מעמקים - שירת תפילה גבישית לטניה הדר קליין – "חלק"
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שירת תפילה גבישית לטניה הדר קליין – "חלק"

אסתר ויתקון

גיליון מס' 16 - אייר תשס"ח * 5/08

טניה בשיריה, חיה באינטנסיביות את קיומה היהודי הארץ ישראלי. את הכאב, החרדה, האהבה והתקווה היא לשה (מטאפורה חוזרת בשירתה) למחרוזת פניני תפילה, חושיים ולעיתים חושניים, הדוקים ומדויקים.

אהבתה השלמה נתונה לבני משפחתה, לשבת, לירושלים ולעם ישראל, בעיקר לנפגעי הטרור של שנות התשעים והאלפיים. היא שוטחת בפני בוראה את כאבה, את בכיה, את מבוכתה נוכח המציאות. נשמתה הפנימית ביותר מחוברת אל היקרים לה. למרות ששירתה היא ביטוי לקשב עמוק שהיא מקשיבה לתנודות נפשה, הרי היא בבחינת "אני לכשעצמי מה אני". את החיבור הזה של האישי ביותר אל הכללי היהודי, היא שוטחת בפני אלוהים. למרות ששמו אינו מוזכר בשירים, הוא נוכח שם. מבחינה זו שירתה של טניה הדר היא שירה נדירה. רוב רובם של המשוררים בני זמננו, גם משוררים דתיים, אינם פותחים את שערי שירתם אל כאב הרבים כפי שפותחת טניה בשירתה.

את השיר "תפילה" היא פותחת במילים פשוטות, חשופות, ישירות ולכן משכנעות –
"לבוא לפניך, בבלואי, בגמגומי,
יסוד העצב נאבק בי,
דומה-זרועות לו, דומה-לב מכה
צובט, בוכה"
אני חשה שטניה נתנה כאן פתחון פה לרגשותינו במצבים דומים בחיינו.

נמצא בשירים כאב גדול על כך שהיופי והשגב נסדקים ומיטנפים מפגעי המציאות. הדיסונס בין יופייה של ירושלים, אורה, נופיה, לבין כיעורו של הפחד, השנאה וההרס - שורט את נפשה –נפשנו המתבוננת יחד עמה בירושלים ובאהבתה הענוגה של המשוררת אליה –
"סדק שמים צר וענוג, מזוגג עננים
נוסע בתוכי, כיהלום מגדל, בנין כלל
מהופך בתוכו, מחנה יהודה, הגשם המוסיף לרדת
בזרזיפי מים טהורים על
ירושלים כלה,
כקליידוסקופ ענקי"
ואחרי התפעמותה עולה בה מחשבת המוות. הלא לקחה ירושלים מלא חופניים זוועות ואימה יותר מכל עיר אחרת בארץ.
"לא למות בגשם, בין העצים,
מרשרשת, ירוקה ואפורה
מבקשת לסירוגין,
בתוך הנשמה הספוגית, המלאה
של הנוף,
האימה העקובה
מדם"
(סדק שמים צר וענוג עמ' 18)
ואין להתפלא ששורות השיר קטועות כל כך, שהשירים אינם נסגרים בנקודה. הסבל כמו היופי אין לו די, והמילה "דם" מולכת לבדה בשורה המסיימת, צובעת כך את היקום הפנימי והחיצוני באימת המוות הברוטלי.
הדיסונאנס של הקיום היהודי בארץ בכלל ובירושלים בפרט מוצא את ביטוי גם במבחר המטאפורות אותם בוחרת המשוררת להשכין זו לצד במרבית שיריה. צירופם יוצר מתח ניגודי מפתיע. לדוגמא בשיר קצר ונוקב אחד –
"התפילות נאספות כמו יהלומים
מריחות כמו זיתים
כמו פצע
בוקעות אל הלב המקופל,
עזוב,
חרישי"
(שפת הגשם עמ' 19)
נשים לב להמיית ליבה של המשוררת, שככל שאי-הנחת מפעפע בנפשה, היא נותנת לו ביטוי שקט מינורי כביכול. צריך להקשיב לכאבה. היא אינה צועקת אותו. הכל נלחש בשקט בכאב עצום ומרוסן וע"כ כל כך מרגש את מי שמוכן להטות אוזן ולהקשיב. התפילות אינן נאספות אל חיק האל. הן נאספות אל הלב הנעזב. אין נחמה גלויה בתפילה. אבל מכוח צירופי המראות בתפילה אולי יש שמץ נחמה.

המשוררת מצרפת בתפילתה - פצע, יהלומים וריח זיתים יחדיו. ומן התערובת המוזרה הזו מתחבר כוח ריחם החושני של הזיתים עם כוח אורם המרהיב של היהלומים ואלו מתגברים על כאבו וכיעורו של הפצע.

והנה עוד דוגמאות להתמודדות שקטה מרה עם המציאות הבלתי אפשרית, שבאורח מפתיע מסתיים באחד השירים בתקווה נשית קדומה, מסוג התקוות, שהנשים בתנ"ך הצטיינו בהם -
"שסועת פנים, שסועת קרבים
להושיט יד אחת, כפופה, כחולה מקר
אל תוך הכיעור, אל תוך הכאב
לברוח
לחזור"
(מתוך השלג והרפש עמ' 24)
המשוררת חוזרת אל הכאב, אל ההתמודדות. היא איננה בורחת אל עולמה הפרטי כפי שעושים מרבית המשוררים בני זמננו. היא שוב ושוב חוזרת אל מושאי אהבתה, שהם תמיד יותר מאשר עולמו הצר של ה"אני".
"וכמו אברם
ששמו נפתח להכילך
אני נפתחת לבכי,
קולות חיות
המית אהבה

"עוד יולדו לך ילדים רבים"
אני מנחמת את עצמי, ילדים רבים
כמו פירות שאין לעוקרם".
(מתוך –והיכן אני עמ' 25)
הנחמה האישית משולבת בנחמה הלאומית. הבטחת הזרע לאברם ולשרה היא גם הבטחה ל"אב המון גויים נתתיך". ה-ה' המתווספת לאברם לאחר הבטחת הזרע. הצאצאים המובטחים, הם לא אך לאם מסויימת, לשרה, או לטניה, או לאיזו אם אחרת הכמהה לילדים.

זו הבטחת הזרע לכנסת ישראל כולה. מכוח צרוף של שתי מילים בלבד - "וכמו אברם" מרחיבה לנו המשוררת את אופק החוויה האישית אל המימד המיתי-לאומי.

ירושלים והריה הם אהבתה הגדולה של המשוררת. שירים רבים הוקדשו בקובץ לחוויית האהבה והפחד בירושלים בה חיה המשוררת שנים רבות ברובע היהודי שבעיר העתיקה.
נשים לב למטאפורות ממהות הנשיות והאמהות בהם משתמשת המשוררת לביטוי התפעלותה מיופייה של ירושלים כאם המתפעלת מילדיה.
"הרים רחוצים מוצאים מן הרחם
נאפים בתוך העין, עשירים
ממני וממך, וממה שיהיו חיינו,
אפילו בגן עדן"
אנו פוגשים כאן שתי תמונות הקשורות לעולמה המסורתי של האשה - הרחם, כתנור האופה את הילדים, את ההרים, את הלחם המזין את המשפחה. צירופי הדהודים מעניקים תחושת חום בטחון ואהבה, ולו זמניים.

ובהמשך צירופי לשון ודימוי בלתי צפויים –
"בתוך האור היקר המציף את ירושלים,
להתפלל כמו חלזון קטן בין קפלי ההרים,... "
(הרים רחוצים עמ' 16)
האור המציף את ירושלים הנה תמונה צפויה ומוכרת, אבל להתפלל כמו חלזון קטן בין קפלי ההרים, זוהי קפיצה מפתיעה אל עולם מוצנע ופגיע המחפש מסתור בין קפלי ההרים כתינוק המחפש הגנה בן קפלי שמלת אמו, כאותו חלזון רך ועדין ופגיע המחפש מסתור, שקונכיתו אינה מספיקה לו והוא מבקש הגנה בין קפלי ההרים. רק משם- ממקום המחבוא והמסתור יכולה המשוררת להתפלל. עבורי זו הלבשה חדשה לביטויי התפילה של דוד נעים זמירות ישראל - "ממעמקים קראתיך יה". ו"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי".

והנה שיר אחר חשוף ללא שום הסוואה פואטית. מן פניה ברסלבית שכזו אל המקשיב, הרואה ואינו נראה, שנמצא כאן ממש לידה.
"לאן אלך"
ומי יאהב אותי
ומתי אהיה שוב ילדה
בעולמך"
(וקול הפחד עמ' 47)
ניכרת בשירתה של טניה השפעה חסידית. אביזרי הטבע וצבעיו הם המרכבה עליה נוסעת הנשמה במפגשה עם המטאפיסי:
"הוא מדבר אלי
בירוק אפלולי, רענן,
בורוד של פקעי הלב
בסגול חרישי
הוא מתפלל עלי
בטורקיז של גלי הים"...
(חולצת את הנעלים עמ' 51)
השער האחרון בספר נקרא "חלק" שעליו קרוי הספר.
כל שיריו מוקדשים לנפגעי הטרור בשנות התשעים והאלפיים.
כאן הפעייה, היבבה, ההתייפחות, התפילה, הלחש, הבכי הופכים לצעקה.
כאן כבר אי אפשר רק לבכות או להתפלל. צריך לצעוק, גם אם הצעקה אינה נשמעת:
אשכולות-אשכולות צפרים נחו על ליבי
נענעו אותו כמו עריסה עתיקה
יכלתי לבכות שם,
יכולתי לצעק,
איש לא היה שומע
איך לבי מתפרק"
(עכשיו התפילה כמו עוף פצוע עמ' 64")
ובשיר המוקדש לטלי חטואל וארבע בנותיה שנרצחו בציר כיסופים-
"ולאן אלך אם לא אליך
בגשם הרחום,
אל הפנים הצועק,
בריבוא קולות,
דקים וארוכים"
(פצמרים עמוד 72)
ושוב צעקה המשליכה אותנו ארבעת אלפי שנים אחורה אל חלום יוסף, ושנאת האחים, והבגידה והייסורים והגלות ואולי בסופה ההתפייסות. אבל באיזה מחיר.
"שדות של עיניים –נפערים
צעקות לבנות קמות בתוכי
כמו יוסף מאחורי האלומות הקצורות
שריחן עוד נודף"
(גשם סגול עמוד 78)
כל המטען המעיק האנושי- מיתי – לאומי הזה טעון בתוך התמונה הכביכול פסטוראלית, שמסתירה את השנאה והפרוד – "כמו יוסף מאחורי האלומות הקצורות שריחן עוד נודף". הריח הטוב הטבעי עוד נודף באפה של המשוררת שיש לה יכולת מופלאה לחיות מצבים מחיי גיבורי האומה שבעבר הרחוק. אבל זה לא רק ריח טוב של אלומות קצורות, זה גם ריח השנאה שבין האחים אז והיום.

לנוכח היגון והצער מגייסת המשוררת את סוד ההתבטלות בפני הבורא. אין מקום למרי אין גם מקום למרירות. יש הכנעה הולכת וגדלה עד להתהפכות הפראדוכסאלית אל מקום גבוה של קודש וחשיבות – להיות משובצת באפוד החושן שבמשכן. בהתהפכות זו משפל לרוממות חותמת המשוררת את סיפרה.
"עכשיו מבוטשת
כולי, צרה כעכביש, ניצודה בצערי,
חתוכה אברי-נפש וגוף"...
(מבוטשת עמ' 74)
מבוטשת- מסבירה המשוררת בתחתית העמוד, הוא מושג חסידי המתייחס לכיפוף ופרוק ה"אגו".
ולכך היא נותנת ביטוי ממצה בשיר האחרון – "במקום משכן":
"חיי השבירים
חיי הפריכים
לא משי,
לא זהב,
כתנה מרופטת, פשוטה

ומה אתן
את עוניי
את ניוולי
את
בדידותי

במקום משכן ועורות מאודמים ותחשים
משבצת את פנימי
אחד אחד
באפוד ובחושן."
טניה היא משוררת מאמינה במלא מובן המילה. מתוך תהומות של כאב, צער, חוסר אונים וביטול עצמי מרצון, היא נחלצת את מקום משכן בו היא משבצת את פנימה באפוד ובחושן. בקדוש, ביפה במובן הרוחני, המחובר לטובת עם ישראל וגורלו.