מעמקים - רבי זושא ורבי אלימלך - גירסה חסידית וספרותית
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

רבי זושא ורבי אלימלך - גירסה חסידית וספרותית

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 16 - אייר תשס"ח * 5/08

פרטים ביוגרפיים על ר' אלימלך ועל ר' זושא
גרסת אוהל אלימלך
התפיסה הארס פואטית של מלצר
על הבלדה "ריקודו של ר' זושא"
הנוסח ההונגרי של הרבי


פרטים ביוגרפיים על ר' אלימלך ועל ר' זושא
ר' אלימלך נולד בתע"ז ונפטר בכ"א אדר בשנת תקמ"ז (1717-1787). בן לר' אליעזר ליפא, יהודי כפרי עשיר, שהתגורר בכפר לופוחי שליד טיקטין. הוריו של ר' אלימלך היו ממשפחה מפוארת ומיוחסת. בשנות נעוריו הוא נהג בסיגופים תוך ישיבה בין נמלים וקוצים עוקצניים, וכן ערך גלגולי שלג. הוא יצא עם אחיו ר' זושא מאניפולי לגלות, כדי להשיב רבים מעוון. למנהג זה של עריכת גלות מרצון הנקרא "אפריכטען גלות" בלשון החסידים, שורשים עמוקים בתולדות היהדות. לנדודים אלו נלוו סבל, ביזיונות וחרפות. בעקבות אחיו ר' זושא התוודע ר' אלימלך לחסידות, הפך לתלמידו של "המגיד" ונמנה על הארי שבחבורה. ר' אלימלך התיישב בליז'נסק שבגליציה. משם מפיץ את תורתו הייחודית וקנה לו תלמידים רבים. ספרו 'נועם אלימלך' נכתב ונערך על ידי בניו ר' אלעזר ואחיו הקטון ר' אליעזר והמסייע ר' יעקב דב בער הלוי. הספר הובא לדפוס בשנת תקמ"ח (דפוס למברג). הוא נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות.

בספר מפתח ר' אלימלך את רעיון "הצדיקות המעשית" של הצדיק, שכל מהותו מוקדשת להשפיע על עדתו מבחינה רוחנית וגשמית. ר' אלימלך מצא את המזיגה שבין מיסטיקאי לבין מנהיג חברתי. כמו הצדיק במשנתו הוא מגשים בחייו את אידיאל הדבקות המיסטית יחד עם הדאגה לעדתו. סיפורים רבים על כישוריו הרוחניים ועל כוחותיו המטאפיזיים של ר' אלימלך מעידים על גדולתו האישית, על השתדלות להעלאת דרגתם הרוחנית והמוסרית של תלמידיו וחסידיו וכן לעזרת כל אדם בהתמודדותו עם קשיי חייו.

למרות שאין בידנו תמונה של ר' אלימלך, ישנן עדויות על מראהו החיצוני כפי שאנשים זכרו אותו מתקופת נדודיו קודם התגלותו. לפי התיאור הוא היה גבה קומה, לבוש במלבוש קצר כדרך האנשים הפשוטים, והיה חגור בחגורה קלועה מתבן ושני קולטניס (צמות) היו לו בזקנו. לדברי המגיד מקוזניץ היו לר' אלימלך עיניים מאירות, סוקרות חודרות.

ציונו של ר' אלימלך נמצא בליז'נסק אותו פוקדים באופן קבוע ביום היארצייט אלפי יהודים מכל קצוות תבל. משלחות של בני נוער היוצאות לפולין פוקדות את קברו. לדברי בני הנוער הם חשו בציון השפעה רוחנית מיוחדת. 1
ר' משולם זוסיא, אחיו המבוגר של ר' אלימלך, נפטר בב' בשבט תק"ס (1800). היה תלמידו של ר' דב בער "המגיד" ממעזריטש, וכונה על ידי החסידים בשם "הרבי ר' זושא". סמל התום והטוהר. קברו סמוך לקברו של ה"מגיד". 2 תורותיו נקבצו בספר 'מנורת זהב', וקורותיו בספר 'בוצינא קדישא'. הוא נודע באהבת ישראל שלו ופעל רבות לפדיון שבויים. היה ידוע כמי שסבל ייסורים ומכאובים. אולם כשנשאל על מאמר חז"ל כיצד יכול אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ענה, שאינו יודע, כיוון שמעולם לא סבל דבר רע.

נבחן את דמותם ואת התנהגותם של האחים הקדושים, כפי שבאים לידי ביטוי באחד הסיפורים החסידיים.

גרסת אוהל אלימלך 3
שמעתי מאאמו"ר (מאדוני אבי מורי ורבי) הגאון הגדול שליט"א (שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים) באחד מדרושיו בדברו מעניין העוקרים דירתם מחו"ל (מחוץ לארץ), בחושבם כן ייטיבו לעצמם ויברחו מגזירת הש"י (ה' יתברך שמו). סיפר כי האחים הקדושים הרר"א (הרבי רבי אלימלך) והרר"ז (והרבי רבי זושא) זי"ע (זכותם יגן עלינו) בהיותם נע ונד בגלות באו ללינת לילה לקרעטשמי (בית מרזח) אחת. והי' (והיה) שם חתונה, וישבו האחים הק' (הקדושים) מן הצד בתור אורחים עניים.
ארחי ופרחי, המתאספים על החתונה, היו אנשים ריקים ופוחזים, וכטוב לבם ביי"ש (יין שרף) עשו להם לשחוק. כי אחר כל רקידה הניחו את האורח העני על הארץ, ויכבדו אותו מנה א' (אחת) אפים במלקות.
ושוב עזבו אותו. והתחילו לרקוד, ושוב גמרו הרקידה, והניחו את העני מושכב על הארץ, ולקו אותו ברוב שחוק והיתול. כן עשו כמה פעמים.
והגורל נפל על הרר"ז (הרבי רבי זושא) שיקח כל ההכאות, יען כי ישב לפני אחיו הרר"א (הרבי רבי אלימלך). והרר"א ישב בקרן זווית אצל הכותל, והפוחזים והוללים מצאו בכ"ע (בכל עת) את הרבי ר' זושא סמוך לידם. לכן בכל עת חטפו אותו, והשכיבוהו על הארץ, ואת אחיו ר' אלימלך העני השני עזבו במנוחה יושב על שקו ומשאו בזווית.
הרר"א קינא מאוד את אחיו הרר"ז על כל ההכאות שבאים רק לחלקו, ויאמר לאחיו בלחש בעת אשר ההוללים עשו הריקודין:
"אהובי, אחי נחלוף נא ישיבותינו, ושב אתה על מקומי ואנוכי אשב על מקומך על שק משאך ותנוח מעט מההכאות אשר לקית בכפלים".
וכן עשו במהירות בלי ראות הרוקדים. אבל כאשר גמרו הרקידה, ורצו להוביל את הרר"א, שישב עתה סמוך אצלם אל ההכאות, צעק אחד מן הפוחזים:
"הלא אין מהיושר ללקות רק להאורח הזה, ניקח נא גם את האורח השני היושב בקרן זווית ונכבד אותו במלקות, למען יזכור גם הוא שהי' (שהיה) על החתונה".
ושוב לקחו והובילו את הרר"ז, היושב עתה בקרן זווית את המקום בחושבם שהוא עוד לא טעם את ההכאות ולא נלקה עוד מהם. ואמר הרר"ז זי"ע:
"ראה אחי אהובי, אז וועמען עס איז באשערט צו שלאגן איז פאפאלען. ווי ער זעצט זיך זיכט מען אים אויף און מען גיט אים זיין חלק".
והבן הנמשל.

הסיפור מעוצב במבנה של סיפור מסגרת. כלומר, הוא משמש כדוגמא לסיפור אחר שמלקט הסיפור, אברהם חיים שמחה בונם, מביא בשם אביו אבי המלקט הרב יחזקאל שליט"א אב בית הדין בפלונסק. באחת מדרשותיו ביקר אביו את האנשים העוברים לחו"ל בתקווה שייטב להם ויוכלו לברוח מגזירת ה'. להוכחת טענתו סיפר את הסיפור על האחים הקדושים.

ר' אלימלך ור' זושא מאופיינים בסיפור בתואר "האחים הקדושים". תוך כדי נדודיהם בגלות הם מגיעים לבית מרזח ללינת לילה. שם מתקיימת חתונה של גויים. הם יושבים בצד, בקרן זווית ואינם מתבלטים. האורחים בחתונה מאופיינים כ"ארחי פרחי ריקים ופוחזים" שכל מטרתם לשתות יין שרף, להתהולל ולצחוק מהיהודים העניים שנקרו בפניהם. באכזריות בחרו בר' זושא, שישב לפני אחיו, והכו אותו. הם החלו לרקוד, וכשפסקו נטלו בשנית את ר' זושא והכו אותו. שוב בולט הניגוד בין מראה החתונה הזו לחתונה היהודית, שבה שתיית היין קשורה לברכות ולהתעלות רוחנית. גם הריקוד בחתונה יהודית הוא ריקוד של שמחה ומצווה, שמרומם את הקהל ולא יוצר הידרדרות מוסרית וערכית, כפי שקיים באותו בית מרזח.

בין שני האחים שוררת אחוות אמת ואהבה גדולה. וכשר' אלימלך ראה את צערו של אחיו הוא "קינא מאוד את אחיו הרבי ר' זושא על כל ההכאות שבאים רק לחלקו". 4 מתוך אהבתו את אחיו קינא בו על שההכאות נפלו בגורלו, וביקש להתחלף עמו כדי שיכו אותו, וכך יוכל ר' זושא לנוח מהמכות הכפולות שספג. תחושה ערבות הדדית זו והתואר "אהובי" חושפים את מערכת היחסים ביניהם. וכך עשו. הם התחלפו במקומותיהם.

כל הנוכחים שם היו שותפים למזימה זו, ואף בהמשך, כולם כאחד תוך שימוש ציני במוסר מעוות, אמרו שזה לא ישר להלקות את האורח הזה כל הזמן, ויש להחליפו בשני כמזכרת מהחתונה. וכך, בחושבם שהוא העני האחר, נלקח שוב ר' זושא וזכה להכאות נוספות.

ואז אמר ר' זושא ביידיש משפט, שחושף את עיקרי אמונתו. מי שמגיע לו שירביצו לו - הוא אבוד. תמיד מחפשים אותו ונותנים לו את חלקו. זוהי תפיסה אמונית שהכל בידי שמים, ואין אדם יכול להימלט מהגורל, שבורא עולם ייעד לו. ר' זושא מממש את אמרת חז"ל ש"חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". 5 כמו כן חושפים דבריו של ר' זושא את תפיסת היסוד של החסידות ש"אין מקום פנוי מינה", ואפילו בבית המרזח המסואב מהתנהגות שפלה של יושביו, חש הצדיק את נוכחותו של בורא העולם ומקבל באהבה את גורלו.

דברי ר' זושא משמשים השלמה לדבריו של אבי המלקט כפי שסופרו בראש הסיפור.

שמשון מלצר, בספרו 'שירות ובלדות', השתמש בז'אנר בלדה לעיצוב סיפור חסידי זה. את ההיכרות עם התבנית הזו של הבלדה חב מלצר לבלדות העממיות ביידיש, שרווחו בקרב הקהל היהודי, וכן לבלדות הספרותיות של המשורר הפולני הנודע מיצקביץ, 6 שמלצר התוודע אליהן בזמן לימודיו בסמינר העברי למורים בפולין, שם עוצב עולמו הספרותי.

אף שזמן רב מפריד בין יצירת מיצקביץ לבין יצירת מלצר, ניתן לומר כי כיסופיהם הרומנטיים הביאו את שני המשוררים לחיבור בלדות.

הבלדות המאוחרות של מיצקביץ שמשו למלצר כמודל, שפתן העממית המתנגנת, הדו-שיח השזור בניבים כפריים מאזורי פולין, מקביל לדו-שיח בסביבה החסידית הכפרית בבלדות של מלצר. כמו מיצקביץ גם מלצר מציין, שמסתמך על מקורות עממיים, ואף יוצר מהימנות על ידי אזכור אישים ומקומות ידועים מתוך ההיסטוריה.

הבלדה היא שיר סיפורי לירי המיוסד על פי רוב על אגדה או מסורת עממית. היא מתארת מעשי גבורה וכיליון של אדם הנאבק עם כוחות איתנים המתנגדים לו. פעמים הלך הרוח בבלדה הוא עצוב וטרגי, ויש בה לפרקים מיסוד ההקרבה והמסתורין.
שלושה יסודות מרכיבים אותה: היסוד האפי שבו ישנם עלילה וסיפור מעשה, יסוד לירי המבטא אווירה והלך רוח, ויסוד דרמטי הנחשף בדיאלוגים.

לדעת שלמה יניב, פנייתו של מלצר לעבר הבלדה החסידית העממית בשנות השלושים והארבעים לאחר 'אבני בוהו' של שלונסקי ו'כוכבים בחוץ' של אלתרמן, היא קריאת תיגר כנגד הנורמות השיריות והתימטיקה של שני המשוררים הללו. בראש בראשונה - נגד הסימבוליזם והשירה האורבנית וכן התנגדות לנוסח שהמשורר כינה אותו "הורה מולדת". לדבריו, הוא לא יכול היה להצטרף לשירת מקהלה זו. 7

לדברי קורצוויל, 'ספר השירות והבלדות' הוא ביטוי חשוב רב ערך, למאמץ כן והגון להעניק אקטואליות בתוך העולם הישראלי החדש לשירה העממית החסידית. מתקיים כאן אותו ניסיון של "תרגום" נופי חוויה ישנים נושנים לשפת המציאות החדשה. 8

התפיסה הארס פואטית של מלצר
פנייתו של מלצר לבלדה נובעת מתפיסתו היסודית את מהות השירה ואת מגמותיה. את דעותיו על השירה השמיע מלצר בכרך 'דברים על אופנם' (4/1976).

לדעתו, הספרות מיועדת לא רק ליחידי סגולה אלא לרבים, ולכן עליה להיות קומוניקטיבית. מגמתו הייתה לשקף נאמנה את המציאות ההיסטורית, והדבר מתבטא בשיבוץ נתונים ריאליים בתוכן. מלבד השמות של גדולי חסידים שזורים בבלדות שמות אותנטיים מן המרחב שמתרחשת בו עלילתן כמו: טלוסטה, מזיבוש.

כמו כן יש נטייה להתקרב למציאות גם בשילוב מילים וביטויים מלשונות היומיומיות של היהודים - יידיש וניבים מקומיים שונים למשל: דושה, סרצה, אוי דנא אוי דני! אוי דנא, אוי דני!

העדפת האפי על פני הלירי היא יסוד חשוב בתפיסתו השירית של מלצר.

מלצר הכיר ללא ספק היטב את תכונות הבלדה הדרמטית המסתיימת בסוף טרגי, אך נמנע במודע מתיאורים אכזריים מלאי מתח ואימה. 9

על הבלדה "ריקודו של ר' זושא"
את הבלדה פרסם בעיתון 'דבר' ב- 18.6.1939 . זוהי בלדת מופת, הכוללת את רוב הסממנים הזא'נריים של התבנית החסידית העממית.

על בלדה זו אמר מלצר: "סיפור מעשה זה על רבי זושא ואחיו הרבי אלימלך בנוסחו העממי וברוב תיאוריות וחן שמעתי מפי חותני ומורי ר' חנוך שכטר ז"ל". 10

שמשון מלצר מרתק את קוראיו בעזרת אמצעים אומנותיים רבים. העיקרון הארגוני של 'ריקודו של ר' זושא' הוא הקבלה בין הבתים עם ואריאציות, וכך מועצמת התימטיקה של הבלדה. החזרות משמשות אמצעי ריתמי דומיננטי בשירה העממית, ולכן הימצאותן התדירה בבלדות של מלצר מעניקה להן צביון עממי. כמו כן הוא משתמש במצלול, שאלות רטוריות והאנשות.

הבלדה מתארת את יציאתם של האחים לערוך גלות במילים: "ויצאו בבוקר יחד". האסוציאציה לאברהם ההולך יחד עם יצחק בנו לעקידה 11 היא רמז אפי למערכת היחסים המיוחדת, שתתגלה בין האחים בינם לבין עצמם ובינם לבין הגויים.

תיאורי הטבע אצל מלצר אפופים באור זוהר, שמשפיע על התרוממות הנשמה. כשהגיעו האחים לבית המרזח, כל אחד רצה לתת לשני את המקום החם והנוח ליד הכיריים. בסופו של דבר עלה ר' אלימלך על התנור המחמם, ואילו ר' זושא ישן על השולחן והתהפך מצד אל צד.
"לפתע נכנסה חבורה רועשת:
כוס אל כוס מוגשת מתנקשת בצלצול בהיר
הבליעה בולעת, הלשון מוצצת ורוקקת-
יד אגרוף על השולחן, והגרון ירון בשיר".
העיצורים הנחציים והעיצורים הגרוניים מודגשים והצליל האונומטופאי מועצם. מקהלת החבורה העולזת גוברת והיא סוחפת את ר' זושא לריקוד מסחרר. ר' זושא רוקד בכל שס"ה ורמ"ח איבריו.
"גוי מימין וגוי משמאל חבקו את ר' זושא יחד,
יחד הם מפזזים ויחד הם שרים בקול"
ריקודו של ר' זושא עם הגוי הופך להתעלות המלווה בתפילה:
"הושע נא, ה' הושע נא ה'"
תמונה אידילית זו של הגוי המרקד עם יהודי שונה מתיאור ההכאות, כפי שראינו בגרסה החסידית.

ר' אלימלך התעורר למשמע קולות הרנן הללו פקח את עיניו:
"והרבי אלימלך אור גדול עיניו תחזינה
ואוזניו תשמענה שיר כשיר שנאן ושיר שרף
אז ידע הרבי מלך, כי אחיו הרבי זושא
שר עם מלאכי שרת ועם שרפי עליון רקד:
אז קרא הרבי מלך: "זושא סרצה, בואה חושה,
קח אותי גם לעיגול, תן גם לי לרקוד מעט"!
החיזיון חלף, ור' אלימלך חש את הקור ואת החושך בפונדק. הוא ירד מהכיריים, העיר את אחיו, שילך אף הוא לשכב ליד הכיריים להתחמם. ואז חזרה המקהלה ששמחתם התלהטה והורידה את היהודי מעל הכיריים. ר' זושא הורקד בפעם השנייה, ור' אלימלך הבין, שרק אחיו זכה לרקוד עם המלאכים:
"אז בכה הרבי מלך: "אושר זה לא לי, לא לי הוא
לא זכיתי לריקוד, ואף לא לסיבוב אחד"!
ר' אלימלך קינא באחיו על האושר הרוחני האקסטאטי לו זכה בריקודו עם המלאכים, והוא פנה אליו:
"זושא סרצה, סרצה זושא! הוי אשריך שזכית!
פעמיים?! הוי אשריך שזכית וראית"!
ויבכו שניהם יחדיו בליל ההוא על הכירה".
אף שר' אלימלך לא זכה לרקוד עם המלאכים, הוא זכה לראות את דרגתו הרוחנית של אחיו, וכך מועצמת גם דמותו. שניהם חשו בהקלה ויצאו "לדרך יחד- יחד לערוך גלות".
המבנה המעגלי בבלדה מושלם במילה "יחד" כפי שהיה ביציאתם הראשונה לנדודים.

נשאלת השאלה מדוע בכו באותו לילה?

ניתן להציע שלוש פרשנויות. האחת היא פרשנות פסיכולוגית. הנדודים הללו במקומות נידחים, כשהם חשופים לתלאות ולסכנות הגבירו את המתח הנפשי, והבכי שימש פורקן למתח מצטבר זה.

הפרשנות השנייה היא תיאולוגית. שניהם הגיעו להתעלות רוחנית גבוהה, שאחד מגילויה הוא בכי. הפרשנות השלישית מקורה בתפיסה הקבלית, הרואה, שהשכינה אף היא כמו עם ישראל נמצאת בגלות. בכיים ביטא אם כן את צערם, על שהשכינה התגלתה בפניהם בפונדק חשוך וקר, ושעדיין נדודיהם לא קרבו את גאולתה.

מה הסיבה לשינוי בגרסתו של מלצר מגרסת המקור?

כדי להבין את המניע להשמטת הסבל, המכות וההשפלה של הצדיקים בבלדה של מלצר יש לעיין בתולדות חייו של מלצר וליחסו לחסידות.

שמשון מלצר נולד בטלוסטה (גליציה המזרחית) (1909-2002). את התימטיקה החסידית ינק בעיר מולדתו טלוסטֶה, שהיא מקום ההתגלות של הבעש"ט ומקום קבורתה של אמו. את מצבתה ראה מלצר מקטנותו, שכן על פי מסורת משפחה אמו של הבעש"ט וסבתו של מלצר היו בידידות. מלצר קלט סיפורים ואגדות על צדיקים וחסידים, ונודעה לו חיבה והערצה לשושלת רוז'ין. 12 ייתכן, שזה מה שקבע את מגמתו לפאר את הצדיקים ולעצב את דמותם על רקע של תפיסה אוטופית, מעין משאלת לב ותקווה עולמית ליכולת לחיות בשלום עם הגויים. חזון אחרית הימים בהתגשמותו.

הצדיק מקאליב חיבר שיר בהונגרית ומקור ההשראה לשיר היה הסיפור על ר' אלימלך ור' זושא. גרסת הסיפור מעניינת והיא מעצימה את דמותו של ר' אלימלך, שחזה את מה שהתרחש בבית המדרש. 13
הניגון הזה חיבור רבנו זכותו יגן עלינו בקשר עם מעשה הידוע, שקרה אצל רבו הרבי ר' אלימלך מליזענסק זכותו יגן עלינו. ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת נסעו תלמידי הרבי ר' אלימלך זצ"ל לרבם, ובאמצע הדרך, כשהיו עייפים בלי כוח עמדו לנוח בקרעטשמע. כשנכנסו אמר להם הבעל הבית, שכבוד גדול אצלו לזכות באורחים חשובים כאלה. אמנם מה יעשה שהיום הוא יום חגם של הגויים, והם מתאספים כאן ושותים ורוקדים בהוללות וברעש גדול, ואין אפילו לחשוב מלישון בעת ההוא. על כן ימחלו לו וילכו למצוא אכסנייא אחרת. ענו ואמרו אף על פי כן אין לנו ברירה אחרת, כי כלות כוחנו, ואין לנו כוח להמשיך אפילו פסיעה אחת.

וכן עשו. אכלו סעודת ערב והלכו לישן בזויות הבית בשני שורות, שורה אחת אצל הכותל ושורה ב' בצידם בפנים הבית רחוק קצת מהכותל. ויהי בחצי הלילה נעשה בהלה גדולה ובאו חברה ערלים שתו ושכרו, ואחר כך התחילו לרקוד ולקפוץ כדרכם. פתאום ראה אחד מהם שבפינה ישנים יהודים. נפלו עליהם והתחילו להכות אותם שבשורה הראשונה מכות אכזריות זמן רב. כשנלאו מלהכות הלכו שוב לשתות. אחר חצי שעה אודך כי עניתני, והתחילו עוד הפעם ליתן להם מכת רצח. וכך אירע כמה פעמים. בינו לבינו אמרו התלמידים, ששכבו בשורה א', אל אותם, ששכבו בשורה השני אצל הכותל, שעד שיעבור הלילה נהיה כולנו מתים חס וחלילה מהמכות האכזריות האלו. על כן מבקשים שיחליפו עימהם, שאם יבואו הערלים עוד הפעם להכות יסבלו אתם גם כן. וכן עשו שהחליפו מקומם בלחש, שלא ירגישו הערלים. וכמו ערך חצי שעה באו עוד הפעם לעשות מלאכתם. וכאשר באו הגויים קרובים עליהם קרא אחד אל חבריו באומרו, שרואה עוד שורה שם אצל הכותל.

על כן הנח להם ונלכו להכות אותם ששוכבים אצל הכותל. רצו כולם בשמחה גדולה והתחילו להכות גם החדשים מכת הרג ואובדן. אומנם הם לא ידעו, שהם החליפו מקומם והכו אלו הראשונים עוד הפעם. כן עבר עליהם הלילה.

הבוקר אור והם בדרכם לליזענסק. כשבאו לרבם הקדוש הרבי ר' אלימלך, מיד כשפתחו הדלת לכנוס אל הקודש פנימה, טרם התחילו לדבר, סיפר להם הרבי ר' אלימלך כל מה שעבר עליהם בלילה. והמשיך ואמר:

"מזה לומדים ג' הדרכות:
גאנצע נאכט שלאגט מען נישט.
מטאר זיך נישט ועלען בעסער מאכען.
אין אז מוויל זיך בעסער מאכן קען מען זיך חס וחלילה ערגער מאכען".

וכאשר שמע רבנו סיפר הלזה התפלא מאוד על ההדרכה הא', שהוא מלא התחזקות לכל יהודי בכל זמן ועידן, ואז חיבר רבנו ניגון זה.
נמסר לנו על ידי הרב החשוב ר' יעקב ראבין שיחיה מנכדי הרב הצדיק ר' יעקב פיש זצ"ל, שמקובל אצל משפחתו מדור דור.
השיר בהונגרית עם התרגום לקוח מאת טוביה סילאג'י-ווינדט, הצדיק מקאלוב וקהילתו, עמ' 201.

הנוסח ההונגרי של הרבי
Sirnak, rinak a ba'ra'nyok
Panaszkodnak a juha'szok,
Mondja meg a gozdura'nak
Adjon sz'enata a juhnya'jnak
De a gazda azt feleti,
van fu, bokor, leszedheti,
Ha a ba'ra'nyt ugy teleti
Jovo nya'ron meg se feji
Ma'r ke't hete vagyis fa'rom
Hogy a bojta'romat va'rom
Amott jon ni szaha'rha'tom
Tala'n az azta'n azt va'rom
Ja'napot, ja'napot, e'des bojta'rom
Nincsene a juhomban ka'rom ?
Nem lesz kendnek semi ka'ra,
Mig e'n lezrek a bojta'rja.

התרגום מהונגרית על ידי צבי ברמאיר (הועתק מרשימתו של נפתל י בן מנחם, סיני, כרך נ"ה, אלול תשכ"ד)
הרועה והאדון
גועים, פועים העדרים
על הרועה הם מתמרמרים:
"מלפני האדון יעלה נא רצון
ותבן יתן אל פי הצאן".
אך האדון עמו מסיח:
"ילקט להם מתוך השיח:
אבל אדון אם כן תחרוף
בקיץ הבא לא עוד תחלוב"!
יום תמים ועוד יומיים
כפרק זמן של שבועיים
אחכה לו למבקר
ואצפה לו גם יותר.
עיני, עיני נתתי בו
ועל החמור רכוב הוא יבוא,
שלו ציפיתי בכל מאודי
ורק לו ציפיתי מעודי.
"יום שלום לך נערי
האהוב, רועי יקירי,
אשאלך ממרומי,
היש היזק בבני מרוני"?
והרועה ישיב יאמר:
"עד שאני משמש את מר
לא ינזק אף ציפורנו
של גדי או כבש, בני צאנו".


הערות
1 הרחבה על דמותו של ר' אלימלך בסיפור החסידי ראה: דינה לוין, אתר דעת ומעמקים.
2 יצחק אלפסי, החסידות מדור לדור, כרך א, מכון דעת יוסף, ירושלים תשנ"ה, עמ' 149.
3 אברהם חיים שמחה בונם, אוהל אלימלך, נר למאור,ארה"ב, תשס"ב,סימן קעז. ארבע גרסאות נוספות לסיפור חסידי זה שמקורו בספר אוהל אלימלך שנתחבר בשנת תר"ע (1910) בפרעמישלא, על ידי המלקט החסידי אברהם חיים שמחה בונים מיכלזון. הגרסה עברה עיבוד ספרותי על ידי מרטין בובר בספרו: אור הגנוז, תשל"ט, כמו כן נמצאת אצל בן- יחזקאל, ספר מעשיות, ב, דביר תשכ"ה, עמ', ואצל אליהו כי טוב, חסידות ואנשי שם, בית הוצאת ספרים, ירושלים תשל"ח כרך א, עמ' סג-
4 קוהלת, ב, י : "וזה היה חלקי מכל עמלי".
5 ברכות, ס ע"ב.
6 אדם ברנרד מיצקביץ' (Adam Bernard Mickiewicz),‏ (24 בדצמבר 1798 - 26 בנובמבר 1855), סופר ומשורר, מגדולי אנשי הרוח של פולין. נחשב כאחד המשוררים המייצגים של התקופה הרומנטית של המאה ה-19, וכאחד מאנשי הספר שעוררו את הלאומיות הפולנית.
7 שלמה יניב, הבלדה העברית בת-זמננו- מסורת וחידוש, אוניברסיטת חיפה זמורה -ביתן, ירושלים תשנ"ט.
8 ברוך קורצוויל, "לדרך הספרות העברית בעשר השנים האחרונות", הארץ 3.5.1958.
9 שלמה יניב, הבלדה העברית בת-זמננו- מסורת וחידוש, אוניברסיטת חיפה זמורה -ביתן, ירושלים תשנ"ט, עמ' 30.
10 שם, עמ' 28
11 בראשית, כב, ז.
12 דב סדן, "על הספר ועל מחברו", בהקדמה לשירות ובלדות למלצר.
13 תודה רבה לד"ר חנה הנדלר על ששלחה לי חומר זה.