברו היה סוחר גדול בעיר כייף בטוניס.

אמירה פואטית חדשה
שנים רבות ראו בסיפורים הקצרים שנכתבו על ידי מיטב סופרי הקלאסיקה העולמית את אבני הדרך של התרבות הישראלית. הייתה נטייה לשמרנות, ולכן תלמידי בתי הספר התיכוניים למדו שנים את הסיפורים הקצרים שהיו לקלאסיקה העולמית. סיפורי צ'כוב כבשירו של שלמה ארצי "ואת אל תבכי ילדה" היו לאבני השתייה של לימודי הספרות (מילים של נמרוד גאון ז"ל, חייל שנפל במלחמת יום הכיפורים).

וכעת יצאו בהכרזה לקבל את סמי ברדוגו מחבר הסיפור "חיזו בטטה" מתוך הספר ילדה שחורה ברשימת הסיפורים הקצרים לבחינת הבגרות בספרות עברית.

בשנים האחרונות השתנתה המגמה, וישנה גמישות ונכונות להכיל יצירות שלא הוכנסו קודם לכן לתוכנית הלימודים. האמירה הפואטית ביצירת ברדוגו שונה מכל אמירה שנאמרה עד כה, והיא נאמרת מאוחר לציבור התלמידים. אולם טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

ניתן ללמד את היצירה ולנייד אותה לטובת האקטואליה של ימינו, ועל כן יש לראות בסיפורו של סמי ברדוגו סיפור בעל חשיבות פדגוגית ראשונה במעלה. למעשה, כאשר הוכנס הסיפור לתוכנית הלימודים, הוא היה גחלת לוהטת בידיהם של המורים לספרות. התמות שהסיפור מעלה עוררו סוג של תחושת בושה בעיני המתבונן. ובאמת, הסיפור עוסק בבושה. בבושה שלנו כחברה. החברה שאינה מצליחה לראות את המוחלשים בקרבה. החברה שאינה רגישה לבעיותיהם של העולים הזרים הנקלטים בחברה. החברה הישראלית שמטפחת את התחרותיות והחומרנות, אינה שמה לב לפרטים החיים בתוכה, ומאבדת את הרגישות שלה ביחס לבעיות שיש לחלק ניכר מן האוכלוסייה.

הסיפור חיזו בטטה אינו עוסק בעיירה היהודית במזרח אירופה. הוא אינו עוסק בחיה פרומה/ דבורה בארון היתומה, שחייה היו מיוסרים ורק בזכות הפרה הצליחה לזכות למעט שברירים של אור. זהו אינו סיפור על היולדת שפרה/ דבורה בארון, שהתאלמנה והפכה להיות מינקת בבית הגביר עד אשר מצאה את מותה בשל סבל וגעגועים, ורק המוות הוא שגאל אותה מייסורי העולם הזה.

זו לא הפעם הראשונה שתוכנית הלימודים בספרות פותחת שעריה להתמודד עם בעיות חברתיות. גם ביצירותיו של המשורר ארז ביטון ניתן למצוא התייחסות לבעיות הקליטה של עולים יוצאי ארצות ערב, עולים שניסו למצוא את מקומם בהוויה הישראלית. תחושת הניכור ותחושת הזרות באים לידי ביטוי בשירו של ארז ביטון "שיר קנייה בדיזנגוף". הדובר ניסה להשתלב בשיא החוויה הישראלית, והביטוי לכך היא קניית חנות ברחוב שהוא טבורה של החברה הישראלית. קביעת הקושאן במרכז ההוויה הישראלית מסתיימת בסופו של דבר בכישלון, הדובר חוזר לעברית האחרת, חוזר למקום בו הוא חש שייכות, ולמקום שאין לו צורך לשלוף את השפה ולא צריך להלחם על מקומו. מקומו הטבעי הוא בפרברים של החברה הישראלית, כאשר האמת היא שהחברה הישראלית אינה מסוגלת לקלוט לא אותו ולא את יוצאי ארצות המזרח. כך גם גורלה של זוהרה אלפסיה, גיבורת שירו של ארז ביטון, שהייתה זמרת בחצר המלך, וכאן הפכה לנזקקת סעד. היא רואיינה בעבר בסרט "מה קרה ליהדות מרוקו".

כותרת הקובץ "ילדה שחורה"
סיפורו של סמי ברדוגו גם הוא מתמודד עם ניסיון ההשתלבות של האחר בחברה הישראלית.

אם נעיין בשמו של הקובץ "ילדה שחורה", ניתן לזהות כי המחבר בוחר בסמן מאוד חברתי. יש כאן שם תואר שמיוחס לילדה. הילדה מסומנת כשחורה. המחאה באה לידי ביטוי כבר בכותרת הספר. זהו הזיהוי של הילדה, וזוה הזהות של הילדה. סמי ברדוגו כותב לנו על הקיר את מה שאנו רואים ולא רוצים להאמין. הוא מבקש שנסתכל על הילדה השחורה ונביט בכינוי שאנו מדביקים ליוצאי ארצות המזרח: "שוורצה חיֶה" (מילולית: חיה שחורה), זהו הכינוי שבעצם תורגם על ידי המחבר לכותרת הספר. ממשמעות מילולית של חיה שחורה הוא קורא לספרו ילדה שחורה. בעת שהמחבר משאיל לכותרת הספר את הכינוי שהודבק לעדות המזרח, הוא הופך את הקובץ למתייחס לאג'נדה החברתית שנדמה היה לנו שכבר נעלמה. שם הקובץ הוא מטונימי לקבוצת האחרים בחברה הישראלית, לקבוצה שעלתה מארצות ערב, לא הצליחה להשתלב בשנים הראשונות בעמדות מפתח של החברה הישראלית, והייתה חבית אבק שריפה של החברה שהתפוצצה בשנות השבעים ע"י הפנתרים השחורים שסעדיה מרציאנו ז"ל היה אחד ממקימיה. הספרות העברית החדשה, שכותביה גם סופרים צעירים מבני עדות המזרח, מעניקה לבנים את זכות הדיבור. הבנים מספרים את סיפורם של ההורים בני עדות המזרח.

למה חיזו בטטה?
כאשר אתה קורא את הסיפור הקצר "חיזו בטטה", אתה שואל את עצמך מדוע הסיפור נכתב? אין בו התפתחות דרמטית מובנית. הכתיבה אסוציאטיבית ודיפוזית למראית עין אינה מתפתחת. סיפור על משפחה ענייה, חד הורית, ממוצא מזרחי. סיפורו של ברדוגו מתאר אם חד הורית ושני בניה המתבגרים, משפחה חסרה/ שבורה/ סדוקה, הנאבקת כדי לשרוד במלחמת הקיום של החברה הישראלית. האם מתפקדת גם כאב וגם כאם. אי אפשר לומר על המשפחה שהיא מייצגת את "מלח הארץ". היא אינה משפחה של בני הקיבוץ שהיו מהאבות המייסדים של החברה הישראלית. זו משפחה שחיה במקום לא מקום: אין ציון למקום בו מתגוררת המשפחה. הם מתגוררים בדירת שיכון קטנה, ולכל אחת מן הנפשות יש פינה קטנה ומצומצמת, עליה היא שומרת וממנה מביטים החוצה אל העולם. האם במטבח ובשירותים, והבנים בחלק הנותר של הדירה הקטנה. הדירה הקטנה היא כל עולמם של בני המשפחה הזו וממנה הם מתבוננים בחרדה אל העולם בחוץ. העולם של האם עובדת הניקיון הוא גטו סגור, והיא מקפידה לשמור על המרחב הזה כמרחב סגור. סגרו אותה במקום הזה והיא מקבלת בהכנעה את גורלה, ומנסה ללמד את הילדים להיות ממושמעים וכנועים כמוה.

הגטו של האחר
האם חוששת משינוי ומענישה. היא חוששת שלא יהיה בסדר ומנסה להסתיר מבניה שלא בסדר.
"כשנולדתי קרנו עיני, כך מספרת אמא שלי, בברית המילה הן היו פקוחות לרווחה ולא הנידו עפעף מאז החליטה אמי שכוחי בעיני, ודאגה להאכיל אותי גזר" (ילדה שחורה, הסיפור "חיזו בטטה" עמ' 36).
מניסוח זה ניתן להבין שהמשפחה הייתה משפחה שומרת מסורת במידה מסוימת. ברית המילה היא גם מטפורה. הניסיון ליצור ברית בסופו של דבר לא מוגשם: האם שנשברה מבטאת את השבר ואת הכישלון של יהודים בני ערב להשתלב בחברה הישראלית.

גם מבט העיניים של הילד הנולד הוא מבט המלמד על רצונה של האם שלא יניד עפעף, שיהיה כנוע. זה מה שהיא סיפרה לו כדי שהוא יאמץ את גישתה לחיים, בניסיונה למנוע ממנו סבל מיותר, כאשר למעשה היא מובילה אותו לקורבנו.

את הסיפור הזה של הקרע בין העולמות, בין עולמה של האם עובדת הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות לבין העולם האחר - העולם המערבי, מספר הילד הגדול אדוארד המכונה חיזו גם על ידי הירקן וגם על ידי האם. הילד שהוא בן שש עשרה מספר את הסיפור בשפתו ומנקודת מבטו. נקודת התצפית של חיזו- אדוארד מוגבלת. הוא לא מצליח להכיל את כל התמונה שהוא מדווח עליה, ולכן התמונה אינה מהוקצעת. יש לאדוארד בעיה בהבנת הדברים. זווית הראייה שלו אינה מגובשת ואינה ברורה. הוא אמנם מספר על עצמו בתחילת הסיפור שהוא ניחן בחוש ראייה מפותח, כבר כאשר נולד עיניו היו פקוחות. ככל שהוא אוכל יותר גזר (שזהו 'חיזו'), והוא בטוח שראייתו חדה וברורה, בפועל הוא מנסה שלא לראות את המצוקה ולא לראות עד כמה המצב קשה בתוך דירת השיכון הקטנה, עד אשר מגיע רגע הבריחה של האם מן הבית. אי אפשר לסבול בלי סוף, ולכן גם אם לא רוצים לראות שרגע השבירה יגיע, הוא מגיע. יש כאן מעין אירוניה מסוימת: מוטיב העיניים שמופיע לאורך היצירה מלמד גם על מוגבלותנו, על העובדה שאנו לא באמת מצליחים לראות, לא מצליחים להבין ואולי גם לא רוצים להבין את בעיותיהם של מי שהחברה הסיטה אותם לשולי החברה.

עובדת הניקיון – גיבורת הסיפור
האם עושה כל שביכולתה כדי לשמור על מקום העבודה שלה כעובדת ניקיון. גם השכנה שלה עובדת ניקיון. היא מנקה בבית מועצת הפועלים של ההסתדרות. המנקות הן המשרתות של הממסד, הן עובדי הכפיים שעליהם נסמכים הפקידים. עובדות הניקיון עובדות כל היום עבודה קשה ומשעממת בלא לפתוח את הפה. האם היא רק עובדת ניקיון, מהשוליים של השוליים של החברה. מישהי שאנו לא מסוגלים לחשוב עליה כעל אדם, והיא גיבורת הסיפור. סמי ברדוגו נוטל את דמות האם החד הורית, שכל עולמה מלחמת קיום וניסיון להשתלב בחברה, ומנכח אותה על הבמה המרכזית של יצירתו. דמות שכל עולמה וכל מה שחשוב לה הוא מקום עבודה "עלוב" - וגידול הילדים. היא דואגת לפרנסה ולחינוך הילדים. כל עולמה הוא קרצוף ושמירה על הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות. ולשם כך היא מגייסת גם את ילדיה כדי להצליח ולמלא את תפקידה באופן מוצלח.

למרות כל מאמציה לשמור על מקום עבודתה ממומש האיום על חייה, והאדמה נשמטת תחת רגליה. העובדת הכי מסורה בקופת חולים של ההסתדרות היא זו שפוטרה ממקום עבודתה. לא עזרו לה כל ההשתדלויות וכל הכוונות הטובות שלה לשרת את קופת חולים של ההסתדרות על הצד הטוב ביותר. למפקחת שלה אין רגישות ואין הערכה לעובדת המסורה. היא העובדת הכי נחותה בהיירארכיה החברתית וניתן להיפטר משירותיה.

מעניין שמי שמקפיד להסתיר מחיזו את התמונה זוהי אמו. היא מתביישת במה שהיא עושה, מתביישת בעבודת הכפיים שלה. אמו של חיזו דואגת לתת לו גזר לחיזוק הראייה, וגם דואגת שלא יראה את כל התמונה, שלא ידבר הרבה ושלא ישאל. האם לא מדברת הרבה עם ילדיה ומבקשת מהם שלא לדבר. זאת אומרת שהעיניים הן היחידות לראות והן שמבינות גם בלי מילים. יש כאן מעין פרדוכס על העולם שאינו נראה ונראה באותה עת. עם כל הניסיונות של האם להסתיר הוא רואה, אולם נקודת התצפית מוגבלת ואנו הקוראים משלימים את פערים.

היא בסך הכול עובדת הניקיון בקופת החולים של ההסתדרות. קופת החולים של ההסתדרות מייצגת את הממסד, את השלטון שהכתיב לאנשים כיצד יחיו וכיצד יתנהלו חיי הפועלים. אמו של חיזו היא הכושי, היא עוסקת במלאכה ומקפידה לנקות באופן יסודי, ממעטת לדבר ומגייסת את ילדיה כדי לשמור על מקום העבודה. המפקחת שלה שהיא כנראה, סך הכול מפקחת על פועלי הניקיון שולטת בה. היא פוחדת ממנה. כאשר הכושי עשה את שלו הוא חייב ללכת. כך גם הנוהל לגבי אמו של חיזו. מעובדת דחק ומעובדת ניקיון היא הופכת להיות מובטלת ולנתמכת סעד.

הדבר מוביל לאובדנה. אם הייתה נחלתה בושה כאשר עבדה בניקיון בקופת חולים, כאשר היא מובטלת - הבושה תופחת עד לממדי טירוף.

הסיפור הוא על שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית. אמו של חיזו בטטה היא חסרת שם ולכן היא מייצגת את הכלל. בסיפור היא אולי סעידה או זוהרה, ואולי כל מי שהייתה בשנים ההם הייתה עובדת הניקיון, היום היא העובדת האתיופית המנקה את השירותים בקניון.

דור הבנים – חיזו ובטטה/ אדוארד ושמעון
הילדים אדוארד ושמעון המכונים חיזו ובטטה הם בני הדור השני. הם לומדים בבית הספר מעורב עם ילדים הבאים משכבת האוכלוסייה המבוססת. כפי שכותב המשורר מתי שמואלוף בשירו "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" בשורות הסיום את תחושות הדיכוי.
"אנחנו העבד והשפחה של הומרוס וביאליק/ קוראים מזרחית, נגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשיר".
התחושה של הנערים הללו היא שיש עולם אחר, שצריך לשאוף אליו ולהגיע אליו. הם גם זוכים להצקות ולהעלבות מצד בני העלית שהופכות בוודאי לצלקות לכל החיים.

מי שמצליח לראות יותר טוב למרות שאינו מקבל גזר זהו שמעון הצעיר. אדוארד מנסה לגונן ולשמור על העולם שלו לבל ייסדק, והוא מנסה לומר שהכול בסדר, בשעה ששמעון בורח ואינו מסוגל להשלים עם הגורל הזה. הגורל שצריך להסתפק בפרוסות לחם עם גבינה לבנה ובצל ירוק שצמח בגינה. הוא שפוקח את עיניו של אדוארד פעם אחר פעם, באופן אירוני מי שרואה טוב לא רוצה לראות, והקטן הוא שמצליח להבליט את הכעס את הדיכאון ואת הדיכוי.

אם נחזור לברית המילה כמסמנת את הברית של המספר עם הסביבה וגם את הרצון לברית של שלמות, נמצא בסיפור שיש עוד מקומות שבה ל"מילה" יש משמעות ויש שימת לב לשימוש במילה. האם אומרת לילדיה להימנע מדיבור מיותר. בבחינת מוות וחיים ביד הלשון. האם חוששת לדבר עם מי שמעליה, ומנסה לחנך את ילדיה לנהוג כך בבית הספר. הסמכות והמרות של המורים ובעלי הסמכות בחברה מאוד ברורים לאם. היא מנסה להנחיל לבנים את עוצמת הדיכוי שחוותה, ומנסה לחנך אותם בדרך שהיא חונכה. הבנים התרגלו לא לדבר הרבה.

השימוש בחוש הראייה של אדוארד המובלט בסיפור כאחד מאמצעי העיצוב של המספר הוא כדי לחדד את עוצמת הזיכרון. המספר זוכר את החוויות, והכתיבה גם היא ניסיון לא לשכוח את הדיכוי הזה ואת תחושת הבושה. כששלושתם חזרו מעבודת הניקיון בקופת החולים הולכים יחד ומתלכדים לישות אחת, לא מסתכלים החוצה אלא שומרים על היחד, כי זה כל מה שיש להם. זוהי תחושת הבדידות המועצמת לאחר כל מפגש עם העולם בחוץ.

התבניות האנלוגיות הניגודיות מחדדות את הפער הקיים בין שני העולמות בו חיים שני בניה של עובדת הניקיון. בעת שהם הולכים לבית הספר הם זוכים להקנטות מצד החברים "הטובים" שלהם בבית הספר, הם לועגים לבנים על כך שאין להם משחקים לשחק בהם, הם אינם יודעים מה זה סקייטבורד. זוהי גם אמירה שהם אינם יודעים כיצד להתחבר לעולם המערבי, שיש להם תכונות שונות שאינן מתאימות לרכיבה על סקייטבורד. העולם המערבי זר להם והם לא מבינים את סמליו. סוג הבילוי שלהם שונה וזר לבנים מן הגטו, האוכל שלהם שונה, הם אוכלים אוכל לא כשר, כמו עוף עם גבינה. העולם בחוץ כעולם שאינו שומר על המסורת, כעולם שיש בו חוקים שאינם ברורים לבניה של עובדת הניקיון חסרת השם. דירת השיכון הקטנה והעלובה מול בית חצר ופרגולה, וגם האמהות של ילדי השמנת הולכות לבריכה עם בגד ים. אמא של אדוארד ושמעון לא זוכה ללכת לבריכה ולא יודעת מה זאת בריכה ומה זה בגד ים. הילדים בבית הספר מושמים ללעג בעיניי ילדי הכיתה. ככל שהם בשולי החברה כך מתעללים בהם. אין רגישות של מי שבא מן החברה המבוססת כלפי מי שבא מחברת השוליים, כמו שני עמים או שתי חברות החיות זו ליד זו בלא נקודות משיקות ובלא רצון למצוא את קווי הדמיון ואת האחדה בין שתי החברות.

למי יש כבוד?
אם נסכם את דמותה של דמות האם נמצא כי האם נלחמת בחירוף על כבודה. היא מבצעת את כל מהלכיה כדי לשמור על כבודה בפני החברה ובפני בני משפחתה הקרובים שהם בניה. הכבוד הוא מצרך חשוב לבני עדות המזרח, וכבוד זה נשחת בעת עלותם לארץ. האם מצאה עצמה עובדת בעבודה מביישת כעובדת ניקיון במבנה שמייצג את הממסד. למרבה האירוניה היא נכשלת במלחמתה. במקום לזכות בכבוד המיוחל לו היא מתפללת, היא נוחתת לתוך הבושה. הבושה היא שמובילה לאיבוד שפיות הדעת שהיא לוקה בו. הבריחה לפרדסים היא המלטות של האם מפני עצמה ופני החברה. היא נמלטת לפרדסים כמו ניסיון לחזור אחורה לתקופה אחרת, למקום אחר, לזמן אחר שבו לא הייתה חוקיות ולא היו הגבלות וסייגים כפי שהיא מוצאת בחברה הנוכחית. היא אינה יכולה לשאת העלבון שהיא חוותה בתוך החברה בה היא מתגוררת. היא אינה מסוגלת לספק לבניה את רמת החיים המינימאלית שהיא הרגילה אותם אליה. בחברה הממוסדת למעמד הפועלים אין זכויות ואין מי שיגן עליו. הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם, וכאן הכבוד הוא קיומו העצמי ופרנסת בני ביתו. משלקחו לאם את כבודה - היא לא מוצאת מנוחה.

מי שמנסה להתנער מן הגורל הזה שאמו כופה עליו ומנסה למרוד בפאסיביות ובהכנעה של האם הוא הבן שמעון. הבן הקטן יותר קרוב לדמות הצבר החדש. הוא כבר פחות סופג את האמיתות שהאם ניסתה להעביר להם. הוא צועק בכעס על המצב שאליו נקלעה המשפחה. העלבון והבושה שלו מובילים אותו לחרון עמוק. שמעון הוא הבן שלא הוגדר בתחילה כמי שרואה, והוא הבטטה מנסה להראות לאם כיצד העולם מעוות, ולא כפי שהיא מנסה להציג אותו בפניהם. גם מי שמצליח לנפץ לאם את תמונת העולם שהיא בונה או מסתירה הוא שמעון. הוא פוגע בה באמצעות ניפוץ "הסליק" שהיא בנתה מתחת למיטה בחדר השינה. העולם הסמוי שממנו היא מתחבאת כדי לשמור על כבודה בא לידי ביטוי גם בפחדים שהיא מפתחת, ושמעון מנפץ לה את החלום שהכול בסדר, ומראה לה בדיוק היכן הרגישות שלה. גם שמעון יוצא החוצה בסיום הסיפור כאשר הבן אדוארד הבכור עדיין בתוך הבית. השתלבותו של שמעון מובטחת בחברה כיוון שהוא מסוגל לראות ולהבחין, בעוד שאדוארד לא מסוגל עדיין להיפרד ממחויבותו כבן המזרח.

המתח בין הבנים והאם בא לידי ביטוי בעיצוב דמותם של שני האחים מול דמותה של האם. האם שנלחמת על כבודה נידונה בסופו של דבר לאשפוז, וכל מה שרצתה לשמר וניסתה למנוע התנפץ לחלוטין. הניסיון שלה להראות תמונה מסוימת כמו נמחק לחלוטין.

התבגרותו של חיזו
נקודת מבטו של הילד המספר אדוארד בסיום הסיפור מלמדת כי הוא קיבל על עצמו את תפקיד האב. הוא ממלא את תפקיד האם ואת תפקיד האב בהעדרה של האם. הסיפור הוא סיפור התמוטטותה של האם, וגם סיפור התבגרותו של בן המזרח בשל רמיסת כבודה של אמו.

האם שנזרקה על ידי המוסדות והפכה לנתמכת סעד גם זוכה לטיפול שני האחים הלבושים לבן, גם הם נציגי הממסד. כשהם מגיעים לטפל בהם שוב מבחין הבן בהאם הנכנעת המקבלת את צו החברה ומקבלת את הטיפול כדבר מתבקש ומובן מאליו. יש לו לבן תחושה שהם האחים הרבה יותר קרובים אליה מאשר הם הבנים שלה. זו גם אירוניה אכזרית. דווקא אלה שבועטים באם נתפסים בעיניה כקרובים. היא לא רוצה לראות עד כמה התאכזרו אליה. הנאמנות של העולה למוסדות המדינה ולנציגיה היא עד תום, עד כדי התמסרות טוטאלית ומחיקת האני.

סיפורו של סמי ברדוגו הוא סיפור המספר את סיפורם של דמויות משולי החברה. כמו צ'כוב הרוסי אמן הסיפור הקצר נוטל סמי ברדוגו את הדמויות הנזרקות מתוך החברה אל שוליה ומחזיר אותן בקישוטים ספרותיים למרכז הדיון הציבורי.

הבן משמש פה לאם האילמת. סיפורה פורץ את גדרות פיו והוא מספר על מה שהציק לאנשים אלה בלא שיכלו לדבר.

נדמה שהסיפור חיזו בטטה הוא סיפור חביב על אם המגדליה שני ילדים בעלי כינויים מצחיקים חיזו ובטטה, ובסיומו מסתבר שהסיפור מספר את סיפורה העצוב של המשפחה המתפרקת בשל אטימות החברה.