מעמקים - איך נעמוד לפניך
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

איך נעמוד לפניך
ציור ופירושו - בעקבות חורבן חבל קטיף

ציירה וכתבה : אסתר זילבר ויתקון

גיליון מס' 18 - אב תשס"ח * 8/08



ציור שציירתי שנה לאחר ההתנתקות, לגמרי באופן ספונטאני . מתוך דחף עמוק.

התחברתי לילדה שבי, רק כך יכולתי לתאר את החזיון הנורא, שהתרחש מול עיני הקרועות וליבי הנדהם. כעבור מספר ימים התבוננתי בציור וניסתי להבין מה ציירתי.

הצבעים "טהורים" מסמלים את הרגשות העזים.
השחור מייצג בציור זה רוע מוחלט.
הכתום – זעם מוחלט.
הצהוב – חולות קטיף הזוהרים האהובים.
הכחול – הים שאהבתי להתבונן בו בימי שהותי בבית בני וכלתי, בשירת-הים.
אגרוף הרשע, השחור, הענקי מדביק את כול העולם ברשע.
רשע שמתפשט ומופנה כלפי המציאות כולה. כמו מחלה מדבקת. לכן הכל מוקף בשחור.

אגרוף רשע אנונימי, אינו מחובר לדבר, מסמל בעיני את הרוע המוחלט הנוחת על מציאות פסטוראלית בהפתעה. ללא סיבה. אין את מי להאשים. כי המניפים את אגרוף הרשע, מתחלפים בעולמנו. הם שליחיו של כוח עליון.

מהלומת האגרוף מפירה את האיזון הנורמאלי של המציאות.

פרט לילד ולכלב-שועל – כל מיצגי המציאות מתהפכים. העולם איבד את שפיותו.

האיש שבגופו הונחת אגרוף הרשע, משחיר ומצמיח קוצים איומים מזרועותיו. ביטוי לשנאה? למגננה? זקנו הופך שיפודים, וידו האחת גדלה למימדים מפחידים. לשונו שמוטה לצידו. האיש חסר-אונים, ליבו שבור. העולם אינו מתנהל יותר במילים. אין תקשורת מילולית, זו המאפיינת את האדם שנברא בצלם א-לוהים. נותרה רק שפת הגוף האילמת והאלימה.

הבית ועצי הדקל הפוכים על ראשם. כך הם מבקשים לשרוד. המציאות המוכרת אינה מסוגלת לגונן עליהם.

הדגים – אחד מבותר מאימת המאורעות, שנים הופכים לטילים הרוצים לפגוע במציאות הרשע שמתרחשת על החוף, או אולי להצטרף אליה נגד האיש חסר האונים.

הילד- מליט את פניו. אינו מסוגל להתמודד עם המראות. לכן רק כך הוא מצליח להישאר עומד על רגליו.

הכלב-שועל- עצוב ושמח גם יחד. הפנים עצבות, הזנב שמח. הכלב סמל עתיק לשליח יצר הרע" "שועלים קטנים מחבלים בכרמים". בתרבות המודרנית הוא סמל לרגישות כמעט אנושית. לכן יש בו מורכבות של שמחה ועצב. אולי הוא מייצג את האנשים שרגשותיהם כלפי העקירה מעורבים.

השמש – שחורה כולה, אבלה, מסרבת להעניק אור, או אינה מסוגלת. היא דומה לרימון מתפוצץ על הארץ. המציאות- אין לה גאולה. מציאות של הסתר פנים.

ואף על פי כן – יש תקווה והיא מיוצגת בצבעים.
החולות נשארו זהובים, והים נשאר כחול. הילד נשאר עומד על רגליו. אולי יש סיכוי שהעולם יחזור לתיקונו.... האיש המוכה יקום, הבית והדקל יחזרו למקומם הטבעי. השמש תחזור לזרוח בשמים, הדגים ישובו למעמקים השלווים, האיש יחליק את קוציו, יקרא בקול רך לילד , שיסיר את ידיו מעיניו. הילד ירוץ לחיק אביו, שיגביהו על כתפיו ויורה לילד להביט הרחק מזרחה – שם ממתינים לו אמו, אחיו וחבריו.

הם החלו לצעוד לשם וראשם לא שח. העת בה יפנו מבטם מערבה, ממתינה להם בצפונות העתיד.