מעמקים - עיון בשיר מסעות מאת לאה נבנצל
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עיון בשיר מסעות מאת לאה נבנצל

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 16 - אייר תשס"ח * 5/08

"זהו כובד העולם באגל טל" / נתן אלתרמן

מַסָּעוֹת / לאה נבנצל
אַת חָזַרְתְּ וְסִפַּרְתְּ עַל מַסָּע מֶרְחַקִּים
וּפָרַשְתְּ לְפָנַי מַפָּה וּתְמוּנוֹת
וְאָמַרְתְּ לִי לָרוּחַ שְאִי
עֵינַיִךְ
לְנוֹפִים זוֹהֲרִים שֶל זְרִיחוֹת וּשְקִיעוֹת
וְהַזוֹהַר הָיָה בְּפָנַיִךְ

תִּלֵּי אַרְמוֹנוֹת בְּנוּיֵי תַּלְפִּיּוֹת
וְרֵיחוֹת מַטְרִיפִים שֶל קְטוֹרֶת
סַסְגּוֹנֵי הַבַּדִּים מִתְבַּדְרִים בִּמְחוֹלוֹת
וּבַיָּם סִירָה וְתוֹרֶן

הָרִים מִתְנַשְּאִים לְגָבְהֵי מְרוֹמִים
בֵּין יְעָרוֹת שֶל מַחַט וְאוֹרֶן
כְּפָרִים רְחוֹקִים פְּזוּרִים כְּנִימִים
יוֹנְקִים אֲוִיר פְּסָגוֹת בַּחוֹרֶף

וְשֶמֶש סְתָיו חֲלוֹמִית מְטַיֶּלֶת
בִּמְרוֹמֵי הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ
כְּמוֹ לוֹטֶפֶת קוֹטֶפֶת
וּבְשוּלֵי שִמְלָתָהּ
אוֹסֶפֶת אֵלֶיהָ סוֹדָהּ

וַאֲנִי קְצָת נִכְלֶמֶת נִסְתֶרֶת מִכּל
שֶרָאִיתִי כָּל אֵלֶּה
בְּגַרְגִּיר שֶל חוֹל


הקדמה
מסעות העסיקו מאז ומעולם את הדמיון האנושי והם מתוארים בסוגי הספרות השונים, מסעי ב"י במדבר, עלילות גילגמש, המיתולוגיות היווניות והאחרות ועוד. עד היום מלאה האמנות לסוגיה בתיאורי מסעות.

מאיר שלו במאמרו "לך לך" 1) מאפיין את המסע בכך שהוא "נוטל את הנוסע מן המוכר ומן הבטוח – ממשפחתו, מידידיו, מנכסיו, מבין קירות הבית המגן עליו – ומפקירו לחסדן של נסיבות חדשות". "המסע מעצם טיבו", אומר שלו, "הוא נתיב של עלילה וגורל". הוא מבחין בין כמה סוגים של מסעות: ."מסע המשיכה", שאליו נמשך האדם כמו צליין (אודיסאוס, למשל). למסעות אלה ישנו תמיד יעד שאליו מבקש הנוסע להגיע. מול מסע זה מציין שלו את "מסע הדחיפה". במסע זה מבקש הנוסע להתרחק ממקום ונסיבות מסויימים. כזה הוא מסעו של יונה הנביא שבאמצעותו הוא מבקש לברוח מן היעוד שהציב בפניו האל, או מסעו של יאנק בסיפור "המצוד" של אהרן אפלפלד 2)
המסע המעניין ביותר שמאיר שלו מציין הוא "המסע שהוא התכלית עצמה". במסע כזה מרגיש האדם את הדחף הפנימי לקום "לצאת לדרך, לשנות, להשתנות"

מבט קצר על כמה מסעות..
חלוקה זו לסוגי מסעות מקלה עלינו לבדוק את אופיים בטקסטים שונים.
דליה רביקוביץ' מרבה לטייל בעולם. נופי השירה שלה אינם נופים קונקרטיים. אלה הם נופים אקזוטיים, נופי המקרא ואגדות הילדים, יצירי דמיון ילדותי. גם בשירים המאוחרים, כאשר מכנה המשוררת את הנופים בשמות, כמו אלה המצויים על כדור הארץ - גם אז אין בין המקום הריאלי לבין תיאורו בשירתה ולא כלום. כאמור, התיאורים דמיוניים, וכל המקומות - בין אם המדובר בלונדון, בארץ סין או במדגסקר - כולם מאופיינים ע"י אותן תכונות. ה"אני" משליך על הנופים את תכונותיו, ואינו מתייחס כלל למציאות האובייקטיבית של אותם מקומות. יצירת עולם הנופים הבדיוני אצל רביקוביץ' מבטאת את הכאב של הדוברת במציאות הקונקרטית. ככל שרע לה יותר - חלומותיה על הארץ האחרת והבריחה הדמיונית אלה רבים יותר. כותבת דליה רביקוביץ:
...אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיעַ אֶל מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה,
רוֹצָה לְהַגִּיעַ רוֹצָה לָבוֹא
אֲנִי רוֹצָה לַעֲלוֹת אֶל ֹשוּלֵי הַֹשֶּמֶֹש
...הַלְוַאי ֹשֶאֶפְֹשָר הָיָה לְהַגִּיעַ
אֶל כָּל הֶעָרִים ֹשֶמֵּעֵבֶר לַיָּם,
הֲרֵי לְךָ ֹשוּב דָּבָר מַכְאִיב:
חוֹף ֹשֶל יָם ֹשְאֵין בּוֹ סְפִינוֹת.

("המערב הכחול") 3)
הדוברת אינה מקפידה על בחירת ארצות מסויימות - העיקר כאן הוא הנוף האקזוטי עצמו. תכיפות הבקשות - ילדותית. היא משקפת משהו הקטי, חסר שקט. גם בשיר זה וגם בשירים האחרים הנהייה בשיריה אל הארצות הרחוקות היא ביטוי לחוסר היכולת שלה להתמודד עם המציאות. זוהי עריקה מהמציאות אל עולם דמיוני פנימי.
קַח אוֹתִי אֶל יַרְכְּתֵי צָפוֹן
קַח אוֹתִי אֶל הָאוֹקְיָינוֹס הָאַטְלַנְטִי
הַנַּח אוֹתִי בֵּין אֲנָֹשִים אֲחֵרִים,
שֶלּאֹ פָּגַֹשְתִּי כְּמוֹתָם עַד הַנָּה...
...אִם אֵינְךָ יָכוֹל לָתֵת לִי אוֹקְיָנוֹס
תֵּן לִי הָרִים מְצֻפִּים בְֹּשֶלֶג.

("תרצה והעולם הגדול") 4)
יחד עם זאת מסוגלת רביקוביץ' לערוך מסעות קסומים בשעה שאינה זזה מביתה:

מַה כְּבָר עָשִיתִי?
אֲנִי שָנִים לֹא עָשִיתִי כְּלוּם,
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.
...
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵי הַצוֹרֶך,
כָּל מַה שֶּיֵּש בּוֹ צוֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.
("החלון") 5)
לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך" מנהלת מסע מופנם בזמן ובתודעתו של האדם. תכליתו של המסע מופיע במסקנה בסוף השיר:
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל ֹשִלְֹשוֹם
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל

("שירי סוף הדרך") 6)
דני סנדרסון בשירו "אמא ודני" יוצר פרפראזה מחויכת וסאטירית על סיפור יונה והמסע שהוא עורך.
אִמָא וְדָנִי הָלְכוּ לַיָּם
פֶּתַע פָּגְֹשוּ בְּלִוְיָתָן,
דָּנִי קָפַץ עַל לְֹשוֹנוֹ
תֵּכֵף נִבְלַע בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ


אחרי הרפתקאות מטורפות של דני בבטן הדג, מתברר בסוף השיר ש:
רוּחַ יַמִּית נָֹשְבָה קְרִירָה
אִמָא מוּדְאֶגֶת הִתְעוֹרְרָה.
הִסְתוֹבְבָה רָאֲתָה מִשְֹּמֹאל
דָּנִי בּוֹנֶה אַרְמוֹן בַּחוֹל

["אמא ודני"] 7)


עיון בשיר "מסעות" של לאה נבנצל

כותרת השיר ותחילתו מכניסים אותנו לאווירה מוכרת: מסעות. לא מסע אחד ולא למקומות סמוכים.
זהו "מסע מרחקים" עמוס בתמונות מפות ורשמים.

אַת חָזַרְתְּ וְסִפַּרְתְּ עַל מַסָּע מֶרְחַקִים
וּפָרַשְּתְּ לְפָנַי מַפָּה וּתְמוּנוֹת
וְאָמַרְתְּ לִי לָרוּחַ שְֹאִי
עֵינַיִךְ
לְנוֹפִים זוֹהֲרִים ֹשֶל זְרִיחוֹת וֹּשְקִיעוֹת
וְהַזּוֹהַר הָיָה בְּפָנַיִךְ.

הדיאלוג הישיר בין שתי הנשים בלול בהתרגשות של המסעות שערכה בת השיח. היא "חוזרת ומספרת", כמו אינה יכולה להירגע, "פורשת מפה ותמונות" "אומרת", ומעל הכל משתקפת התרגשותה בזוהר שעל פניה.

תאור המסע רחוק וכוללני ובו זמני מפורט ומדויק, עם "מפה ותמונות". מעניין שהקריאה "לרוח שאי / עיניך / לנופים זוהרים של זריחות ושקיעות" מדברת על חוויה קוסמית [זריחות ושקיעות] שאותה ניתן לחוש גם בקרבת מקום, ללא צורך במטוס וכרטיס. הפסיחה "לרוח שאי / עינייך / לנופים זוהרים" ממחישה את הקסם של התנועה, שרק בו ניתן להפנים את יפי הזריחות והשקיעות ש ם במרחק. אותו זוהר שהשתקף בפניה היה מעין המשך הזריחות והשקיעות, אבל יותר מכך היה זה הזוהר של חווית המרחק.

הבית השני ממוקד וישיר יותר. לא עוד נופי פרא קוסמיים אלא מעשי אדם:
תִּלֵּי אַרְמוֹנוֹת בְּנוּיֵי תַּלְפִּיוֹת
וְרֵיחוֹת מַטְרִיפִים ֹשֶל קְטוֹרֶת
סַסְגּוֹנֵי הַבַּדִּים מִתְבַּדְרִים בִּמְחוֹלוֹת
וּבַיָּם סִירָה וְתוֹרֶן

בית זה ושני הבתים שאחריו, שהם גרעין השיר, מתואר מתוך מבט "תיירי": ארמונות, שווקים, אך גם מתוך עין רגישה של אמן, שאינה ממששת בדים כאורח מזדמן, אלא רואה אותם "מתבדרים במחולות" המטפורה הזאת כמו מכניסה את המספרת לחוויית המחול, ואולי מסבירה את התרגשות הזוהר שמתואר בפניה בבית הראשון. סופו של הבית מעט שונה מהריחות המטריפים וריקוד הבדים. גם רוגע פסטורלי כלול במסע המרחקים הזה.


בבית השלישי עולה המבט אל פסגות ההרים, בינותם
כְּפָרִים רְחוֹקִים פְּזוּרִים כְּנִימִים
יוֹנְקִים אֲוִיר פְּסָגוֹת בַּחוֹרֶף

בעליית המבט ניתן להרגיש את שאיפת האוויר ואת העיניים המתרחקות אל הקצוות של הנוף. יש בו בנוף גם מאיתניותו של הטבע ["הרים מתנשאים לגבהי מרומים / בין יערות של מחט ואורן"] וגם ממעשיו של האדם. ["כפרים רחוקים פזורים כנימים"] אלה כמו אלה "יונקים אוויר פסגות בחורף". שילוב הדימוי והמטפורה בבית זה כמו מערבל ביחד את מעשי האדם ומעשי האל.

ומכאן המבט יכול לעלות אל המעלה הרם ביותר, אל תוך גרמי השמים.
וְֹשֶמֶש סְתָיו חֲלוֹמִית מְטַיֶּלֶת
בִמְרוֹמֵי הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ
כְּמוֹ לוֹטֶפֶת קוֹטֶפֶת
וּבְֹשוּלֵי שִֹמְלָתָהּ
אוֹסֶפֶת אֵלֶיהָ סוֹדָהּ

הזוהר ששרוי על פני המספרת קשור לשמש הסתיו החלומית. היא כבר רחוקה וגבוהה מהחוויה התיירית של הארמונות והשווקים. מצד שני אולי היא קשורה דווקא להלך הרוח של המטיילת המתלהבת, שאוסף המראות והריחות והחוויות מעלה את מבטה לשמים. מתי כבר עשתה זאת בשגרת יומה בתל אביב או בביתה הקבוע בעמק בית שאן? זאת ועוד, השמש החלומית מאפשרת להינתק ממחוזות המציאות ולהתחבר אל מחוזות הדמיון.

בית זה אינו מדלג בין דימוי ומטפורה כקודמו, אלא מערבל אותם ביחד בתמונה אימאז'סטית עדינה, לא ססגונית כהתבדרות הבדים בשוק בבית השני, אלא מסתורית ומלאת השראה. השמש, שהופעתה השגרתית הופכת אותה לעתים למשהו בנאלי, הופכת כאן לישות מסתורית אפופת סודות, שנוגעת במספרת, אך גם "אוספת אליה סודה".

תיאור המסע פותח בהמולה תוססת ומסתיים במעין יופי סודי שמופנם כהלך-לב. בכך עושים המסעות סיבוב שלם בהווייתה של המטיילת.

בכך יכול היה השיר מבחינת הרשמים המרוכזים והאכסטטיים של המסע להסתיים. יש דרך, יש תנועה כפולה של רחוק – קרוב. יש הפנמה, שמביאה אותה להחצין את התרגשותה בכך שהיא חוזרת ומספרת על המסעות ופורשת מפות ותמונות.

אבל השיר בוחר להסתיים אחרת:

הבית הראשון פותח ב"את" וממשיך במונולוג שלה עד הבית האחרון, שבוחר לפתוח ב"ואני". הדרך עוברת בין שתי נשים שונות, שעמידתן זו מול זו מרמזת על גישה שונה ואולי גם הפוכה בכל הנוגע לחוויה של מסעות.

זוהי הפעם הראשונה שאנחנו מפנים מבט לדוברת השיר, שמקשיבה בסבלנות להתלהבותה הסוחפת של ה"נוסעת". דמותה המופנמת של הדוברת, ממשיכה מעט את אופייה של השמש בבית שלפני האחרון. אין היא נסחפת בהתלהבות של המסע, אלא קולטת את התמצית שלה במשהו מאוד לא רחוק, מאוד לא גבוה, מאוד לא אקזוטי וחגיגי:
וַאֲנִי קְצָת נִכְלֶמֶת נִסְתֶרֶת מִכֹּל
ֹשֶרָאִיתִי כָּל אֵּלֶּה
בְּגַרְגִּיר ֹשֶל חוֹל.

הנה כי כן זהו שיר פואנטה, שיר מתהפך: כל הפירוט של השיר על כל נופיו מתמצה בגרגיר של חול..
איש איש ואופן המסעות המתאים לו - -

הססגוניות הצוהלת של הבדים המתבדרים ברוח מול חלומיותה של השמש מקבילה לצהלת ההתלהבות של המספרת מול תגובתה המופנמת של הדוברת. בכך יוצר המבנה של השיר אנלוגיה כפולה.

השיר בנוי בהשפעת המשקל האנפסטי האלתרמני, עם עושר של דימויים מטפורות ותמונות

שיר זה מזכיר את האִמרה של גתה [מובאת כאן בפרפראזה]

- למה זה תשא עינך למרחק מצוא אושרך. הבט, אושרך כאן קיים, אך מעינך הוא נעלם ..


ביבליוגרפיה
1.
"בעיקר על אהבה", עם עובד 1995]
2. "אדני הנהר" הוצאת הקבה"מ תשל"ה
3. מתוך "כל השירים עד כה" הוצאת הקיבוץ המאוחד
4. שם
5. שם
6. מתוך "מבחר שירים"
7. מתוך "סיפור יונה; אנתולוגיה ספרותית משווה" בעריכת ישראל אלירז, משרד החינוך י-ם תש"מ


ניסן תשס"ח
ירושלים