מעמקים - עולמו של חייל ביני"ש
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עולמו של חייל ביני"ש
בא מלבנון-בכל מקום שהם-מכאל שנפלד, ידיעות אחרונות

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 17 - תמוז תשס"ח * 7/08

"נתיב" גליון 2 (121), אדר ב' תשס"ח, מרץ 2008.

את הדיון על ספרו של מיכאל שנפלד אתחיל מקובץ הסיפורים "בכל מקום שהם", לא רק בגלל קדימותם הכרונולוגית אלא בגלל ייחודם בחישוף דמותו של הכותב. הסיפורים נכתבים בגוף ראשון, והמספר הוא "מספר עד", בן ישיבת ההסדר "מעלה אדומים", הנמצא במסגרת הטירונות הצבאית יחד עם חבריו מהישיבה.

הניסיון הצבאי הוא בבחינת כור היתוך לגיבוש אישיותו כאיש צבאי לוחם שמשלב במסגרת הצבאית, המנוכרת והתובענית בה הכל חד, קר, ואוטומטי, את עולמו הרוחני ואת רגישותו החברתית, שספג בבית הוריו ובישיבה ממנה הוא הגיע.

סיפור הלחימה בלבנון מובן יותר על רקע סיפוריו הראשונים. חלק מהסיפורים בקובץ "בכל מקום שהם" ניתן לשייכם לז'אנר של הסיפור הקצר והמיניאטורי, 1 המנסה לרכז בצמצום חוויה או אירוע בעל מסרים ערכיים. הסיפורים כתובים בלשון קולחת, ממוקדת עם נסיגות בזמן לזכרונות מהבית ומבית המדרש. סיפוריו של שנפלד חושפים בפני הקורא את מפגשו של הכותב בן ישיבת ההסדר וחבריו עם עולם הטירונות הצבאית על כל קשייו הגופניים והנפשיים. המוטיבים הרבים ששזורים בין הסיפורים השונים מעצבים את דמות הכותב ואת עולמו הנפשי. למשל, מוטיב הבדידות בשעת השמירה ("קבלת שבת"), ותחושת הגעגועים עלולה לדכא את האדם כדבריו:
"פתאום אני לבד לא כי אין איתי אנשים אחרים. לבד אחר, ממשי אולי כי זה הזמן שבו הכול צריך להיות אחר ואני פה לבד רחוק לבד".
ברגעי משבר אלו רוח קלה מלטפת את פניו והוא זוכה לחוויה רוחנית של קבלת שבת:
"אותה רוח שמגיחה מבין השמשות ומביאה עמה את השבת אותה רוח שמרקידה הינומה של כלה, שעה שהיא לוחשת תפילה לפני שתיכנס לחופה. רוח עוברת בשערותי, עוטפת את כולי. אני חש בה".
וכך בתחושה עילאית של התרוממות רוח בדידותו נעלמת, והוא שר לבדו בהמיית נפש את "ידיד נפש" ותפילתו בוקעת מעצמה. כשחברו בא להחליפו ומזרזו שיספיק לערבית, כי את קבלת שבת כבר "פספס" הוא עונה:
"אם לא הייתי שומר עכשיו, איני יודע אם הייתי מקבל את השבת לעולם"
עולמו האמוני מלווה את חייו במציאות הצבאית, נוסך בו תקווה ועידוד ומפיח בו כוחות נפש להתמודד עם מציאות זו תוך המסע הרגלי הקשה והמפרך מציף אותו גל של געגוע ל"סדר" שבישיבה. ("געגוע")
"זה מציף אותי גל של געגוע סוחף אותי. בלי הכנה. בלי שידעתי שיגיע הוא בא וסוחף אותי לשם, לבית המדרש ואני המום מעוצמת הרגע, מתמלא בתחושות רחוקות ופתאום זה בא כן, פתאום ומכה בי געגוע עמוק. אהבה".
חיי הצבא האינטנסיביים משכיחים את הזמן הריאליסטי שמחוץ לצבא הקשורים בהווי דתי ("זמן אלול"):
"ספר תורה, ראש חודש, איזה חודש בכלל? איבדתי את חוש הזמן".
ואז כשהם רחוקים מהכול, אי שם בחול בתרגילים ובאימונים ישנה היזכרות בבית המדרש, בספרים שלמד כמו "שערי תשובה" של ר' יונה גירונדי, הרמב"ם ב"הלכות תשובה", הרב קוק ב"אורות התשובה, הרב סולביצ'יק ב"על התשובה". בשעת השמירה הוא חושב מה נשחק בו ומה יוכל לתקן. אלה הם מחשבות של אלול. בערב ראש השנה הוא מוצא עצמו יחד עם מחלקה שלימה של ביני"שים ("תשובה של חייל") במסע אלונקות מפרך של ארבע עשר קילומטר בשבילי עפר טובעני. יחד עם חבריו הם חשים את ההחמצה הגדולה של כאב התשובה שבמקומו חשו את כאב המסע. הם לא ישבו להרהר בתשובה אלא סחבו שלוש אלונקות בקצב מטורף. לא טבלו במקווה אלא נטפו זיעה. לא סיימו מסכת, אך סיימו את המסע. היינו מצפים שתחושת ההחמצה תרפה את ידם ותחליש את אמונתם, אולם לא כך חשו החיילים, שינקו את מקור אמונתם מבית המדרש, וגם ממסע מפרך זה מנסים להפיק מסר חינוכי וערכי:
"בשבילנו, בשביל ראש של אותה שנה, היתה זו ההכנה הטובה ביותר לחג ההקדמה המתאימה ביותר, הכנה לעשרת ימי תשובה היתה זו הזדמנות לתקן מסעות קודמים שבהם התעכבנו, שבהם פתחנו פערים. היתה זו הזדמנות לתקן רגעים שטעינו, שאולי לא עזרנו מספיק או שאולי לא השקענו די פעמים, שלא התאמצנו כל אחד כפי כוחו. היתה זו הדרך שלנו להתכונן למחר".
גם בסיפור "שנה חדשה" מתוארים הגעגועים העזים לישיבה מתוך רצון להציב מטרות חדשות ולהשלים את מה שנשחק והתחספס בשגרת הצבא. המספר חולם להגיע לשם לראש השנה. אלא שמתברר כי שלושה חיילים חייבים להישאר. עורכים הגרלה, וכששמו לא הופיע שם הוא נושם לרווחה. לפתע מהרהר בקול חברו אלעד:
"אם הם נשארים שלושה, איך יהיה להם מנין ותקיעת שופר? "
שאלה רטורית זו שנזרקה לחלל מעוררת מהומה נפשית בלב המספר:
"אני משתנק. בולע נשימה. כבר ציירתי תמונה של חג בבית המדרש ואני לא מתכוון למחוק אותה ולצייר נוף של בסיס במקומה. אני לא מסוגל להישאר. אין לי כוחות נפש לזה. אני רוצה לנסוע לישיבה למלא את המצברים. אני חייב להיות בישיבה לפחות בימים של החג הזה. אני חייב את זה לעצמי. חייב! פשוט חייב!"
ואז אלעד חברו נוגע בכתפו ואומר לו:
"אתה עשירי או שאתה נשאר או שהכל מתבטל. אין מישהו אחר אתה האחרון".
הוא נשאר באוהל בבית הכנסת בתחושה של הפסד וצער רב ממלא את לבו:
"לא ישיבה. לא בית מדרש מלא. לא לחיצת היד של הרב ופניו המחייכות, השמחות לראות אחרי זמן. לא סעודות חג ושירים ואווירה שיש רק שם, רק שם, לא כאן, באמצע המדבר".
אך את מה שכן היה שם באותו אוהל של אחווה ורעות אמיתי של חברים לוחמים מתאר מיקי:
"עשרה חיילים לבושים מדים ירוקים ונעליים כבדות עומדים בתפילה. איני יודע מה היה שם שעשה את הכול שונה. אני לא מבין ולא מנסה לחקות רגשות, כי אי אפשר. אבל מרגע שהחזן פתח בקולו, הפשוט, הרגיל, הנעים, תפילת שבת וחג, משהו בפנים השתנה משהו בפנים הסעיר את הים, והגלים כמו החלו מכים בי. ואני מלח שמנסה להשיט ספינה, גל שגועש וסוער, ים שרוצה להגיע לשם, לחוף שרק מתרחק ככל שמתקרבים ראש השנה. מדים ירוקים, אוהל קטן. ובהרהור של רגע דמיינתי כותלי בית מדרש, לחיצת ידיים ומשהו משם הבאתי לכאן וכאילו לא הפסדתי, להיפך. קשה לי לחשוב מה היה אם לא הייתי נשאר כאן, בהר קרן, לאותן תפילות ארוכות באוהל צפוף וחם, לאותן סעודות חג בחדר האוכל הזה, לאותה אווירה שניצחה כל זיכרון שהכרתי, לאותם רגעים שאיתם התחלתי שנה חדשה".
אחווה זו ואחריות חברתית בולטת גם בסיפור "שבועת השומרים". ביום חמישי בערב אחרי שבועיים קשים ומפרכים החיילים מצפים לצאת לשבת. הם דומים לחסידים המצפים למוצא פיו של האדמו"ר, כדי לדעת האם מישהו ייענש ולא יזכה בחופשה המתוקה. הסמל פותח את הפנקס ושמו של ארז נישא בחלל. הוא אשם שלא שמר על הארגז המחלקתי שנגנב באמצע הלילה. טענתו של ארז שזה קרה כשנכנס להעיר את השומר רק הגבירה את כעסו של הסמל. וכאן קורה הדבר הבלתי צפוי המחבר נעמד בפני המ"מ תוך התעלמות מהסכנה שבדבר שהרי:
"אם המ"מ לא יושיט את ידו- זה הסוף שלי, אני חושב שאי אפשר להעניש את ארז אני אומר בקול רועד יש לו מיגו".
המ"מ אינו מבין מה פירוש המילה, ושנפלד מנסה להסביר לו את המושג ההלכתי, אולם הוא לא תופס. כאן מתערב חייל אחר בשם צביקה. גם הסברו אינו מובן למפקד. לדיון מצטרף אייל ואף ראובן מגיב:
"לגבי חיובי השמירה זה בכלל לא פשוט. יש לחקור האם בכלל כל שומר שפושע מסתלק ממנו שם שומר, ואז הוא מתחייב גם אם בסופו של דבר הנזק קרה באונס, או שאין חובת שמירה רק חיובי תשלומים אם קרה משהו באשמתך".
המפקדים מתבוננים נבוכים במחלקה המתפלפלת ואינם מבינים איך סוגיה בגמרא פתאום חיה ונושמת. הקטע מעורר חיוך של הזדהות והערכה לניסיון האמיתי לגונן על החבר שכלל לא ברורה אשמתו. המ"מ יוצא מהכתה בזעם, ומקלל את הרגע שנתנו לו להיות מ"מ של הביני"שים". ובאירוניה מוסיף המספר:
"אולי הוא הולך להתקשר לראש הישיבה, שואל איך פוסקים בשאלה פשוטה כל כך, שהחיילים הבני"שים שלו סבכו אותה כדי להציל חבר משבת".
החיים האפורים היום יומיים גובים מחיר של עייפות כרונית מתמשכת. השמירות המרובות באמצע הלילה, המסעות המפרכים ללא שינה מקשים על ההתעוררות. מה יש לעשות בזמן השמירה? שאלה זו עוברת כחוט השני בסיפורים רבים. ("שמירה") כיצד למלא את הזמן הזה? לחשוב, הוא עונה לעצמו. בסיפור "אלא במקום שליבו" הוא מנסה לחשוב על אותן תמונות מ"סדר ערב" בישיבה. הוא שומע את הקולות, את הוויכוחים. משוטט בבית המדרש ומחפש את מקומו בטור השני בשולחן הרביעי מהסוף. הוא חש שגופו ורוחו שם:
"ואני כל כך כאן בבית המדרש כל כך נמצא, מרגיש, אוהב את בית המדרש הזה, אוהב את המקום הזה. מבין כמה יש בין אדם למקום"
בדמיונו הוא ניגש לראש הישיבה כדי לומר לו כמה טוב להיות כאן בישיבה. הוא לוחץ את ידו בלחיצה חזקה ומעודדת. הוא רואה את ספרו של הרב שילת איתו רצה לדבר, לשאול, לספר אחר כך מחפש את הרב סבתו:
"והנה מבטי לוכד את הרב. אני פונה אליו, שמח. רק בשביל זה היה כדאי להגיע הוא מביט בי. חיוך ממלא את פניו. עיניו פוגשות בי. שמחה ממלאת אותי. יש לי כל כך הרבה לומר לו. אני מבקש לספר לו על הגעגועים, רוצה לספר על המסע ההוא שנזכרתי הישיבה ואהבתי כל כך".
הוא זוכר את העצה שיעץ להם, שלא יעבור יום בלי תורה, וברצונו לספר לו שבאוהל יחד עם דורון בחושך ללא פנס וללא ירח אמרו את המשניות שזכרו מהלימוד וכן קטע מ"מסילת ישרים". לאור מחשבות אלו הוא מבין:
"שאין אדם נמצא אלא במקום שלבו. עוטף את בית המדרש במבט אחרון כל כך
הייתי רוצה להישאר שם עוד מעט, עוד קצת, אבל תיכף יחליפו אותי השמירה ופתאום חצי שעה זה מעט כל כך".
אצל הקורא שמכיר את הדמויות כמו הרב שילת והרב סבתו נוצרת אמפטיה גדולה לדמות הגיבור בסיפורים, שקשור בכל הוויתו לעולם בית המדרש, ניזון מזכרונות הלימוד ומעוצמתם הרוחנית והחינוכית של הרבנים הממשיכים לעצב את דמותו אף שרחוק הוא מהם. מטען הערכים של חבורה ייחודית זו בא לידי ביטוי בתחושת השליחות שחשים חיילים אלו בזמן שירותם. ("בזמן ששמרת") השמירות הקשות, שגוזלות את מירב כוחותיהם, מקבלות משמעות שהרי בזמן שאתה שמרת אחיך בארץ עשו את מלאכתם, חיו את חייהם, המציאו, שברו כוס מתחת לחופה, ילדו ובנו. על פי אמות מוסר ערכיים הם שופטים את הסובב אותם, וכשהמפקדים מתנהגים בסתירה לרוח זו האכזבה מהם קשה. הסיפור "ערכים" ממחיש את הניגוד המשווע בן הטפת המוסר של המפקד להתנהגות ערכית צה"לית לבין אי יישומם בהתנהגותו המעשית:
"למי שלא יודע, לצה"ל יש מערכת ערכים שאותה הוא עיצב ושעל פיה הוא בנוי".
הוא מבקש מחייליו לפרט חלק מהערכים ומציין שיש עשרה. המחבר מתחיל לכתוב: דבקות במטרה, טוהר הנשק, אהבת הארץ, כבוד האדם, רעות ואז לפתע חייל נתקל בסלע שבדשא ונופל עם נשקו על המפקד:
"בלי להסס הוא דוחף את החייל מעליו, מסנן קללה נמרצת- כזו שרק מלחשוב עליה אני מסמיק במבוכה- וזה לא נגמר בזה. אתה דפוק? תסתכל לאן שאתה הולך! עוף מפה! חסר לך שאני אראה אותך עוד פעם לידי. אתה תצטער על היום שנולדת. אני קובר את פני בדף. רשימת הערכים מחכה לכתב ידי. מניח בו ומניח את העט בצד".
הסיפורים נכתבים בכינות רבה וגם חוויות של בושה וכלימה מתוארות בכינות רבה. ההתנהגות הבלתי הולמת של החיילים הדתיים מהם ציפו להתנהגות מוסרית חושפת את תחושת הכלימה של המספר. הסיפור "מסדר בושה" מתאר את המסדר לפני השחרור, כשהסמל מבקש לפתוח את התיקים. מרגע זה האירוע ההיסטורי המכונן של אנשי יוסף הרודפים אחר האחים מציף את תודעתו של המספר, ופסוקים אלו שזורים בתיאור העלילה העכשווית. הסמל החל לפתוח את התיקים כשמהם נושרים טליתות, תפילין, מגבות וציוד אישי. לפני שאני ממשיך הוא אמר, מי שיש לו ציוד צבאי שיוציא. דממה נשתררה, כולם שתקו ואז בצעד מהוסס ניגש הראשון והוציא קופסת כדורים חומה. השני הוציא כובע ואחריו שלישי, רביעי, חמישי ושישי ושביעי. תחושה של בושה וכלימה פילחה את האוויר:
"הבושה לפתה אותי ולא שחררה. הרגשתי חסר אונים. לא לכולם היה ציוד שלא שלהם, אבל זה לא משנה אנחנו קבוצה. חבורה אחת. מספיק שאחד נכשל. הבושה האיומה. מספיק דבר אחד בתיק של אחד". את הבושה הזאת לא שוכחים מהר. אולי אף פעם לא ובכל פעם כשקוראים בפרשת "מקץ" זה חוזר על עצמו "ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלוקים מצא את עוון עבדיך". 2
מיקי, כפי שנקרא בצבא, אינו מהסס לתאר ביקורת עצמית על יחסו המתנשא כפי שהוטחה בפניו בסיפור ""גאוות יחידה". שני חיילים ממחלקת ההסברה הגיעו לאוהל כדי לשאול האם יש להם תלונות על האימון או על הקורס שעוברים. מיקי מגלה אדישות, שותק ובולם את סלידתו מהגו'בניקים:
"אני מפנה מבט הצידה, סתם, מסתכל על האוהלים משהו בפנים מרתיח אותי גו'בניקים שהגיעו מהמשרד הממוזג שלהם, מדברים במושגים שהם לא מבינים, משחקים אותה המלאכים שלנו, שישנו את פני השירות הצבאי הקשה אני בוהה. שבוי בבועת הגאווה שלי" ואז רגע לפני שעוזבים אותם גו'בניקים אחד מהם מסתובב אל מיקי ואומר לו הייתי בדיוק כמוך, זלזלתי בגו'בניקים. חשבתי שאני הקרבי נותן את הנשמה שלו בצבא, והם כל היום כמו עציצים מקשטים איזה משרד. קמים בעשר ובבית כבר בארבע חשבתי בדיוק כמוך עד שנפצעתי וירד לי הפרופיל. לכן אני לא מאשים אותך על הזלזול שלך, כי הייתי בדיוק כמוך, אז אני מכיר ומבין את ההרגשה. אבל אחר כך, כשהפכתי לגו'בניק וראיתי שגם הם עושים עבודה חשובה שיניתי את דעתי. אולי הם מזיעים פחות
יעזור לך אם אני אזיע? !אני לא נותן למדינה פחות ממך. ואני שהייתי שם וכאן, יכול להגיד לך שאין לך שום סיבה לזלזל. אכפת לי ממך, מהזעם והתסכול שסתם מצטברים אצלך ומהגאווה המיותרת הזאת".
נושא הזמן הופך ללייט מוטיב השזור לאורכם של הסיפורים, והוא זוכה לעיצוב מטאפורי. בסיפור "כמעט" הזמן מעוצב במטאפורות ייחודיות כמו: "מיתרי הזמן" וכן "זיקית הזמן":
"זיקית הזמן משתרכת לאיטה, מטפסת על עץ החיים, מחליפה צבעיה. השנים חולפות במהירות, הדקות הן שחולפות לאיטן".
גם העייפות הכרונית היא מוטיב מרכזי בסיפורים. ("שמירה") העייפות היא מצב שלא ניתן להסבר:
"מוזר, אם אסביר למישהו מהי העייפות הזאת, הוא לא יבין כי כשאספר לו הוא יהיה עירני ולא יחוש עד כמה היא יכולה להיות ממשית ולספר למישהו עייף? הוא לא יבין גם אם יש בו היכולת. אז אני כאן, לבד, מנסה לעורר משהו ממנה, משהו ממני"
קרן האור החמה, הזוהרת, המעודדת והמלטפת ברגעי משבר וגעגוע היא קרן האור של בית הורים. עצם החשיבה עליהם, על השבת בבית, על מטעמי האמא, על השיחות עמה ועם האב נוסכות בו תקווה וטעם לעמל המפרך של חיי הצבא. ניכר שזהו בית חם ותומך המייחל לצלצולים של הבן בצבא ומקווה שטוב לו שם. בסיפור "כמעט" מקיים המספר שיחת טלפון עם אמו בשני משלבי קולות. המשלב הראשון מבטא את הרגשות האמיתיים שלא טוב לו:
"סתם, דפקו הסתבכתי עם איזה מפקד שחושב את עצמו. הרס לי את מצב הרוח".
אך בעצם הוא אומר לה במשלב השני:
"תאמיני לי, אמא, ממש בסדר, לא עובדים קשה. אין מה לדאוג".
בסיום השיחה במשלב הראשון המתאר את מצבו האמיתי האם מנגבת את דמעותיה, כשהיא חשה שקשה להירדם כשקשה לבן בצבא. ואילו במשלב השני מטייח הכותב את מצבו, כדי לא להדאיג את אמו ומספר לה שהכל בסדר ולא חסר לו דבר. בסיום שיחה זו עמו שמחה ממלאת את לבה. היא מחייכת וטוב לה כי לבנה טוב מאוד. מוטיב זה מקבל משמעות מיוחדת בסיפור "בא מלבנון". אף הסיפור החדש "בא מלבנון" נכתב בגוף ראשון והמספר הוא "מספר עד". הוא מספר את מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבטו כחייל מילואים שעבר כברת דרך מאותן חוויות של טירונות עם חבריו מההסדר בספרו "בכל מקום שהם". הוא מקבל את צוו המילואים בשבת ומה שמטריד אותו הוא פנייה לרב בשאלה מה מותר לו לקחת איתו בשבת. כשנפרד מהוריו הם מנסים להתאפק, אך הדמעות נקוות בעיניהם. זהו רגע טעון ברגשות:
"אני יודע, חיילים נהרגים שם, ייתכן שזה מבט אחרון הרגשתי עוד רגע ואבכה גם אני השתדלתי לחנוק את המחשבה, נשקתי להם לשלום, הסתובבתי מהר והלכתי". (עמ' 14)
הפעם הוא הולך למלחמה אמיתית ואינו שוכח לקחת עמו את מסכת סוטה, כדברי רבו הרב סבתו שלא יעבור יום ללא לימוד תורה. הוא ממהר לאוטובוס שם פוגש את יואב חברו ואחר כך את שאר חברי הפלוגה עמם הוא משרת זה עשר שנים בידידות ובמסירות. האוטובוס מביאם לאליקים שם הם אמורים להתאמן, אך כבר אז מתברר להם שאיש עדיין לא אמר להם מה תפקיד הגדוד. האוטובוס ממלא תפקיד חשוב בסיפור הוא כלי תחבורה נוח ויעיל להעבירם ממקום למקום ובכך הוא מתקשר בתודעתנו לתרומתו ולתרומת נהגיו במלחמות ישראל החל ממלחמת העצמאות3 בין מטווח למטווח הוא מתקשר לרב סבתו, שאת דמותו הנערצת פגשנו בקובץ הסיפורים, כדי לבקש את ברכתו:
"אני נרגש לדבר עמו נוצר את מילותיו בלבי, מקשיב לעצתו. (עמ' 24) כעת ברגעי אמת הוא חש שברכת הרב תקרין עליו כוח רוחני וגופני כאחד, כוח שיש בידו את ברכת שמים להינצלות מהמלחמה".
אחד המוטיבים הבולטים בסיפורו של מיקי שיינפלד הוא אי הסדר ובסלנג "בלגאן" גדול ששרר שם. חסר ציוד כמו נשק, קידבק ואף שכפ"צ חסר. עליו לחתום על R. P. G למרות שבחייו לא ירה בכלי זה. התגובה לדבריו היתה:
"לא משנה. תחתום. יהיה בסדר".
תסמונת ה"יהיה בסדר" אפיינה את מהלכי המלחמה, שזכתה לקיתונות של ביקורות בוועדות חקירה שונות. החיילים שמו לב לחוסר הארגון במלחמה והם שואלים כל הזמן שאלות.
השאלות הופכות לשאלות רטוריות שאיש אינו משיב להם:
"למה תוכניות משתנות כל הזמן? למה דובר על דיבין ואז שינו למארג' עיון, ולבסוף אל-חיאם ופתאום פנינו מועדות לאל-קליאה? מה קרה שהלכנו לגדר במטולה, חיכינו שעתיים מול השער ובסוף שבנו לישון בתיאטרון גדות? ומה אירע בדיוק בלילה הראשון שבאנו וחזרנו ושוב הוקפצנו? מדוע אי הסדר הנורא, המטלטל את הנפש בין יציאה לחזרה, בין חזרה לשקט, בין ודאות לאי-ודאות, שלעיתים מאיימת אף יותר מוודאות קשה? למה לא היו הציודים מוכנים בימ"חים? "(עמ' 37)
השאלות הרטוריות נמשכות לאורך כל הסיפור.
"למה שולחים את האל-חיאם הזה לפני ששולחים אותנו? "(עמ' 71)
או:
"אני רוצה לדעת למה הייתי צריך לצאת למשימה עם נעליים שתי מידות מעל מה שאני צריך? "(עמ' 72) למה נכנסנו עד שם ויצאנו יום אחרי? כדי לסמן וי. כדי לומר שצה"ל היה שוב במארג' עיון משחקים בחיים שלנו, מחליפים משימות כמו גרביים" הכל מתנהל כאן קטוע ומגמגם", (עמ'75)
הם מסכמים באכזבה ובייאוש
.
הפחד הוא אויבו של החייל והסיפור מנסה להתמודד עם רגש טבעי זה שעלול לשתק את הלוחם:
"ומיהו הפחד? "הוא שואל ותשובתו היא בדרך תיאור ספרותי מטאפורי. נשיא התחושות. אולי רודן אכזר שבתחבולה השתלט על בירת הרגש מתקדם לאיטו מבלי שאיש יחוש בו, מטפס על חומה, חוצה מסדרונות מאובטחים היטב עד שקובע את דגלו בצריח הארמון, מדיח את קודמיו להנהגת הנפש. שוב אני שואל, מהו הפחד? וכעת תשובותיו יתארו את השפעתו של הפחד על הגוף ועל הנשמה. יד קפוצה, נקישת לב, עיניים מנחשות רע". (עמ' 48)
הפחד מדומה לפושע המתכנן היטב ללכוד את בן ערובתו לכלוא אותו במקלט רגשות ולכפות את ידיהם מאחורי כיסא, לשים מטפחת בפיהם ולעצום את עיניהם. הפחד:
"זורם כעירוי בוורידי התחושות, מחלחל בך, מתארגן בסמוי מן העין ורק כאשר הוא מצויד היטב, מחומש כהוגן, הוא קם עליך פתע וקובע: אתה מפחד". (שם)
הטיפול בבעיית הפחד אינו מרפה ופעמיים מעיד המספר פגש גם אותו באותם ימים. ומה עושים כנגדו? התשובה ניתנת בצורת שיר:
"מבינים שהוא הגיוני ועם הגיונו-חובת מיגורו"
הוא משתמש בשורשים דומים. 'יגר' הוא פחד, ומגר הוא השמדה. כלומר, את הפחד יש למגר ולהשתיק. הוא יודע שאין איסור לפחד, אסור לתת לו מקום להתנחל, ועל כן החליט לא לעשות מהפחד נושא לשיחה המונית. (עמ' 50) ניתן לשתף את החבר בתחושה זו אך לא להציף בה את החדר. דרך נוספת היא לא לחשוב מחשבות על בני ביתו. אף תפילה, כריכת תפילין ודיון בהסברו של הרב ב"עין אי"ה" הם דרך להתחזקות מפני אותו רודן. חברו קיקו סיפר שעיון בספרי ההיסטוריה החדיר בו את תחושת הגאווה שהוא עשוי להיות אחראי לגורל עמו ושזו זכות להגן על עמו, שלא ישלטו בו אחרים כפי שזה קרה בכל הדורות. תחושות הפחד מהפצמ"רים ומהכניסה ללבנון עומדת בניגוד משווע לתיאורי הנוף בלבנון. היכולת של המספר לתאר את יופיה של לבנון, את גבעולי החמניות שטרם הבשילו ואשר מזכירות לו את החמניות בבית הספר היסודי, מעידה על רגישות נפשית, על אהבת הטבע והאדם. המספר החייל הוא בבחינת מטונימיה לחיילי צה"ל שלא תאוות נקם והרג מכילה את נפשם. ההליכה בחלקות האדמה הלבנוניות מפגישות את החיילים עם גידולי האויב למשל: עגבניות. הירח אף הוא זוכה לתיאור מפורט, שכן הוא כפנס אדיר שמלווה אותם לילות ארוכים:
"העננים בולעים את הירח והוא מנסה לחמוק מהם כתינוק האוחז בכדור וזה נשמט ממנו עד שהתינוק מזדחל אליו שוב". (עמ' 44)
ברחובות קליאה הוא נהנה מבתי הכפר היפים שם לב למרפסת שבורה לחוטי כביסה רפויים. והוא תמה:
"מה קרה כאן לאנשים שבתיהם חסרים? "(עמ' 50)
היכן עוד נמצא חייל שכזה החושב על אויביו כבשר ודם? בכניסתם ללבנון עמד מולם עמוד חשמל ענקי שגופו הוטה כנראה בגלל ההפגזות וכאילו קד לפניהם. ידי המתכת שמהם נמשכו החוטים כמו פרושים לשלום, והם כמלצר מזמינים אותם להיכנס פנימה. נדמה למספר שאין כאן מקריות. (עמ' 42) תמונה זו שוב חוזרת בכניסתו הנוספת ללבנון (עמ' 82) והפעם אף כי הדרך מוכרת פחד חדש מבקר אותו. אחד המוטיבים הבולטים בסיפור הוא בית ההורים וההתלבטויות מה לספר להם. מוטיב זה בלט גם בקובץ הסיפורים אולם בסיפור "בא מלבנון" הקשר עימהם בסיטואציה המלחמתית הוא משמעותי לבן הלוחם ולהם כהורים, הדואגים ומתפללים לשלומו. זוהי מלחמה אמיתית ולא טירונות. האם לספר שנכנס ללבנון, ואם לא יספר כיצד יתרץ את אי יכולתו להתקשר אליהם. שיחת הטלפון הבאה עם אמו חושפת את רגישותו ואת רוך הלב כלפי אמו:
"הלו אמא, קול דואג, דרוך לשמוע מה אומר אני לא אוכל לדבר אתכם בימים הקרובים אני אומר, וחש כיצד המילים האחרונות נבלעות בגרוני. אני עוצר לרגע ומתאפק, מוסיף הסבר, שספק אם בכוחו לשכנע. קולה של אמא נחלש. נעצב האם רעד קולי לרגע? האם הרגישה ברעידתו? אל תדאגו אני מאה אחוז. המצב רוח טוב אני מרגיש מצוין אני מכריח את עצמי להישמע נינוח. תשמור על עצמך. מה היה ספוג שם בקולה? כמה יש לנו לומר זה לזו כמה אסור לומר עכשיו". (עמ' 27 -28)
כשנמצא כבר בלבנון בין זמן לזמן למד משניות עם חברו שריאל ומבין דפיו מצא דף מקופל ובו אותיותיה המוכרות של אמו. היה זה מכתב שכתבה לו אמו לפני כמה שנים. כמה שמח לקרוא את מילותיה:
"לאט קראתי אותן, והמילים מכות על ליבי. כמעט לא עמדתי בפרץ תחושותי הנה היא אומרת לי, כאן במארג' עיון, מילים היוצאות מלב של אם, מילים מלאות אהבה וקרבה עצמתי את עיני, כמעט בכיתי. גלגל הבורא שאביא לכאן דווקא את הספרון הזה, מבלי שאזכור מה מונח בו, וכך אתברך במילותיה של אמא, בליבם של ימים לא קלים "(עמ' 53)
השבת מתקרבת ושוב הוא נזכר בבית הוריו. הוא מדמיין מה מעשיהם רואה את אמו רוכנת מעל ספר תהילים ועיניה אדומות, ואביו יושב מכונס גם הוא. האם קבלו את ההודעות לפלפון ששלח עם עידן הסמל? כשיחזור מהמלחמה יגלה שאמו נסעה ביום חמישי לקבר רחל שמאנה להינחם על בניה עד שישובו לגבולם. כמו כן חלקו את פרקי ספר תהילים בין בני המשפחה.
"אני חושב עליהם עכשיו, בערב שבת, בחצר המחנה. עכשיו מותר-למרות הציווי להסירם מהלב- עכשיו מותר כי יש בשבת הגנה, נשמה יתירה, שיש בה כדי להכיל יותר מבשעות אחרות". (עמ' 60)
ואז כשמצליח להתקשר אליהם הוא שומע במילותיה של האם את כל המתח והדאגה מתפוגגים. כל המשפחה מתקבצת לשמוע את קולו. הוא מספר שהכל בסדר:
"היינו בפנים אבל אני מרגיש מצוין, וזהו מעכשיו יש רק משימות קטנות לא חוזרים פנימה, אני משקר העיקר שממשיך לדבר אתם. רק שהקול יישמע, שהשיחה לא תיקטע. יופי, מיקי, כמה טוב לשמוע אותך, איזה יופי". (עמ' 69)
בקובץ הסיפורים מוטיב הזמן נע בין משמרת למשמרת. בתוך גבולות הארץ הרי ב"בא מלבנון" כאן הזמן נמדד במספר הימים של שהייה במדינת האויב:
"כמה רחוק פתאום נראה לי השבוע שעבר עלינו כאילו תקופות ארוכות חלפו מאז, ואל כל יום התקבצו זמנים ארוכים". (עמ' 61)
ההיזרקות למלחמה ללא הכנות משפיעה על מחשבותיו. לפתע הזמן מקבל משמעות אחרת, והמטאפורה "חרכי חיי" מציינת שכעת בעקבות המלחמה המבט על היום יום משתנה:
"חשבתי על חיי, כיצד ברגע הכול משתנה וידי האויב שולפות אותך משגרת יומך ומניחות אותך בארץ רחוקה ומבין חרכי הקומה אני משקיף על החצר החשוכה, מבין ירכי חיי מביט אל מעשים של יום יום שפתאום מקבלים משקל שונה ומחשבה אחרת תכולת הזמן הרגיל מתפזרת, ומאוסף החלקיקים רק מעט נשאב אלי. והכול לרגע זמני המשמעותי מקבל מימד של נצח והמחשבות מגלפות בי שכבה" (עמ' 54)
"הזמן הוא לטובתינו" (עמ' 77) והם מקווים שלא כדאי יהיה שוב להכניסם ללבנו. המספר חש שהזמן מגלף בו. הוא משתמש בדימוי לזקן שיושב על דרגש על שפת המדרכה והוא מגלף בסכין דמות. אך בניגוד לאותו זקן המספר ניצב מול "הזמן הנדיב" וממאן לקבל מתנת חינם. מי שהתחנך בישיבה וגדל בבית של הורים שומרי תורה ומצוות הטמיע בנשמתו את חשיבות הזמן וניצולו עד תום ועל כן:
"כמו אותה להקה גם אני רוצה לחוש שכאשר אאסוף את מטבעות הזמן בסוף היום, אחוש שהן ראויות לי ושעמלתי בשכרי"(עמ' 78)
ושוב מופיעה מטאפורה ייחודית. הזמן הוא "אומן מיומן" שמתבונן בו כרומז שאינו זקוק לעזרתו. הוא יודע שהמספר הוא כילדה שהבלון עף מידה בגלל התרגשותה והתעופף באוויר כשהיא מלווה אותו במבט מאוחר. סיום הסיפור מעלה שאלות פילוסופיות ערכיות בלבו של החייל שנפלד.
עקבנו אחרי חוויותיו בטירונות, בחלומותיו על הישיבה על הלימוד ועל פיתוח אישיות ערכית ומוסרית. במהלך המלחמה הנוראה צריך היה לסחוט מעומק נשמתו את כל כוחות הנפש שנטבעו בנפשו בכל שנות לימודיו כדי למלא את השליחות הלאומית. הרהורים אלו הם מעין תשקיף כן לפרופיל של אישיות החייל כפי שהצטייר במהלך המלחמה הנוראה והמפחידה. הוא יודע שכל אחד מחבריו יחזור לעיסוקיו, שיפוני ישוב לעסקי זרעים, בנימין יחזור ללימודיו, איתמר ללימודי תורה והדרכה בקצרין:
"גם אני אשוב לענייני. האם באמת השתנה עולמי והעיקר והטפל התחלקו ביניהם מחדש? האם אותם דברים שקבלתי על עצמי יחרטו בי שינוי? כלום ימצאו מקום כל אותן תחושות שגילינו, כל אותן מילים שאמרנו, כל אותם רגעים שנצרנו בלבנו, שם בעומק האויב? אפשרות הרעה, שהביאו אותי אל קצה תחושותיי, מולידים אהבה וקרבה, ומרגע שאשוב אל חיי האחרים הם יתמוססו וישקעו אל מקומם הראשון האמיתי? "
התמונה האחרונה בסיפור מתארת את החיילים מנקים את התיאטרון של קיבוץ גדות שם שהו כשחזרו מלבנון. אף שכולם רוצים לחזור הביתה יש להשיב את התיאטרון לצורתו המקורית. שש פעמים חוזרת המילה תיאטרון והמילה אור נשנית ארבע פעמים. חזרתן של מילים אלו חושפות את הסמליות שבמצב האומה הישראלית. החזרת התיאטרון למצבו הראשוני הוא סמל לשיקום וליכולתו של העם היהודי להתעודד ולקום בבוקר עם שיר חדש ועם אור של תקווה לימי שלום ושלווה.

לסיכום
ניתן לראות בשני בקובץ הסיפורים הראשון וכן בסיפור המלחמה את גיבוש אישיותו של בן ישיבת ההסדר בתקופת הטירונות ועשר שנים לאחר מכן בהיקראו למלחמה. עולמו הרוחני ספוג באמונה ובקשר הדוק עם רבותיו ובאהבת המשפחה התומכת בו ודואגת לשלומו. החשש לשלומם ולחרדתם לו מלווה אותו במלחמת לבנון השנייה הלשון שוזרת בתוכה תשתיות מכל רובדי התרבות היהודית החל מהתנ"ך, מאמרות חז"ל ופלפוליהם בגמרא ועד לסיפור החסידי. תשתיות אלו אינן סממן ספרותי בלבד אלא הן באר מים חיים, ממנה נשאבים חוסן אמוני וערכים של אהבת הארץ ונחישות לנחול את נחלת אבות. ("זמן שאול") כתיבתו הקולחת, העניינית הכנה והאמיתית משרה אמפטיה ואמינות על הקורא. הספר ראוי ללמידה בשיעורי ספרות בבתי הספר.

הערות:
1. על ז'אנר זה בספרות עברית ראה: שופמן גרשון, כל כתבי שופמן, הוצאת דביר ועם עובד, תל- אביב תש"ך;בירשטיין יוסל, סיפורים מאזור השלווה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ד.
2. בראשית מד, טז.
3. ראה: דינה לוין, האוטובוס כסמל להוויית חיים ישראלית בפרוזה ובשירה, אתר דעת, תשס"ה, 2005.