מעמקים - הנה אנכי שולח לכם
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הנה אנכי שולח לכם

נחום שניצר

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

"אתה תכין את החרוסת?" שאלה מיכל את בעלה. ולוואי שהעיסוק בשגרת החג יפיג את הכאב המקונן בלב.

"אני אכין את החרוסת," אמר בנימין. היה לו מתכון משלו, שכלל ממרח תמרים וזנגביל טרי. הוא אהב לעשות דברים פשוטים וידיו היו אמונות בהכנות לסדר. אמש, בלווי בנותיו, עשה בנימין בדיקת חמץ כדבעי, והבקר שרפו, ולא שכח את הבקשה שלמד מאביו: 'כשם שאני מבער את החמץ מביתי, כן אזכה לבער את החמץ מהלב: יצר הרע, הכעס והגאווה.'

מצות השמורות, דקיקות ומעט חרוכות, כבר הונחו מתחת לכיסוין הצחור והרקום. קערת הסדר עשויה חרסינה עדינה שעברה כירושה מדור לדור עמדה על שלחן הערוך. עמדו הנרות בפמוטי כסף כחיילים חוורים על המשמר, ולידם ערמת הגדות, מהן מאוירות, מפורשות ומוערות. גביעיי הכסף המצוחצחים הבריקו בשמש אחר-הצהרים שזרחה מבעד חלונות מבהיקים. הכל היה מטופח ואסתטי, תפאורה נאה שאמרה: תורה וגדולה במקום אחד. לא נותר אלא לסדר את הפרחים, ובליל התקדש חג, להסב אל שלחן הסדר.

אבל ה"אין" גבר על ה"יש" בהרבה, כחור שחור בחלל השואב לתוך לועו הריק כל אור. ל"אין" קראו יהודה. כמעט בן שמנה עשרה היה. בילדותו היה בן השעשועים למשפחה שהתברכה בארבע בנות. הוא גדל לנער מתוסבך ומתוסכל, אתגר מיוחד למשפחתו ההישגית אך תומכת. הוא התגלגל מישיבה תיכונית לישיבה תיכונית אחרת, מ'אקסטרני' למסגרת טיפולית. החל בעישון, וכלה בחילולי שבת ושתיה מופרזת וניסויים בסמים, יהודה ניסה להפיג את הסבל החלול שחש בקרבו בריגושים וחומרים מרגיעים שאיימו למחוק את הכל.

בנימין ומיכל רכשו אוצר מילים חדש, מהן ממטפלים ומהן מיהודה עצמו שתארו את עולמו שהיה זר להם. אבל לא היו במונחים אלה כוח מאגי למהול את חוסר האונים, הפחד המכרסם, האכזבה, המועקה והבושה.

הפיצוץ הגורלי נפל ביום בהיר בסתיו. מיכל היתה במטבח, עסוקה בהכנות לסעודת השבת. בנימין טרם חזר מהעבודה. פתאום, צרחה אדירה נשמעה מחדר הטלוויזיה. מיכל זינקה ממקומה ליד הכיור. מירב, בת השש עשרה, עמדה ומלמלה, כמעט בהיסטריה שקטה "דקרת אותי!" כתם דם קטן כאודם החל להתפרס על כף ידה. על הרצפה, התנוצץ מחט סריגה וחודו מלוכלך בדם. מירב התחילה לייבב.

יהודה עמד קפוא במקומו. פיו היה פעור, והוא הביט בבהלה באחותו, כמו שאומרים ביידיש: כתרנגול כפרות מביט ב"בני אדם". לא בני אדם, אלא "בני אדם" – הרי היא התפילה שנאמרת בעת הכפרות בערב יום הכפורים:
"בני אדם יושבי חשך וצלמות, אסירי עוני וברזל....אם יש עליו מלאך מליץ מני אלף להגיד לאדם יושרו...ויאמר: פדעהו מרדת שחת – מצאתי כופר!"
אולם, כתרנגול הכפרות הבוהה במילים הכתובות במחזור התפילה מבלי הבין, כן יהודה התבונן באמו ואחותו. וגם לא מצא מלאך מליץ יושר או כפרה למעשהו.

"מה עשית?" צעקה אמו. "לא מספיק שאתה מתעלל בנו, עכשיו אתה תוקף את אחותך במחט?! נמאס לי ממך!"

בלי מילה, בהול ומיואש, הסתובב יהודה כדלת על צירה ונמלט. נשמעה פתיחת ארון ומגירה ואז טריקת דלת. דממה כבדה ירדה על הבית כולו.

בסוף, פסק הדימום והאם והבת נרגעו כמעה.

"הוא לא התכוון," אמרה מירב.

"מה זאת אומרת 'הוא לא התכוון'? הוא דקר אותך ביד!"

"בקשתי מיהודה שיתן לי את המחט. הוא היה .. את יודעת .. קצת מסטול. הוא התחיל להושיט לי אבל הוא לא החזיק את המחט כמו שצריך. אני תפסתי אותו ונדקרתי ביד."

"שוב הוא מסומם? אז הוא כן אשם!" סננה מיכל את המילים בין שיניה. "שלא יחזור. שנהיה כבר משפחה נורמלית. אני לא יכולה כבר!" מיכל התחילה להתייפח בקול חנוק ודמעתה על לחייה.

ויהודה כבר לא שב הביתה. אביו יצא לחפש אותו במחוזות שלמד כבר להכיר בירושלים של יהודה: כיכר ציון, גן העצמאות, ככר החתולות, פאבים ושאר ירקות באושים. אבל הבן נעלם כאילו איננו.

כיצד נעלם בחור בן כמעט שמנה-עשרה? יש מקומות שלא שואלים שאלות, ושם לכל אחד ספור משלו שאינו מספר לאיש. תקופה מסוימת מצא לו מקום אצל חבורת נוער "זרוק" שחיה בבניינים נטושים ביפו. זמן מה שהה יהודה במאחז בשומרון ועבד כרועה צאן. חדשים אחדים למד בישיבה לחוזרים בתשובה בצפת. בישוב קטן וישנוני בגליל עשה יהודה אצל "משפחה" תמהונית ואכל רק ירקות אורגניים חיים. התגלגל הבחור ממקום למקום בלי להכות שרשים. שורשים לא הכה, אולם צמח.

הבחור התחזק – כפשוטו וכתרגומו. גופו היה חסון יותר מחמת העבודות הפיזיות המזדמנות שהוא עמל בהן למחייתו: סבלות, עבודה חקלאית, נקיון – כל הבא ליד. גם חוסן נפשי התווסף לו. הצורך להתמודד בכוחות עצמו, להסתדר במצבים שונים ומשונים הכריחו אותו לעמוד על שתי רגליו, לקום בבקר ולדאוג לעצמו. לא עוד אמא כועסת או אב מאוכזב – אלא מה לאכול או אין. הברירות הצטמצמו ועולמו היה נהיר יותר ופשוט יותר.

כבר לא היה מקום לסמים. הוא ראה חבר'ה מסוממים, מנוצלים ורעבים. הוא ראה אותם מסתובבים בצמתים, פושטים יד לנדבות. הוא ראה אותם בניוולם, מתגוללים בקיא וטינופת, והחליט שחלקו לא יהיה עמהם.

לילה אחד, מתחת לחופת כוכבים בשומרון, יהודה הוציא חליל מתרמילו. בתחילה קול החליל היה מהסס, רעוע ושברירי. הוא נזכר בדברי דוד המלך:
"ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירבצני, על מי מנוחות ינהלני –
נפשי ישובב! גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי...."
הוא זכר איך אביו שר את המילים בשבת בסעודה שלישית, והניגון הדהד בראשו. אך מה שפעם היה עבורו ניגון של דתיות בורגנית, הפך לשיר שהצית את לבו ונחם אותו.
" אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני..... הורני ה' דרכיך ונחני באורח מישור... "
גלי גלים של געגועים שטפו אותו. הכעס והתסכול היו לזכר, ולא לגרעין חייו אלא כחפץ לא נדרש ששם על המדף בחדרי לבו.

עבר פורים והתקצרו הלילות. בא חדש הגאולה, ומצא יהודה את עצמו מתרפק על זיכרונות ילדות – בדיקת חמץ ליד אביו והוא נושא את הנר בגאווה, שלחן הסדר והוא שואל 'מה נשתנה', ואמא מסתכלת בעיניים של אהבה.

אם ירצה בכך, בקלות יוזמן אצל אחד ממכריו או מעבידיו, ביניהם יהודים טובים שלמדו להוקיר ולחבב את הבחור השקט והאחראי. אך לא מצא נחת ברעיון. גם היה יכול לאסוף חבורת ידידים, אף הם חסרי בית ומשפחה ולעשות אתם את הסדר. סעודת עניים. מסכנות שאין כמוה.... לרובם לא היו זיכרונות כמו שלו מבית אבא. סדר לא יצא מזה.

אבל לא היה לו את האומץ להתקשר למשפחתו. מכתבים רבים החזיק באמתחתו- אך לא שלח אחד מהם.

לעתים ראה בעיני רוחו את עצמו מסב עם משפחתו האוהבת והמכבדת אותו וכמעט בכה בצהלה. ולפעמים ראה תמונה עכורה יותר: מבטים של חשדנות ודחייה, מלמול דברים שהוא אינו נועד לשמעם. מה מחכה לו מאחורי דלת בית משפחתו? האם ידחו אותו? והאם כדאי לו לברר? לבית שיצא ממנו – בית היאוש והאכזבה - לא יחזור. רק אם תצא משפחתו ממעגלים אלה יש בו מקום עבורו.

הוא ידע שהוריו היו צודקים. צודקים שצריכים להתמיד ולהשקיע בלימודים. צודקים שחייבים להתחשב בזולת. צודקים שאסור לחלל שבת, וגם מוטב שלא לעשן בימות החול. צודקים שאסור לברוח מהמציאות ולהשתמש בסם. אבל מה החכמה הגדולה להיות תמיד צודק? יש צודק, ויש מבין, ויש אוהב.

הוא שתף את חברו איליה בלבטיו אם לחזור הביתה לליל הסדר. איליה היה בחור בן גילו, עולה מרוסיה שעלה לפני מספר שנים. צנום היה איליה, וזקנקן חוור וחד קישט את סנטרו. על גבו היה קעקוע צבעוני וגדול של דרקון. כאשר לבש חולצת טריקו, נראה זנב הדרקון מקשקש על ערפו. השנים התיידדו.

"מה השאלה! בטח שתלך הביתה לפסח. אוכל טוב, משפחה. יין! אני יכול לבוא אתך?"

האמת היתה, שחשקה נפשו של איליה במעדני החג: קניידלך, געפילטע פיש וכל השאר. הוא חלם על שלחן חגיגי, מלא כל טוב. יתום מאם (יהודיה), לא הכיר את אביו שנשאר אי שם. חשקה נפשו של איליה גם במשפחתיות. "אבל אולי זה לא יהיה טוב שאני אבוא.... אני לא בדיוק דתי ..... ויש לי קעקוע."

"הם יאהבו אותך – אתה לא הבן שלהם. ואם נלך, תלבש חולצה נורמלית ואף אחד לא יראה. "

יש אומרים שזיכרון הריח הוא הזיכרון העז ביותר. המשיך יהודה להתייסר, להתחבט ולהתלבט עד שהריח החריף של חמץ בוער עלה בנחיריו. היום היה גדול עד שהצליח להוציא את איליה מחבלי השינה שאחזוהו ולארגן אותו לנסיעה.

הם נסעו בטרמפים. עם כל מי שקרב את דרכם לירושלים היו מוכנים לנסוע. בבית שאן מצאו בני זוג צעיר שעשה את דרכם לירושלים.

האווירה במכונית הייתה מתוחה. בני הזוג כמעט שלא דברו בגלל הכעס הכבוש בלבם. שנה ראשונה לנישואיהם, והגברת בהחלט לא רצתה להתארח אצל הורי בן זוגה לחג. כנראה, הוא הסכים להפצרותיהם של הוריו בלי להימלך בדעת אשתו. היא, פגועה וכועסת, התארגנה לנסיעה בעצלתיים וגרמה לאחור רב. השמש מזמן עברה מפסגת הרקיע ואיימה לשקוע לפני הגיעתם למחוז חפצו ולא חפצה.

שני הבחורים חשו באי נוחיות אבל לא היתה להם ברירה – בשעה כזאת בערב פסח, נוסעים עם כל מה שזז. פתאום איליה שאל את האישה "אולי יש לכם סנדוויץ'? אני מאד רעב."

נדהמה ונבוכה, היא אמרה "לא הבאנו אוכל.. בעצם..." ואז "מה פתאום סנדוויץ' בערב פסח?"

מבע פניו של איליה היה כה מסכן ומבויש ומעורר חמלה. אבל ניצוץ שחוק גנוב ושטני רקד בעיניו הירוקות. לא נשאר לגברת אפשרות אחרת כי אם לצחוק. גם בן זוגה הצטרף. איליה ויהודה גם הם צחקו. וכאן איליה החל לספר בדיחות. בדיחות קרש אומללות שהיו כל כך לא מצחיקות שהצחיקו מרוב טיפשותן. בדיחה על כומר, קאדי ורב. בדיחה על צרפתי, אמריקאי וישראלי. בדיחה על שיכורים ופילים וורודים. בדיחות על חמות פולניה. כל הדיירים בעולם הקטן והארעי שקראו לו מכונית התגלגלו בצחוק.

בני הזוג התחילו לדבר אחד עם השני. הבעל הצעיר התנצל לאשתו והבטיח לה שבשנה הבאה יהיו אצל הוריה – ולשנה אחר כך אולי במקום אחר..... והיא הניחה את ראשה על כתפו ולחשה לו דברים שלא נשמעו לבחורים.

עד שהגיעו לחוצות ירושלים, עמדה השמש על האופק כלפיד אש. יהודה ואיליה נפטרו ממסיעיהם בגבעה הצרפתית בברכת חג שמח. ויהודה התחיל לדאוג. כמעט חג, והוא עדיין רחוק מהבית.

חיש מהר הצליחו לעצור טרמפ נוסף. תייר גרמני, אדם לבבי עם פנים עגולות ואדומות, עצר לאסוף אותם בדרכו לבית מלונו ברחוב המלך ג'ורג'. הוא שאל אותם שאלות מנומסות בקשר לחג, ויהודה הביט בשמש השוקעת. לאחר זמן מה הגיעו לסוף דרכו כאשר נשמעה הצפירה הירושלמית המבשרת את כניסת החג. זמן הדלקת נרות הגיע ורחוקים היו עדיין מבית הוריו של יהודה בשכונת תלפיות.

"אולי נעצור עוד טרמפ'?", שאל איליה, ונימת תקוה בקולו.

"כבר חג – אני לא אסע במכונית." פסק יהודה. הם התחילו לפסוע ברגל. עברו את ימין משה ואת גן הפעמון, ואת תחנת הרכבת הישנה. יהודה נזכר בפיקניקים ובנסיעות יזומות ברכבת עם בני משפחתו. עייפים, הם המשיכו ללכת בלי לדבר.

בדרך חברון עמדה אשה מבוגרת מאד על המדרכה וחסמה את דרכם. לבושה באפור חגיגי, פאה וכובע תקפני לראשה, היא הכריזה, חצי בדבור וחצי בפזמון: "דאווענן, דאווענן, מנחה, דאווענן דאוונען." הזקנה הסבירה להם שבעלה רתוק לביתו והיא מחפשת מנין לתפילת החג. בינתיים יש רק שמונה. הבחורים הסתכלו אחד על השני, ואיליה אמר: "בטח נבוא. אבל אני לא יודע להתפלל כל כך."

איליה חבש כובע גרב מרופט שהוציא מירכתי תרמילו, והשנים השלימו את המניין. איליה אמר "אמן" ברוב המקומות הנכונים, וגם בעוד כמה מקומות. הזקן התרגש מאד וברך את הבנים, ואף נשק את ידיהם. "מלאכים, מלאכים.." הוא מלמל. "טיירע קינדער, געבענטשטע קינדער". בנים יקרים, בנים מבורכים.

הם המשיכו את דרכם לרחוב עין גדי שבשכונת תלפיות. ירח מלא קישט את הכבישים הדוממים כמעט באור כסוף. ליד דלת הבית, עבר על יהודה התקף היסוס, אבל איליה דחף אותו. "מה יש - הם אוהבים אותך. תכנס כבר." ואף פתח את הדלת בלי להקיש, כדי שיהודה לא יהסס עוד ויברח.

עיני כל בני המשפחה היו נשואות אל פניהם של הנכנסים. בהשתאות הביטו בהם. הכסא ליד בנימין היה ריק. פתאום כולם קמו וחבקו את יהודה באופן שאינו מתפרש לשני פירושים.

מאוחר יותר, כאשר פתחו את הדלת לאליהו הנביא, יהודה התחיל לפזמן את המילים מהפטרת שבת הגדול:
"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא....והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם."

אחיותיו והוריו הצטרפו לניגון, וקולותיהם הבקיעו רקיעים.

מי אחז בידו של בנימין ומשך אותו לריקוד סוער עם בנו יהודה בסלון המטופח? וגם מיכל והבנות רקדו, רקדו ובכו, רקדו ושמחו.

כתוב בפרקי דרבי אליעזר שליל חג הפסח מסוגל לשמחה גדולה, שבו גם העליונים, מלאכי מרום, אומרים שירה יחד עם ישראל דרי מטה. בלילה ההוא, זכו המוני מעלה גם לריקוד.