מעמקים - מישהו לרוץ איתו - ספר וסרט
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מישהו לרוץ איתו - ספר וסרט

אהובה רקנטי

גיליון מס' 13 - שבט תשס"ח * 1/08

דוד גרוסמן ויצירותיו
מקומו של הרומן מישהו לרוץ איתו ודמויותיו בתוך מכלול היצירה של גרוסמן
השיוך הז'אנרי של הרומן
יצירה ריאליסטית
תמר
תיאודורה
מצליח
פסח
סרגיי
רומן בלשי
ספר מסע
רומן חניכה
הספר כ"מישהו ללמוד ממנו"
א. אחריות חברתית - ערבות הדדית
ב. גורל מול בחירה חופשית
ג. תפקידה של המשפחה
סוגיית התרגום מספר לסרט - העברה ממדיום למדיום
הספר מול הסרט
המוסיקה כנושא וכאמצעי עיצוב מרכזי בספר ובסרט
הצעות להוראה ולהפעלת תלמידים בעקבות הספר
ביבליוגרפיה

דוד גרוסמן ויצירותיו
דוד גרוסמן נולד בירושלים בשנת 1954, למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית, ועבד ב"קול ישראל' כשחקן תסכיתים, ככתב וכעורך תוכניות.
גרוסמן כתב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. את סיפורו הראשון פרסם ב- 1979, ובאותה שנה כבר זכה בפרס ניומן על סיפורו "יאני על ההר". ב- 1980 קיבל את פרס הרי הירשון על הסיפור "חמורים".
ספרו הראשון היה "דו קרב" שהתפרסם ב-1982, אחריו כתב את "רץ"; "חיוך הגדי"; "עיין ערך אהבה"; "איתמר מטייל על קירות"; "הזמן הצהוב"; "גן ריקי" (מחזה); "ספר הדקדוק הפנימי": "נוכחים נפקדים"; "יש ילדים זיגזג"; "שתהיי לי הסכין"; מישהו לרוץ איתו (2000); "בגוף אני מבינה"; "המוות כדרך חיים" (מאמרים); "מומיק" ו"דבש אריות" (2005);

גרוסמן הוא סופר מרכזי בספרות דורנו. הוא נחשב כאחד משלושת הסופרים הבולטים בישראל יחד עם עמוס עוז וא"ב יהושע.

מקומו של הרומן מישהו לרוץ איתו ודמויותיו בתוך מכלול היצירה של גרוסמן
הספר מישהו לרוץ איתו מצטרף אל יצירותיו הקודמות של גרוסמן, שבהן, בארבעה מתוך שישה רומנים, הדמויות המרכזיות הן דמויות של ילדים. כך נונו ב"יש ילדים זיגזג", מומיק ב"עיין ערך אהבה", אהרון ב"ספר הדקדוק הפנימי" ואסף ותמר ב"מישהו לרוץ איתו".
המחזה שכתב גרוסמן "גן ריקי" מאוכלס כמובן על ידי ילדים, ובשאר היצירות גם הגיבור הבוגר הוא למעשה מבוגר-ילדי, כמו ב"רץ"; ב"חיוך הגדי" וב"שתהיי לי הסכין".

מישהו לרוץ איתו הוא רומן לבני הנעורים, קריא ופופולרי ביותר בקרב בני הנוער. עד 2006 יצאו כבר 132,000 עותקים שלו. הספר נלמד ברוב בתי הספר התיכוניים או בחטיבות הביניים.

ניתן להניח כי הספר זכה לתפוצה גדולה בגלל סיבות אחדות:
א. הוא קרוב אל הקוראים בני הנוער כי הוא מעמיד גיבורים בני גיל קרוב אליהם..
ב. השפה שבה הוא כתוב היא שפה עכשווית, קרובה אל מי שחי היום בארץ ואל מי שהתרבות שלו קרובה לזו של הדמויות בספר.
ג. הנופים המתוארים בו הם ישראליים מאוד וירושלמיים עוד יותר.
ד. יש בו "רעים" ו"טובים", ויש בו ניצחון ברור של ה"טובים".
ה. העולם של הספר הוא עולם שבו יש נקודות זכות רבות דווקא לבני הנוער.

העלילה מתקדמת בשני קווים מקבילים, והקורא נטען בציפייה הולכת וגוברת לקראת המפגש שביניהם.
העלילה שבה אסף מוביל (והוא עצמו מובל למעשה על ידי דינקה) נמשכת שלושה ימים, ואילו העלילה שבה מרכזית דמותה של תמר החלה חודשיים לפני כן.

הסיפור הוא סיפורו של אסף, נער ירושלמי שבמהלך עבודת הקיץ מתבקש לאתר את בעליה של כלבה המשוטטת ללא רשיון. במהלך החיפושים הוא מתוודע אל דמותה המופלאה של תמר, נערה בת גילו, שהיא בעלת הכלבה. מתוך מפגשיו עם דמויות שהכירו אותה הוא מתוודע אל נערה מיוחדת, אהובה ונערצת. הוא שומע שהיא קנתה סמים ושהיא מבקשת להציל את אחיה, שי.

מאוחר יותר היא מתגלה לנו, ואחר כך לאסף, כנערה אמיצה, בוגרת ואחראית, יוצאת דופן ומעוררת התפעלות. היא זו שמצליחה לחלץ את שי מכלאו במעון של פסח ומהיותו כלוא בשיעבוד לסמים.

בריצה אחר הכלבה דינקה מגלה אסף ירושלים שאין הוא מכיר, ירושלים שיש בה זמרי רחוב, עולם תחתון, סמים וכייסים, בלשים וחוקרים קשוחים ועוד. הוא מגיע למקומות שלא הכיר, ופוגש אנשים יוצאי דופן, כמו תיאודורה, מצליח ולאה.

המפגש בין תמר ואסף מתרחש רק בסוף הספר, אך תוך כדי ריצה ברחובות העיר מתגלה בהדרגה סיפורה של תמר. אט אט נפתרות התעלומות הקשורות בזהותה של תמר, בזהותו של אחיה שי, בקשר שבינה לבין תיאודורה ולאה, במניע שלה לקניית סמים ועוד.

רוב הדברים מוצגים מנקודת מבטם של בני נוער ומתמקדים בבעיות שבני נוער מתעסקים בהן:
התגבשות האני, שייכות, אהבה, אחריות, בגרות, יחסים עם ההורים, משברים, התקבלות חברתית ועוד. במובן זה ממשיך גרוסמן את הכיוון שהחל בו ב"יש ילדים זיגזג", כאשר כאן, כמו שם, הוא מתבונן גם בעולמן הפנימי של הדמויות וגם בהתרחשות החיצונית שהיא עלילה מלאת מתח וסיכונים.

השיוך הז'אנרי של הרומן
מישהו לרוץ איתו הוא רומן המזמין קריאות אחדות, והן תלויות בשיוך הז'אנרי של היצירה. את הרומן אפשר לקרוא כרומן ריאליסטי, כרומן בלשי, כספר מסע או כרומן חניכה.

התבוננות ביצירה מלמדת כי יש בה אלמנטים המתאימים לכל אחת מן הקטיגוריות שנמנו לעיל.

יצירה ריאליסטית
יש בה חיקוי נאמן למציאות. ישראל וירושלים של העשור האחרון מתוארות בה באופן מפורט.
יש ביצירה נאמנות לעובדות; מלאוּת של תיאור, בבחינת הצגה מפורטת של מקום וזמן, ועלילה שיש בה אמינות משכנעת והיגיון; קיימת ביצירה נאמנות לסגנון הדיבור של הדמויות, כאשר חלק מן הדמויות מעוצבות באמצעות השפה ודרך המשלבים הלשוניים השונים.

תמר
ועכשיו מגיע הרגע, חושבת תמר וכבר אי אפשר לברוח... בכל מקום שהיא נעצרת נדמה לה שהאספלט בוער תחת עקביה... אף אחד לא היה יכול לנחש שהלב הולם כמו תוף. [עמ' 70]
כי שוב, כעת זה הרגע, כעת באמת צריך להתחולל הדבר, היציאה, החריגה מתוך ההמון. כלומר - היא צריכה להוציא את עצמה בכוח מן האלמוניות הזורמת, היומיומית, העצבנית והמגוננת של הרחוב. צריכה בפשטות לצאת מן הכלל, ותראי, סביבך עשרות אנשים אדישים... [עמ' 82]
תיאודורה
כבר שנה וחודשיים שהיא באה אצלי פה... והיא עובדת קצת כי זקוקה לכסף ובאחרונה - להרבה כסף. ומהוריה איננה לוקחת כמובן... עבודה יש אצלי בשפע, ראית: לכבד את אולם השינה, לאבק את המיטות...[עמ' 38]
על תמר הוא שאל, העטלף, השור-נגח, הפגע-רע, וכששתקתי טראח! על הלחי היכה! אבל אל תדאג חביב,...אני אותו נשכתי כך, שלא ישכח את נחת פי לעולם. [ עמ' 274].
מצליח
...מה נורא קשורה? היא לא יכולה לזוז מטר בלי הכלבה... אני? מאיפה לי? היא ... היא לא מספרת רק שומעת. ... היא - איך אני יסביר לך - אתה מדבר איתה והיא שומעת. אז יש לך ברירה? אתה שופך הכל חופשי. קטעים איתה... למה היא אשכרה רוצה לשמוע אותך. הבנת אותי? מעניין אותה החיים שלך. [עמ' 177]
פסח
עכשיו יש שתי אפשרויות. או שתגידי בטובות עם מי דברת, או שנכריח אותך. מה החלטת? [עמ' 232]
קומי. הפעם יצאת מזה. מסריח לי עד השמיים, אבל בפוקס יצאת. עכשיו תפתחי טוב טוב אוזניים:[233]
סרגיי
היא באה פה....אולי לפני חודש? אולי שני חודשים? לא יודע. היא מחפשת מישהו. אולי ילד? בחור? באה עם פוטו ככה, תמונה? אומרים עברית תמונה?... ופה היה אחד קוראים אותו פאגאניני... הוא ניגן כינור. ניגן ניגן, עד התפוצץ גזיה בידיים שלו ונגמר ניגן....
לא ... לא מכירים. איך? אבל בחור שלה נוגן טוב מאד, טוב מאד...[197]
בנוסף לכך יש הד לאירועים שקרו בשנים האחרונות (כמו אזכור מלחמת המפרץ ועוד).

רומן בלשי
היצירה נענית למאפיין המרכזי של הסיפור הבלשי, שהוא הצבת חידה האמורה להיפתר והעלאת אירוע מסתורי שאמור להתפענח.
ביצירה הבלשית הדמות המרכזית היא דמותו של הבלש-החוקר, העוקב אחר הפושע ומנסה לחשוף אותו ואת מניעיו.

אסף הופך לבלש. הוא אינו צריך לפענח פשע אלא את מניעיה של דמות שאינו מכיר והוא מבקש להכיר.
גם תמר הופכת למעין בלש חוקר. היא צריכה למצוא תשובה לשאלה מהיכן התקשר אליה שי בקריאה נואשת לעזרה. היא צריכה לגלות לאט ובזהירות איך אפשר לחדור לתוך "המעון של פסח", שהוא כביכול "מעון לאמנים צעירים" אך למעשה מוקד של פשע - סמים, ניצול והתעללות בילדים. ברומן מסוג שכזה יש פושעים ונוכלים ושוטרים וחוקרים ובלשים, ועלילה שמסתבכת, מתקדמת ונסוגה עד לסיומה הטוב.

ספר מסע
ספר מסע הוא ספר שבו מתרחש מסע חיצוני - יציאה מנקודה מסוימת והגעה לנקודת אחרת (במקרים רבים ההגעה לנקודה האחרת היא חזרה למקום היציאה), ובמקביל לו מתרחש מסע פנימי אל גילוי העצמי ואל יצירת שינוי בחייו של הגיבור.

המסע משמש מעין נייר לקמוס שבאמצעותו נבחנות סגולותיה של הדמות ויכולותיה להגשים את ייעודה.
תיאודורה היא "הנוסעת" המרכזית. היא נוסעת מיוון לארץ ישראל ואל הבניית "האני" המיוחד שלה. אסף ותמר נמצאים, במקביל, במסע חיצוני ופנימי. גם שי וגם שלי עוברים מסע, וישנה כמובן גם דינקה, המובילה ומקשרת בין המסעות החיצוניים של תמר ואסף.

רומן חניכה
"חניכה היא תהליך מעברי, בו מתגלם הנושא הבסיסי של מסע הגיבור האוניברסלי. עזיבת המצב הקיים ומציאת מקור חיים שיביא למצב אחר, עשיר או בוגר יותר, ושיבה אל המקור ממנו יצא עם הידע החדש שצבר". (ג'וזף קמפבל)1
רות נצר אומרת במאמר העוסק ביצירה של פוקנר כי:
"הגיבור יוצא לחיפוש בסיסי, עוזב את העולם שבו הוא נמצא ומגיע אל מחוז אחר ובלתי מוכר. הוא חודר למעמקים או מטפס לגבהים, שם הוא מגיע למה שהיה חסר בתודעתו כשהיה עדיין במקום ממנו יצא אל המסע.
יש הרפתקאות שהגיבור מושלך לתוכן בעל כורחו, ויש שהגיבור בחר לקחת על עצמו את מסע ההרפתקה והמשימה בתחושת אחריות, מתוך כוונה לבצע את המשימה.
הדרך רצופת מבחנים שנועדו להבטיח שהגיבור המיועד הוא באמת גיבור, לחשל אותו כדי שיוכל לעמוד במטלה, להתגבר על סכנות, לרכוש אומץ, ידע, איפוק, עמידה בסבל ואיכויות נוספות אותן יממש אחר-כך במרוצת חייו, למען עצמו והחברה שהוא הופך לחלק ממנה."2
במאמר שפרסמה חיה שחם על שלושה היבטים של חניכה ארץ ישראלית היא מגדירה את המושג חניכה כך:
"המושג חניכה במובנו הכללי ביותר... הוא קורפוס של טקסים... שמטרתם לחולל שינוי מוחלט בסטטוס של החניך. החניך עובר שורה של התנסויות קשות, יוצא מהן כשהוא "אחר", וזוכה במעמד קיומי שונה מזה שהיה לו טרם חניכתו. החניכה מקנה לו את הזכות להימנות עם החברה הבוגרת.
ההדרכה או פעולת החונכות מתבצעת על ידי דמות מבוגרת יותר, ובמשתמע מנוסה יותר. טקסי החניכה מסמלים בעצם מעין לידה מחדש. מוות, שינה, היעלמות, היבלעות ואחר כך התעוררות, היחלצות ויציאה מחודשת אל העולם. מקומות כאלה הם חדרים סגורים, מבוכים, סבך יער או שיחים שבהם עשוי החניך לפגוש מפלצות ולהתגבר עליהן".3
הדיון ברומן מישהו לרוץ איתו מבקש להתייחס אל היצירה כאל רומן חניכה שיש בו שלוש דמויות העוברות תהליך של חניכה באופנים שונים ובדרגות שונות - תמר, אסף ושי.

תמר של מישהו לרוץ איתו מתגלה בעלילה החיצונית כנערה פעילה, יוזמת ומבצעת. למתבונן מן הצד היא נראית בוגרת, מוכשרת ובעלת ביטחון עצמי רב, אך למעשה היא מתארת את עצמה כאדם בעל דימוי עצמי נמוך. היא רואה את עצמה כאדם פחדן,4 כחסרת יכולת ליצור קשר חברתי ממשי,5 כמבולבלת,6 נטולת אמביציה ומפונקת.7 היא הולכת וצומחת לנגד עינינו, מתבגרת ומוציאה מן הכוח אל הפועל את היכולות שלה ואת התוכניות שתכננה לפרטי פרטים.

הסרט מצליח להמחיש בצורה בולטת את המעבר בין תמר המהוססת לבין תמר הבוטחת והבוגרת. השחקנית בר בלפר, המגלמת את תמר, עושה כאן עבודה מצוינת, יחד עם הבמאי עודד דוידוף והצלם ירון שרף. היא מצליחה להציג את תהליך ההבשלה וההתבגרות שעוברת הדמות מאסופית מבוהלת וחסרת ביטחון למנהיגה בעלת כריזמה ואחריות.

תמר מצליחה לא רק לשחרר את שי מן המעון של פסח, אלא גם את עצמה מן השלישייה שבה הייתה יחד עם עדי ועידן (שלישייה שהיא אנלוגית לרביעייה של רועי ודפנה ומיטל ואסף).

לכאורה היא מתנתקת מן השלישייה, כי היא נשארת בארץ בגלל שי, אך למעשה הניתוק נובע מתהליך שבו היא מתבוננת בעצמה ובהם עד שהיא מגיעה לתובנה שאין לה קשר אמיתי עם עולמם.
"...אבל כבר מתחילה לתפוס שמשבי הלגלוג הקלים האלה, כלפי מי שלא הם, מתחילים לשנות אט אט את כיוונם ומופנים כעת גם כלפיה, כאילו גם היא קצת נגועה עכשיו במשהו, או אפילו מכניסה ריח לא נעים לתוך הבית המשותף;... וברגע ההוא תמר ידעה שהיא כבר לא לגמרי איתם, ושהיא מבקשת מהם משהו שהם לא יכולים ואולי לא רוצים, לתת לה... [249-250]

תמר היא אכן גיבור העוזב את העולם שבו הוא נמצא ומגיע אל מחוז אחר ובלתי מוכר. לכאורה ירושלים ממשיכה להיות המקום של תמר כאז כן עתה, אך ירושלים שהיא מגלה היא למעשה ירושלים אחרת לחלוטין. כגיבור של רומן חניכה היא יורדת אל מעמקים ואל מקומות של תהומות, ובהם היא מגיעה לראיה ולתובנות שלא היו לה חודשיים לפני כן.

בהיעדר הורים שיש להם פנאי ופניות לקיים קשר הורי עם ילדיהם נותרת תמר בלא תמיכה בוגרת בתוך המשפחה, ולמעשה נוטלת על עצמה את תפקידם של הוריה. היא זו שמגלה דאגה לאחיה ומגייסת כוחות עצומים על מנת להצילו כשההורים נעדרים מן התמונה כמעט לאורך כל היצירה. בשהות שלה במעון של פסח נזכרת תמר בבית ובניסיונות הכושלים של אמה ליצור בלילות שבת אווירה של משפחה. היא מרחמת על אמא שלה ומתגעגעת הביתה.
גל של חמלה שטף אותה, וגם של צער, צער על השיבוש הגדול וחסר התקנה של המשפחה הזאת של ארבעת האנשים הבודדים שהם, ארבעה אנשים שבעולם, איש איש לנפשו. [239]
בהיעדר הורים חונכים נעשית החניכה על ידי שתי דמויות בולטות - תיאודורה ולאה.

תיאודורה היא דמות ספק-ריאליסטית של נזירה הנמצאת סגורה במנזר כבר חמישים שנה. היא הגיעה אליו מאי יווני כשהייתה בת שתים עשרה, לאחר שהופל גורל והיא עלתה בו. גם לאחר שנודע כי האי שקע בים וכי אין סיכוי שיבואו עולי רגל מן האי בוחרת תיאודורה להישאר במנזר במשך אותן חמישים שנה ולא לצאת אל העולם. למרות הסתגרותה במנזר היא מצליחה להביא את העולם אליה - את אותם חלקים שבהם היא מעונינת. היא קוראת ספרים, מתכתבת עם אנשים ברחבי העולם, ובאמצעות הקשר עם תמר היא "טועמת" ממה שמתרחש מחוץ לכותלי המנזר. היא זו שמשמשת לתמר מדריכה רוחנית, היא זו שגורמת לה להתבונן בעצמה ולארגן את יחסיה עם עצמה ועם העולם. במאמר מוסגר יש לציין כי לא רק היא משפיעה על תמר, גם תמר משפיעה עליה. האנלוגיה לסיפור "הענק וגנו" של..אוסקר ווילד..... בולטת כאן כשתמר מביאה אל תיאודורה "הענק" את פיסות החיים של העולם שמחוץ למנזר. יש בתיאודורה שילוב של בגרות וניסיון-חיים, תמימות והרבה יכולת ליצור קשר ולגלות אמפטיה, לה מתבגרים זקוקים כל-כך.

לאה היא החונכת השניה של תמר. בהסתכלות ראשונית דמותה מנוגדת בתכלית לדמותה של תיאודורה, אך גם בה מצוי חום אנושי אמיתי, ניסיון-חיים ויכולת לפגוש את המתבגר במקום שבו הוא נמצא, לשמש לו אוזן קשבת, להעמיד מולו מראה ולהתריע על סכנות שרק מבוגר למוד- ניסיון יכול להתריע עליהן.
גם תיאודורה, גם לאה וגם תמר מתגלות כדמויות חזקות, לוחמות ולא נכנעות. יש להן חולשות, אך הן יודעות לקבל את עצמן עם חולשות אלה ולפעול למען הזולת, למען אלה הנמצאים במצוקה.

אסף של תחילת הרומן הוא בחור צעיר, חסר ברק, גמלוני וביישן. הוריו נסעו עם אחותו הקטנה לבקר את אחותו הגדולה שירדה מן הארץ, והוא נשאר קיץ שלם לבדו, קיץ שבו הוא עתיד לצאת למסע של הרפתקאות, אשר אל חלקן הוא מוטל בעל כורחו ואל חלקן הוא בוחר לצאת באופן מודע. הוא מקבל משימה למצוא את בעליו של הכלב, וגם כשנדמה שיש לו סיבות טובות לפרוש מן המסע ללא מציאת הבעלים, הוא דווקא מתמיד ומגלה מוטיבציה ממשית שלא להרפות עד לסיומו. במהלך המסע, הופכת מציאת הבעלים של הכלבה למשימה שולית מול סקרנותו לגלות את תמר, עליה שמע כל כך הרבה.

במהלך מסע החניכה מיטלטל אסף ממקום למקום, מובל במרוץ עלום ומסתורי על ידי דינקה. הוא פוגש אנשים שיודעים מי בעלי הכלב, בעוד שהוא אינו יודע. הוא נחשד במעשים שלא עשה. הוא מותקף על ידי שוטרים סמויים, נלקח לחקירה, מוכה ומושפל. כל אלה אמורים היו להביאו לנטישת המסע ההזוי הזה, אך לא! הם מחשלים אותו ומחזקים את רצונו להמשיך במשימה. המבחנים נועדו להבטיח שהוא באמת גיבור. אחרי התקרית בגן העצמאות ובבריכה בליפתא נכונו לו עוד מבחנים. גם כשהוא פוגש את תמר לראשונה הוא מותקף ומוכה, כיון שהיא חושדת בו שהוא זר המבקש להתנכל לה ולאחיה שי. מבחנים אלה מכשירים אותו להתמודד עם סכנות ולהתגבר עליהן, חושפים את תכונות הגיבור שבו, ומזכים אותו בסופו של דבר בהערכה על פועלו.
כך מתארת לאה את אסף בדברים שמעלים על פנינו חיוך:
תמי מאמי, אל תכעסי עלי אבל רק פסיכית היתה מבתרת על הזדמנות כזותי. גם ברוס ויליס וגם הרווי קייטל ביחד באריזה!!! ודרך אגב תסתכלי ותגידי אם לא בול היד של פסל החירות? [ 327]
גם כאן וגם באמירתה של תמר על עצמה "את בסך הכל ילדה קטנה מנסה לשחק אותה ג'יימס בונד" [71] יש התייחסות אל שחקנים ואל דמויות מפורסמות מן הקולנוע באופן המצביע על גיבורי ה תרבות של הדמויות הפועלות בתוך היצירה.
החונך של אסף הוא קרנף, חברה לשעבר של אחותו רלי. קרנף הוא זה ה"שומר" על אסף כשהוריו בחו"ל. הוא מזהיר אותו מפני הסכנות האורבות לבחור כמוהו ומפני הסתבכות עם סמים. הוא גם זה החש שיש כאן סיפור מעבר לחיפוש שנועד להחזיר כלבה לבעליה.
אם יש בעיה הכי קטנה, אבל הכי קטנה, לא יודע מה - מישהו נטפל אליך, מישהו רק הולך חצי מטר אחריך או.. .אתה תיכף ניגש לציבורי הכי קרוב אליך... [113]
גם תיאודורה הופכת לדמות חונכת לאסף:
על הנער ספר לי, על רועי שלך, שכבר איננו שלך אם אינני טועה.
הגישה הנראטיבית כגישה טיפולית מוצאת את ביטויה בסיפור שמספר אסף לתיאודורה על רועי ועל הקשר הכובל אתו. באמצעות הסיפור הוא נעשה מודע לבעייתיות של הקשר, והוא מתחיל לבנות את מהלך השחרור [באופן דומה ניתן להתייחס לסיפור שמספרת שלי לתמר על משפחתה ועל הידרדרותה, אלא שאצל שלי ישנה בחירה לא להתמודד. היא מסירה אחריות ומעדיפה לראות את המציאות באופן דטרמניסטי, כגורל שאין לשנותו]

שי מופיע ביצירה בהבזקים קצרים. אנחנו יודעים עליו שני דברים עיקריים: הוא מוזיקאי מחונן ביותר; שבוי באידיאולוגיה אגואיסטית, ושהוא מידרדר עד שהוא הופך למכור לסמים.
לקראת סוף היצירה, כשהוא מצוי בעיצומו של תהליך ההתנקות מן הסם, אומרת תמר:
על קצה הלשון עמד לה שרק בגללו היא נמצאת כאן... המעייים שלה התהפכו מרוב שנאה אליו ואל הרעיונות האלה שהכירה כבר מזמן...היה נועל עליהם את הדלת ומתחיל להרצות לה במין חימה קרה, באש זרה, במשך שעה לפעמים... ומצטט כל מיני פילוסופים שלא הכירה, מדבר על 'האגואיזם הנאצל', ועל שבסופו של דבר כל אדם פועל אך ורק לפי האנוכיות המוחלטת שלו, אפילו ביחסי הורים וילדים זה כך, אפילו באהבה... [324-325]
הצירוף של השניים - הכשרון המוסיקלי הנדיר שלו וההתמכרות לסמים - מפיל אותו במלכודת של פסח ומדרדר את מצבו. שי מתואר כאדם מחוק. הוא אינו שולט בחייו, מאבד כל רצון, מאבד זהות, ובעצם נמצא בעיצומו של הרס עצמי. חי- מת.

באופן מפתיע החונכת שלו היא תמר. מי שהספיקה לעבור מבחנים גדולים וקשים באה לחלץ אותו מן התהום שאליה נפל. שי עובר מעין לידה מחדש. הוא היה על סף מוות גם אצל פסח וגם במערה. הוא ביקש לשקוע ולהיעלם גם כשהיה בתוך המבוך של המעון וגם כשהיה בתוך המערה הסגורה. לקראת הסוף באה ההתעוררות, ההיחלצות והיציאה המחודשת אל העולם.

הספר כ"מישהו ללמוד ממנו"
א. אחריות חברתית - ערבות הדדית
"מישהו לרוץ אתו" הוא יצירה פשוטה, קולחת ומדברת בעד עצמה. היא מעלה באופן ברור את הצורך של חברה להיות ערה לנעשה בתוכה, להיות מודעת לבעיותיה, להיות קשובה למה שרוחש בשוליה השונים.
התיאור המוגזם כביכול של פסח והמעון שהוא מנהל כ"בית יתומים דיקנסי" אינו פוטר אותנו כחברה מלהעניק תשומת לב מיוחדת לחולאים שהתפשטו בתוכנו.
בדברים שכתב יורם מלצר על הרומן הוא אומר:
והנה אמירה מוסרית עקרונית נוספת שגרוסמן מפתח בספר, ודומני שאפשר בהחלט לראות בכך אמירה על עצמו, על הצורך לדעת, להכיר מכלי ראשון, כדי להיות מעורב ולצאת מדלת אמותיו ולנסות לסייע בגאולת העולם.8
המשמעות שהוא נותן ליצירה היא חברתית כוללת. אין כאן רק סיפור חניכה, לא רק סיפור על התבגרותם של מתבגרים, אלא בעיקר סיפור עלינו כחברה ועל הצורך לצאת מעצמנו, מעיסוק באני הפרטי אל עיסוק בכלל בחברה, בבחינת 'כל ישראל ערבים זה בזה' (שבועות לט' עמ' א).

ב. גורל מול בחירה חופשית
בני אדם נקלעים לנסיבות שלא הם בחרו בהם, אך הם יכולים לבחור איך להתמודד איתן. תיאודורה נקלעת למנזר כי היא נבחרה על ידי בני האי להישלח אל המנזר בירושלים, אך היא בוחרת בחירה חופשית להישאר במנזר במשך חמישים שנה, והיא זו שבוחרת אחרי אותן חמישים שנה לצאת החוצה.
תמר נקלעת למצב מסובך: אחיה עוזב את הבית, מתמכר לסמים ונזנח על ידי הוריו שלא מאמינים כי אפשר להצילו. תמר בוחרת להיות שונה מהוריה. היא בוחרת לעשות מעשה,
ומסכנת את עצמה על מנת להחזיר את אחיה למסלול חיים רגיל.
אסף נקלע למרדף אחר בעליו של כלב, אך בוחר בעצמו להמשיך את המסע ולא להסתלק ממנו, וכך לאה ודמויות נוספות.
ההעמדה של "גורל" מול בחירה חופשית קרובה להעמדה של שחרור מול כליאה. יש דמויות כלואות נגד רצונן, יש דמויות שכולאות את עצמן ויש דמויות שמסוגלות להתיר את כבלי הכליאה ולהשתחרר.
לא רק תיאודורה כלואה. גם אסף כלוא בקשר הכובל עם רועי. קרנף כלוא באשליה כי רלי תשוב אליו, והוא צריך להגיע אל ההכרה שתשחרר אותו מן האשליה הכובלת. שי כלוא גם במעון וגם בכלא הממכר של הסמים. בשביל להשתחרר מן הסמים הוא צריך להיכלא במערה, להיגמל שם, ואז להשתחרר. גם הוריהם של תמר ושי כלואים בחוסר התקווה ובייאוש המשתק אותם ומונע מהם לפעול כהורים שחובתם להגן על ילדיהם.
חלק גדול מן הדמויות במישהו לרוץ איתו נע בין עצמאות להתמכרות. ההתמכרות המרכזית היא כמובן ההתמכרות לסמים, אך לצידה קיימות התמכרויות נוספות: לנוחות, לכבוד, לשקט, להסרת אחריות, לאהבה ועוד.

ג. תפקידה של המשפחה
הרומן מציג שתי משפחות, ובודק דרכן את הדגם הרצוי של משפחה: משפחתם של תמר ושי ומשפחתם של אסף, רלי ומוקי. לאה, אם חד-הורית, מהווה משפחה מן הסוג שהולך ומתפשט בחברה של ימינו.
שתי המשפחות מעוצבות באמצעות אנלוגיה ניגודית. המשפחה של אסף חמה ותומכת. הוריו הם אנשים פשוטים המעניקים לילדיהם ביטחון ואהבה. הוריה של תמר משכילים, עוסקים במקצועות חופשיים, עסוקים בעצמם ומסוכסכים עם עצמם. האווירה בביתם היא של מתח, יש ביניהם ויכוחים ואין להורים פניות לטפל בילדים.
אסף פוגש בהם לקראת סוף היצירה, והוא מתאר אותם כך:
הוא פגש זוג אנשים נקיים מאד, לבושים היטב, מטופחים. אנשים שהיו צעירים קצת מהוריו, משכילים מהם בהרבה, רציונאליים מאד, שכמעט לא נתנו לו לפתוח את הפה, ולכל מה שאמר היתה להם תשובה טובה, ובכלל למרות שהוא בא לספר להם, הם התנהגו כאילו הם אלה שעושים לו טובה. הם גם התווכחו אתו.. וממש נאבקו כדי שיבין ויודה כמה שהם צודקים, ופגועים. [עמ' 319]
הספר מתאר את היעלמותה של המשפחה הגרעינית, ומנסה לספק לה תחליפים בעת צרה. ההורים עסוקים, מבולבלים ומבוהלים מול מה שהילדים שלהם עוברים. "גם בני הנוער השתנו. הסכנות והפיתויים שהם חשופים להם, דרגת הייאוש שהם מסוגלים לה, הנתק שבו הם עלולים למצוא את עצמם - הכל החריף".9 כשהמשפחה קורסת צריך למצוא לה תחליפים בדמות חונכים בוגרים ומתבגרים שהופכים לבוגרים.
גרוסמן שם בפי אסף את התהייה המתבקשת על מקומה של ההורות בחברה שלנו.
וכשהלך משם הרהר כמה אמא שלו צודקת, שלפעמים מזעזעת אותה המחשבה שכדי לעסוק במקצוע הכי קשה וגורלי - ההורות - לא צריכים לעבור שום וועדת קבלה או בחינה מינימלית [ עמ' 320]
גרוסמן מציג בספרו אמירה ברורה שיש להחזיר למוסד המשפחה את מקומו הראוי בשביל שהחברה תהיה חברה מתוקנת.

סוגיית התרגום מספר לסרט - העברה ממדיום למדיום
תרגום של יצירה ספרותית ליצירה קולנועית הוא תרגום ממדיום למדיום, ובעצם בכל המקרים (להוציא מקרים יוצאי דופן באופן מובהק) הוא הופך ליצירה חדשה המשתמשת בשפה שונה. היצירה הקולנועית מבוססת על היצירה הספרותית. הוא אינו העתק ויזואלי של היצירה הספרותית.
סרט הוא קריאה אישית של במאי ושל תסריטאי את הספר.
לקולנוע חוקים משלו, יתרונות ומגבלות משלו. יש לבחון אותו על פי כלליו, ולא על פי השאלה באיזו מידה הוא "תירגם" את הספר באופן מלא.
הסרט עושה את מה שהדמיון של הקורא עושה בתהליך הקריאה.
על פי רוב, מי שקוראים ספר ורואים אחר-כך את עיבודו לסרט יוצאים מאוכזבים. רוב הסרטים נתפסים כ"מקלקלים" את היצירה הספרותית. הדבר נובע מן הפער שנוצר בין האופן שבו ראה הקורא בעיני רוחו את היצירה לבין האופן שבו ראה אותה הבמאי. בנוסף לכך הוא נובע מן השוני בשפה של שני הטקסטים - הספרותי מול הקולנועי.
לקולנוע יתרון ביכולתו ליצור תמונה פנורמית רחבה של מציאות, ביכולתו לתת חיקוי מדויק ומהימן של מציאות וביכולת לשלב בין חושים של ראיה ושמיעה. אמנם הוא מוגבל בתיאור עולמה הפנימי של דמות, אך יש לו יתרון ביצירת קצב ופסקול המספרים את הסיפור בעוצמה ובאינטנסיביות.


הספר מול הסרט
הסרט לא נועד להיות במקור סרט קולנוע, אלא סדרה בת שמונה פרקים לטלוויזיה באורך מצטבר של כשלוש שעות. רק לאחר שצולמו רוב חלקיו של הסרט הוחלט להפוך אותו לסרט קולנוע - מה שחייב קיצוץ מסיבי של חלקים ניכרים ממנו. . הדבר ניכר בסרט, והוא משפיע על הקצב ועל בחירת הסצינות הכלולות בסרט, כמו גם על אופן עיצובן של חלק מן הדמויות.
גם דמותה של תיאודורה וגם דמותה של לאה מצומצמות בסרט ואינן מגיעות לידי מלאות כפי שהן בספר. דמותו של מצליח נעדרת לגמרי, וכך גם דמויותיהם של רועי, דפי, הוריהם של שי ותמר ועוד.
דמותו של שי מעט פלקאטית ובלתי מפותחת. יש שיאמרו זאת גם על דמותו של אסף. השחקנים המגלמים את דמויותיהם של תמר, אסף, שי ושלי הם שחקנים בלתי מקצועיים, שזו להם הופעתם הראשונה בקולנוע והם עושים עבודה מצוינת. מי שגונבת את ההצגה היא כמובן תמר, כפי שהיא מוצגת על ידי בר בלפר.
הסרט יצר גיבורה חדשה, הנוכחת אמנם ביצירה הספרותית אך לא באופן כל כך ציורי וצבעוני, מוחשי וחי - ירושלים. עודד דוידוף, הבמאי, השכיל להוביל אותנו הצופים אל תוך מסע מרתק החושף פנים כל כך שונות זו מזו של העיר.

כאשר מדובר על שימוש בסרט במסגרת הוראת היצירה "מישהו לרוץ איתו" מומלץ להשתמש בו כהעשרה שבאה לאחר הלימוד. הבאת הסרט לפני הקריאה עלולה לחסום את הדמיון הפועל של הקורא בתהליך הקריאה.

צפייה בסרט צריכה להיות מכוונת בראש ובראשונה לחוויה הקולנועית הפונה אל חושים אחרים מאלה שמפעילה הקריאה. בשלב שני, אחרי הצפייה, ניתן לקיים השוואה עם הספר.
השוואה ראשונית בוחנת את השווה והשונה בין שני הטקסטים תוך התייחסות לעלילה, לדמויות, למבנה ועוד. דיון רחב יותר יכול לעסוק במיפויין של דרכי העיצוב הספרותיות לעומת הקולנועיות, עמדת התצפית , זוויות הצילום, עיצוב הדמויות, מבנה, עריכה מקבילה, פסקול ותפקידו בקולנוע וכו'.

המוסיקה כנושא וכאמצעי עיצוב מרכזי בספר ובסרט
גרוסמן נותן לאמנות מקום מרכזי ברוב יצירותיו, וכאן הוא נותן מקום מרכזי למוסיקה כאמנות.
תמר היא זמרת מבצעת מחוננת, ההופכת בסרט לזמרת מבצעת ויוצרת.
שי הוא אמן שהאמנות שלו מפילה אותו לתהומות, אך גם הגאולה שלו באה באמצעות המוסיקה.
תמר בספר ובסרט, כמו אורפיאוס, יורדת אל השאול ובאמצעות המוסיקה, המסירות וההקרבה שלה, מצליחה להוציא את שי מן השאול (המעון של פסח).
כל פרק בספר מתחיל בציטוט משיר. תמר שרה במהלך העלילה גם במקהלה, גם ברחוב וגם במעון של פסח. בסוף היצירה היא שרה לאסף, וזו אולי הפעם הראשונה שבה היא שרה מה שהיא אוהבת להנאתה ולהנאת מי שהיא אוהבת. השירים עבריים ולועזיים (בסרט יש יותר לועזיים מאשר עבריים - אולי מתוך קריצה לקהל בחו"ל).
לשירים השונים יש הדהוד בתוך העלילה, וניתן לבחון את ההקשרים ואת משמעותם. חלק מן השירים מייצגים את עולמם של הגיבורים וחלקם מייצגים את דורו של הכותב, שאולי מתגעגע אל השירים של תקופת ילדותו ונעוריו.
אחד השירים המשמעותיים ברומן הוא השיר "שיעור מולדת" המופיע באירוע מרכזי בספר - הבריחה של שי ותמר באמצע ההופעה [עמ' 263].
"תמר בוחרת בשיר זה כשיר בריחה וגם בוחרת באיזה רגע יברחו, ובכך מרמזת על הקשר שבין המילים והעלילה. הבריחה מתבצעת בפזמון, במילים:
כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה..."
אפשר מיד להקביל את ילדותנו לילדותם של תמר ושי, שני אחים שהיה ביניהם קשר חזק וטוב, ואשר לא חשבו בילדותם שיגיעו לרגעים כאלה.
יש משמעות מיוחדת לבריחה שלא מתבצעת בשורות אלה אלא משורות אלה. אולי יש סוג של בריחה מן הילדות, מן העבר, והתרכזות בהווה במשימה שיש לבצע. אולי יש ניסיון לשכוח ממחשבות ילדותיות שהתבררו כלא נכונות".10
בסרט, לעומת זאת, שיר הבריחה הוא "התקווה". הבמאי יצר כאן אפקט דרמטי שבו השיר המושר מחייב את השומעים לעמוד (דום), ובכך יצר הזדמנות משכנעת ואמינה לבריחתם של שי ותמר. "התקווה" שוב מייצגת את ישראל, אך גם את התקווה לשינוי ושיקום של הפרט כמו של הכלל כיסוד בהשקפתו של גרוסמן כפי שהיא עולה מן הסרט.

בסיכומו של דבר ניתן לשאול מה "הרוויח" הספר מן הסרט ומה "הפסיד", ולהיפך.


הצעות להוראה ולהפעלת תלמידים בעקבות הספר
ספר זה נלמד בדרך כלל במסגרת קריאה מונחית, ולרוב מקדישים להוראתו (בכיתה) בין ארבעה לשישה שיעורים.
אפשר כמובן להקדיש שיעורים רבים יותר, אך נראה כי אין בכך צורך, אלא אם רוצים להשתמש ביצירה זו כגורם מזמן לדיונים ספרותיים וחוץ ספרותיים נוספים.

ספר זה מזמין עבודות יצירתיות בצד התייחסויות לז'אנר, לדמויות, למבנה ולמוטיבים כמו למשל-11

נסה לנסח שאלה שנשארה פתוחה בספר. הצבע על אפשרויות שונות לפתרונה.
בחר דמות מן היצירה ותאר את מה שעובר עליה במהלך חמש השנים שלאחר סיום היצירה.
כתוב טור ביקורת על הספר עבור מדור ספרותי בעיתון.
איזו דמות היית רוצה להוסיף ליצירה? תאר אותה והסבר במה לפי דעתך שילובה ביצירה חיוני.
כתוב מכתב לסופר והבע בו את דעתך על היצירה. נסח את ההשגות שיש לך עליה, שאל שאלות וכו'
ביים סצינה קולנועית על בסיס אירוע מן הספר.
עצב עטיפה חדשה לספר. תאר במלים מה ביקשת לבטא בעטיפה זו לעומת העטיפה המקורית.
איזו מתנת יום הולדת היית מעניק לאחת מן הדמויות ביצירה? נמק את בחירתך.
עם איזו דמות היית רוצה לצאת למסע ארוך? מה יהיה היעד של המסע המשותף? במה חשוב ה"ביחד" עם הדמות שבחרת?
בחר משפט מן הספר שהוא מיוחד או משמעותי בעיניך. הפוך אותו לכותרת של שיר או של סיפור שתכתוב בעקבותיו.
התייחס אל השירים המובאים בספר. נסה לעמוד על תפקידם ביצירה ועל "הקומה הנוספת" שהם בונים בתוך העלילה.
הכן דיסק שבו מלוקטים השירים המופיעים בספר. בחר שני שירים שהם מרכזיים בעיניך בתרומתם ליצירה. תאר תרומה זו.
ארגן נשף מסכות שבו משתתפות דמויות מן היצירה. את מי היית מזמין לנשף? לאיזו דמות הייתה כל אחת מדמויות הספר מתחפשת? הסבר את בחירותיך.
הכן מסלול לסיור בעקבות הספר. מהן התחנות השונות בסיור? איזה קטע מן הספר היית בוחר לקרוא בכל תחנה?
הזמן למפגש שלוש דמויות מ"מישהו לרוץ איתו" ושלוש דמויות מ"יש ילדים זיגזג". תאר את המפגש ואת השיחות שיתקיימו במהלכו.
כתוב פרק נוסף לרומן - פרק המשך או סיום אחר ליצירה.


ביבליוגרפיה
1.
אלפר מתוקה, הערות על מישהו לרוץ איתו, מעמקים, כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, גליון 4, 2006.
2. דויטש חיותה, מעוקר מן העוצמות, נקודה 231, 2000 עמ' 51-52.
3. דר יעל, מצליח לגנוב את הקהל שלו באמצעים הספרותיים הישנים והטובים, הארץ ספרים 16/2/2000.
4. מלצר יורם, "צריך לצאת החוצה לעשות מעשה", מעריב ספרות וספרים, 25/02/00.
5. נצר רות, הדוב הפטור מתמותה - הדוב של פוקנר, עלי שיח, קיץ תשס"ה עמ' 145-160.
6. שחם חיה, "להתפכח מחלום, להיפרד מחזון, שלושה היבטים של חניכה ארץ ישראלית", מחקרי ירושלים בספרות 18 2001, 321-340.
7. קמפבל ג'וזף, כוחו של מיתוס, שיחות עם ביל מוירס, תרגם מתי בן יעקב, מודן 1998.


הערות
1 ג'וזף קמפבל, כוחו של מיתוס, שיחות עם ביל מוירס, תרגם מתי בן יעקב, מודן 1998.
2 רות נצר, הדוב הפטור מתמותה - הדוב של פוקנר, עלי שיח, קיץ תשס"ה עמ' 145-160.
3חיה שחם, "להתפכח מחלום, להיפרד מחזון, שלושה היבטים של חניכה ארץ ישראלית", מחקרי ירושלים בספרות 18 2001, 321-340.
4 "איך אדם פחדן כמוני עושה דבר כזה", חשבה בפליאה [98]
5 "...אולי זאת סתם הרתיעה שלה מזרים, לחשו המחשבות שלה, ואולי זה מה שהיא תמיד, הקושי הארור להתחבר, למהול את עצמה באחרים. להתפשר אתם על שפה משותפת.... האמת שזאת סתם עליבות נפש. מה את חושבת שאני לא רוצה? אבל ככה עשו אותי, לא מצליחה באמת להתחבר לאף אחד...בסוף הכל מתפרק לי, חוזר לאפס. משפחה, חברים, הכל". [96]
6 "הלוואי שהייתי יודעת בדיוק מה אני עושה ולאן אני הולכת". [115]
7 "ועל כן היא פסעה חמישה צעדים גדולים מלונץ...וקרצה בליבה להלינה שתמיד קוננה שאין בה אפילו טיפה של אמביציוזיות שחיונית לכל אמן, ושהיא מפונקת, ומסרבת להיאבק על מקומה, ומתרחקת מתחרויות מכל סוג שהוא..." [116]
8 יורם מלצר, "צריך לצאת החוצה לעשות מעשה", מעריב ספרות וספרים, 25/02/00
9 מלצר, שם, שם.
10 הילה ויסמן, מתוך עבודה על "מישהו לרוץ איתו", תיכון לבנות "פלך", ירושלים, תשס"ה.
11 חלק מן הנושאים "הושאלו" מתוך רשימת משימות יצירתיות של תמר-קריגר ערמוני.