מעמקים - משלוח מנות
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

משלוח מנות

נחום שניצר

גיליון מס' 13 - שבט תשס"ח * 1/08

משחק משעשע היה לנו בילדותנו. קראנו לו :אלטע באבע – סבתא זקנה. אחד מאתנו - אחותי נבחרה באופן קבוע הודות לכשרונותיה התיאטרליים - לשחק את תפקיד הסבתא רבתה הזקנה שחזרה מעולם האמת לבקר אצלנו. "הסבתא" היתה מסתובבת בביתנו, מטפחת קשורה מתחת לסנטר, ומצביעה על כל מיני דברים חדישים ושואלת "וואס איז דאס?" ואנו היינו מסבירים לאורחת (לא ביידיש – זה היה נשגב מיכולתנו) מהו הדבר וכיצד פעל.

לעיתים היו ל"סבתא" הערות משלה. לאחר שספרנו לה על הרדיו שניצב בסלון וכיצד קלט את גלי הקול הבלתי נראים, היא תקנה ואמרה שיש בתוך המכשיר אנשים קטנים - "קליינער מענשעלאך" המשמיעים קולותיהם ומדברים. למערבל היא התייחסה בבוז לא-מוסתר "ווער דארף עס האבן?" – מי צריך את זה? לעומת זאת, המאוורר גרמה לה תענוג יוצא מן הכלל . "אוי, אזא מחייה!" את הביטויים של הסבתא לקטנו מקרובים שאז עדיין היו בין החיים ודברו ביניהם יידיש, לעיתים בהנחה שאין אנו מבינים שפה זו ולכן הרבו לדבר גם עלינו וגם על נושאים שלא היינו אמורים לשמוע. כך חשבו וכך נאה היה להם לחשוב, וגם אנחנו לא העמדנו אותם על טעותם. מה שהבנו הבנו. אם המבוגרים רצו להעמיד פנים שאין אנו, הילדים, מבינים כלום, הרי זה היה המשחק שלהם.

פעם אחת, חוותה גב' גרוס, מכרה של אמנו, דעתה על הופעתה של אחותי בנוכחותה. "א מיאוסקייט,"פסקה אותה אשה בהרמת נחיר, והביטה על אחותי באלכסון. האמת היא, שבגיל שלוש עשרה אחותי לא היתה עלמת החן שהפכה להיות באופן פתאומי שנתיים לאחר מכן.

כאשר גב' גרוס הגבוהה והגרמית יצאה מהדירה בלווי אמנו, אחותי כמעט התפוצצה מרוב עלבון וכעס. "מיאוסקייט?! מי קוראת לי מכוערת? היא?" הטיחה אחותי בדלת הסגורה. ואז יצאה מפיה אמירה ששמענו פעם מהדוד שמואל'קה, יהודי עגלגל ושמח ששנינותו הרבה השתוותה עם חביבותו. "שענער ווי דאס ליגט שוין אין דר'ערד אריין!" יפה מזאת כבר שוכבת בעפר. אני זוכר איך התפתלנו מצחוק עד שזלגו הדמעות. בשוב אמנו לבדה לדירה התקשינו להסביר לה את פשר הצחוק שעוד אחז בנו.

כל זה היה לפני שנים רבות. אלה שדברו ביניהם יידיש כבר אינם ולילדינו משחקים אחרים. ואם אנו מבקשים להסתיר מהם דבר, אין לנו שפת-סתרים משלנו. אולם המשחק הזה שכמעט נשכח עוד קם לתחייה בפורים אשתקד, ואיני בטוח עדיין מה בדיוק אירע ביום ההוא.

יום אביבי מבטיח היה פורים בשנה שעברה. שמעתי דפיקה בדלת בסביבות השעה שתים אחר הצהרים. תיארתי לעצמי שעוד מביאי משלוח מנות הגיעו או מבקשי מתנות לאביונים. חדוה, אשתי, עמדה במטבח וסדרה עוד חבילת מנות מני אלף ואני ישבתי בכורסא ונסיתי ללמוד מעט מתוך מדרש אסתר רבה. כמובן, אני זכיתי לפתוח את הדלת מפני הדופקים.

והנה עומד בפתח זוג קשישים. לישיש שטריימל מפרווה דהויה לראשו, זקן לבן וארוך היורד על מידותיו, ומעיל ארוך יותר ממשי שחור. לישישה שמלה מבד כחול כהה ושביס לבן. היא החזיקה בסלסלה מכוסה במפית צחורה. מחשבתי הראשונה היתה שהנה באו בתחפושת – אבל במבט שני ברור היה שזקנים אמיתיים ומקוריים היו.

"שלום עליכם, ר' אפרים דוד! א פריילכ'ן פורים!"

נדהמתי לשמוע את שמי המלא בפי הזקן. הרי האחרון שקרא לי כך היה סבי זכרונו לברכה. אני נקרא 'אפי' בפי הבריות, וגם הורי, עליהם השלום, היו רגילים לקרוא לי כך. חרף תדהמתי, השבתי שלום.

"עליכם שלום ופורים שמח. ומי מכבד אותנו בביקור? "

"הרי אנו קרובים – גם אנחנו משפחת קליינר. באנו לראות מה שלומכם ולאחל לכם שמחת פורים. אף משלוח מנות הבאנו אליכם," אמרה הגברת. לחייה הוורודות ועיניה השחורות כמעט שלא התאימו לקמטים בפניה. הזקנים דברו כאנשי ישוב הישן - עברית מליצית מתובלת ביידיש או לפחות בהגיה של שפה זו.

אשתי נכנסה לחדר בשלב זה והזמינה את האורחים להכנס. גם בעיניה היה משונה שזוג קשישים אדוקים בא לבקרנו, אבל בפורים כל הפושט ידו נותנים לו וכל הבא אל ביתך מכניסים אותו. חדוה הגישה שתיה קרה ושמה צלחת מלאה באזני המן ועוגיות אחרות על שלחן הקפה. התישבנו בסלון.

חדוה מכורה לקטיפה כהה, חפצי נוי ישנים, ריהוט עתיק ותחרה - דברים של פעם. אלטע זאכן, אם תרצו. הזקנים תאמו את עיצוב הפנים של החדר.

"דירה נאה יש לכם," אמר הישיש. "הבתים הגדולים במקום עושים רושם. חן המקום על יושביו."

אשתו הרבנית דחפה את הסלסלה שהביאה אתה לידי אשתי. "פתחי, פתחי! לבריאות ולשמחה שיהיה לכם."

חדוה העבירה את המפית ובתוך הסלסלה היו מטעמים: עוגת דבש כחושה, קוגל שמן, אימבערלאך – זנגוויל מסוכר, וצנצנת דג מלוח. משלוח מנות בהחלט לא שגרתי בסביבתנו. הודיתי להם.

"אמרתם שאנחנו משפחה...." התחלתי בהיסוס מה.

"אמת ויציב. יעקב יצחק ורחל רייזל קליינר. ילידי העיר העתיקה אנחנו," אמר היהודי הזקן.

השתאיתי מדבריו. הרי סבי ז"ל נקרא יעקב יצחק קליינר. וגם בני נקרא על שמו. נסיתי למיין את המידע שהגיע אלי ברגעים אלה ולא הצלחתי לסדר את הדברים. ר' יעקב יצחק (הנוכח) עזר לי.

"הרי אצלנו כולם נקראים על שם אותו אלטער זיידע. השמות עוברים בירושה מדור לדור."

"ומה בדיוק קרבת המשפחה אלינו?" שאלתי.

"משפחה הרי זאת משפחה," ענתה הזקנה החיננית. "וכי מה איכפת לנו על שלשלת היוחסין המדויק? הרי היחוס הוא דומה לגזר – החלק הטוב ביותר נמצא בתוך האדמה!"

הזקנה התחבבה עלי כבר. ברור שלא נס ליחה והיה לה חוש הומור מרענן.

"ובמה כבודו עוסק?" שאל ר' יעקב יצחק.

"אני אדריכל וחדוה היא מיילדת."

"הרי שניכם עוסקים במצוות גדולות! מיילדת מביאה חיים לעולם ואדריכל בונה את ירושלים – שותפים לקדוש ברוך הוא אתם. כאשר אני רואה שכתוב: 'כאן בונים – סכנה', אני מבקש לשנות: 'כאן בונים - שמחה'! אין שמחה כמו בנין ירושלים."

"אנו נשמח אם תשארו אתנו לסעודת פורים," אמרה חדוה. "תוכלו להכיר את היעקב שלנו – הוא יחזור הביתה מהמכינה לסעודה." את בתנו נעמה היא לא הזכירה.

"מה דעתך, רעבעצין?" שאל ר' יעקב יצחק את אשתו. כנראה, על פיה ישק דבר.

"עד שטלטלנו את העצמות האלה הנה, נסעד אתכם ברצון. ובלבד שתתני לי לעזור במטבח," אמרה הרבנית לאשתי.

וכן היה. שתי הנשים נכנסו למטבח ועסקו בהכנות לסעודה. ידיה של הזקנה זריזות היו. היא עטפה את בשר הטחון בעלי הכרוב הרפים במהירות הבזק, וידעה את הכמות המתאימה לכל עלה ועלה.

מאוחר יותר ספרה לי חדוה איך רחל רייזל התפלאה מכל המכשירים במטבח והרבתה לשאול עליהם.

על המקרר שלנו הרעיפה שבחים. "הוא מחזיק שפע מאכלים! וכך אינך צריכה לרדת לשוק יום יום. ואף החלב נשאר טרי ואינו מחמיץ. ושני כיורים – אחד ל'מילכיג' והשני ל'פליישיג' – מי כעמך ישראל!""

לא כל אביזרי המטבח מצאו חן בעיניה. מעבד המזון נראה לה מיותר לחלוטין.

"אני מעדיפה את ה'האק מעסער' וה'ריב אייזן' שלי. חייבים להזהר עם האצבעות, אבל זה עושה לי טוב בנשמה לעשות געהאקטע לייבער מיט ציביל'ס במו ידי, מבלי להזדקק למשינה. זה בוודאי יוצא געשמאקט יותר."

כאשר חדוה ספרה לי על דבריה של האורחת שלנו, מלא פי צחוק. גם העברית העשירה ביותר אינה יכולה להתחרות עם היידיש בנושא המטבח. יהודים ויהודיות דברו על אוכל בערך אלף שנה ביידיש. בעוד שהעברית המודרנית שקמה לתחיה – רק כלפני מאה שנה בלבד. במקרים רבים (כמו בבית הורי) יידיש נשארה שפת המטבח גם אחרי שהעברית כבשה את יתר חדרי הבית ואת רשות הרבים. מהו 'כבד קצוץ' לעומת 'געהאקטע לייבער'? האם תשתווה הפשטידה בטעמה אי פעם לקוגל? וכי ניתן לתרגם שמאלץ? לוקשן הוא לוקשן – ולא אטריות. מה שגעשמאקט ביידיש יוצא טפל וחסר טעם בעברית.

בינתיים ישבתי עם ר' יעקב יצחק שבסם אותי בדברי תורה בענינא דיומא. אמרות מחז"ל ומהמדרש היו שגורות בפיו, ובקי היה בפרשנים ופוסקים. ניחוח של תורת ארץ ישראל עלה מדבריו הקולחים.

אתה יודע," אמר הזקן וחיוך האיר את פניו , "מימי לא יצאתי מירושלים."

"אף פעם? אפילו לביקור או טיול?" התפלאתי.

"וכי חסר דבר בירושלים שאצא ממנה?"

לפני שיכלתי להביע הסכמתי, בני יעקב נכנס לבית. תלתלים סדורים וכיפה סרוגה גדולה לראשו, ציציות עם פתיל תכלת בצבצו מחולצתו. בחור נאה ושמח היעקב שלנו.

"זה בני יעקב. הוא חוזר מהמכינה בעלי עכשיו. יעקב, הכר את ר' יעקב יצחק קליינר. הוא קרוב שלנו." לא ידעתי עדיין מה היא הקרבה, אבל את שידעתי אמרתי.

יעקב הוריד את התרמיל מעל גבו והניח את הגיטרה שבידו בתנועה קלה אחת וניגש לאורח לומר שלום. ראיתי שפניו הפתוחות וחיוכו הנכון כבשו את לב הזקן. כאשר נכנס יעקב למטבח להגיד שלום לאמו ולטעום מהמטעמים שהכינה, אמר ר' יעקב יצחק "בחור חמד. היש לכם עוד בנים?"
"יש לנו בת," אמרתי ולא הוספתי.

יש לנו בת. מיום הוולדה נעמה הציבה בפנינו אתגרים. בזמן האחרון, למורת רוחנו, היא החלה לגרור אחריה חבר – בחור מסכן ובלתי מתאים –"פרויקט". לא ידענו אם להזדעזע מהתנהגותה או לרחם עליה. חדוה ואני למדנו להתפלל לדברים קטנים. לא תמיד תפילותינו נענו בחיוב.

אחרי שיעקב נבר במשלוחי המנות שקבלנו ובמקרר כדי להפיג מעט את רעבונו, הוא התישב אתנו בסלון. הוא התחיל לספר לי באריכות על חבר שהתגייס לא מזמן לנח"ל ועל המ"פ שלו שהציע לו להשתתף בקורס מ"קים. ברור לי שאורחנו לא הבין מאומה מרוב ראשי התיבות הצה"ליים.

"יעקב – תגיד לנו משהו שלמדת באחרונה על פורים."

"בסדר. אז ככה," פתח יעקב "שואלת הגמרא: אסתר מן התורה מנין? כתוב הסתר אסתר את פני. בעצם כל המגילה מלאה כזה בהסתר פנים. שם ה' לא מוזכר. גם כן הכל קורה בגלות. אין ניסים גלויים. הכל כאילו מקרי כזה. אבל אם מסתכלים נכון, ומורידים את המסכה – מגלים שה' עומד מאחורי הכל. לכן זה נקרא 'מגילת אסתר' – מגלים את ההסתר."

"קנקן חדש מלא ישן!" התפלא ר' יעקב יצחק. "טובים דבריך מיין משומר מששת ימי בראשית."

נזכרתי בסעודת פורים. נפטרתי מאורחי ובני לרגע לשאול את חדוה אם היא זקוקה לעזרתי. אולם הכל היה מוכן לסעודה מלבד סידור השלחן. פרסתי את המפה הרקומה והוצאתי את צלחות החרסינה העדינות עם הפרחים הכחולים והצהובים שחדוה כה אוהבת, ואת מערכת הסכו"ם המוכסף. סדרתי את השלחן, נטלנו ידיים וישבנו לאכול.

ר' יעקב יצחק ברך בקולי קולות, כמעט בזעקה, בכוונה עצומה. "אמן!" ענינו. הרבנית שלו ראתה את חצי החיוך על פני אשתי ואמרה, גם היא בת צחוק על פניה, "יפה הקול לעורר את הכוונה, לא? אבל לא כולם נוהגים כך."

"כך למדתי מאבי ומרבותי," אמר ר' יעקב יצחק כמתנצל. "יש דברים שהשתיקה נאה להם ויש דברים שהקול נאה להם. אבל הכל כמנהג המקום." הוא פנה ליעקב ושאל אותו על סדר יומו ועל הדברים שהוא למד.

בני יעקב – חוט של חסד נמשך עליו.

"אני רואה שאין הדור יתום אם ישנם בחורים כאלה בישראל," אמר ר' יעקב יצחק, והחיבה נשמעה בקולו, "אשרינו מה טוב חלקנו שאנו זוכים לראות."

"שירבו כמותו," הסכימה הרבנית.

תוך כדי דבור, בין מרק הצח עם כיסונים לכרוב הממולא, נפתחה הדלת ונכנסו נעמה והחבר החדש. חדוה הדביקה פנים מחייכות, אבל אני ראיתי שחשכו עיניה מרוב בושה. אני פחות התרגשתי מהופעתה של בתי והחבר שלה.

נעמה לבשה חולצה בצבע ירוק מבעית וחצאית הודית מתנוססת, וגרביים כתומות. עגילים עגולים וגדולים ושרשרות וחרוזים מרשרשים השלימו את התמונה. החבר נראה לא פחות מרשים: שרוואלים אדומים ועליהם חולצה שחורה פתוחה למדי שגלתה חזהו החוור. שערותיו הבהירות היו קלועות צמות צמות דקות ועגיל אחד מתנוצץ היה בתנוך אזנו. כמחווה לפורים, שניהם הכתירו את עצמם בכתרי נייר מבורגר-קינג. התיאבון שהיה לי ברח לו. "זאת בתנו נעמה וזה דודו." קולי נשמע לי מוזר.

אבל רחל רייזל הצילה את המצב. עונג הציף אותה. "התחפשתם לכבוד פורים! תמיד רציתי להתחפש בפורים כאשר הייתי ילדה – אבל בקושי היה כסף לבגדים רגילים. תנו לי לנחש! .... את מלכת הצוענים - ואתה מלך שודדי הים! כמה יפה!"

יעקב שלנו נשך את שפתיו אבל את צחוקו המתגלגל לא היה מסוגל לכבוש. בלית ברירה, גם אנחנו לא התאפקנו והצטרפנו אליו. זה היה טורה של נעמה להדביק חיוך. החבר נראה נבוך – אבל כך נראה בדרך כלל.

"המלך והמלכה" נכנסו למטבח. זרקתי מבט בכיוונה של חדוה ובקשתי ממנה בשקט: "תציעי להם לאכול אתנו."

ידעתי שהיא תעדיף שהם יאכלו במטבח. ואולי גם הם יעדיפו כך. ובכל זאת.....

כאשר חדוה נכנסה למטבח, שאלה אותה נעמה "מי הם מפוחלצים האלה? פתחתם אגף גריאטרי בבית?"

"הם קרובים שלנו. הם באו במפתיע. תצטרפו אלינו בבקשה." דבריה של חדוה היו קטועים מרוב עצבים.

דודו ונעמה נאותו לשבת אל השלחן. דודו קבל כפה וחבש אותה לראשו, מתחת לכתר. לראשונה בנוכחותנו, הוא פתח את פיו ודבר.

"תגידו: איך היה כאשר הייתם צעירים?"

הבנתי שהשאלה לא היתה מיועדת לי.

"איך היה?" חזר ר' יעקב יצחק על השאלה. "קשה היה. חיי מותרות בוודאי לא היו לנו. כולנו אכלנו מאותו סיר חצי-ריק. הישמעאלים התעללו בנו, גם אם היהודים היו הרוב בירושלים. ובכל זאת אהבנו את החיים. אהבנו את התורה. אהבנו את הבריות."

"שלא תדע מהצרות שעברו עלינו. אני במו ידי קברתי שני ילדים רכים בהר הזיתים," הוסיפה רעייתו ובקולה דמעה כבושה. "אבל אין אנחנו כפויי טובה. הקדוש ברוך הוא חנן אותנו בחיים ארוכים. זכות גדולה להיות בארץ ישראל. זכות גדולה היא לראות אתכם ולראות כמה טוב לכם. אבל החיים אז היו קשים, ופשוטים יותר. חיי עמל, חיים שהיו תלויים מנגד. אבל היתה שמחת חיים. היתה שמחת חיים," אמרה מהורהרת.

רחל רייזל שתקה, ספק בהתרפקות על שעבר ואיננו עוד, ספק זוכרת את הילדים הטמונים בעפר, ספק בהתבוננות בפניהם של המקשיבים לה.

דפק ר' יעקב יצחק על השלחן ואמר "פורים היום, ויהודים חייבים לשמוח!"

בני יעקב פתח בשיר 'מצוה גדולה להיות בשמחה'. כל הנאספים מסביב לשלחן הצטרפו אליו במוקדם או במאוחר. קמה נעמה והביאה את הגיטרה לאחיה. דודו הוציא מפוחית מכיסו ותרם את שלו. נמזגו כוסות יין מתוק ושתינו כולנו לחיים.

ר' יעקב יצחק החל לפזמן בקולו הנעים ניגון עתיק שלא שמעתי מאז שנות נעורי. 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל' . בניגון היו כיסופים וצפיה, רעדה וגיל.

עיני שטו במסובין. הרבנית רחל רייזל נמצאה במקום אחר, בזמן אחר; אולי מעל למקום ומעל לזמן. בני בכורי הביט בר' יעקב ועיניו רשפי אש. עיני חדוה היו הרות דמעות יסורין ותקוה. עיני נעמה היו מתגעגעות ומחפשות מנוחה, ועיני דודו – נדמה לי שהיו בהן חן ורוגע שטרם הבחנתי בו.

בתום הניגון אמר ר' יעקב יצחק, "כך היינו שרים בסעודה שלישית בבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד בירושלים בין החומות."

"אתם יודעים," אמר בני יעקב בהתרגשות, "שבונים את החורבה מחדש כמו שהיה פעם?"

רחל רייזל ספקה את כפיה מרוב עונג ואורו עיניה. "בונים את החורבה מחדש! רק לשמוע את הבשורה הזאת היה כדאי להגיע הנה היום. ברוך מציב גבול אלמנה!"

"אמן" ענינו.

איני זוכר את כל הנעשה בסעודה זו, אבל בשלב מסוים התחיל ר' יעקב יצחק לקרוא לדודו 'דוד'ל', וכנראה הכינוי מצא חן בעיני הבחור. הוא העביר את האזניה מה-3MP שלו לר' יעקב יצחק והשמיע לו נעימות. הזקן התלהב מההמצאה והניד את ידיו ורגליו בקצב עם המוזיקה, ואף העביר את המכשיר לרעייתו שהכריזה בשמחה לא מוסתרת, "כמו חתונה של ממש בתוך האוזניים!"

רחל רייזל ספרה לנו ספורים מרתקים על יהודי מבוגר שלקח אשה צעירה ונסע למדינת הים והשאיר אותה עגונה עם חמשה ילדים קטנים. ועל ילד יהודי יתום שנחטף בידי הטורקים, ואיך בחורה אמיצה גלתה את המקום שבו היה מוסתר והבריחה אותו עד לצפת והצילה אותו משמד. ועוד ספור על 'גלח' שנטש את הכנסיה והתגייר וגדל משפחת תלמידי חכמים לתפארת. "כל אלה ראיתי, ודברים מוזרים מאלה," אמרה לנו.

בני משך אותי ואת דודו לאמצע החדר והתחלנו לרקוד, ואף ר' יעקב יצחק היה בין הרוקדים. נדמה לי שראיתי את הזקן רוקד ובקבוק יין על ראשו, אבל שמא זכרוני והיין תעתעו בי. אני זוכר בברור שנעמה לחשה ארוכות באזניה של חדוה, ואחר כך השעינה את ראשה על כתף אמה כמו שהיתה עושה בילדותה. חדוה לטפה את שערותיה הפרועים של נעמה ועיניה רכות.

התארכו הצללים בחלונות והסעודה הגיעה לסיומה בתה, מחית תפוחים ושאריות דברי המאפה הפורימיים. שבעים ולא מעט שתויים ברכנו ברכת המזון ישנונית. ר' יעקב יצחק ורעייתו ברכו במתינות וכוונה. גם דודו הביט בברכון וקרא ממנו בשקט.

רציתי להסיע את אורחינו הקשישים הביתה, אבל הם סרבו בתוקף. ובצדק – ביני ובין צלילות הדעת היה רובו של בקבוק יין.

"כשם שהגענו בכוחות עצמנו גם נחזור," קבעה רחל רייזל.

כשנפרדנו מאורחינו, ר' יעקב יצחק שם את ידו החוורת על כתפי ולחש באזני כמגלה סוד "טוב היה לפגוש את הילדים שלך- עוד תשבעו משניהם הרבה נחת."

"אמן!" עניתי וקולי חנוק בקרבי.

"אני ארשום את מספר הטלפון והכתובת שלכם," הציעה חדוה. "נשמח לשמור על קשר ולבוא אליכם אם תרצו."

צחקה רחל רייזל. "טלפון הרי אין לנו, והשקט אהוב עלינו. כולם מוזמנים לבוא למקומנו – אבל יש זמן, יש זמן. דבר בעתו, מה טוב." אחז בי הטשטוש ופרוש לא בקשתי. "חייב איניש לבסומי בפורייא עד דלא ידע..." ודברים רבים לא ידעתי בפורים ההוא.

יעקב שלנו לווה את זוג הקשישים לתחנה הקרובה לבית. הם הפצירו בו לא להתעכב, והוא הואיל להפרד מהם שם בחום רב. הוא נרדם על הספה בסלון וחיוך מתוק ריחף על פניו.

נעמה ודודו התכוננו לצאת. זכיתי לנשיקה חטופה ונדירה מבתי, ולחיצת יד וחיוך זוהר מדודו. היין אמר לי לחבק את הבחור, אבל מעט הפיכחות שהייתה בי הזכירה לי שהוא לא ה"פרויקט" שלי.

כאשר היינו לבד רק שנינו, פנתי אלי אשתי. "אפי?"

חדוה נאנחה ולטפה את ידי. בלי מילים, נשקתי קלות את אצבעותיה.

לפעמים ישנן הפתעות בחיים. כעבור תשעה חדשים נולדה לנו בת זקונים. קראנו לה רחל. הרי אצלנו במשפחה השמות עוברים בירושה.