מעמקים - לכבוד שבת קודש
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

לכבוד שבת קודש

איל ורד

גיליון מס' 16 - אייר תשס"ח * 5/08

מתנה טובה יש לו להשי"ת ושבת שמה. כמה וכמה טובות יורדות לעולם בעבורה, וכל מי שטעם מימיו טעם שבת, יודע שאין ערב ממנו. אף אנו משתדלים היינו לכבד את השבת כפי כוחנו. ובכל פעם, מפקידה לפקידה, מעטרים היינו את ביתנו בכלי נאה לכבודה של שבת. פעם היה זה גביע כסף לקידוש, ואחר כך פמוטים מאירים, כלים שעשתה אשתי בחוג לקרמיקה, ועלו בידה – מייד היינו אומרים – זה לכבוד שבת. שבת אחת נתנו דעתנו שחסרים אנו מגש של חלות לכבודה של שבת. מגש יפה ומעוטר, ואליו מחובר לוח זכוכית, ובתוכו מקום לסכין מיוחדת שאף היא תהיה מיועדת לשבת. ומשנתנו דעתנו על כך, חשנו יותר ויותר בחסרונו, ונדמה היה ששולחן שבת שלנו, אורו הועם ואף הוא מצפה שנשלים את יופיו.

אמרנו- עוד שבוע נהיה בירושלים, ושם נחפש מגש כזה. אלא שביום שעלינו לירושלים, עוד דברים רבים היו לנו שרצינו לעשותם. וכך נדחקה השעה, ולחנות בה חשבנו למצוא את מבוקשנו, חנות גדולה וידועה, הגענו כמעט לפני סגירתה. 'מגש לחלות אנו מחפשים', אמרתי למוכרת, לכבוד שבת.

בבקשה, אמרה, ולקחה אותנו לחלון ראווה, מלא כולו מגשים כאלו. התבוננו בהם אחד אחד, ואף אחד מהם לא האיר פניו אלינו. כולם יפים היו, אבל חן מיוחד שיש בכלי שנלקח לכבוד שבת, חן מקח על לוקחו, לא ראינו בהם. כמו צער היה בליבי. אמרתי לעצמי: זמן רב יעבור עד שנהיה שוב בעיר, ואם לא עכשיו אימתי. אולי נקנה, ועם הזמן ימצא חן.

אבל אשתי, דעתה לא הייתה נוחה בכך. 'עדיף שנמתין', אמרה. אולי בהזדמנות אחרת תהיה סייעתא דשמיא. הודינו למוכרת, ובקשנו סליחתה על שהטרחנוה חינם, ויצאנו.

ימים של חול פינו מקומם לכבודה של המלכה, ושבת באה. חזרתי מבית הכנסת, וישבנו כולנו אל השולחן. קידשתי על היין, ומשנתישבנו כולנו לשולחן לאחר נטילת ידיים, הושטתי את ידי להסיר את כיסוי החלות, ונזכרתי שעדיין הם מונחות על אותו קרש פשוט שקיבלנו פעם מקבלן בנין אחד שניסה לפייס אותנו בו על עגמת נפש שעשה לנו. מול עיני עלו כל אותם מגשים יפים שראינו שם בחנות, כמה ימים קודם, ולבי נצבט מעט. יוסיף דעת יוסיף מכאוב. ראתה זאת אשתי והכירה בפני שעננה קטנה של צער עליהם. לא רציתי חס ושלום לבוא לידי צער של ממש בליל שבת, והעברתי מחשבות אלו ממני, ברכתי על החלות, ולאחר שאכלתי כזית, אמרתי בלבי, הנה מגיע בין הזמנים, ודאי שוב נזדמן לעיר, ואז ננסה שוב. מה שליבנו חושב, אנו סבורים שנעשה, ולא יודעים שמאת ה' מצעדי גבר. אם הייתי יודע באותה שעה להיכן עתידים להיות מופנים צעדי, לא על מגש של חלות הייתי חושב, אלא על כמה וכמה דברים אחרים, אך מה שגלוי לפניו יתברך, לפנינו הוא מוסתר, עד שמגיע זמנו להתגלות, לכל זמן ועת לכל חפץ.

נר ההבדלה עוד היה בידי, ומפייטים היינו את הפיוט לכבודו של אליהו הנביא, שיביא לנו בבשורתו שבוע טוב, ויצליח אותנו, את משפחתנו ואת כל ישראל אחינו, עת צלצל הטלפון. מהעבר השני –אבי, חבר מהצבא. 'שבוע טוב אייל, תגיד גם אותך הקפיצו בליל שבת?' הקפיצו? על מה הוא מדבר? חייגתי וידי רועדות מעט אל בועז, המ"פ. בועז לא ענה לי, אך לאחר זמן קצר שלח לי הודעה "תגיע מהר ליפתח, כולם מגויסים מליל שבת, נדבר אחר כך".

הנחתי את הטלפון. רגלי נעשו כבדות ופי יבש. למרות שהתכוננתי לרגע הזה, ואף דמיינתי אותו כמה פעמים, בכל זאת הוא היה מפתיע ולא צפוי. המלחמה הייתה רוגשת כבר שבועיים, ומשעבר הזמן ולא נקראנו, התחיל הספק מתגנב אל הלב, אולי לא צריכים אותנו, אולי זו לא מלחמה לשריונרים. כל הרבה טילים עפים שם. והנה, בבת אחת, אני מוצא את עצמי מושלך אליה, אל המלחמה, ועוד באיחור של עשרים וארבע שעות. אני חייב להגיע ליפתח הערב. כולם כבר שם, אלון וארי, נדב וקיטס, ורק אני תקוע פה. התחלתי לארוז, לבשתי מדים והתכוננתי לדרך. הילדים התרגשו ונראו שמחים מתחפושת החיילים של אבא, ורק מיכל, עזרה לי בדממה, ועיניה עצובות. 'אולי תישאר ותצא מחר, איך תגיע הלילה?'. אבל אני לא הייתי מסוגל. "אני יוצא, את תסיעי אותי לצומת ומשם כבר אסתדר, אני חייב להגיע".

עברתי בבית. שגרה של מוצאי שבת נהפכה באחת לסערת יציאה למלחמה. צהלות הילדים, הלמות ליבי ועצבות שהייתה בעיני אשתי נתערבבו בי לתחושה שמעולם לא הכרתי. נישקתי את הילדים, שהבטיחו לי כולם שיתנהגו יפה ויעזרו לאמא, ונפרדתי בתפילה מהבית. זכרתי את מה שכתב רבנו הרמב"ם שכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם... אמרתי בקול את הרמב"ם הזה למיכל, והיא רק ענתה אמן, אמן שתשוב בשלום.

נכנסנו לרכב ויצאנו לדרך, שתיקה נפלה בינינו, מה יש לומר בכאלו רגעים? עולם ומלואו רוצה להתפרץ החוצה ולצאת, ובכל זאת הדבר היחיד שיוצא זו שתיקה. הגענו אל הצומת. ביקשתי ממיכל שלא תמתין איתי אלא תיסע, והיא עשתה כן על אף הקושי הרב, והדמעות שבצבצו.

וכך מצאתי את עצמי עומד, מעט לפני חצות בצומת סעד שבנגב, מחכה לטרמפ שיקח אותי לקצה השני של הארץ, ליפתח. 'נתחיל להתקדם, אם נצליח להגיע טוב, ואם לא לפחות נשפר לאזור המרכז ומשם על הבוקר ליפתח' אני אומר לעצמי. רבע שעה, והנה לפני אוטובוס של מועצה אזורית בנימין. אני מגביה את ידי בתקווה והוא עוצר. עליתי. הסעה שהביאה קבוצת חיילים לאחד הבסיסים בדרום ועכשיו עושה את דרכה חזרה לירושלים. האוטובוס ריק, רק אני והנהג. התיישבתי במושב הראשון, ליד הנהג. 'אתה לצו שמונה אתה? כן אני עונה. 'אה.. שתחזור בשלום'. 'תודה', עניתי. 'מאיפה אתה, מאיפה'? שתקתי. מה אענה לו? שבשנה האחרונה גרתי בארבעה מקומות, שגירשו אותי מהבית, שלשאלה מאיפה אני יש יותר מתשובה אחת נכונה. 'אני גרתי בנצרים, ועכשיו אנחנו כאן במושב יבול באתר זמני'.. עניתי לבסוף.. 'אה, אתה מגוש קטיף אתה, ' כן אני אומר, מנצרים. 'ואתה הולך לצו שמונה, אחרי שככה עשו לך?, אני בחיים לא הייתי הולך, אתה שומע, בחיים לא, אם מישהו יעיז לגעת לי בבית, במקום אני לוקח כרטיס ועף מפה, לוקח כרטיס אני אומר לך, לא נשאר פה דקה, למה מה אתה חושב, זה הכל בגללם המלחמה הזאת, בגלל שבורחים זה מה שמקבלים. אבל מה אני אגיד לך, העיקר שתחזור בשלום' תודה אני אומר לו, ומשתדל להסיר מהלב את הגירוש ההוא, ללא הצלחה יתירה, שוב הכל צף. מדים שלבשתי כעת, תמיד היו לי מקור של גאווה, ומאז אותו היום בו דפקו חיילים על פתח ביתי בנצרים, והורו לי לעזוב אותו, ניטל יופיים של המדים בעיני, ומראה צבע הזית הזכיר לי מחסומים, ותעודות, צווי גירוש, ועלבונות. והנה עתה הם שוב על גופי, ריחם המוכר שוב באפי, והתחלתי לחוש שחיבה שלהם אט אט חוזרת אלי. עד שבאו דבריו של הנהג באוזני, והזכירו לי את אשר מבקש הייתי לשכוח. ואף על פי כן אמרתי לעצמי. זו מלחמה ואין הזמן כשר עתה לקופה של חשבונות. אין עבירה מכבה מצווה. ועכשיו, זמן מצווה הוא, וטוב שלא נסיח דעתינו ממנה. עשיתי עצמי כישן, ולפני כן ביקשתי מהנהג שיעצור לי בירושלים. החלטתי לישון בירושלים אצל אחותי, ומיד בבוקר להמשיך ליפתח.

בשעה שש בבוקר כבר הייתי ממתין לאוטובוס לקרית שמונה. התחנה המרכזית המתה חיילים, וכולם פניהם צפונה. אלה גויסו כעת ואחרים גויסו לפני כן. הצד השווה שבהם, שלמלחמה הם שייכים.

עליתי לאוטובוס, ומייד שנתיישבתי במושב חשתי עייפות המטפסת ועולה במעלה אברי. מתח שהייתי שרוי בו מאתמול החל נותן אותותיו, כל הלילה לא עצמתי עין מחמתו, ועכשיו הרגשתי את שמורות עיני נעצמות לאיטן. נרדמתי. וכשהתעוררתי, כמו לעולם אחר נתעוררתי. רחובות שוממים, ואנשים רצים, וברקע נשמעת אזעקה עולה ויורדת, ולחץ מעיק תלוי באוויר.

טבריה, זו שנעימה ישיבתה אף טובה ראייתה, הייתה נראית כעיר רפאים. הנהג האיץ את האוטובוס כמנסה לצמצם את שהותנו בעיר כמה שאפשר. הסתכלתי בפניהם של הסובבים אותי וראיתי- ענן של דאגה קשור על פניהם, ותחושה של חוסר אונים שרויה ביניהם. יצאנו מטבריה, הכינרת הייתה פרוסה כמראה מימין הדרך, שקטה ורגועה כמאז ומתמיד, וכאילו אין בינה לבין המלחמה דבר.

זמן רב עבר מאז הייתי בפעם האחרונה ביפתח. חמש שנים אולי. פעם אחת הזמינו אותנו, והראו לנו כיצד מסירים את כיסוי הטנקים, ולהיכן צריך להוביל אותם, איפה שטחי הכינוס של כל פלוגה והיכן חותמים על הנשק. הכל היה נראה כל כך רחוק ולא מציאותי. וגם כעת עת הלכתי וקרבתי אל המחנה ההוא, עדיין היה נראה לי שליום מילואים נקראתי, כדי להחליף את סדרות הפגזים, ולא למלחמה.

'תעצור לי בבקשה ביפתח' ביקשתי מהנהג, לא רציתי לסמוך על עצמי אז ביקשתי ממנו. ערבך ערבא צריך, והנהג בעצמו טעה, ובמקום לעצור ביפתח, עצר לי בפילון. איך אגיע עכשיו?

יחד איתי ירדה מהאוטובוס אשה אחת, גם היא צריכה ליפתח. מה יש לה לחפש שם? תוך דקה הגיע רכב מאובק כולו, ובתוכו בעלה, איש קבע מהחימוש. נדחסתי גם אני אל הרכב. השמשה הקדמית הייתה מלאה שכבה עבה של אבק וכמעט לא ראו כלום. שיקו- כך קראו לו, היה כולו פקעת עצבים, החזיק ביד את הסלולרי שלו ושאג לתוכו 'אין עוד אופטיקה אני אומר לך, אין, הוצאתי הכל, תגיד לו שאין עוד אופטיקה, הכל בחוץ, מה חסר? אני יעלה איתו למשפט אצל המח"ט, אין חסר, הכל הוצאתי'. 'שיקו כפרה, למה עצבים, תיסע רגוע' ביקשה אישתו. 'מה רגוע, איזה רגוע, הם צריכים לצאת היום'. 'לאן לצאת' שאלה, 'מה לאן, מה את לא מבינה, ללבנון! היום, עוד מעט המובילים מגיעים והם עפים ללבנון ולי יש חוסרים באופטיקה'. 'טוב בסדר נשמה, אבל תסע רגוע תעשה לי טובה. ' הרגשתי איך ליבי מאיץ באחת. היום ללבנון.

ירדתי מהרכב, וצעדתי ברגל לשדה הקוצים ששם שטחי הכינוס שלנו. השדה כולו היה זרוע בטנקים ונגמשים, מנועים מונעים, וצריחים מצטודדים, וכולם היו נראים מרחוק כעדת נמלים הטורחת על הכלים להכינם לקרב. חיפוש קל ואני בתוך מתחם הפלוגה, פלוגה ז'. עוד מעט ואני על הטנק שלי, 3ב, הגעתי.

אלון המט"ק וארי התותחן כבר היו שם, והטנק היה כמעט מוכן. נהג חדש יש לנו, רק השתחרר, ושמו נדב. רצתי לבדוק את הטנק.

הוא היה מוכן להפליא. הכל במקום, כל הזיווד מנוילן ומשומן, תא טען מלא בכלים, והסדן נפתח לקראתי בקלות. כן, גם תיאום כוונות היה לנו. ואפילו בורסייט. רק בסופה של המלחמה יתגלה לנו כמה תיאום היה חסר, וכמה וכמה כוונות היו משמשות בערבוביא במלחמה הזו, עד שלעיתים היינו שואלים את עצמנו אם יש בכלל מי שמכוון את המלחמה, ויודע מה הוא רוצה מאתנו ומעצמו. אבל נניח לדברים שיבארו את עצמם.

שמחתי מאוד לקראת חברי. ובמיוחד לקראת אלון. שעות שלנו ביחד, קורת רוח היו לשנינו עת היינו מדברים בעניינם שברומו של עולם, על קודש וחול ומה שביניהם, ועל שירי רחל המשוררת, שאלון, כבן כינרת ידעם כולם על פה, ועוד על נושאים רבים. הפעם פגשתי את אלון על הטנק, חרוץ וזריז כהרגלו, אך כולו מוטרד. 'הכל מוזר, אני לא מבין את המשימה, אין תדריכים, אני צועק לבד ואף אחד לא מקשיב, אני לא מרגיש מוכן'. 'אלון, העיקר שנהיה ביחד, עזוב אותך מכל העולם, הטנק שלנו יהיה הכי מוכן שאפשר, ואנחנו נשתדל להיות הכי מקצועיים שנוכל, והעיקר, שאנחנו יחד בצוות'.

הרגענו אחד את השני. איש לרעהו יעזורו. ערבות שהייתה בינינו תמיד, עוצמה נוספה לה, הרגשתי באלון שהוא דואג לי, הרגשתי שקשתה עליו מאוד פרידתו מאשתו ומבתו היחידה, בליל שבת לפני הקידוש הקפיצו אותו, ומאז, לא מצא מנוחה.

הבטנו זה בזה וידענו שחסד עשה אתנו ה' שאת המלחמה הזו נעבור יחד. חמש עשרה שנה אנחנו מכירים, חמש עשרה שנה אנחנו באותו טנק, יש דברים שהזמן יוצק ואין בכוח מילים להסבירם.

הלכתי לפגוש את צור, מפקד המחלקה. צור, איש נהלל, היה נעים ושקט כדרכו. איך שהוא מבין, אנחנו נכנסים ללבנון הערב או מחר, בשעה אחת בצהרים עולים לאימון קצר בגולן, באחמדיה, ובערב מגיעים המובילים. עד אז צריך להספיק לחמש את הטנקים ולהחליף את הפגזים מחץ לחלול.

חזרנו אל הטנק. חמה יצאה מנרתיקה, ובבקעה בה היינו, האוויר עמד על עומדו. הסתתרנו מאחורי הצל אותו הטיל הטנק, שאט אט הופך להיות שוב כמעין בית, כאילו מעולם לא השתחררנו, וכאילו מאז ומעולם רגילים היינו לישון על רצפת צריח ולאכול מנות קרב.

המתנתי לאוטובוס שיבוא לקחת אותנו לרמת הגולן לאימון. זו מלחמה חשבתי לעצמי, חייבים אימון רציני לפני כן, נעלה לרמה, נעשה מסלול צוות, נירה כבדה, וניתן תיקונים. אני אזכר בינתיים בכל מה שצריך, פרוק כלים והיכון לירי, מיקום הפגזים, והזנת תדרי הקשר. חיכיתי כבר לעשות פעולה קרבית כל שהיא שתנתק אותי סופית מחוטי האזרחות ותהפוך אותי שוב לחייל. אוטובוס הגיע, עלינו עליו ונסענו. באחמדיה כבר חיכו הטנקים עליהם נתאמן. ישבנו בתוך חורשת אקליפטוסים וחיכינו לתורנו. מהיכן שהוא הגיח איזה קצין, וביקש שניקח את ארגזי הפעולה של המא"ג, ונוציא את הנותבים- חשש יש לו שמא הנותבים יגרמו לשריפה. מה זה שלפנינו תהיתי, כל הגליל בוער מקטיושות והקצין הזה נותן לנו מלאכה של טירונים להפריד נותבים מחשש לשריפה. ? אף על פי כן הלכתי למערום ובחרתי לי שני ארגזי פעולה. הוצאתי את השרשור והתחלתי מפריד, כל חמישה כדורים יש נותב. עסקתי במלאכה בדבקות, מלאכה ראשונה של חיילוּת, הידיים קצת נפצעות, השמן נמרח באצבעות, האזרחות מתפוגגת לאיטה.

'שכולם יקחו פלאפונים ויתקשרו להגיד שהכל בסדר, הרגע נפלה קטיושה בכפר גלעדי, ויש שם מילואמניקים הרוגים', ננערתי ממלאכתי, מחפש את בעל השמועה. שלמה מפלוגה ו'. כולם מבקשים פרטים, רוצים לדעת עוד, אבל הוא יודע רק להגיד לנו שיש שם הרבה הרוגים ושכדאי להודיע שלא ידאגו לנו. עוד לא סיים את המשפט, ושריקה פילחה את האוויר, נפילה מאה מטר מאתנו ואחריה עוד אחת. רצנו אל הטנקים. עשרים חיילים על כל טנק, בתוכו, לידו ומתחתיו, מנסים להסתתר. האימון נפסק לשעה ארוכה, השטח מטווח. מחזה מוזר. וכן, קצת מביש. סוף סוף נגמר- 'יאללה לצאת, צוות 3ב תעלו עכשיו תורכם. '

עלינו לטנק. סוף סוף חובשים ג'נטקס, סוף סוף מרגישים טנקאות. שמתי את הכפפות על הידיים, בחנתי כל חלק בתא שלי, בדקתי את עצמי, האם הכל זכור לי היטב. גירסא דינקותא עמדה לי, ובתוך דקה חשתי עצמי כבקי ורגיל. טען שומע? שומע. כולם מחוברים. נהג התקדם, יוצאים למסלול. צוות אנו עולים לעמדות תצפית, מקביל חי"ר על אש, מטרה! ריח אבק השריפה הכה באפי, והחזיר לי באחת את תחושת המתח המוכרת לי, בזמן ביצוע מסלול. לא הספקנו לירות ארגז מא"ג ובקשר אנו שומעים- 3ב חדל אש, אין אישור להמשך הרטבה יש מודיעין על טיווח קרוב. וככה הסתיים האימון. אלון השתולל מכעס, ככה רוצים שנצא למלחמה, עם ארגז מא"ג אחד שירינו? זה לא רציני, שלש שנים לא היינו על טנק, איך אפשר להלחם ככה? ירדנו מהטנק, ופנינו ללכת חזרה לאוטובוס, יחד עם כל הפלוגה. אימון אחר לפני מלחמה- לא עשינו.

חושך ירד על הבקעה בה היינו סמוך למחנה יפתח, ורק צללית הטנקים נראתה מרחוק. נאספנו כולנו ליד הטנק של בועז המ"פ לתדריך. בועז עומד, האור של הג'יפ מאחוריו, מסנוור את כולנו. 'הערב מגיעים המובילים, נעלה את הטנקים לשטחי כינוס ליד מטולה, ומחר בערב, יום שני, נכנסים. המשימה עדיין לא ברורה לי לגמרי. מחר נקבל פקודה מסודרת, עד אז נעשה רענונים, ניזכר קצת במה שאפשר, כל צוות יעבור על הזחל ויבדוק אותו, שלא נפרוס שם. רציתי לומר לכם עוד משהו, נכון שאנחנו מילואימניקים, ומזמן לא התאמנו, אבל תדעו, ששם בפנים, זו מלחמת שריון קלאסית, דווקא כמו שאנחנו הוותיקים זוכרים. כל הכללים תקפים מאוד פה, להקפיד על צללית נמוכה, להקפיד על זמנים בעמדה, לא יותר מחמש עשרה שניות בעמדה, שמעתם, מי שיישאר יותר יחטוף, אני מאמין בכם, אני מאמין בנו, ביכולת שלנו, אני יודע שנצליח לבצע את המשימה ולחזור בשלום, למשפחות.'

חזרנו אל הטנק. לילה כבר פרש את חשכו על פני הבקעה, ולבנה עמדה במילואה. ירח הטיל אורו החיוור עלינו עת עמדנו להתפלל ערבית. תפילה ראשונה. הלב הומה, ומבקש לפרוק את אשר אצור בו. כמה עברנו מאז מוצאי שבת. האזרחות נראית רחוקה, חיוכם של הילדים, וצורת תואר פניהם הלכו ונטשטשו. רציתי להתפלל אל ה', לבקש ממנו שנהיה ראויים לשליחות, שלא נהיה חס וחלילה בגדר איש הירא ורך הלבב, ושמצוות מלחמה תעלה בידינו כפי רצונו יתברך. תפילות כנגד תמידין תקנון, סדר שלי שהשתבש, שיבש עלי גם את התפילה, וכל תיבותיה ואותיותיה יצאו מפי בערבוביא, ומחשבות באו והלכו, עלו וירדו, ולא נתנו מנוח. צעדתי שלשה צעדים לאחור. אולי מחר נצליח לכוון את ליבנו. ולא ידעתי באותה שעה, שיש מחר אחרי מחר, ויש כוונה שאין אתה מכוון אותה אלא היא מכוונת אותך, ונותנת לך אחרית ותקווה בעת מצור ומצוק. מה שגיליתי בעצמי, אגלה גם לכם.

המובילים התעכבו מלהגיע, ורק למחרת, העמסנו את הטנקים עליהם, ועלינו לשטח הכינוס, בתוך מטע אגסים בין כפר יובל למטולה.

מייד כשהגענו, קפץ אלון והחל לבדוק את הזחל. 'יש פה המון חוליות להחליף, בואו נפרוס'. פרסנו. הזחל היה מוטל למלוא אורכו על פני קרחת היער בה שהינו, בתוככי המטע, ואנו היינו דופקים בברזל החם, מנסים לחליף חוליות עקומות, או כאלו שנראו לנו חשודות. אין לך שריונר שמלאכת החלפת זחל לא אהובה עליו, ובמהרה מצאנו את עצמנו מחכים בתור לאחוז בפטיש, אחר שרבו המבקשים לקחת חלק במלאכה. ניצלתי את ריבוי העושים במלאכה, ופרשתי הצידה. צוות חדש יש לנו בפלוגה, חבורה צעירה שהשתחררה לפני שנה בדיוק. פק"ל קפה יש להם, ועסוקים היו לשפות את הפינג'אן על האש. אמרתי, אלך ואשתה עימם קצת, ונקביל פני חברינו החדשים. ישבתי עימם, רועי, שערו ארוך, וזקנקן תיש על פניו, ועיניו מחייכות ומסינגר, פליקס, ולבנון.

חלק אך חזרו מחו"ל, חלק בדרך לחו"ל. ישבנו ושוחחנו שיחת חולין סתמית על כוס קפה, רק כדי להכיר.

הזחל עוד היה פרוס עת קרא לי אלון שאבוא לעזור להעלותו מחדש. פרשתי מהם, בלחיצת יד וחיוך.

העלינו את הזחל, אלון, מקצועי כדרכו, לא הרשה לאיש לכוון את הנהג חוץ ממנו. שיטה בדוקה יש לו עוד מימי הסדיר, וכל השיטות האחרות שהביאו כל מיני צעירים, חדשים מקרוב באו, לא נראות בעיניו.

סיימנו להכין את הטנק, והרגשנו מוכנים, לפחות מבחינה זאת. עדיין סבורים היינו שהערב ניכנס פנימה, והמתח החל נותן אותותיו ככל שהתקרב הלילה.

בינתיים היינו צמודים לקשר. ארזי ופלוגה ו' כבר היו בפנים, הדיאמטרים לא הפסיקו לשרוק ולסמן להם את פגיעות קרני הלייזר של האויב, אלא שבאות לפני הטיל. ארזי פיקד על הכח בתבונה ובמקצועיות. קר רוח, וממוקד. ידענו שאחריו, תורנו יהיה להיכנס, להחליף אותם במקום שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו – תל אנאנחס. מתי ניכנס- לא ידענו. בכל פעם היו מגיעות עוד ועוד דחיות, עוד ועוד שינויי משימות, מפות נפרסו, וקופלו, תכניות באו והלכו, הצד השווה שבכולן, שהותירו אותנו החיילים, מבולבלים ומתוחים.

הלכנו לישון על הטנק, מתוך ידיעה שאולי באמצע הלילה יקפיצו אותנו ונכנס פנימה להחליף את ארזי, ששהה בשטח כבר יומיים. גם בלילה הזה לא נכנסנו. הבוקר החל לעלות, מפציע לאיטו מעל הרי הלבנון. סוללות התותחים שמאחורינו, שלא פסקו מלהרעיש כל הלילה, עשו להם מנוחת מה, ושקט נעים של בוקר היה במטע האגסים בו היינו, פלוגה ז'. ואז באחת, אל מול עיני, צעקות וצרחות, וכולם ננערים כנשוכי נחש. אחד הטנקים שהיה בפעילות בלילה, חזר לפנות בוקר, וכשבאו אנשי הצוות לפרוק את כלי הנשק, נפלטו מדוכות עשן, מלאות בזרחן, הישר אל עבר הטנק בו ישנו אותם צעירים, אנשי הצוות החדש, עימם שתיתי קפה יום קודם. רועי ישן על מנוע הטנק, והחומצה פגעה בפניו וכתפיו, כולם זינקו לעזור לו, ושטפו את פניו במים, ואחר גרדו ושטפו, על מנת להסיר כמה שיותר מן החומצה הנוראה הזו. תוך עשר דקות, היה רועי כבר במסוק, בדרך לבית החולים. פנים שלו הושחתו, ואוזנו נאכלה, כשפגשתי אותו בבית החולים, שבועיים אחר כך, ראיתי עד כמה נוראה החומצה הזו. שערו גולח, ופניו היו כולם חבושות, ועל שפתיו רטיות קרות. ואף על פי כן, עיניים שלו, מלאות שמחה היו, שניתנו לו חייו במתנה. רופאיו הבטיחו שלאחר סדרת טיפולים מייסרת וכואבת, ישוב מראהו ויהיה משביע רצון.

מראהו של רועי, והצעקות שסביבו, ליוו אותי כל אותו יום ולא נתנו לי מנוח. אמנם רועי לא נפגע בקרב, אך מראהו הספיק לכולנו על מנת להבין, שלא באנו כאן לאימון טנקים בן חמישה ימים ואחר כך הביתה. לפתע חודרת הכרה, שכאן מסוכן. קטיושה אחת שנפלה חמישים מטר מאתנו, הוסיפה עדותה לאבחנה שלנו. הרגשתי את קשרי המלחמה הולכים וניטווים, וחיכיתי כבר, מתי ניכנס גם אנחנו אל הלבנון.

ובינתיים היה המתח הולך וגובר. בכל יום שמענו ברדיו על עוד ועוד הרוגים, אזרחים וחיילים, ביניהם שריונרים רבים, שנפגעו מטיל הנ"ט של החיזבאללה. בבית, מיכל ניהלה את העניינים ביד רמה, מעסיקה את הילדים, ומשתדלת להסיח דעתם. אך המלחמה ההולכת ומתעצמת נתנה אותותיה. ההורים דאגו מאוד ושיחות הטלפון עימם נעשו קשות לי יותר ויותר. הרגשתי כמה קשה להם, עת נפלטה מאימי פעם אחת בקשה בכינוי בו נהגה לכנות אותנו, בערבית של בית אביה. 'יא בוֵיה, תיזהר מהטילים שלהם'. מה אענה לה? שהביאו לנו קצין אחד, כדי שיסביר על האיום של הטילים, ואחר דבריו, את האיום הבנו טוב מאוד, אך לא הבנו איך מתמודדים איתו. מה אספר לה? שהביאו לנו פעם אחת מדריכה שהסבירה לנו על מרעום של פגז חדש, נגד חוליות נ"ט, ושמו "רקפת". וכשאמרנו לה, אדרבא, נשמח לקבל לרשותנו פגז כה יעיל, ענתה ואמרה שזה כרגע בפיתוח, ובמלחמה הזו כנראה לא יהיה לנו אותו. בכל יום שעבר, הבנו יותר ויותר, שאין מענה אמיתי לטילים הללו, חוץ מפעולה בלילה, והמצאות בעמדות. חירני"קים שהיו עמנו, עלו מידי פעם אל הטנק לראותו מבפנים, ואחרי שהסברנו להם את טעמיו וסודותיו היוצאים ממנו, היו מפטירים ואומרים, 'יפה באמת יפה, אבל אנחנו במלחמה הזאת מעדיפים ללכת ברגל גם מאה קילומטר, מאשר לנסוע במלכודת הזו, '.

כך אמר לי גם אופיר, סמ"פ של פלוגת החי"ר שאתנו, וחברי לספסל הלימודים בישיבה, מלפני כמה שנים. יושב הייתי על צריח הטנק, עת עצר אוטובוס מלא חיילים, וממנו ירד סרן, פניו צבועות בצבעי הסוואה שחורים ירוקים. אופיר. ירדתי מהטנק, והתחבקנו בשמחה.

מה שביקשתי לשכוח, שוב ניצב לפני. בדיוק לפני שנה, ביקש ממני אופיר שאעזור לו להיכנס לנצרים החסומה, ערב גירושה. הדרכתי אותו בטלפון כיצד לנסוע בשדות ולעקוף את מחסומי הצבא. ובשעת לילה מאוחרת, הצליחו אופיר ואחיו להיכנס לנצרים. שבועיים היו בבתינו, עד יום הגירוש ההוא. הרבה עזרה הושיטו לנו, ותמיד, בעדינות ובשמחה. אך מבט של תימהון היה בעיניו של אופיר כל אותה תקופה. הוא שהיה קצין של גולני, שאהב את הצבא אהבת נפש, התקשה מאוד לראות את אשר שלפניו, את הגירוש ההולך ומתקדם, ואת חיילי צה"ל שעוסקים בכך. ועכשיו אנחנו כאן, על גבול לבנון, ושנינו עם מדים על גופינו. איחלנו אחד לשני הצלחה, ושנחזור בשלום, גם הם, כמונו, אמורים להיכנס בכל רגע, וגם אותם מטרטרים כל הזמן בשינויי משימות.

הימים היו עוברים, ואנחנו עוד היינו ממתינים לתורנו להיכנס ללבנון. המתנה מורטת עצבים, שהסתתרה מאחורי שגרה מייגעת של טיפולים בטנקים, ריצה למחסות בעת הנפילות הרבות, וקפה של בוקר, בצלו של הטנק.

ארבעה ימים עברו מאז לבשנו על עצמנו את סרבל השריונרים, ומאז, מקלחת לא ראינו. חום הקיץ נתן אותותיו בנו, ופריחות קלות החלו להראות את עצמן על בשרינו. לכן שמחתי מאוד, עת הודיע לנו צור, שבעוד עשר דקות אוטובוס יבוא לקחת אותנו להתקלח בישיבת ההסדר בקרית שמונה.

אלון שמצבו היה גרוע אף משלי, הכניס לתרמילי את כלי הרחצה שלו, ויחד עלינו לאוטובוס.

נסענו לקריית שמונה. העיר הייתה ריקה. מייד כשהגענו החלו להישמע אזעקות, ומולנו על רכס רמים השרוף כולו החלו צצות פטריות עשן, ואף תותחי צה"ל היו מרעימים בקולם מאחורינו. האדמה רעדה מתחת לרגלינו, ואנחנו הסתתרנו בינתיים מאחורי צפרדע ירוקה של אשפה, מחכים למטח שיחלוף לו. מעולם לא הסתכנתי כל כך בעבור מקלחת, חשבתי לעצמי, מה לי ולצרה זו, טוב היה אם הייתי נשאר שם למטה בשטח הפתוח. סיכמנו בינינו שברגע שיסתיים המטח, נרוץ אל שורת הדירות שהוקצתה לנו, כל זוג יכנס לדירה, ואם תשמע שוב אזעקה, ניכנס לחדרי הביטחון ששם.

המטח הסתיים, אלון ואני רצנו יחד, דירה ראשונה שראינו, נכנסנו אליה. פתחתי את הדלת החומה, ועצרתי, ועיני תקועות בקיר שלפני. על הקיר, בדיוק מול הכניסה, הייתה תלויה תמונה ענקית. ובתוך המסגרת, כפני מלאך-דמותו של הרב מאיר יהודה גץ, ומתחתיה הונח שלט 'דירת אירוח לזכרו של הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, רב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל, ומחזיר עטרה ליושנה, '

התבוננתי בתמונה, הרב, כולו לבן, ופניו מאירות מאוד מאוד, חיוך קל מתוח על שפתיו והוא מתבונן לפניו, כאומר משהו. מראה פניו של הרב ריתק אותי. בתוך כל המולת המלחמה והרעש, לפתע ניצבת מולי דמותו, והיא מלאת רוגע ושלווה, והוד קדומים נסוך עליה.

תמונה של הרב גץ, החזירה אותי לאחור שלשה חודשים אל יום ירושלים. עלינו ירושלימה כל הישיבה, ולאחר ששמענו שיעורים, ורקדנו עם דגלים דרך שער שכם אל הכותל, עלינו אל הרובע, לישיבת המקובלים בית אל, לתפילת ערבית חגיגית וסעודת מצווה. אותה תמונה שהייתי מתבונן בה עכשיו, היא זו שמונחת שם, בכניסה להיכל הישיבה, וגם אז, קשה היה לי לנתק מבטי ממנה.

נכנסנו לתוך בית המדרש של ישיבת המקובלים. לומדיו עדיין לא הגיעו. שעות לימוד שלהם מתחילות מחצות, באמירת תיקון ואחר כך תפילה בנץ. בית המדרש היה ריק. חמימות הייתה בו, וטביעות ידיו של הרב גץ ניכרו בו על כל צעד ושעל. הוא עליו השלום זכה לחנוך את בית המדרש הזה, ומייד אחר כך נסתלק לישיבה של מעלה. מקום שלו מוקף היה בעמודים וסביבם חבלים, ונר נשמה גדול היה מונח מעל כסאו. התפלה החלה ואני נתכבדתי להיות שליח ציבור בתפילת ליל יום ירושלים. התרגשתי. מי אני ומה אני ספון, שאזכה להיות שליח ציבור במקום הקדוש הזה. החלטתי לתלות זאת בזכות אבות. גם אבא שלי נלחם פה בירושלים במלחמה ההיא. זכותו היא שעומדת לי עכשיו, בן מזכה אב, ומכוחו אני עומד כאן עכשיו.

התפללתי, וכל העת, ארון הקודש מולי, ומקומו של הרב לידו, כמזהיר ואומר, תן דעתך לא לקלקל את כוונתך במקום בו התפללו גדולי המכוונים.

נסתיימה התפילה, וניגשנו אל החדר הסמוך לסעודת המצווה. אתנו היה גם הרב צדוק, שאביו נפל על כיבוש ירושלים סמוך למקומה של הישיבה, על יד שער ציון. ריח של קדושה עמד באוויר, ריחה של ירושלים שנתכנסנו לכבודה. שרנו שירים ופייטנו פיוטים מענינו של יום, ואחר שסעדנו את ליבנו, פתח ראש הישיבה ודרש במעלתה של ירושלים, ובתוקף היום המיוחד הזה, ולבסוף סיים גם בענינו של המקום המיוחד שהיינו בו- ישיבת המקובלים קהל חסידים בית אל, תבנה ותכונן.

בכל אותה עת שהייתי מתבונן בתמונה, עמד אלון לידי. סיפרתי לו את כל מחשבותי, וראיתי שהתרגשות שלי, אחזה גם בו. 'מה דרש ראש הישיבה? ' שאל. בוא ואראך עניתי. ספר שכתב הסופר שמחה רז, 'רב הכותל' היה מונח גם הוא על השידה סמוך לתמונה.

לקחתי את הספר בידי, ונתיישבנו זה על יד זה. הנה, בזה דרש ראש הישיבה, עניתי לו, מראה באצבעי על הפרק בספר שעוסק בתנאי הקבלה לחבורת לומדי הנסתר. – רצונך שנקרא מעט?, שאלתי את אלון, והוא חייך.

קראתי- " והיה מי שחפצה נפשו להתקבל לישיבת המקובלים ק"ק בית אל בעיר העתיקה בירושלים, היא ישיבתו של הרש"ש הקדוש, היה עליו לקבל תנאים אלו ולקיימם בטרם יבוא להיכנס אל היכל ה'.

שלום בית-לכבד את האישה למעלה מיכולתו וידאג לצרכיה... להתרחק מהקפדה.. ולעשות רצונה כדי שתשרה שכינה בבית ותחול עליו הקדושה.

אהבת ישראל-לאהוב כל אחד מישראל ויהיה בכל מצב שיהיה באשר שורש ישראל הוא אחדות מוחלטת כאיש אחד בלב אחד וללמד עליו זכות בכל היכולת, ובכלל יתנהג באהבה וברחמים עם כל בריה.

שמירה מכעס-לשמור עצמו מכל כעס, ואם חס וחלילה נכשל בכך יזדרז לטבול במקווה בכוונה רצויה.

שמחה-פנימית וחיצונית.. ויתרחק מאוד ממידת העצבות כי היא מגונה מאוד ויהי תמיד שרוי בשמחה תמידית ויהי ה' מבטחו.

דביקות חברים- להשתדל לאהוב כל חבר כגופו ממש, ולדאוג לו בגשמיות ורוחניות בכל הכוח ובכל היכולת ולמעלה מזה, ולא יקפיד עליו בשום פנים ואופן ולשמוח בו תמיד.

עצרתי קריאתי. קולם של הדברים עדיין הדהד בחדר, וראיתי באלון, שטהרתם ותומתם של הדברים, שימחו גם אותו. ידעתי בו שהוא חבר אמת, ודאגתו נתונה לי. דברים שקראתי על דביקות חברים ואהבת ישראל, בכוונה תחלה קראתי אותם. לרמוז לו כמה נעימה וטובה לי דבקות חברים שלנו זה בזה. ראיתי שדעתו התכוונה לדעתי. ושמחתי. סיימנו את עיסוקינו שם ויצאנו אל האוטובוס שהמתין לנו. הלכתי לחפש מקלחת, ומצאתי מקווה, אמרתי לעצמי, נזכר שוב בגעגוע בתמונתו של הרב התלויה על הקיר.

חזרנו אל השמן והגריז. וכן, בעיקר אל ההמתנה. מחלקה שתיים נלקחה, וקיבלה משימה לצפות והשיב באש מהר צפיה מעל מטולה. את שאר המלחמה הם יעבירו שם, צופים אש בדייקנות, ועוזרים לכל הכוחות שהיו זקוקים לעזרתם.

אך אנחנו, מחלקה אחד ושלש יחד עם בועז המ"פ, עוד היינו ממתינים לפקודה שתבוא.

יום שישי כבר האיר את שמשו עלינו, עוד מעט יעבור שבוע לגיוס שלנו. חבורה של אזרחים היינו, ולאט לאט, הלכנו ונוצקנו אל תוך הטנקים, מתרגלים לתנאי השטח, ונזכרים שוב איך נראית שינה של ארבעה אנשי צוות בטנק אחד, מתוך צפיפות שהזכירה לי את שאמרו על ישראל בעזרה - עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום בטנק יחד עם חברי, שאצא ואלון בחוץ. אך מלחמה טרם ראינו בעינינו, ונדמה היה בעיני, שמה שהחל בסערה גדולה, עם גיוס חירום בליל שבת, יסתיים בקול ענות חלושה, כאן בשטחי כינוס.

השמש להטה בקרניה על פלדת הטנק, בצהרי יום שישי, חצות היום עבר, וקדושת שבת החלה מתפשטת בעולם. יחד החלנו כבר לתכנן את השהות בשטח כינוס, דיברנו עם קייטס הרס"פ שלא ישכח להביא יין וחלות, ותכננו בינינו את תחום העירוב אותו נקים, וקבענו מקום לתפילה, תחת רשת ההסוואה של פלוגה ח'. ראשי היה מוטל על פיסת צל זעירה שייצר הטנק, כשראיתי את אלון בא לפני, כולו אש וגפרית ורוח סערה. 'הם לא נורמאליים, זה פשוט שיגעון, אתה שומע, עכשיו הגיע פקודה, הוא רוצה שניכנס עכשיו, באור יום עד מרג' עיון, זה התאבדות', קורי הנמנום שאחזו בי נקרעו באחת. רגילים היינו כבר לשינויי המשימות התכופים. אין לך מקום בגזרה המזרחית שלא היינו אמורים להיכנס אליו, ובכל פעם הגיע ביטול או שינוי. 'מי לידך יתקע שהפעם זה רציני' שאלתי את אלון. 'זה רציני זה רציני, הנה עוד חצי שעה יש שיחה עם עמית המג"ד ב10א שלו. אלון היה נסער, וכך גם רבים אחרים. גם אני, לא הבנתי על מה ולמה מורים לנו להיכנס באור יום, אך העדפתי להמתין לשיחה של עמית. בשתיים בצהריים עלינו כולנו לכיוון החמ"ל. עמית כבר היה שם, פניו עייפות וזקן של שבוע עליהם, ועל רגלו מונח סד, כשירד מהטנק באחת הפעמים נחבלה ברכו, וכנראה נקרעה רצועה, ולכן הוא היה מדדה בעזרת קביים, ומנהל את הגדוד מהחמ"ל.

דרכם של שמועות, שיש להן כוח משל עצמן. ועוד טרם פתח עמית את פיו, נקהלו עליו כמה וכמה חיילים, ודרשו לדעת פשרה של פקודה זו, ואיך ייתכן שכל השבוע אנו שומעים כי עיקר עבודת הטנקים היא בלילה, והנה עכשיו רוצים להכניסנו ביום.

עמית שמע את כולם בסבלנות, ואז אמר 'תראו, פלוגה ז', אני יודע שאתם נסערים, גם אני. רציתי לומר לכם שבתחילת המלחמה, אני נשבעתי שבועה אחת. נשבעתי שלא אסכים לקבל משימה שהיא איננה הגיונית, ולא מתאימה ליכולת ולרמה של הגדוד שלי. אני חושב שעד היום עמדתי במשימה. חלק מהסיבות שאתם עדיין כאן, נעוץ בעובדה שחלק המשימות היו נראות לי לא הגיוניות ולכן החזרתי אותם למעלה. הפעם המצב שונה. גדוד החי"ר שלנו, תקוע יומיים ללא אוכל ומים. החברה שם כבר פורצים למכולות במרג' עיון. הכרחי לפתוח ציר לוגיסטי ולספק להם מזון ותחמושת. אין ברירה. אלה חברים שלנו שסומכים עלינו. אנחנו חייבים לבצע. הציר שאתם תנועו בו הוא ציר בשני שליש גובה, יעמדו לרשותכם שלשה מסקר"ים וארטילריה שתתגלגל לפניכם, ואני בטוח שתבצעו את זה ותחזרו בשלום.'

שתיקה נפלה בינינו לאחר דבריו של עמית. ידענו היטב את גדוד הסיור הזה. הכרנו את פניהם וחלקנו אף את שמותם. והם עכשיו שם בפנים, זקוקים לנו. אפשר שנעמוד מנגד? ראשון להפר את השתיקה היה אסי 'עמית, ברגע שאמרת שמדובר בגדוד הסיור שבמצוקה, הנושא נסגר, בן כיתה שלי מעין חרוד שם, ואשתו מתקשרת אלי כל יום לדעת מה שלומו, ואינני יודע מה לענות לה. אנחנו נבצע. 'הסתכלתי באלון, פניו היו מתוחות. משמעות המשימה הייתה ברורה לכולנו. ואף על פי כן, קמו כולם כאיש אחד, ובלא אומר ודברים צעדה הפלוגה כולה אל הכלים, להכינם לתזוזה.

השמש נטתה מערבה, ואחר הצהריים של מעלי שבתא פרש כנפיו עלינו עת הנענו מנועים, והתייצבנו בשדרה מוכנים לתנועה, להיכנס פנימה.

ליבי הלם. מתח של שבוע שלם ביקש למצוא לו מקום לפרוץ. אלון לצידי, ובתא תותחן היה ארי בודק את הארטישוק, ואת כל מחוללי הירי. ערב שבת, ואנחנו על הטנק ממתינים לחצות את השער ולהיכנס.

ושוב אותה המתנה מורטת עצבים. עד מתי ימתחו אותנו, אני מהרהר, כמה אפשר לשחק עם האדרנלין, השעות נקפו וחלפו, וחושך החל לרדת. התפללתי מנחה של ערב שבת, בעמידה בתוך תא טען. בכל רגע אמורים לזוז. התפללתי מנחה והתפללתי גם שתשקע השמש. הזמן שחלף לאיטו לימד על עוד עיכוב, אחד מיני רבים, אלא שהפעם שמחנו לקראתו. אולי בסוף ניכנס בלילה. הגיע זמן קבלת שבת. אלון הוציא את סידורו, ויחד התפללנו בניגון של קרליבך, שרים לכה דודי, וידיד נפש ומחייכים זה לזה. נסתיימה התפילה. שלפנו את בקבוק היין מאחד התאים ועשינו קידוש. גם חלה הייתה לנו, וקצת טונה. סעודת שבת מהודרת. סעדנו ליבנו, וזימרנו קצת זמירות שבת. אלון ביקש שאומר משהו מן הפרשה. דרך כלל, כל ימות השבוע אני הולך ופרשת השבוע עימי. שמעתי פעם משום אדמו"ר אחד של חסידים שצריך האדם ללכת עם הזמן, והזמן הוא פרשת השבוע של אותה שבת, שצריכה ללוות אותנו אף בימי המעשה, עד שבאה לקראתה פרשה שאחריה, ומתחלפות הן. אלא שעתה, מחמת המלחמה שקפצה עלינו, נשכחה ממני פרשת השבוע. המתנתי קמעא, מנסה להיזכר בכל זאת, והנה, אורו עיני. 'רבותיי, השבת שבת פרשת עקב, שבת בר המצווה שלי'. מזל טוב, ברך אותי אלון, משל הייתי חתן בר מצווה אמיתי. ' איזה יופי. נו אז תגיד משהו'. התחלתי לדבר, אף על פי ששבת בר מצווה שלי הייתה, לא בענייני תפילין דיברתי, ואף לא בענייני כניסה לעול מצוות. פסוקים של מלחמה עמדו נגד עיני, שגם בהם נתברכה פרשת עקב, ובהם דיברתי. איך מצווה אותנו משה לא לירא מהם, ואיך אין לנו לומר כוחי ועוצם יד עשה לי את החיל הזה. עוד הזכרתי את מה שמרגלא בפומיה של הרב צבי יהודה קוק, שכך היה אומר לתלמידיו, על פי דברי הר"ן –בודאי מצווה לומר כוחי ועצם ידי, עשה לי את החיל הזה, אך לזכור שה' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו, סיימתי את דברי. נחת רוח הייתה על פניו של אלון, וגם בי פשתה שלוות השבת. חייכנו זה לזה. ברכנו על המזון, ושמחנו שעלה בידינו לסעוד סעודת שבת כהלכתה.

ליל שבת קודש הלך והעמיק, ואנו עוד היינו ממתינים בשדרה, לפקודה שתשמע. שקט השתרר בצריח, מפנה מקום להרהורים אחרונים. ידעתי בו בהרהור אחד שמבקש היה לפרוץ. במשך כל השבוע מסיח הייתי אותו מדעתי ולא נתתי לו מקום. אך הוא היה מתעקש, ומנסה כל פעם לפרוץ לתוכי. אבל עתה, בשקט שלפני הקרב, שוב לא יכולתי לו. י"ז באב היום. בדיוק שנה אחרי. לפני שנה ביום הזה גורשנו מהבית בנצרים. תמונות של אותו יום שביקשתי לדחות ממני צפו אל מול עיני. שורות של חיילים, וספרי תורה מובלים, ומנורה נישאת על כפיים, ובכי ועוד בכי ועוד בכי, וצער אדיר היישר בתוך הלב שנדמה שאי אפשר להכילו, ותהומות של כאב. כמה עברנו מאז אותו יום. בכמה מקומות נתגלגלנו, כמה קשיים ונסיונות באו עלינו, כמה דמעות שפכנו. מי היה מאמין שבדיוק שנה אחרי, נכנס ללבנון. נזכרתי בו בנהג האוטובוס שלקח אותי טרמפ לפני שבוע. מה שעניתי לו אז, עניתי לעצמי עכשיו. אין עבירה מכבה מצווה. ועכשיו זמן מצווה הוא. מי יודע חשבונותיו של מקום? לעיתים אדון המעשים מגלגל את מעשיו בדרך ככל כך מופלאה, דרך הרוח מי ידע? מכשיר הקשר קטע את מחשבותי עת עלה בועז ופקד" תחנות זוויתן כאן קודקוד, סדר תנועה, משנה מוביל, אני אחריו, שלש סוגר, אשרו לפי הסדר עבור". אישרנו בתורנו. אנחנו היינו אחרונים בשדרה. הנענו ונסענו לכיוון שער העגל. אתנו היו גם מפלצות הברזל הגדולות, דחפורי ההנדסה. הם שיפלסו לנו את הדרך, ויסללו לנו ציר חדש, כדי שלא ניכנס לתוך אזורים חשודים במיקוש. עמעמתי את האורות בתוך הצריח, והסטתי את הבורר לאור כחול. אפלולית נשתררה. עשיתי בדיקה אחרונה לכל כלי הנשק, תותח ופגזים.

'תחנות זוויתן כאן קדקוד, קדימה תחילת תנועה'. נכנסנו! מייד בכניסה התחלנו לירות לעבר בתי הכפר אל חיאם ששלט עלינו בקטע מסוים. טענתי את הפגזים במהירות, משתדל לעמוד בקצב של ארי התותחן. גם המא"ג טרטר ללא הרף, מזהה מקומות חשודים ויורה לעברם. הצריח התמלא בריח אבק שרפה. סל הכרכובים של הפגזים המתכלים הלך והתמלא. אתנו עבד בצמוד דחפור הנדסה. שם חביב מצאו להם למפלצת זו. דובי. דובי זה פילס לנו את דרכנו, ובנה לנו כל העת מגננים שבהם נוכל להתמקם כדי לשלוט

ארי המשיך לירות ואני לטעון. משימתנו- פתיחת ציר לוגיסטי עד מבואות מרג עיון, ואחר כך חזרה לאחור לכיוון תל אנאחס. שם נחליף את הכוח של ארזי שנמצא שם כבר ארבעה ימים, ונהווה עקב בקרקע שתיתן חיפוי באש ותצפית לכל הכוחות שיעשו את דרכם פנימה, דרך בקעת עיון.

לפנות בוקר סיימנו את פתיחת הציר והתחלנו לעלות לתל שאינו אלא מחצבה ישנה ועזובה, מוקפת מכל סביבותיה במצוקי גיר וקירטון. ארזי כבר חיכה לנו, ובאור ראשון הוא כבר עשה את דרכו החוצה, ואנחנו תפסנו עמדות.

הייתי סחוט. סרבל השריונרים שלי היה ספוג זיעה כולו, וכך גם הציצית שתחתיו. שרירי ידי כאבו מלילה שלם של טעינת פגזים. אך בעיקר הייתי מותש המתח שנצבר ובא אל ייעודו. נדב יצא מתא הנהג. כל הלילה הוא היה בתוך התא הצר, ועתה יצא לחלץ אברים ולנשום קצת אויר. ניצלתי זאת ונכנסתי לתאו. הורדתי את המשענת ומייד נרדמתי. שינה בשבת תענוג, על אחת כמה וכמה בשבת כזו. התעוררתי כעבור שעתיים, מאושש קמעא. אתנו בתל היו גם חירניקים מפלוגת החרמ"ש שלנו. הם שאבטחו אותנו ביום ובלילה, הם, הם שראו את הטיל במעופו וניסו להזהיר את צור, הם שדאגו לנו באחוות לוחמים של אמת.

אחד מהם, בא אל הטנק שלנו והציע לנו להצטרף למניין שהם עורכים בתוך מבנה נטוש באמצע המחצבה. מניין שחרית של שבת. שמחתי. הוצאתי את הטלית, קראתי לאלון וביחד צעדנו לבית הכנסת שלנו כאן בתוך המחצבה.. מניין מכובד התאסף לו, ואחד החיילים מהחרמ"ש ניגש להיות שליח ציבור. שכח כנראה שבתוך לבנון אנחנו, ועייפים אנחנו מלילה ללא שינה, והתחיל מסלסל ומפייט בקולו, לאט ובהטעמה יתירה, משל היה כעת בבית הכנסת או באמצע שירת הבקשות.

סיימנו את תפילת השבת, ופנינו לנו אל הטנק. פתחנו קופסת מציות, יין תירוש באריזת קרטון, וקופסאות של טונה, וסעדנו את ליבנו בסעודת שבת. שבת פרשת עקב. ספר תורה לא היה עימנו שנקרא בו את הפרשה, אבל חומש היה גם היה, ואני קראתי בו את הפרשה, בטעמים ירושלמיים כמו שלמדתי לבר המצווה. ידעתי את הפרשה על פה, ואף על פי כן, קראתי מהחומש, מתענג על כל אות ואות, ונזכר תוך כדי קריאה בשבת בר המצווה שלי עשרים ואחת שנה קודם לכן. בית הכנסת אוהל יצחק, שדרך כלל היה צפוף ודחוס, באותה שבת נוספה לו צפיפות על צפיפותו, ואף על פי כן לא אמר אדם צר לי המקום.

אורחים רבים באו, ובני משפחה רבים בלי עין הרע, שמשפחות שלנו משני הצדדים, משפחות גדולות הן, ואני הייתי עומד על בימת העץ במרכז בית הכנסת, ספר התורה פתוח לפני, ואני קורא בו לכל העולים. מסלסל בקולי ומכוון את הטעמים לבל אכשל. אהבתי לקרוא בתורה. אהבתי את מראהו של ספר התורה הישן של בית הכנסת, ואת הריח המיוחד שנדף ממנו עת פתחו את ארגז העץ המעוטר כדי לקרוא בו. ריח של קלף עתיק, עם ניחוח של עלי שיבא שהיו מונחים דרך קבע בתוכו, ואיש אינו יודע למה. אהבתי את קריאת הפרשה, ואהבתי גם את ההפטרה. את הניגון המיוחד שלה, ואת פסוקיה שפסוקי נחמה הם. 'הביטו אל צור חוצבתם' אומר הנביא ישעיהו בהפטרה שלי, קראתי את הפסוקים ולא ידעתי שבעוד שלשה ימים אחזור אל הפסוק הזה שוב, ממקום אחר לגמרי, יחד עם חברי.

'3ב' קדימה תורכם לעלות לעמדות'. קריאתו של בועז, קטעה את חוט מחשבותיי. ברכנו על המזון, והתכוננו לעלות לעמדות. משימתנו- להיות חיפוי יעיל לכל הכוחות שזרמו מתחתנו, כמו כן לזהות ולהשמיד כל איום על מתחם הפלוגה מכיוון הכפר קילה, שבמבואותיו הצפוניים שכנה המחצבה בה היינו.

עלינו לעמדות ומייד פתחנו בירי לכיוון בית הכלא של אל חיאם, ולכיוונם של מספר בתים שנראו חשודים. כל הזמן עלינו וירדנו מעמדה, נשמרים לא לחזור על עצמנו, לשבור שגרה, ולא להיות בעמדה יותר מעשרים שניות. ככה במשך ארבע שעות, עד שהגיע תורנו להתחלף. תוך כדי המשמרת שלנו התחלתי להרגיש ביטחון גובר והולך. אלון היה מקצועי וחשדן, ארי דייק פגיעות, ונדב התגלה כנהג שקט ואחראי. עבדנו כצוות ותיק. המשמרת שלנו הסתיימה אבל אלון החליט שנשאר עוד קצת, 'לתת לאסי לנוח, הוא עבד יותר קשה מאתנו'. הסכמנו. וככה גלשנו לתוך הלילה, סורקים בזהירות כל תנועה חשודה, יורים לעבר מטרות שונות, ושמחים לראות את כוחות החי"ר נכנסים פנימה בחסות החשיכה והחיפוי שלנו. אחר כך יאמר לי אופיר כמה טוב היה להם החיפוי שלנו, ואיך הם הרגישו בטוחים לצעוד, כאשר כל הרכס ששלט עליהם הופגז על ידינו.

נסתיימה המשמרת שלנו. ירדנו אחורה לתוך המחצבה, ועשינו בדיקה מזורזת לטנק, לראות שהכל כשורה. הטנק היה בסדר. הוצאתי יין, נדב תרם מצית, ובשמים לקחנו משקיק של קינמון שמצאנו, והבדלנו. פסוקי ההבדלה, עומק אחר נהיה להם, אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, הצליחנו, הצלח דרכנו, הצלח חיילינו, הצלח פלוגתנו, הצלח משפחותינו, הצלח כל ישראל אחינו, ושלח רווחה ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו, אני הייתי אומר את הפסוקים, ואלון התבונן בי בעיניו, וזיק של שמחה שפוך על פניו, נחת רוח של מוצאי שבת שישראל מבושמים ומעונגים הייתה בינינו, ואף אנו, על אף שהיינו מפוחמים ומושחרים מאבק ופיח, ריחה של השבת דבק גם בנו, ונחת רוח שלה ניכרה על פנינו.

ידענו שעוד לילה ארוך לפנינו, שמשמרת שלנו אמורה להתחיל שוב באמצע הלילה על כן התארגנו לשינה. ארבעה אנשים בתוך טנק אחד, כל אחד מוצא לו את הפינה והזווית בה יניח את אבריו, לתת להם מנוחה.

עמדנו משנתינו בחצות, עולים שוב לעמדות לתת חיפוי ולסרוק. הטרטור של הארטישוק, והאור הכחלחל ירקרק, נהפכו לאט לאט לבני בית באזני, עד שהפסיקו להפריע.

עם שחר של יום ראשון, י"ט באב סיימנו את המשמרת. עלו להחליף אותנו טנק 3 עם צור המ"מ, ואיתו עידו ואלכס ווסרמן, וטנק 2א, עם אבי המט"ק, שנראה ילד בכיתה ט' ולצידו איתי, ולזובסקי, ועידן.

אנחנו ירדנו והם עלו. שגרה של לבנון. ירדנו מהטנק מופתעים לגלות שבאחת הפעמים בה נסענו לאחור, פגענו כנראה בסלע, ואיתו נתלש גם תא זיווד מספר אחד. הטנק היה נראה כעת פצוע קמעא מאחור. מילא. אלון עלה מעט למעלה ומצא את תא הזיווד מונח על האבק. אספנו אותו והכנסנו אותו פנימה.

השחר כבר עלה, אלון ואני הזדרזנו להניח תפילין ולהתפלל. וותיקין כבר לא יהיה היום, אך חידושו של יום עוד היה מורגש. סיימנו להתפלל, ואני שמתי פעמי לטנק ד', לשתות עימם קפה של שחרית. חגי כבר היה שם, שופת את המים על הגזיה. גם אלון היה שם, אלון נעים הסמ"פ, שכדי להבדיל אותו מאלון שלנו, היינו קוראים אותו יחד עם שם המשפחה כאחד-אלונעים. שמו התאים לו והוא התאים לשמו, שכל הליכותיו בשקט ובנעימות. הקפה היה מוכן, ואנחנו דיברנו בעיקר על השמועה שהגיעה אלינו, מקוטעת וחלקית שמסוק של צה"ל הופל בלילה ויש הרוגים. אלונעים אמר שיש גם חירניק אחד שנהרג כי טנק דרס אותו, וצריך להזהר מאוד עם כל החירניקים האלה שמסתובבים לנו בין הטנקים.

כמעט סיימנו לשתות, ואז, ללא כל קשר עם מה שדיברנו עד אז, הפטיר אלונעים כמעט לעצמו 'אני חושב שאחרי בועז, צור יהיה המ"פ'. מה אמרת? שאלתי.

'אמרתי שנראה לי שאחרי בועז, צור יהיה המ"פ. הוא הכי מתאים מכולנו. ' הנהנתי בהסכמה, אבל בתוכי פנימה תמהתי. בועז רק נכנס לתפקיד. למעשה, אלו המילואים הראשונים שלו בתור מ"פ, ואלון מדבר איתי על המ"פ הבא. כל כך הרבה יכול לקרות עד אז. הכל היה שקט כל כך, כמעט פסטוראלי. באמת מי יכול לדעת מה היה עתיד לבוא עלינו בעוד שעתיים, ביום ראשון, י"ט באב שאחר פרשת עקב.

נפרדתי מאלונעים ומהצוות שלו, ופניתי לחזור אל הטנק שלי. שמש של לבנון כבר החלה לעלות מעל ראשינו, וחום של קיץ החל להיות מורגש באוויר. פנינו לסדר את הטנק לאחר לילה של פעילות. לרוקן שק תרמילים, לסדר את האוכל, ולפנות את כרכובי הפגזים שירינו. עמדנו , חמישה טנקים זה ליד זה, ועוד שניים היו בעמדות, מעלים אבק עם כל תנועה.

'כולם להיכנס מייד לכלים, יש התראה על התקפת פצמרי"ם קרובה. קדימה, להיכנס פנימה, טענים לסגור מדף, כולם להניע ולהיות בהיכון לירי. '. הפקודה של בועז הפתיעה אותי. באוויר כבר דיברו על הפסקת אש קרובה, ואנחנו הרגשנו את המתח בו היינו שרויים מתפוגג לאיטו. אמנם ירינו המון, אבל לא ירו עלינו. על אף שלאוזנינו הגיעו שמועות על ההרוגים הרבים מהקרב בסלוקי, וגם מצבו של המח"ט שלנו שנתקע לבדו בתוך מרג' עיון העסיק אותנו, אך בכל זאת, נדמה היה לנו שאצלנו, במחצבה בתל אנאחס דבר לא יקרה.

נכנסתי לתא הטען, וסגרתי מדף. הקשר כבר טרטר ברשת הגדודית, והתראות באו בזו אחר זו. בדקתי את מצב התחמושת. היינו יחסית עם מעט פגזים, וגם מצב הדלק היה בעייתי. הכנתי לידי כמה ארגזי מא"ג, שאוכל למלאות בעת הצורך כמה שיותר מהר, והעפתי מבט על הצריח כולו, לראות שאין שום חפץ במסלול צידוד. אלון כבר היה עומד בתאו, דרוך ומתוח, וכולנו היינו מאזינים לקשר.

'שלש זוויתן כאן חמש, אני מזהה כלי רכב נע בתוך הכפר, עלה לעמדות ובצע עליו'. התצפית זיהתה משהו, וצור שלנו התבקש לעלות ולבצע ירי לעברה. האזנו בדריכות. צור התקשה לזהות את המיקום שבו הרכב נע. התצפית ניסתה לכוון אותו, לאט, דרך נ. צ. שמעתי את צור היטב. שמעתי אותו ממש מתאמץ לזהות, אבל הוא לא הצליח. 'חמש כאן שלש זוויתן, אני לא מזהה, חוזר שנית לא מזהה'. באיזה לחץ הוא נמצא עכשיו, חשבתי. ידעתי בצור שאמיץ היה, ונחוש. אבל גם ישר כסרגל, כמו התלמים אותם הכיר מהעמק בו גדל, וכיוון שלא זיהה, התעקש עוד ועוד כדי שיזהו לו טוב, והפגז יצא למקום הנכון.

ואז נשמעה זעקה בקשר. "שלשה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו". אם שמעתי פעם קול כזה, היה זה הקול הזה, שזעק עכשיו מתוך האוזניות היישר למוח, קורע בדרכו את עור התוף 'קדקד כאן שלוש', וגם עכשיו, כשאני כותב, אני שומע את הזעקה הזו, קורעת לב, מלאת כאב ותימהון.

' שלש נפגע, ' אמר אלון, והתחיל לירות פקודות: 'נהג התקדם, ארי תתחיל לסרוק, כל מה שחשוד תירה בו, אייל יש פגז בפנים? קדימה נדב, סע סע. ' התקדמנו מהר, הלב פעם בחוזקה, אך הידיים מהירות ממנו, ונשלחות במהירות לכל המקומות הנדרשים כדי לבדוק שהכול כשורה.

הספקנו לעלות לקו עמדות ראשון, כשבקשר כל הזמן קודקוד מנסה לעלות מול שלש. ואז נשמעה עוד זעקה בקשר 'קודקוד- שלש הרוג!'.

התקדמנו עוד מעט, ואז ראינו את טנק שלש מחלץ את עצמו לאחור, ואחריו גם שתיים א'. שניהם פגועים מטילים בצריח. עצרנו את הטנק. אלון קפץ החוצה, ואני עליתי אל מקומו, בועז ירד גם הוא מהטנק שלו, וניגש אל הטנק של צור. אחרי דקה כבר ידענו כולנו. צור נהרג. הטיל חדר את הצריח ופגע בו פגיעה ישירה. עידו הטען ניצל בנס, כאשר התכופף לטעון פגז, וכך הטיל עבר מעל ראשו, נמרח אל צידו השני של הצריח. גם בטנק 2א פגע טיל. אבי נפצע, והיה נראה לנו שפציעתו קשה. הטיל עבר סמוך לבטנו והיה חשש לפגיעת הדף. תוך זמן קצר הגיעו החובשים מהחרמ"ש אל הטנק, אסי ובועז נכנסו פנימה לצריח והוציאו את צור לאלונקה בחוץ. מסביב עמדנו כמו במשמר כבוד, חמישה טנקים, מתבוננים בצור שלנו, איש נהלל, שעכשיו שוכב באלונקה, רגליו בולטות החוצה וכל גופו מכוסה בשק שינה.

המראה הזה של צור לא נתן לי מנוח. חודש שלם עוד אחרי המלחמה המשכתי לראות את האלונקה וצור בתוכה. ורק כשהגעתי לאזכרה בנהלל, אזכרת השלושים, ועמדתי יחד עם אלון מול הקבר, ועליו הכרית מאבן ושמו של צור חקוק עליה, מצאתי מנוחה כל שהיא.

'תחנות זוויתן כאן קוקוד, יש לנו הרדוף אחד, ופרח אחד. אנחנו צריכים לחלץ אותו לארץ. סדר תנועה, אני מוביל, 2ב, אחרי 3ב סוגר אשרו עבור. '

צריך לחלץ. המשמעות הייתה ברורה לכולנו. זה אומר לעבור בדיוק באותו מקום בו עפו הטילים כמה דקות לפני כן, באור יום, שלשה טנקים. אבל אבי שכב פצוע, ואנחנו, החברים שלו, היינו גם הדרך הכי מהירה לפנות אותו.

הרגשתי פחד מטפס ועולה. היה לי ברור שמהחילוץ הזה לא נגיע כולנו. התפללתי. זכרתי את דברי הרמב"ם, ונתתי את כל ליבי להם. התפללתי תפלה קצרה, כמעט אילמת, אנא ה' הושיעא נא, אנא ה' הושיעא נא. כח שבתפילה, ניטע גם בי. והרגשתי כמין עוצמה פנימית, ממקום שלא הכרתי, עולה לאיטה מלמטה למעלה, ומתחילה להניע את איברי שקפאו להם. הסתערתי על הצריח. בודק כל דבר, מסדר ומזיז. רק לא לעמוד, רק לא לתת למחשבות זרות להיכנס עכשיו. ' תחנות זוויתן כאן קודקוד תחילת תנועה'. יצאנו לדרך. אלון נתן פקודות ' נדב, אתה הכי חשוב פה, אתה פשוט נוסע הכי מהר שאפשר. ארי, תירה כל הזמן לכיוון שממנו עפו הטילים, תוריד להם את הראש שלא יוכלו לכוון, אייל, שים לב טעינה בתנועה כמה שיותר מהר'. הסתכלתי באלון, והוא הביט בי, ואז הוסיף, 'אתה יודע מה אתה צריך לעשות.... , תתפלל אחי'. התחלנו תנועה, יורים כמו משוגעים, מפעילים מיסוך וזרחן, ומטלטלים טלטלות חזקות בירידה מן התל. דרך של עשרים דקות נדמית הייתה לי כנצח. וכל אותו הזמן, לא עצרתי לרגע. רק לא לעמוד, לא להפסיק לעבוד, פגזים בפנים, מא"ג יורה, מדוכות עפות " וידע כי על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה, וילחם בכל ליבו בלא פחד" ניסיתי להלחם בכל ליבי, מזיע מן המאמץ והמתח האדיר גם יחד, ומתפלל כל הזמן ארבע מילים ' אנא ה' הושיעא נא', אנא ה' הושיעא נא'.... . הגענו.

עצרנו מאחורי המגנן. לידינו כבר חיכה החפ"ק והצוות הרפואי. הורדנו את צור, והנחנו אותו על האדמה החומה, ואת אבי פינינו לאמבולנס, שמיהר למסוק שכבר היה ממתין במנחת קרוב.

הבטתי מבט אחרון באלונקה האילמת כשעליה שוכב צור. נעלי הצבא המאובקות בלטו החוצה יחד חלק מהסרבל. אבל הפנים הנעימות והצנומות, והגוף העמל והזריז היו מכוסים בשק שינה צבאי. צור שלנו. נעמת לנו מאוד. באחריות שלך, בדאגה שלך, ביושר ובמסירות. נפרדתי ממנו, עת העמיסו את האלונקה על אמבולנס צבאי, בדרך לנהלל, שם נקבר צור בסמוך לאחותו טל שנפטרה כמה שנים קודם לכן.

בועז החליט שאת הכניסה חזרה נבצע כבר בחשיכה, ולכן המשכנו פנימה לתוך לעבר שטחי הכינוס שלנו. שם, חיכו לנו כל הצוותים שלא נכנסו, הכרת פניהם ענתה בם, כמה דאגו לנו, וכמה התפללו עלינו. ירדתי מהטנק, ועוד לפני שהספקתי לבקש, כבר קפצו עליו חיילים רבים, מעמיסים פגזים וארגזי מא"ג, וממלאים בדלק את המכלים הריקים.

נכנסנו תחת רשת הצל הפלוגתית. הסתכלתי בעיניהם של חברי שירדו אף הם מהכלים. שתיקה נפלה, וחוט של עצב שקט, היה מתוח על פני כולנו. כדאי ללכת להתרחץ קצת, המליץ לנו קייטס הרס"פ, אבל אלון לא היה מוכן לשמוע על זה. התכנסנו בתוך עצמנו, מנסים לעכל מעט את אשר עבר עלינו בשעות האחרונות. עדיין לא ידענו בדיוק מה קרה, וכיצד נפגע צור. רק כעבור כמה ימים יתברר לנו שצור, בעקשנות שלו, רצה בכל כוחו להגן על מתחם הפלוגה, ולכן התקדם אל תוך מבואות הכפר, כדי לזהות טוב יותר, ובכך נחשף מהאגף, שם מצאו אותו הטילים שנורו מכפר אחר, מרוחק יותר.

ידעתי שלא נוכל להיות בהלוויה. אנחנו חוזרים הערב פנימה. רציתי מאוד לפגוש את משפחתו של צור, להיות איתם, לראות מהיכן צמח ואיפה גדל. את אותו רצון שלי, הרגיש גם אביו של צור, מכיוון הפוך. הוא מאוד רצה להיפגש אתנו, החיילים, אלו שהיו עם צור בזמן האירוע. וכך מצאנו את עצמנו ביום בו עמדנו להשתחרר, עומדים בינות לטנקים ביפתח, תחת רשת הסוואה, ואתנו, אבא של צור, נחום, ודוד שלו, ישי. ואנחנו משוחחים. רק אז נודע לי שלצור הייתה אחות, טל שמה, שנפטרה באופן פתאומי לפני ארבע שנים. רק אז הבנתי כמה גדול הכאב, מפני שצור היה בן ממשיך במשק, וכמעט כל ענייני הרפת היו על כתפיו. רק אז הרגשתי במלא העוצמה את אותו חלל של ריק וחסרון של מי שהיה ואיננו, והחלל שהותיר אחריו כל כך מורגש.

אך בינתיים, עומדים היינו בשטח הכינוס סמוך למטע האגסים על יד מטולה, מחכים לשמש שתשקע, כדי להיכנס שוב פנימה, ולחבור אל אלונעים שנשאר שם יחד עם שאר הכוח.

עוד כניסה. הלילה ירד, ולאחר שסימנו הוציא תלתלית שנסתבכה לה בין גלגילי המרכוב, נעמדנו שוב בשדרה, מוכנים לכניסה פנימה, חזרה אל התל והמחצבה שבתוכו.

הצריח היה מואר באור הכחלחל, וחום שנפלט מהמכשירים הכה בפנים, וצרב את השפתיים קלות. אלון שוב היה מרוכז כולו במשימה, וארי הטה את ראשו לאחור, וניסה לתפוס תנומה. התיישבתי על כיסא הטען, ובראש התרוצצו מחשבות רבות. הבית והמשפחה נראו רחוקים מאוד, כמו בתוך ענן, אמנם, ניצלתי את השהות שלנו ודיברתי עם מיכל, שיחה קצרה. לא יכולתי להרבות במילים, אך מיכל מייד שמה לב שמשהו קרה, הכרת קולי ענתה בה, ודאגה שלה שגברה מאוד מאז לא דיברנו במוצאי שבת, ניכרה אף היא בקולה. עדיין לא ידעתי את אשר עבר עליה, שעות של מתח וחרדה, מלוות בשמות רבים של שריונרים שנפלו בליל שבת ההוא בקרב בסלוקי. גם בנם של שכנינו בנצרים, עמשא משולמי היה בין הנופלים, מותיר אחריו את אשתו בחודש תשיעי להריונה. כל אלו נצטרפו ונשמעו בקולה שהיה חנוק מבכי של דאגה. אך אף על פי כן, הרגשתי רחוק, ונדמה היה לי שמאז ומעולם אני חייל, ושהמדים הם הלבוש היחיד שלבשתי מעודי. פנים של צור שבו ועלו אל מול עיני, וגם הרגליים השמוטות הצידה, בולטות מחוץ לאלונקה, ועליהם נעלי צבא מאובקות, ושק שינה צבאי מונח מעליהם. ובתוכי, במו בת קול שלא פוסקת, שמעתי שוב ושוב את הזעקה ההיא שלא נתנה לי מנוח.

'תחנות זוויתן כאן קודקוד, קדימה, אנחנו חוזרים פנימה, תנועה לפי סדר, לשים לב לבורות הניקוז בעמק בהצלחה סוף. ' נהג תניע, פקד אלון, יצאנו שוב לדרך. הפגז כבר היה בלוע, ואני שוב נהייתי דרוך. אך הפעם הכניסה עברה בשקט. אולי הפסקת האש שאמורה הייתה להתחיל למחרת בשמונה בבוקר החלה כבר לתת אותותיה, ואולי לא, את עצמנו הזהרנו שזה הזמן הכי מסוכן, והשתדלנו להיות דרוכים.

הגענו אל מבואות התל, הירח הטיל אור חיוור, ומייד כשעלינו, ראינו את הטנק של אשר, הפוך על צידו, נשען על שני בולדרים גדולים שמונעים ממנו את המשך ההתהפכות. הלחץ גבה מחיר ראשון. בנס יצאו אנשי הצוות ללא פגע. בנס לא נמחץ אף חירני"ק תחת טנק הפוך, בנס עמדו שם שני הבולדרים ומנעו מהטנק להמשיך את היפוכו לכיוון הבית הנטוש בו שהתה באותה עת פלוגת החרמ"ש. עתה כבר היינו עם שלשה טנקים מושבתים. שני הטנקים שנפגעו מהטילים, והטנק ההפוך.

מייד כשהגענו עלינו לעמדות. שוב סורקים דרך המסכים הירקרקים, בעמק מתחתינו נעים בכבדות דחפורי הענק של ההנדסה, בדרכם פנימה, לחלץ כלים פגועים של החטיבה מהקרב ביום רביעי. אחד מהם יעשה בדרכו חזרה ביקור אצלנו, ויסייע לנו לחלץ את הטנק ההפוך, ולהעמיד אותו על הזחל.

המשמרת הסתיימה. הייתי עייף מאוד. למעשה, כמעט לא ישנתי מאז אתמול בוקר, חוץ מזמנים מועטים בהם הראש נשמט מאליו, מנצל איזו הפוגה או המתנה בין משימה לחברתה.

הבוקר התחיל לשלוח קווי אור ראשונים, ואיילת השחר החלה מבקיעה אורה מעל עמק עיון לקראת בואו של יום חדש לעולמו של הקדוש ברוך הוא, יום שני, כ' באב התשס"ו. היום אני בן שלושים וארבע. יום הולדת. צחקתי ביני לבין עצמי 'לא כל אחד זוכה לקבל לכבוד יום הולדתו טיול לחו"ל', גם אלון צחק, ומייד איחל לי מזל טוב, ועוד כמה ברכות. יום הולדת. מעולם לא הייתי מחוגגי ימי ההולדת. אולי בגלל שיום הולדת שלי, תאריך שלו באמצע חופשת הקיץ, ודרך כלל היה נבלע לו בין שאר הדברים הרבים שמילאו את ימי חופשתינו כשהיינו ילדים. אך מאז שנכנסתי בתוך כותלי בית המדרש, ושמעתי את מה שהיה מורה אדמו"ר אחד לחסידיו, שביום ההולדת שלהם, יש להם לעיין באותו הפרק של תהילים שעל פי מספר שנותיהם. אף אני הייתי עושה כן, ומנסה למצוא בפרק כל מיני רמזים לטובה, על השנה החדשה הבאה עלי.

נכנסתי לתוך הטנק. מאחורי דום המפקד של אלון, עשינו לנו ספריה קטנה. משניות היו שם, ותנ"ך קטן משל הרבנות הצבאית, וספר משיבת נפש לרבי נחמן מברסלב, שהביאו לנו חסידים שלו כאשר באו לשמח אותנו בשטחי הכינוס, וגם תהילים היו לנו שם. ספר תהילים קטן, בכריכה לבנה, עם בקשות לאומרם לפני קריאת התהילים, לישועה ולהצלחה ולזיווג הגון. פתחתי את הספר הקטן. פרק שלי, פרק ל"ה הוא, שהרי סיימתי שלושים וארבע שנות חיים, ונכנסתי עתה לשנתי השלושים וחמש בחסד ה' עלי.

דפדפתי בדפים הדקים, עד אשר ראיתי את הפרק שלי. הפעם לא היה לי צורך בשום פירוש, והיטב ידעתי מדוע הפרק הזה הוא הפרק שלי. קראתי לעצמי בלחש, המילים יוצאות זו אחר זו ומשתלשלות לתפילה אחת שיצאה מליבו הטהור של דוד.

לְדָוִד רִיבָה יְהֹוָה אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי:

הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי:

וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי:

יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי:

יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה דּוֹחֶה:

יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת וּמַלְאַךְ יְהֹוָה רֹדְפָם:

כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי:

תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ:

וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהֹוָה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ:

)כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ:

יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי:

יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי:

וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב:

כְּרֵעַ כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל אֵם קֹדֵר שַׁחוֹתִי:

וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ:

בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ:

אֲדֹנָי כַּמָּה תִרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי:

אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ:

אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן:

כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן:

יַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵנוּ:

רָאִיתָה יְהֹוָה אַל תֶּחֱרַשׁ אֲדֹנָי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי:

הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי:

שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאַל יִשְׂמְחוּ לִי:

אַל יֹאמְרוּ בְלִבָּם הֶאָח נַפְשֵׁנוּ אַל יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ:

יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי:

יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ:

וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ:

כל פירוש היה מיותר, הפסוקים התנגנו בי כמאליהם, סגרתי את הספר, נשכבתי על רצפת הטנק, ונרדמתי.

כשהתעוררתי, היה זה כבר אחרי השעה שמונה בבוקר, השעה בה נכנסה הפסקת האש לתוקפה. הפסקת אש זו, לא רק שלא הרגיעה אותנו אלא אף החריפה את המתח עוד, מחמת שידענו שזמנים אלו של דמדומים, הם המסוכנים ביותר. הגברנו לפיכך את הערנות, והיינו מוכנים לכל תרחיש. בינתיים הודיע לנו בועז, שכנראה מחר, ביום שלישי, מייד לאחר שיסיימו לחלץ את שאר הכלים התקועים בעמק, יבוא תורנו לצאת החוצה, בינתיים הכל כרגיל, לשמור על דריכות, וכנגד כל סיכון יש לפתוח באש.

משמרת של צהריים שהחלנו בה, עברה עלינו בשקט. עסוקים היינו בניסיונות לחלץ את הטנק ההפוך, אולי לא נצטרך את הדחפור. כל הניסיונות כשלו, ורק הדחפור הענק, שהגיע בערך בחצות הצליח להזיז את הטנק, תוך שהוא מפנה סלעי ענק כאילו היו אבני חצץ.

בינתיים היינו ממתינים לפקודה שתגיע אלינו ותורה לנו לעזוב את לבנון חזרה לארץ. אלון המשיך להיות דרוך, ודאג שאף אנו נהיה כך. אך את הכאב שלו על כל מה שראה, התקשה להסתיר. ומידי פעם היה בא אלי, וביחד היינו מדברים על אשר ישב בלב שנינו. כעס שלו מצא את עצמו מחפש לו מקום לצאת אליו, דאגה בלב איש ישיחנה, להשיח מדעתנו את כל שראינו לא רצינו ולא יכולנו, נותר לנו להשיח זה עם זה, ולמצוא אחד בשני את מה שהיינו מבקשים למצוא כל אותם ימים ללא הצלחה, פשר וכוונה בכל ערבוביית המלחמה שנתרגשה עלינו.

יום שלישי כבר עמד בתוקפו כשניגש אלי בועז ואמר לי' אייל, אנחנו עוד מעט יוצאים, ורציתי שנעשה איזה טקס פרידה קטן מהמקום הזה בו נפל צור, ורציתי לבקש שתאמר כמה מילים". כמה מילים. הכל עוד כל כך קרוב, רק אתמול הביאו את צור למנוחות, להפרד ממנו לא הספקתי, מה אומר בכמה מילים?

שמש עמדה מעל ראשנו בשעת צהריים עת עמדנו בעיגול קטן, חבורה של שריונרים, עם פנים מאובקות ומפוייחות, וחוט דק של צער קשור בינינו. מתבוננים זה בפניו של זה. לפני כמה דקות הגיעה פקודת היציאה, וכעת היינו עומדים במין טקס פנימי שלנו, רגלינו מבוססות בתוך שכבת האבק שבמחצבה, ושקט תלוי באוויר.

בועז פתח ' חשבתי שלפני שנחזור חזרה אל תוך הגבול פנימה, אנחנו חייבים להפרד מהמקום הזה בו נשפך דמו של צור, מקום שנלחמנו בו, ועברנו בו כמה וכמה קשיים וסכנות. ביקשתי מאייל שיגיד כמה מילים', הרמתי את עיני והסתכלתי בפניהם של חברי. ואז דיברתי, דיברתי על צור שלנו שהיה שקט ויציב כמו צור, סיפרתי על הפסוק אותו קראתי בשבת, כאן במחצבה, הפסוק מההפטרה שלי: 'הביטו אל צור חוצבתם. 'ואיך ראו עליו על צור שהוא חצוב ממקום מאוד איתן, מקום שורשי ועשיר כמו העמק בו צמח. רק חודש אחר כך, עת שמעתי את סבא של צור, יהודי בן תשעים, איש נהלל, מספיד את נכדו האהוב, ומבטיח לכולנו, קהל הנאספים בבית העלמין בנהלל 'שהחיטה תמשיך לצמוח במשק זרחי על אף האסון הכפול שניחת עלינו, ומעולם לא נאמר נואש מלהגן על מדינתנו, וכעת צור אתה מצטרף אל שאר בני כפרינו שנפלו על הגנת המולדת' רק אז הבנתי עד כמה ומהיכן היה צור חצוב. סיימתי את דברי ואמרתי 'צור, רציתי רק לומר לך שיש בי רצון מאוד פנימי, פשוט להצדיע לך. להצדיע על האופן בו חיית, על האופן בו היית, על זה שנלחמת בשביל כולנו, ולהצדיע לך על האופן בו נפלת'. הרמתי את ידי אל צידי המצח, והצדעתי.

'תחנות זוויתן כאן קודקוד, סדר תנועה ליציאה, אני מוביל, שתיים אחרי, אחריו שתיים אלף, שלש אלף, שלש ב' ומשנה סוגר, אשרו לפי הסדר עבור'. אישרנו, ותוך זמן קצר כבר היינו בתנועה, בדרך היורדת מטה מן התל אל העמק שתחתיו. הפעם ביקשתי מאלון להיות עם הראש בחוץ. רציתי לראות בעיני את כל אותם מקומות שעברנו בהם, שירינו עליהם, ושמהם ירו עלינו, ובעיקר רציתי לראות את המקום בו נפגע צור. הצומת עמדה בשתיקתה מנסה להסתיר את אשר אירע בה רק יומיים קודם לכן, פה ושם יכולנו לראות כפריים שיצאו מקום מחבואם והתחילו בודקים את הנזקים של בתיהם. דרך שלפני יומיים דומה שלקחה נצח, עברה עלי עכשיו ביעף ותוך עשרים דקות היינו כבר בפאתי מטולה, חוצים את שער העגל בדרך לשטחי הכינוס. המובילים כבר חיכו לנו שם ומייד כשהגענו, העמסנו את הכלים על המובילים בדרכם ליפתח.

חברינו שמחו לקראתנו. סוף סוף נפגשנו גם עם מחלקה שתיים, שהייתה בהר צפיה, צופה אש ומטווחת לנו מרגמות. סוף סוף היינו יחד כל הפלוגה.

טנקים שלנו כבר עמדו בשדרה, עת פגשנו אותם בבקעה סמוך למחנה יפתח. החלנו במלאכה המייגעת, להוציא את הזיווד והתחמושת, לתדלק, לנקות מאגי"ם, למיין קיטבגים, להחזיר את הטנק לכשירות. ובכל אותה עת היו קצינים בדרגות שונות באים לשוחח אתנו, לשבח ולשאול. אף לנו היו קושיות שרצינו לשאול אותם. קושיות כמו- איך ייתכן שהטילים חדרו כל כך בקלות, ומדוע היה חסר ציוד לחירניקים שלנו, ולמה כל הזמן שיניתם פקודות, ומדוע לא התאמנו אימון רציני אחד לפני הכניסה, על אף שחיכינו כמעט שבוע. הרבה קושיות היו לי שאשאל, לאלון היו אף יותר. חלק שאלנו, חלק לא הספקנו, רק על מעט קיבלנו תשובה, ויותר משקיבלנו תשובות, נוספו לנו שאלות על שאלותינו עת ראינו שגם אותם קצינים שלמעלה, אין להם מה שיאמרו לנו. גם בינינו שוחחנו. חמש עשרה שנים אנחנו יחד. אהבה מחזקת את השורה.

יומיים עבדנו על הטנקים, ולא סיימנו. ידענו שעוד נחזור לטפל בהם במהלך החורף. גולדמן מהחימוש אמר לנו: 'יקח שנתיים להחזיר את החטיבה למצב שהייתה, אתם תצטרכו לעזור'. אבל לעת עתה סיימנו. החזרנו את הטנקים מהבקעה אל המשטח, כל אחד למקומו שלו, ליד הכיסוי שהמתין על הארץ. שיקו מהחימוש היה מכוון אותנו שלא נדרוס אף כיסוי. הפעם הוא היה רגוע, הרבה יותר רגוע.

עמדנו על הדשא סמוך למפקדת החטיבה. חטיבה ארבע שלש ארבע במחנה יפתח. הגיע העת להפרד. התחבקתי עם אלון, חיבוק שאמר הכל. אסיר תודה הייתי לו על כך שפיקד עלינו בתבונה ובשכל ובאחריות, ויותר- על שעות של שיחה ותורה שהיו בינינו, ועל קרבה יתירה שהייתה בינינו. ידענו שעוד נפגש פעמים רבות בזמן הקרוב, ואף על פי כן- קשתה הפרידה. נפרדתי גם מבועז, שרץ מתחקיר לתחקיר, ומשאר חברי, ופסעתי יחד עם נדב על הכביש אל מחוץ למחנה. אמא שלו נזדמנה לצפון –טרמפ עד נתניה. הודעתי למיכל שקודם אעבור אצל הורי בפתח תקווה, ומשם ברכב שלהם אסע הביתה ליבול. הביתה, איזו מילה מתוקה, כמו לקוחה מעולם אחר שכמעט נשכח, פניהם של הילדים החלו לעלות מול עיני, והפעם בבהירות רבה, וגעגוע ראשון החל מפלס את דרכו מהלב החוצה.

נדב לא ויתר לי, והתעקש לקחת אותי עד פתח תקווה. בדרך עוד הספקנו להתקשר לאמא של רועי שהייתה סמוך אליו בבית החולים. מצבו לא קל היא אמרה, הטיפולים כואבים, והאוזן נפגעה, קשה לו עם מבקרים, אך חשוב לבוא לבקרו. נדב, שתכנן קודם לכן לנסוע לבקר את אבי שהיה מאושפז בהלל יפה, החליט במקום לשנות דרכו ולשים פעמיו לרועי.

ירדתי מהרכב, סמוך לבית הורי בפתח תקווה. שמש בין הערביים של יום חמישי הציצה עלי מבעד לאקליפטוס הגדול, וזמן מנחה הגיע. החלטתי להתפלל תחילה ורק אז להיכנס. שמתי דרכי אל בית הכנסת היכל יונה גרין, ליוצאי רומניה. אף על פי שדרך כלל עם אבי- בבית הכנסת אהל יצחק היינו מתפללים, שהוא בנוסח אבותינו יוצאי מרוקו, לא מנעתי את רגלי גם מבית הכנסת היכל יונה שאף אותו הייתי מחבב. מתפללים שבו רובם אנשים זקנים, פליטי חרב מן השואה, מפלך טרנסלווניה שברומניה, וכמה וכמה הרפתקי עדו עלייהו. פשטות הייתה בהם, ונקיות, וחריצות של אנשי הדור הקודם שאי אתה מוצא באנשי הדור הזה. ומדברים זה עם זה באידיש בז'רגון רומני, ומכבדים הם כל אחד שבא בצל קורתם.

מעשה ונתאחרתי פעם לתפילת מנחה של שבת, ונתעכבתי בתפילתי. אחר שיצאו רוב המתפללים, ראיתי שאני עשירי שלהם למנין סעודה שלשית, בא אלי גבאי שלהם והזמין אותי להצטרף עימם לסעודה. שמנהג יש להם שבאמצע הסעודה עומדים הם כולם יחד ומקבלים עול מלכות שמיים, ועל כן למנין הם צריכים. נעניתי בשמחה, וכך מצאתי את עצמי, בן תשחורת, מיסב לסעודה שלישית עם אנשים בני שבעים. אף הם כיבדו אותי וביקשו שאומר להם דבר תורה. מיני אז נוספה לי אהבה על אהבתם, ומחבב הייתי את מקומם. ועוד מנהג יפה יש להם, שמיום העצמאות עד יום ירושלים, תולים הם על היכל הקודש פרוכת מיוחדת, פרוכת בצבע כחול לבן, עם סמל המדינה במרכזה, ועלי זית בצידה, וכתובת רקומה לכל אורכה 'הובא לקודש לתפארת תורת ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל'.

הם שהיו בשואה וראו את אימתה, נזהרו בכל מאודם בכבודה של מדינת היהודים שהייתה להם לבית לאחר שחרב עולמם. אל בית הכנסת הזה נכנסתי להתפלל מנחה. עמדתי בפינה והצטרפתי לתפילת הציבור שכבר הייתה בעיצומה.

סיימתי את תפילתי ופניתי לעלות לבית הורי. ריח הטחב הקל של המקלט קידם את פני כשנכנסתי לחדר המדרגות. עליתי במדרגות המובילות אל בית הורי. פתחתי את הדלת בלי לדפוק, ונכנסתי פנימה. על הספה בסלון ישבה אימי, ועל פניה היו חרוטים בעוצמה סימני הימים שחלפו. הכרת פניה ענתה בה. כמה תפילות שפכה, כמה נרות הדליקה, כמה פרקי תהילים אמרה. ולא הניחה דעתה עד שנדרה נדר לה' אלוקי ישראל, ובלבד שאשוב בשלום.

מייד כשנכנסתי קפץ לעומתי אבא, חיוך של אושר על פניו ובזווית עיניו דמעה 'ברוך הבא, ברוך הבא, ברוך השב בשלום, ברוך הוא וברוך שמו'. עוד לא סיימתי לענות וכבר היינו חבוקים זה בזרועות זה, מלאים שמחה והתרגשות. אף אימי קפצה לקראתי, עיניה דמעות ושמחה, אך תווי דאגה שהיו על פניה, עדיין עמדו במקומם.

'אז איך היה?' שאל אבא. 'היה' עניתי. 'אבל בכל זאת, איך היה ?' לא ידעתי מה לענות. לספר את הכל לא היה בי כח, אך להסתיר לא יכולתי, האם אפשר להסתיר משהו מעיני אמא?

'היה לנו דין ברחמים' הפטרתי. 'מה פירוש' שאל אבא. 'פירושו שהיו לנו נפגעים, אך יכלו להיות יותר,

אלמלי הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו. ' ראה אבא שהדיבור קשה עלי והניח לי.

אף אני לא הכברתי במילים. לכל זמן ועת לכל חפץ ועוד יגיע הזמן לדבר ולספר, ואילו כעת, קרבתם של הורי יחד עם ריח תבשיליה של אימי שעלו באפי, מילאו את לבי חמימות של בית, חמימות שרק החריפה עוד את געגועי לביתי שלי, ולילדי שהיו מצפים לי כבר בקוצר רוח.

מפתחות הרכב של אבא כבר היו בידי עת נשקתי להורי, ובחיבוק חם נפרדנו. ביקור קצר היה, ואף על פי כן היה לי ולהם למשיב נפש. עתה, רק הדרך הארוכה הפרידה ביני לבין ביתי, השבעתי את עצמי לנהוג בזהירות יתירה, ולא לתת לשטן לקטרג בדרך.

הרכב החליק מתוך החניה אל הכביש הראשי של רחוב הרב הרצוג. בדיוק מולי היה ניצב עתה בית הכנסת אהל יצחק במלא הדרו. אורות שלו דולקים ובתוכו מתרוצצת כעין דמות שעסוקה בניקיונו לקראת יום מחר. הייתה זו שמחה, אשת חיל ובעלת תשובה, שניקתה את בית הכנסת לשם שמיים בכל ליל שישי שלא על מנת לקבל פרס.

בדיוק בעוד יממה, בית הכנסת יהיה מלא מתפללים מבושמים ומהודרים, חשבתי לעצמי, וכולם כאחד יחלו באמירת פסוקים של שיר השירים. כמה אהבתי שעה זו, עת הקהל כולו כאיש אחד היה מנגן בנחת ובהטעמה את שירו של שלמה המלך. פסוקים של שיר השירים החלו מתנגנים בי '... שיר השירים אשר לשלמה, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך...... '

ניתקתי עצמי ממראה בית הכנסת, ופניתי ימינה במעלה הכביש, על מנת לעשות פניית פרסה על יד תחנת הדלק הצהובה שבתחילת הרחוב. נסעתי באיטיות, וכשעמדתי להשלים את הפניה, צדה עיני חנות חדשה וקטנה, בתוך שורת החנויות שבצומת, כמעט נבלעת בתוכם. "האש שלי- תשמישי קדושה". בהחלטה של רגע הפסקתי את פנייתי וחניתי מול החנות. יצאתי מהרכב, ונכנסתי פנימה, את פני קיבל מוכר משל חסידי ברסלב, נזכרתי באותם חסידים שבאו לשמח את ליבנו בשטחי הכינוס עם רכב מכוסה כולו מדבקות, ורמקולי ענק שהוציאו מקרבם קול אדיר של שירים שונים ומשונים.

' שלום חייל ברוך הבא, בכבוד בכבוד, מה אני יכול לעזור לך צדיק?'. הסתכלתי סביבי. החנות הייתה חדשה, ומרבית המדפים בה עוד היו ריקים. על המדפים המלאים היו בעיקר ספרים, מעט דיסקים ציציות וכיפות לבנות גדולות עם ציצית בולטת ועליהן רקום 'נ נח נחמ נחמן מאומן'.

' האמת שאני מחפש משהו לאשתי, ולא כל כך נראה לי שיש פה, אולי בפעם אחרת,' עניתי. עמדתי לצאת, ואז, קלטו עיני בפינה מוסתרת מעט, בקצה חלון הראווה, מגש לחלות, מגש מעץ, עם לוח זכוכית מחובר אליו, ומתחתיו ריקוע כסף עליו כתוב 'לכבוד שבת קודש', וגם מקום לסכין מיוחדת, אף היא לכבוד שבת ואף עליה חרוט ' שבת שלום'. נזכרתי. כמו מתוך חלום רחוק....... מתנה טובה יש לו להשי"ת ושבת שמה.... . וכמה וכמה טובות יורדות לעולם בעבורה....... וכל מי שטעם מימיו טעם שבת, יודע שאין ערב ממנו....... אף אנו משתדלים היינו לכבד את השבת כפי כוחנו בכלים נאים....... . פעם היה זה גביע כסף לקידוש, ואחר כך פמוטים מאירים.......... כלים שעשתה אשתי בחוג לקרמיקה, ועלו בידה – מייד היינו אומרים – זה לכבוד שבת...... ורק מגש לחלות היינו חסרים. זה היה כל כך מזמן.......... . כמה עבר מאז..........

מגש לחלות, ....... לכבודו יתברך...... ולכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש.


בס"ד תשרי תשס"ז