מעמקים - והזעם עוד לא נדם לאהרן אפלפלד
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

והזעם עוד לא נדם לאהרן אפלפלד
על מה יצא הזעם?

מתוקה אלפר

גיליון מס' 17 - תמוז תשס"ח * 7/08

מבנה הרומאן ותמצית העלילה
דמות המספר
מוטיבים מרכזיים ברומאן
הייעוד של היהודים להיות בני מלכים
האמונה והתפילה
הזעם
סיכום
סיום

"הזעם עוד לא נדם" הוא רומאן רחב היקף. הוא משתרע לאורך שנים ארוכות, מתרחש במקומות שונים ומפגיש את הקורא עם שלל דמויות. דמויות אלה חלקן קשורות למספר בקשר משפחתי או חברי, וחלקן נקרות לרגע בדרך חייו הפתלתלה.

אפלפלד כינה את הרומאן בשם "והזעם עוד לא נדם". התלבטתי רבות בהבנת משמעות שם זה. על מי יצא הזעם? מי זועם על מי? מה טיבו של הזעם? מהן הסיבות לזעם? כיצד הוא מתבטא? ולבסוף נשאלת השאלה האם אפשר להפסיק את הזעם ובאיזו דרך? אפלפלד בדרכו המיוחדת עונה על שאלות אלה, ושם בפי גיבוריו את תפיסת עולמו.

ייחודו של הרומאן בנושאים הפילוסופיים והערכיים שהוא מעורר באמצעות המוטיבים השזורים לאורכו כחוט השני. העלילה והדמויות משמשות כאמצעי לביטוי ההשקפה הפילוסופית של המחבר.

מבנה הרומאן ותמצית העלילה
הפרק הראשון הוא אכספוזציה, ובו מציג הגיבור את עצמו בצורה ישירה. הוא מציין פרטים, כמו: גיל, אופי ומראה חיצוני.

בפרק הסיום ברונו סוקר בתמציתיות את התחנות שעבר בחייו: בית הוריו, הגיטו, המחנה, הנדודים ביער, הימים שבהם עסק במסחר בנאפולי. הוא מזכיר את שלושת חבריו הטובים: זיגפריד, הרש ויוסף חיים. הוא מתאר את עיסוקו בהווה בתל-אביב. את המסחר הוא החליף בכתיבה "רוב הבוקר אני יושב וכותב"; "אני יושב ומשרטט וזו עבודתי" ( ע' 237).

פרקי הרומאן מתקדמים בעקבות חייו של ברונו. ילדותו עברה באחת מארצות מרכז אירופה (הונגריה – רומניה) בתקופה שלפני השואה (המילה שואה אינה נזכרת ברומאן).הרומאן מסתיים עם עלייתו של ברונו ארצה בשנות השבעים של המאה העשרים.

מלחמת העולם השנייה קטעה את חיי הילדות של ברונו ויחד עם כל היהודים הוא מתייסר בגיטו ובמחנה. המספר מתאר את ההתמודדות עם הקשיים שהיו ליהודים. התיאורים ריאליסטיים, אך לא מזעזעים כמו תיאוריו של קצטניק. הודות לאופיו, חינוכו והשקפת עולמו ברונו מתמודד בגבורה עם כל הסבל ומצליח למצוא אפילו נקודות אור בימים החשוכים:
"העבודה משמחת אותי ואני משפר יום יום את עשייתי...אני
חוזר הביתה שמח וגאה ומיד ניגש לקבל בלשכת העבודה את מנת הלחם והגבינה. לפעמים מוסיפים לנו נקניק. ארוחת הערב עם אמא היא שמחה גדולה ...אני מתנדב ועושה הכול..." (ע' 42).
בגיל שבע עשרה מעבירים את ברונו למחנה עבודה, שם מקימים האסירים צריפים ותנורים. החיים תלויים על בלימה והם מוכים לעיתים קרובות באכזריות.
"ובינתיים גזירה אחר גזירה. מלקים לא רק על אי-השלמת מכסות אלא גם על אי-חבישת כובע, אי-עמידה בדום כשרב-טוראי עובר בין השורות. הידיים והרגליים כבר נפוחות, אבל אנחנו עובדים...כך מחשכת הבוקר עד מאוחר בלילה" (ע' 57).
לאחר חודשים ארוכים של סבל האסירים מציתים אש במחנה ובחסות האש והמהומה הם מצליחים לברוח. עתה ברונו ושלושת חבריו נודדים ביערות ומסתתרים מפני הסכנות. הם תומכים זה בזה פיסית ורוחנית, ומתמודדים עם הרעב, והקור העז.הם מוצאים דרכים להתגבר על כל המכשולים.

והנה מגיעה הישועה - "לפתע הופיעה שמש גדולה בשמים. הדממה התחלפה בדממה אחרת, ואנחנו ידענו שהמלחמה נגמרה" (ע' 92).

ארבעת החברים ממשיכים לנדוד יחד עם ניצולים רבים. מטרתם לשוב לביתם. נדודים אלה ברחבי אירופה קשים וכרוכים ברגעי ייאוש. מתברר להם יותר ויותר שאין לְמָה ואל מי לשוב.

במהלך הנדודים חל מפנה בחיי ברונו – הוא הופך לסוחר. "בינתיים כולם סוחרים, וגם אני. תחילה סחרתי בסיגריות ומיד לאחר מכן בבקבוקי קוניאק. כיצד נשביתי במקסם זר זה אינני יודע" (ע' 116). עסקיו הולכים ומתרחבים, והוא קוצר הצלחה. שלושת חבריו עוזבים אותו כדי לשוב לבתיהם, אך הוא בגלל הרחבת עסקיו מתעכב בדרך ומשתקע בנאפולי.
”הייתי כפות במעגל המסחרי, וביתר שאת. נכון, רבים הסוחרים, אבל אני סוחר בכמויות גדולות ובמצרכים שונים. המסחר, אם לא ידעתם, הוא טלטול נפשי רב-עוצמה. אתה לא רק קונה ומוכר, אלא שולח אנשים למרחקים, בא במגע עם עולמות עלומים, מסתכן וצובר אומץ" (ע' 112).
בשנים אלה ברונו נושא לאישה את רגינה, ונולד לו ממנה בנו היחיד, פאול. נישואיו אינם מאושרים, והוא נפרד מאשתו.

אפלפלד מקדיש לתיאור החיים בנאפולי את רובו של הרומאן, כי בשנים אלה ברונו טרוד לא רק בענייני מסחר אלא בהגשמת מטרותיו העיקריות בחיים (על כך ארחיב בהמשך). חבריו עולים לישראל, ולבסוף גם הוא מגיע לתל-אביב ומנסה להמשיך את שגרת חייו במסחר ובטיפוח המרכז החברתי לניצולים, שאותו הקים.

אך תקוותיו ותכניותיו עלו בתוהו, ולאחר קטטה אלימה עם אחד הניצולים הוא נפצע ומאושפז חודש ימים בבית החולים. הרומאן מסתיים בחזרתו לביתו ובתיאור מסירותם של חבריו המטפלים בו יומם ולילה.

אין ספק, שהדברים המתוארים לעיל, הסוקרים את עלילות חייו של ברונו, הם לא עיקרו של הרומאן. העלילה החיצונית משמשת כרקע וכאמצעי לבטא את דעותיו ואת השקפותיו של אפלפלד, שאתן הוא מתמודד לאורך כל הרומאן.

דמות המספר
המספר ברונו הוא גיבור הרומאן, ודמותו מורכבת מאד. הוא איש מעשה רב פעלים, ואיש רוח כאחד. הוא סוחר מצליח, אך הכסף הרב שהוא מרוויח בעסקיו אינו משמש למטרותיו האישיות. כמו הוריו הקומוניסטים הוא פועל כל חייו למען האחרים, אך הם ראו בקומוניזם חזות הכול ותמכו בכל נצרך. ואילו הוא - כל פעילותו היא למען אחיו היהודים בלבד. הוא מאמין בסגולתו של עם ישראל ובצורך להכשיר אותו לייעודו בעולם. הוא מתמיד בעקשנות להגשים את חזונו, ולמרות שפעמים רבות הוא נכשל וסובל הוא מתעודד וממשיך במילוי משימתו. כל זאת עד לשלב האחרון בעלילה לאחר שהוא נפצע קשה.

ברונו מעדיף את השתיקה ואת הבדידות אך מאידך הוא יוצר קשרי ידידות רבים במהלך חייו עם אנשים שונים.

הוא נכה בגופו אך בעל כוחות פיסיים ורוחניים רבים. בכוחות אלה הוא משתמש כדי לשרוד בגיטו ובמחנה. תגובותיו האלימות בילדות ובבגרות מסייעות לו לשמור על כבודו אך מסבכות אותו עם החברה.

מילדותו הוא נמשך אל המאמינים באלוקים ואל המתפללים אליו. (גם בכך הוא שונה מהוריו). לאורך העלילה אנו מגלים את אהדתו לאנשים המאמינים ואת הערכתו ליכולתם לפנות אל האלוקים בתפילה, אולם הוא בעצמו מתקשה לנהוג כמוהם למרות שהיה רוצה לעשות זאת.

בסיום העלילה ברונו בן החמישים זונח את המסחר ואת חלומותיו, הוא יושב בביתו וכותב את זיכרונותיו.

מוטיבים מרכזיים ברומאן
ברומאן מוטיבים רבים, אתעכב על שלושה מהם:

הייעוד של היהודים להיות בני מלכים
המוטיב המרכזי שעל צירו סובב הרומאן ומתפתחת העלילה היא ייעודו המיוחד של עם ישראל.
חייבת להיות לאדם מטרה שלשמה הוא חי. הוריו של ברונו, כמו יהודים רבים אחרים באותה התקופה היו קומוניסטים. הם האמינו בכול לבם בשוויון בין כל בני האדם ובצורך לסייע לעניים ולסובלים. ברונו כילד קולט את החובה לחיות חיים בעלי משמעות, אך הוא שלא כהוריו הוא מדגיש את המעמד המיוחד שיש ליהודים בעולם. השקפת עולמו מתגבשת בעקבות שיחותיו בבית הספר עם המורה הנוצרי, הנזיר פטר. ברונו, שהיה ללעג בפי הילדים בגלל היותו בעל מום, מצא תמיכה נפשית אצל המורה. בכיתה ו' הסביר לו המורה:
"היהודים שכחו שהם בני מלכים... היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים
מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות" (ע' 24).
(מעניין, שדווקא מפי נזיר נוצרי אנו שומעים את שבחי עם ישראל. כך נוהג אפלפלד גם בנובלה "קטרינה". קטרינה הגויה, המשרתת בבתי היהודים מגלה את תכונותיהם היפות, משבחת את מעלותיהם ולומדת את מנהגיהם).

דברי המורה מוצאים מסילות ללבו של ברונו, והוא מכוון את חייו להגשמת היעוד.
"אני מרבה לחשוב על מה שהנזיר פטר לימד אותי. לפעמים נדמה לי שלא אוכל לעמוד במשימה שנטלתי על עצמי" (ע' 30).
תחושת הייעוד של היות בני מלכים עומדת בסתירה להשקפת עולמם של הוריו הקומוניסטים. אמו אומרת:
"כל בני האדם שווים ואסור להפלות" (ע' 29) "אסור לחלק בני אדם לשבטים ולעמים" (ע' 30). "אסור לומר אשר בחר בנו מכל העמים ואסור לומר שלא עשנו כגויי הארצות" (ע' 46).
לא רק הניגוד בין השקפת עולמם של הוריו לבין אמונתו מקשים עליו, גם הנערים הגויים וגם הנערים היהודים בבית הספר מתנכלים לו. אך הוא מְאמן את עצמו להתגבר עליהם "אני מאמן את עצמי לנהוג בקור רוח ולא להגיב בבהלה. הבהלה לא נאה לבני מלכים. מי ששמע את הדיבור האלוהי אסור שיפחד" ( ע' 32).
אימונים אלה מסייעים לו להתגבר על הייסורים בחיי הגטו והמחנה. "מיד עם כניסתנו לגיטו החלטתי: אני לא אתחבא. בני מלכים מצווים לעמוד בחזית. מייד התגייסתי לפלוגות העבודה והראיתי את יכולתי...(ע' 41).
אבל ההשפלות שהיו מנת חלקם של אסירי המחנה מקשים על ברונו להמשיך בייעודו כבן מלכים. הוא משוחח שיחות דמיוניות עם פטר הנזיר וטוען:
"איזה לעג. אילו ידע את מצבנו לא היה מדבר כך. אנחנו פחות מעבדים. עובדים מחשכה עד חשכה" (ע' 52) "אבל עכשיו אנחנו פחות מעבדים. אנחנו אסקופה
נדרסת" (ע' 62).
אין פלא, שבימים הקשים האלה במחנה, האמונה ביעוד נחלשת ומתערערת ואפילו נעלמת, והיא שבה ומתעוררת ביתר שאת לאחר השחרור וההשתקעות בנאפולי.

נאפולי משמשת לברונו כמרכז לעסקי המסחר והנדל"ן הפזורים בעולם כולו. עשרות אנשים קשורים אליו, והוא מכנה אותם שליחים המפיצים את השקפת עולמו.
"אנחנו בני מלכים ונועדנו לגדולות, אני רוצה לצעוק. אסור שהניסיונות המרים יפגמו בנו. אדרבה, הניסיונות חייבים להחזיר אותנו אל המקום שממנו נחצבנו. יש לנו נשמות המסוגלות למעשים גדולים" "רק בכוח הנדיבות שלכם אנחנו מרקיעים ומצליחים". "על השליחים שלי ביבשת עוד אספר בבוא העת. כשאני חושב עליהם הם מצטיירים לי בדמות מחתרת אצילה המבקשת להכניע את הרע באיבו... השליחים והסניפים שלי מקנים לי יציבה בעולם" (ע' 132)
מתברר, שלהקמת האימפריה העסקית מטרות אחדות. לא נאה ולא מתאים לילד שגדל במשפחה קומוניסטית לעסוק במסחר ולצבור כסף. ואמנם על ברונו להצדיק את עיסוקו. בתחילת דרכו כסוחר הוא מסביר שהכסף אינו מטרה אלא אמצעי לפתור את כל הבעיות הכלכליות של הוריו ודרך לסייע לאמו המסורה הדואגת לכל הנדכאים והחלכאים. בהמשך מתברר, שהמטרה הראשית היא החזרת אחיו היהודים לחיות חיים בעלי משמעות כבני מלכים. באמצעות שליחיו, שאתם הוא שומר על קשר, הוא מאמין כי יוכל להחזיר לאחיו היהודים את הביטחון העצמי ואת הכבוד העצמי. הוא קונה ארמון בכפר ליד נאפולי ומועיד אותו לשמש מרכז לפעילות רוחנית לפליטים. בארמון זה מתנהלים חיי תרבות עשירים – כל ערב באים לשמוע קונצרטים מוסיקליים ובשלב מאוחר יותר ברונו מוצא אדם הקורא בפני שומעיו פרקי תנ"ך. ברונו יחד עם ורפל חברו, המפעיל את הארמון, מאמינים שפעולות תרבותיות אלה, של מוסיקה ותנ"ך ירגיעו את נפשם הסוערת של הפליטים.
"לא תמיד רואות עיני אור. לפרקים ברור, האנשים האלה שכחו לחלוטין מיהם. הארמון והמוסיקה לא יועילו. הנשמה כל כך מגושמת ואטומה ששום ניגון לא יחדור אליה"
ורפל מצליח להרגיע את הפליטים ובסבלנות אין קץ הוא מסביר להם "זכור מי אתה"... "אנו ערבים זה לזה, מפני שעמדנו לרגלי הר סיני ושמענו את הדיבור האלוהי" (ע' 143). אך לא כולם פתוחים למסרים של ברונו וורפל. אחד הפליטים אמר: "אני לא כלום, אני אפס, הייחוס שלי הוא עוני של דורות, קמצנות של דורות" (ע' 143).

בין הפליטים יש גם כאלה שאינם מאמינים בכוונותיו הטהורות של ברונו ומאשימים אותו בהונאה ובגניבת כספי הג'וינט, והדבר מכאיב לו ומדכא אותו.הוא רואה את כל מפעל חייו יורד לטמיון. ברונו אומר שלמפולת יש סיבות כלכליות חיצוניות, אך הסיבה העיקרית למפולת היא סיבה פנימית – אובדן האמונה.
"אובדן האמונה. בכמה משליחי
פשה הנגע הזה. בלא אמונה, עליכם לדעת הכול תוהו ובוהו" (ע' 158).
"חשבתי להעשיר את שליחי ולהוליכם אל הקוממיות הארצית והרוחנית. זו לא הייתה שאיפה בעלמא. בתוך כמה שנים הקמתי אימפריה. אילו התפשטה והתרחבה, כמו שדמיינתי, הייתי בונה ארמונות גם בפלשתינה ומוציא את הפליטים מתוך עליבותם אל האצילות. לא חיים נורמליים נחוצים להם אלא חיים של טעם, של נוי ואנינות. נכון, מי ששכח שהוא בן מלך לא בנקל תעירו משכחתו" (ע' 164).
לאחר תקופה קצרה הוא מתעודד שוב - "עכשיו אני שוב מחובר לחברַי ולשליחַי. החלום הגדול אמנם נקטע, אבל התקווה לחדש את החזון לא נגוזה" (ע' 166). המפנה בהרגשתו בא בזכות חברו ורפל, המשמש עורך דין של החברה. ורפל הוא בן להורים נוצריים, אך למשפחת אמו יש שורשים ביהדות. בעקבות השואה ורפל מתקרב ליהדות ומעוניין להתגייר. הוא קורא ולומד את ספרי היסוד (סידור, מסילת ישרים. ספריו של גרשום שלום ולבסוף גם את הזוהר). ברונו לומד עם ורפל סוגיות בתלמוד והשפעתו של ורפל עליו משמעותית ביותר.

לאחר היסוסים רבים ברונו מתכונן לעלות לארץ. בשלב זה של הסיפור מתגלה סוד. להקמת האימפריה המסחרית הייתה מטרה נוספת – לברונו יש רשימה של פושעי מלחמה, ושליחיו המפוזרים בעולם רודפים אחריהם ומחסלים אותם. "פעם חשבתי כי לאחר שנחסל את הרוצחים נעלה ארצה ונקים כפר משלנו בגליל. הגורל, או ככל שנכנה זאת, רצה אחרת" (ע' 175). ואמנם מסופר על הרוצח "קארל קלטטגרבר שהסתתר כל השנים בכפר נידח בטירול, נתפס והוצא להורג בידי שניים משליחַי" (ע' 173).

ברונו עולה לארץ וממשיך לחלום על הגשמת ייעודו של עם ישראל. "דיברתי על הצורך לשוב למה שהיינו, או נכון יותר, אל מה שנועדנו להיות, שכן אין טעם לחיות חיים שגורים ונבובים, ובמיוחד למי שראה את התהום" (ע' 194). רעיונותיו אינם זוכים לתמיכת חבריו, אך הוא אינו מתייאש וקונה בית בתל-אביב . "כי יש כורח בהקמת מעון קבע לבני מלכים" (ע' 218). לבית זה באים אחיו הפליטים המכונים גם כאן "בני מלכים", והם משחקים שח, שותים תה ודנים בענייני היום. "אנחנו חבורה אחת ויש לנו אוצר מילים משלנו, גם אם נתרחק קילומטרים רבים, נהיה מחוברים" (ע' 223). ברונו מנהל בחלומו שיחה דמיונית עם ורפל. החלום מבטא את חששותיו ואת תסכולו בעקבות הקשיים שבהם נתקל בהגשמת חזונו.
"הבית הוא קריקטורה של הארמון... התנצלתי ואמרתי, זו רק ההתחלה. בני מלכים, עליך לדעת, איבדו לא רק את גינוני המלכות אלא גם את האימון בבני אדם" (ע '224). לאחר רגעי נחת ואשליה נוספת הוא מעיר ש "האדנות חוזרת אל פניהם של חבריו".
החלום הגדול מתנפץ שוב. אחד הפליטים מאשים את ברונו ברמאות ובגניבת דעת, מתפתחת קטטה וברונו נפצע, ומאושפז בבית חולים. הבית שניסה להפיח רוח חדשה בפליטים כדי להכשירם לייעודם הנשגב נסגר סופית.

האמונה והתפילה
האמונה והתפילה לאלוקים מתקשרים למוטיב היעוד של עם ישראל. אל האמונה הגיע ברונו הילד כשראה את המשרתת הנוצריה קרולה מתפללת בדבקות לאלוקים. אך אביו משמיע באוזניו: "אין אלוהים, זו המצאה" (ע' 13). האב מנסה למנוע את השפעתה של קרולה כמו גם את השפעתו של הסבא שומר המצוות. אך ברונו הילד המיוחד מושפע מקרולה וממורו, פטר הנזיר, והוא נמשך אל האלוקים ואל דת אבותיו. הרְגשות האלה מתחזקים כשהוא פוגש במחנה את יוסף חיים. יוסף חיים מתפלל למרות האיסור המפורש והסכנה הכרוכה בכך ולמרות שהוא מותקף על ידי אסיר אחר. "לאחרונה חטף מכות קשות מאחד הסמלים שתפס אותו מתפלל. עתה הוא מתפלל בישיבה או ליד הדרגש. לפני ימים אחדים ניגש אליו אחד האסירים ואמר לו: "אני במקומך הייתי מתבייש להתפלל. כלום אינך רואה שאין אלוהים? זו המצאה שהמציאו בני האדם כדי לרמות את עצמם". ברונו מתפעל מתשובתו של יוסף חיים: "אני מתפלל בין השאר כדי שאלוקים יפקח את עיניך ויסיר את העורלה מלבך" (ע' 60). דרך תפילתו של יוסף חיים מדהימה את ברונו, הוא מבין שהתפילה היא ביטוי לקשר עם האלוקים ועם רעיון היעוד הממלא את עולמו. "התפילה היא הנכונות להכניע את יצר הספקנות. אדם העומד ומתפלל מודיע לעולם שיש גבוה מעל גבוה, ושיש עולם אמת שאליו נגיע באחד הימים" (ע' 54).

ליוסף חיים אמונה תמימה ואיתנה שאינה מתערערת בעקבות הייסורים שהם חווים בימים נוראים אלה. הוא אומר: "אין אנו בידינו עוד אלא בידי שמים. אלוהים ודאי יודע מה הוא עושה" (ע' 86). הוא סומך על אלוקים שיביא את הישועה "ישועת ה' כהרף עין" (ע' 87) ואמנם הקב"ה אינו מאכזב אותם – "לפתע מופיעה שמש גדולה בשמים.. ואנחנו ידענו שהמלחמה נגמרה" (ע' 92).

(היחס החיובי לאדם המתפלל מופיע גם ב"מכרה הקרח" ובספרים נוספים).

ברונו דאג שיקריאו לפליטים פרקי תנ"ך בארמון. כמו כן דאג לרב שיעמוד לרשות החבורה, ילמד אותם ויענה לשאלותיהם. ברונו מספר בשמחה על אחד השליחים באוסלו הרחוקה המארגן תפילה -
"לפני ימים אחדים נודע לי כי לאותו מקום צפוני נזדמנו כמה יהודים שלאחד מהם היה ספר תורה קטן שסבו כתב, והוא נשא אותו עמו כל המלחמה. השליח שלי קיבץ מניין והייתה תפילה. אני עצמי איני יודע להתפלל, אבל מתפללים מְרגשים אותי תמיד" (ע' 132).
ברונו מספר על שליח נוסף בשם ברל המתפלל שלוש פעמים ביום- "שסודו הגדול התפילה". ברונו עצמו, המתקשה להתפלל, למד שתי תפילות מהרב: "מודה אני" ו"עלינו". אפלפלד מזכיר תפילות אלה. הן, למעשה מבטאות את עולמו האמוני של ברונו. תפילת "מודה אני" היא תפילה של מי שמאמין באלוקים הנותן חיים לבני אדם. ובתפילת "עלינו לשבח לאדון הכול , לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם..." הוא מבטא את אמונתו בייחוד של עם ישראל. ברונו אומר: "אני מתפלל, אבל לא בציבור. שתי התפילות שלימד אותי הרב שגורות בפי ולפרקים אני אומר אותן". בנו פאול שראה אותו בתפילתו סבר שזה משונה, כי "אדם מודרני אינו מתפלל" (ע' 209).

ברונו עולה לירושלים ונמנע מללכת לכותל כדי לא להתפלל בציבור. ברחוב יפו הוא רואה קבוצת חרדים ומתפעל מהם
"כמה אנשים שחורים עמדו לידי. יש לי דרך ארץ ליהודים הלובשים שחור. גם הם, כמוני, מנסים להתחבר לאלוקים, שבשעתו דיבר אלינו. גם הם, כמוני, יודעים שאלוקים פסק מלדבר אלינו ובכל זאת חוזרים ומנסים שלוש פעמים ביום. ניסיונותיהם הנואשים מעוררים רחמים ולפעמים דרך ארץ" (ע' 211)
לסיכום, אפלפלד מתפעל מאנשים מאמינים. (כך גם בספרים אחרים שלו, כמו "קטרינה", "מכרה הקרח" ועוד). אך גיבוריו נשארים בשלב הניסיונות - "תפילה, כמו אמונה אין לומדים בקלות" (ע' 93).

הזעם
הזעם מלווה את גיבור הרומאן כבר מילדותו. כילד נכה הוא נתקל בבוז ובהתנכלויות מצד חבריו. הוא מגיב באלימות פיסית כדי לשמור על כבודו. ברונו עוסק בפעילות גופנית כדי לחזק את שרירי ידו הבריאה ואת רגליו. הוא מכין את עצמו למאבק הגדול.

בשהותו בגטו, במחנה וביער מוטיב הזעם אינו מופיע. בתקופות קשות אלה רגשות אחרים ממלאים את לבו. הזעם מתפרץ שוב בנאפולי ובעיקר לאחר עלותו ארצה. המשאבים שהוא השקיע כדי לקדם את חזונו, להכשיר את הלבבות להגשמת ייעודו של עם ישראל אינם נוחלים הצלחה. הוא נוכח לדעת כי לא הצליח לשנות את אופי הפליטים. אפלפלד מבטא זעם רב כלפי שרידי שואה אלה שחזרו לחיים שגרתיים ונבובים ומכנה אותם בזעמו אספסוף ובני בליעל.
"כאלה הם הפליטים שנשארו. הטובים, הרגישים, הנסיכים, הפליגו לארצות רחוקות, ואלה שנשארו הם בני בליעל, אספסוף. לפעמים מרוב מחנק אני אוחז באחד מהם, מטלטל ומאיים שאם לא יסתלק אכה אותו... אני עסוק באספסוף הזה. דמי רותח, ואני עוצר את עצמי בכל כוחותיי שלא להכות בהם" ע' 185).
זעמו יוצא גם על אחיו הפליטים בתל-אביב –
"אנחנו מכירים את הפליטים, האטומים הופכים לאלימים והרגישים מתכנסים אל שתיקתם. המוזיקה והתנ"ך לא יישנו אותם. הכעס שהצטבר אצלי מיום שבאתי לכאן פרץ החוצה" (ע' 199).
בסופו של דבר, ברונו אינו משתלט על כעסו וזעמו, וכשאחד הפליטים מאשים אותו בגניבת דעת "אחזתי בו והפלתי אותו...התעשתי וחזרתי והכיתי אותו, ועתה הייתה סיבה טובה לכעסי" (ע' 230). כתוצאה ממריבה זו הוא נפצע קשה. לאחר אשפוז של חודש ימים בבית החולים הוא חוזר לביתו ומודה בכישלון הגשמת חזונו.

סיכום
בדבריי לעיל התייחסתי לדמות המספר ולשלושה מוטיבים הבונים את משמעות הרומאן. יש מקום וחשיבות לדון על נושאים רבים נוספים השזורים ביצירה, כמו למשל: החברות בכלל והחברות בין ניצולי השואה בפרט, השתיקה ויתרונותיה, יחסים במשפחה, ביקורת על הקומוניזם ועוד.

סיום
הדמויות הרבות בספר הן "פה" להשקפותיו של אפלפלד. גיבור הרומאן וכן דמויות נוספות מדגישות שעם ישראל הוא גזע מיוחד – "בני מלכים". על עם ישראל לשוב לדרגתו הקדומה האמיתית ועל מדינת ישראל להיות שונה מכל מדינות העולם. לודוויג אומר: "ישראל חייבת להיות נקייה מכל פסולת" (ע1 168). גיבור הרומאן, ברונו, נוכח לדעת שחזונו מתנפץ אל פני המציאות. הוא אינו מצליח במשימתו לא בחו"ל ולא בארץ. תל-אביב היא כמו נאפולי וירושלים אינה שונה מהן. בנו, פאול, המסמל את הדור הצעיר, הוא נער אטום, חסר רגישות, אגואיסט, הרחוק מחלומות הגדולה של אביו ומסתפק בקטנות (מתווך קטן).

על מי ועל מה זועם אפלפלד? האם זעמו מופנה אל אותם אנשים, שאינם מקבלים את עובדת היותנו עם סגולה – "בני מלכים"? האם הוא זועם על שרידי השואה החוזרים לארץ וחיים חיי שגרה נבובים? או אולי הוא זועם על השיטה התמימה והנאיבית שבה מנסה גיבור הרומאן לשקם את רוחם הפגועה של ניצולי השואה?

ואולי הוא זועם על אלה שעדיין מחזיקים בדעה שעם ישראל שונה מכל העמים? הרי המציאות מוכיחה כי אנו לא טובים מאחרים, והדיבורים הרבים על "בני מלכים" רק מעוררים גיחוך?

ביצירותיו האחרות אפלפלד מגלה יחס של חיבה ואפילו הערצה לאנשי האמונה וצער על שהתרחקנו משורשינו. ברומאן זה יוצא זעמו של אפלפלד על החיפוש אחרי חיים נורמליים נבובים. לדעתו, מי שיצא מהגולה ושרד את השואה חייב להתעלות ולחיות חיים ערכיים ומשמעותיים!