מעמקים - צדף ים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

צדף ים

נחום שניצר

גיליון מס' 19 - תשרי תשס"ט * 10/08

הבחור נראה די נחמד – אבל בהחלט לא כוכב קולנוע. לבחורה מפל שיער הבוער באור השמש החוור. מצבה נמוכה, די צנועה, שטוחה לפניהם. בידיו של הבחור ספר תהילים קטן, ודמעות מטהרות זולגות מעיניו. סיפור על חורבן ובניין במלאת שלש שנים לחורבן גוש קטיף

ביום העצמאות ראה ברוש את הבחורה בפעם השנייה. היום היה זוהר ועדין ורוח קלילה נשבה והרקידה את צמרות העצים. היא עמדה ליד המכונית המשפחתית שנתקעה בצידי הכביש ולבו החסיר פעימה. בן רגע, צפו הזיכרונות בראשו וכשלחצה רגלו על דוושת הבלמים השתאה ברוש אם זאת באמת היא. אותם התלתלים הבוערים והגולשים, אותו החן והיופי. בפעם הראשונה שראה אותה, היו בה עצב וכאב, ותקווה שנרמסה ודעכה. מאז הוא לא הפסיק לחשוב עליה ועל משפחתה. הוא התפלל שהיא לא תזכור אותו.
"אפשר לעזור?"
שלהבת הסתכלה על הבחור שעצר. בן גילה, פחות או יותר, גבוה ממנה מעט. חיוך מאופק, שער שחור קצוץ, כיפה בינונית. הוא לבש חולצה לבנה ועליה כתובת 'מגן דוד אדום'. פסים זוהרים קשטו את השרוולים.
"תודה, אבל אני לא פצועה! אולי יש לך כבלים? כנראה המצבר גמור."
ברוש לא הרבה בדיבורים. הוא פתח את מטען רכבו והוציא את הציוד הדרוש. הבחורה פתחה את מכסה המנוע ושניהם נגשו למלאכה. הוא שם לב למצלמת הווידיאו שהיתה מונחת על המושב האחורי.
גם אם היה ברוש גוזר שתיקה על עצמו, הוא לא היה מסוגל למנוע מהבחורה למשוך אותו לשיחה תוך כדי הידוק הכבלים והטענת המצבר. הבחורה לא פטפטה סתם, היתה בה טבעיות רעננה וכובשת, והיא ספרה לבחור התכליתי איך היא הצליחה לדחוף את המכונית לשוליים בזמן שנהגים אחרים צפרו ומהרו לעקוף אותה.
"מה? אף אחד לא עצר לעזור?"
"רק בחור אבירי אחד," השיבה וחצי חיוך כבוש על פניה.
"את צוחקת עלי," ואז, כל עוד אומץ לבו עמו, "איך קוראים לך?"
הוא באמת לא ידע את שמה. הנסיבות לא אפשרו לשאול קודם. אחרי שהטעין ברוש את המצבר, הוא הביט בשלהבת (כך קראו לה) בעיניים בוחנות. כנראה שהיא לא זוכרת אותי, ברוך השם. מזל.
"אני יכול לבקש ממך להתקשר אלי להגיד לי שהגעת בשלום?" מה היה לו להפסיד?
"זה קצת שקוף, לא?" אבל כאשר היא הבחינה בדאגה האמיתית שבעיניו, היא הוסיפה בקול רך ופייסני, "אמרתי סתם. אם אתה רוצה אני אתקשר ברצון – אבל אל דאגה – אני אסתדר."
"אני בטוח שכן. אבל בכל זאת.... יום העצמאות שמח, ונסיעה טובה."
כל אחד לדרכו. הוא להתרמת דם המונית שנועד למלא את אוצרות לשד החיים לבית ישראל שכה התדלדלו בעקבות תקופת האביב העמוסה, והיא לפיקניק משפחתי שגם הוא מדולדל יהיה – יעדרו ממנו האח הגדול שחיפש את עצמו בניו זילנד (כאילו דווקא שם הלך לאבוד), האח השני הלומד בישיבה כאילו יום העצמאות נמחק מלוח השנה, והסבא שהלך לעולמו לפני מספר חדשים.
שלהבת לא התקשרה מיד. אולי עסוקה היתה בהכנות לפיקניק, ואולי שקועה היתה בתכניות למפגש לחברה מבוגרי הסניף בחוף אשקלון בערב. ושמא היתה זקוקה לזמן לשקול ולחשוב עוד.
ברור שברגע שהיא תצלצל אליו מספר הטלפון שלה יהיה רשום אצלו. שלהבת לא היתה רגילה לחלק מספרי טלפון לכל מאן דבעי, גם המבקשים לא היו רבים. לקשור קשר עם בחור לא חשה מוכנה. ושמא לקשר גם לא יחל הבחור, אלא פשוט דאג לשלומה של בחורה שהמכונית שבה נסעה נתקעה בדרך. ושמא באים דברים טובים בהיסח הדעת ובהפתעה, שלא כפורענות שלא באה במפתיע ולא בהיסח הדעת, אלא משמשת ובאה אחרי סקירות דעת קהל ודיווחים בחדשות, והפגנות נגד, והצבעות, והתראות חוזרות ונשנות וכתבות בעד ונגד, ומאמצים אדירים בשמים ובארץ – ובכל זאת באה באה אף על פי כן ולמרות הכל.
נדמה לנו שמחוזות הזיכרון של ילדותנו קיימים לעד גם אם אנו מתרחקים מהם. קיימים, לו רק יכולים היינו לחזור אליהם. אותם עצים, אותם חדרים וצללים, אותו נוף. אותם ריחות וטעמים. אבל כאשר הכל אובד ונחרב לעיניך, קשה יותר לדמיין שניתן לשוב. ובכל זאת, נפשו של אדם בת חורין לעלעל בדפי הזיכרון השברירים והבלים אט אט, לשוט בחלומות ואף ללכת אחריהם שבי.

"ברוש? מדברת שלהבת. רציתי להגיד לך שהגעתי בשלום. ותודה. באמת תודה רבה."
"אני שמח שהתקשרת. כדאי להחליף כבר את המצבר. שמתי לב שקניתם אותו לפני ארבע שנים."
"טוב. אגיד לאבא. תודה."
"שלהבת?"
"מה?"
"איך היה ביום העצמאות?"
"בסדר. לא משהו. איך היה בתחנת מגן דוד אדום?"
"לא הייתי בתחנה. הייתי בפארק קנדה – עשינו התרמת דם."
"תרמו?"
"לא כל כך. היו להם דברים אחרים על הראש."
"כנראה שהדם לא עלה להם לראש."
"הייתי בטוח שיש לך חוש הומור."
כך הם שוחחו שיחת הבלים של בחור ובחורה, שיחה שגם קורא הדורות מאזין ומקשיב אליה, לדעת איך יפול דבר. אמנם כבר יצאה בת הקול מן השמים "בת פלוני לפלוני" – אבל הרשות נתונה והפנקס פתוח, עד שיחתמו בו השניים.
השיחה התארכה, על הכל דברו ועל לא כלום. הכל חוץ ממה שהוא הסתיר ומה שהיא בקשה לא לזכור. הוא ספר לה על למודיו בתחום הלוגיסטיקה ועל התנדבותו במגן דוד אדום, והיא ספרה לו על למודי תסריטאות, קולנוע ובימוי. בסוף אמר ברוש," אני צריך ללכת עכשיו – אני הולך עם אבא לבית הכנסת לערבית. אפשר להתקשר אליך שוב?"
"אחרי ערבית?"
"בעצם..... אולי מחר?"
"לא התכוונתי ברצינות – בטח שאתה יכול. אם אתה רוצה."
"אני רוצה."
קשה היה לברוש להתרכז בתפילה. מחשבותיו שטו וביקרו שוב ושוב בשיחה עם שלהבת והוא נהל דו שיח עם עצמו. 'למה אתה מחפש צרות? תצטרך להגיד לה, ואז מה יהיה? אתה רוצה שהיא תשבור לך את הלב? מגיע לך. אבל אולי אם היא תכיר אותי קודם.... היא תבין. האם אתה מבין בכלל? מה יש להבין? יש לך ברירה? אחרי שמצאת אותה שוב, יש לך ברירה בכלל? אפילו שיודעים שיהיה קשה, לפעמים אין ברירה. ואולי בכל זאת יהיה טוב. שיהיה טוב. ריבונו של עולם – שיהיה טוב.'
הם דברו למחרת. וכן למחרתו של המחרת.
שקל ברוש לספר לה היכן ראה אותה בפעם הראשונה ולחשוף את הכל. ובכל פעם שהדבר עלה במחשבותיו, בא קול אחר ולחש לו "עוד לא הגיע הזמן." ולקול ההוא הקשיב.

האור הבהיר שחק על המים והשמש הכתה את הבריות בסנוורים ליד ימה של יפו.כמה צלולים היו מימיו! אותו ים, אבל חוף אחר. חופה של יפו צר הוא והמבנים בקרבתו צפופים. כל תקופה תרמה את המבנים שלה עד שנוצר בליל בתים וכנסיות, מבצרים וחנויות, גלריות ובתי כנסת. סבך בנינים, מבוך. כמה שונה היה החוף האחר, הפתוח והלבן.
שלהבת בקשה מברוש לקחת אותה לשוק הפשפשים "לקנות כמה שמונצעס". עלץ לבו לבקשתה, וכהקדמה למסע החיטוט והחיפוש בשוק הססגוני, הם טיילו ביחד ליד הנמל הישן. השקיפו השנים על סלעי אנדרומדה, וספרה שלהבת על המיתוס היווני על אותה אנדרומדה הנסיכה שכופתה והושלכה לפני מפלצת ים אימתנית. בא פרסאוס הגבור והצילה, ונשברו הסלעים הבולטים על פני הים.
"איך הוא הציל אותה?"
"הוא הביא את הראש של מדוזה – זאת עם הנחשים במקום שיער. המפלצת הסתכלה בפניה והפכה לאבן והתנפצה. והנה התוצאה."
"טוב שהגיע בזמן," אמר ברוש.
"לא תמיד מגיע גיבור כזה בזמן," הסכימה.
התקדמו ברוש ושלהבת בכיוון שוק הפשפשים, היעד המקורי שהציבה שלהבת.
"אני רוצה לקנות משהו חדש שם," אמרה.
"אבל הכל משומש, לא?"
"חדש בשבילי. משהו למלא את החסר."
הוא הבין ולבו קפא. האם תזכור אותו עכשיו? האם זה הרגע לדבר? אולם הקול האחר לחש לו: לא. עוד לא. חכה. בינתיים הקשב.
"הקראווילה כל כך סתמית. האח שלי קורא לזה ... משהו שמתחרז." ברוש השיב בבת צחוק מריר.
"אמא מתאמצת לקשט, לעשות כמו בית. אבל היא לא נותנת לאף אחד להחמיא. בעיניה זה לא בית."
"בטח קשה לכם." הקול אמר לו: התרכז בה, לא בעצמך.
"לכולנו קשה. אבא אבד את החממות. הוא תכנן להקים אותן כבר ליד אשקלון, אבל עדיין לא קבל אישורים. אם הוא לא היה צריך לקום לתפילה לומר קדיש על סבא, הוא לא היה קם בכלל."
ברוש חש כאב חד בקרביו. הוא זכר איש תמיר, כחל עיניים ואצילי, עם רעמת שיער לבן שעמד בשקט רועם כל הזמן כאשר פרצו לבית.
"מתי הוא נפטר?" קולו היה נמוך, שברירי.
"אחרי חנוכה. מדום לב. סבתא אומרת משברון לב. כמה פעמים אפשר לטרטר בן אדם? הנאצים גרשו אותו מקראקוב , אחר כך פינו אותו מימית ועכשיו עוד פעם ......."
דמעות איימו להציף את עיניו. "אני מצטער. באמת." המילים נשמעו לו בנאליות, בלתי מספיקות. אבל הוא פחד שאם היה מוסיף עליהן, שניהם יטבעו בשטף.
"אתה בחור טוב, ברוש, אכפתי. אתה יודע להקשיב," אמרה שלהבת.
להקשיב הוא ידע. הוא הקשיב למפקדים והוא הקשיב לרבנים. כאשר הוא התייעץ עם ראש המכינה, הרב בני, הלה אמר לו: "עשה את המוטל עליך בפקודה. אבל שום דבר נוסף. רק מה שאתה צריך. ובכאב."
וכן עשה, אנוס, כפות וכמעט בוכה. בידיים לאות ובחמלה גדולה – אבל עשה.
להקשיב הוא ידע. אבל האם ידע לדבר? הקול האחר אמר לו 'לא כעת'.

בעלייה מהנמל, עיניה של שלהבת נחו על פסל הלוויתן. "ברוש! איזה לוויתן חמוד! בטח של יונה הנביא."
"ודאי. מתבקש, לא? מפה הוא הפליג."
ראה ברוש בעיני רוחו את המשך הדיון על שליחותו של יונה ובריחתו וקיווה לנתב את השיחה לכוון אחר, אך מלאכתו נעשתה בידי אחרים: החום והלאות.
רגליה של שלהבת היו כבדות עליה, השמש והעליות במדרגות התישו אותה.
"בא ונאכל גלידה," הפצירה בברוש.
"ברצון. איזה טעם את אוהבת?"
" איזה אני אוהבת, או על איזה אני מוכנה להתפשר?"
הבחור צחק צחוק מתגלגל, ושיניו נצנצו בשמש הצהרים. "את כל פעם לא עונה תשובה חד-משמעית. כל שאלה מובילה לשאלה נוספת."
שלהבת הגביהה גבותיה מעט. "החיים מורכבים, לא? ואם אתה באמת רוצה לדעת, הטעם האהוב עלי הוא ריבת חלב, אבל אני מוכנה לאכול כמעט כל טעם, חוץ ממסטיק או בננה."
"מסטיק זה בהחלט טעם דוחה למדי, אבל על בננה עדיין לא גיבשתי עמדה."
"כדאי לך, וכמה שיותר מהר," פסקה שלהבת. " פשוט לא נוכל להמשיך להיפגש אם תתעקש ללקק גלידה בטעם בננה בנוכחותי."
רקדו התקווה והשמחה בלבו של ברוש כ"נחמנים" העוצרים ברמזור ויוצאים במחול סביב למכונית. סימן שהיא מעוניינת להמשיך לפגוש אותו. בלי שישאל אפילו.
אבל הרמזור התחלף, וה"נחמנים" נכנסו שוב לרכב בטריקת דלתות. "בקשר לעתיד גם אני לא גיבשתי עמדה. נחיה ונראה."
'כמה זהירה היא,' אמר ברוש בלבו.'לא מפתיע.' אבל הוא דאג לשמור על חיוכו.

הם התיישבו על כסאות העץ המתקפלים, זה מול זו, ליד שלחן העגול ונהנו מהגלידה. נעים היה; עצים גבוהים הצלו על הכיכר שתחם בעל המזנון בדגלים קטנים התלויים על חבל.
"מושלם!" הצהירה שלהבת. "האור, המרחב. הכל הכל. ממש מחכה למישהו להסריט."
"את בדרך כלל מביימת מה שאת מסריטה או את זורמת עם מה שקורה מסביב?"
"גם וגם. לפעמים אני חייבת לביים, ולהמציא.. אבל תוך-כדי, צריכים לזרום, לאפשר את הבלתי צפוי."
פתאום, כאילו בהזמנה, אירע דבר בלתי צפוי. עורב, בעל מימדים גדולים, נחת על השולחן הקטן, ללא היסוס, והחל לטעום מהפירורים מהגביעים שהיו מפוזרים עליו. העורב לא נרתע מנוכחותם כלל. אחר שגמר את כל הפירורים, הוא הטה את ראשו הצידה, כאילו מוכן לשאול שאלה.
"הוא מזכיר לי את הרב שלי בחמישית," אמר ברוש.
"הוא היה חרדי?"
"דווקא לא. כיפה לבנה גדולה. אבל הוא הטה את ראשו ככה כאשר שאל שאלות." גם ברוש הטה את ראשו בחיקוי.
כנראה הדבר עשה רושם על העורב, שקפץ על כתפו של הבחור ועמד שם. "הוא מבוית!" קראה שלהבת. היא היתה מוקסמת מהעורב. ברוש פחות.
"אז שיעוף לבית שלו. קישטה! מיד!"
ברוש ניסה לנפנף בידו השנייה, אבל לא השתכנע העורב. שלהבת צהלה וצחקה. ברוש קם והתחיל להתנועע, אולם העורב נשאר בשלו. שלהבת התפתלה בצחוק.
"אתה יודע לרקוד! איפה המצלמה? זה אדיר!" אבל לצערה (ולא לצערו של ברוש) לא היתה לשלהבת מצלמה באמתחתה.
"מה אני יכול לעשות כדי להבריח אותו ממני? קישטה! עוף מפה! קישטה!!!" הוא הסס להרים יד על העורב; פן ינעץ בו ציפורניו או, גרוע יתר, יתקוף אותו במקורו.
המחזה היה אמנם משעשע למדי, אבל שלהבת החלה לרחם על ברוש האומלל. היא הושיטה את ידה עם שאריות הגביע, ומיד נטש העורב את כתפו של ברוש לטובת ידה הנטויה של שלהבת ושם הוא חיסל את הפירורים. כוס מים עמדה על השולחן, ואחר שירד מידה ונעמד על השולחן, הואיל העורב להכניס את מקורו לתוך הכוס ושתה. לאחר זמן מה, מיצה העורב את הזדמנויותיו עם ברוש ושלהבת ועף לו. הוא עבר לשלחן אחר, ואז לענף עץ רחוק יותר, ואז נעלם. הוא השאיר אחריו "קר-א-א-א" אחד בודד ומאז לא נשמע קולו. בינתיים נרגע ברוש.
שלהבת התבוננה בו ואמרה," לדעתי אתה לא אוהב דברים בלתי צפויים." היא אמרה את הדברים כאילו מצא בו פגם זה עתה.
"אני כן אוהב. כאשר הייתי בן שש-עשרה עשו לי מסיבת הפתעה. פעם הורי באו ביום שישי לבסיס והביאו לי מאכלים לשבת. אהבתי."
"אבל הדברים האלה הם כל כך שגרתיים! קשה לך עם משהו יוצא דופן. אתה קצת מרובע."
חשב ברוש לרגע ונאלץ להודות. "אולי אני לא מספיק ספונטאני. אני לא זורם כמוך." שלהבת לא חלקה עליו.
עבר היום במתח חבוי. הם דברו וחייכו, אבל בחוסר טבעיות כלפנים. ביקורת נסתרת היתה מרחפת באוויר. שלהבת עשתה את הקניות שתכננה ושאלה בנימוס את ברוש מה דעתו. נדמה היה לו שדעתו לא היתה חשובה לה במיוחד, וענה הוא בנימוס.
ברוש החזיר אותה במכוניתו לקראווילה עם צנצנת מי-הים והחול על המדרגות, אבל במדרגות לא עלה. הוא נפרד ממנה ליד עץ הדקל הנמוך שנעקר ונשתל מחדש בקדמת הבית.
"נדבר בקרוב." נימה של שאלה זהירה התגנבה בלי כוונה לדבריו.
"ברוש- אני זקוקה לזמן, אבל נדבר. רק אל תלחץ עלי." היא נעלמה לתוך הקראווילה. הוא נסע.
התקוה והעצב רקדו ריקוד אטי בלבו. אבל הוא קבל עליו את הדין. הוא נבחן – ונמצא לקוי בעיניה.
'אבל זה מגוחך! מה, בגלל עורב היא מנפנפת אותי? בגלל שאני לא מספיק ספונטאני? והלוא כולם אומרים שאפשר לסמוך עלי!' ואז קלט הבחור את החובה הטמונה באמירה האחרונה. 'אולי היא זוכרת עכשיו?' כרסמו השאלות בלבו.
עברו ימים ושבועות. לא פעם הושיט ברוש את ידו לטלפון להתקשר אליה. אבל בכל פעם עצר. 'היא בקשה זמן.' שברירי תקווה וייאוש התחלפו בקרביו כחרבות בדו-קרב.
תשובתה הגיעה במפתיע בדואר. הזמנה להקרנת סרט שהיא ביימה והסריטה: "משפחת ישראלי עוברת דירה". בהזמנה היתה רשימה שכללה מספר יצירות של סטודנטים אחרים לקולנוע. בכתב ידה היא הוסיפה "ברוש – אשמח אם תבוא. "
הוא התקשר מיד. "כמובן אני בא. תודה על ההזמנה. חשוב לי לראות."
"עוד יותר חשוב לי," אמרה וחזרה אתו על מקומו של האולם והשעה.
הימים עברו באיטיות כואבת. נכספה נפשו של ברוש לראות את שלהבת. הוא הרשה לעצמו לאהוב. ענני כבוד והוד רחפו על ראשו והוא קבל החלטות.
'אתה צריך להמר על כל הקופה,' אמר בלבו. 'זה לא הזמן להתאפק. שפוך את הכל – מה שעשית ואיך אתה מרגיש. אם תחסוך במילים עכשיו, הכל יהיה אבוד. אי אפשר לבנות קשר על סודות.'
הפעם הקול האחר נדם.

האולם שכן בירושלים, בשכונת תלפיות. היה הכל די מרשים: מזוג אויר, כסאות תיאטרון נוחים, מסך קולנוע בוהק. במתכוון ברוש הגיע ברגע האחרון- גם אם היה לו דחף להקדים. היה בטוח שהוריה יהיו שם, ורצה לגלות לה את לבו לפני התוועדות עם הוריה. שמא בני משפחתה יזהו אותו, ויראה כמתעתע בעיניהם ובעיניה. הוא זה שיעביר את הלוט מן העבר. אם יזכה לחסד, יזכה בה. ברוש מצא את מקומו במרכז האולם אחרי שכולם היו ישובים כבר.
שלהבת לחשה מילה לאמה וקמה ממקומה לגשת לעבר הבחור שזה עתה הגיע.
"פחדתי שלא תבוא." דאגה כנה היתה נראית בעיניה.
"הקרנת בכורה של הסרט שלך? לא הייתי מוותר על זה לעולם!"
"חסר לך!" השיבה.
הוא ציפה שהיא תחזור למקומה ליד בני המשפחה, אולם למרבה שמחתו ולהפתעתו התיישבה שלהבת לידו.
דמדום אורות, והצופים, שעד אז שוחחו ביניהם, נרגעו ושתקו. הסרט הראשון התחיל: "מסע כומתה." הסרט עסק בבחור שהתגייס לנח"ל החרדי והמיר את המגבעת השחורה בכומתה. ברוש ישב דרוך, חצי מביט במסך, ומדי פעם היה גונב מבטים בבחורה לידו. היא התרכזה, כנראה, בסרט.
בסצנה האחרונה, הבחור חוזר הביתה לשבת. ראוהו נכנס, לבוש במדים, למבנה שנשא שלט "מקווה טהרה". הוא מוריד את הכומתה ופותח את כפתורי חולצתו. ביציאתו, הוא לובש חולצה לבנה, ג'קט ומכנסיים שחורים. אך לראשו, מתחת למגבעת, כיפה סרוגה בצבע ירוק זית. הסרט זכה לאהדה רבה מקהל הצופים.
הגיע תורו של הסרט של שלהבת: "משפחת ישראלי עוברת דירה."
"על מה זה?" שאל ברוש.
"סרט אינו 'על' שום דבר," השיבה שלהבת בקול מתון. "תראה ותחליט אתה במה הוא עוסק."
ננזף, ברוש חסר התרבות הביט במסך.
מסביב לשלחן יושבת משפחה. הבית מטופח: עציצים, תמונות, כלים נאים העשויים להרחיב דעתו של אדם. אבל יש נימה של מתח, אי שקט בסצנה. המשפחה כוללת הורים, הנראים כמושבניקים דתיים, ארבעה ילדים: שני בנים בגיל העשרים ומשהו, בת צעירה יותר וילדה כבת עשר. יש גם סב וסבתא. החשש עלה בגרונו של ברוש כארוחה שלא הספיק לעכל.
פתאום דפיקה בדלת. "פתחו את הדלת. כאן צבא הגנה לישראל. יש לכם שלושים שניות לפתוח."
בהלה אחזה את ברוש. הוא הכריח את עצמו לשבת בשקט, ידיו אוחזות בצידי מושבו כמחזיק בקרש הצלה.
מהלומות פטיש נשמעות אחרי הנצח שארך כחצי דקה. החיילים נכנסים לתוך הבית.......
ברוש מתבונן בעל כורחו בחיילים ובמפקדם, וגם בבני משפחת "ישראלי". תקריב לפני הסב – הוא עומד זקוף, אצילי ושליו, כאילו נמצא במקום אחר. הכל בדיוק כמו שזכר ברוש עד התמונות על הקיר, שנחרטו בזיכרונו. בדיוק כמו המראה שבקש להשכיח ולהכחיד. אבל הסיוט לא נגמר.
בסצנה השנייה בחורה עומדת ליד מכונית תקועה בצידי הדרך.....והעינויים ממשיכים. בחור עוצר – ואת תפקידו משחק אחד מהשחקנים שהופיע כחייל בסצנה הראשונה. דמו של ברוש היה למי קרח. הוא חש אזלת כוחות, בחילה, מזיע כולו. הוא לא העז להסתכל בפניה של שלהבת. דמעות משכו בעפעפיו. את כל זה עשתה כדי להענישו?
סצנה חדשה. בחור ובחורה יושבים ביחד ליד שלחן – חנות הגלידה ביפו! הם מדברים ביניהם אך קולם אינו נשמע. המצלמה מתקרבת, ואז שומעים את השיחה המתנהלת.
הבחור אומר: "אחרי כל מה שקרה, יש לנו עתיד ביחד?" הבחור יפה, תווים עדינים לפניו. כאב התקווה שגבולה בפאתי ארץ הייאוש נשמע בקולו. הוא ממתין לתשובה מהבחורה. נשימתו של ברוש עצורה, כולו דרוך, קפוא וגם בוער. כל קהל הצופים ממתין יחד אתו.
הבחורה מביטה בבחור ואינה משיבה מיד. בחורה נאה מאד – אבל בעיניו של ברוש היא פחות יפה מהמקורית.
אט אט היא פורסת את דבריה לפניו ממקום תהומי בלב, כדולה מים במשורה מבאר עמוק.
"אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. לפעמים צריכים לקחת סיכונים בחיים."
הסצנה נעלמת בהדרגה, ועל המסך מופיעים שמות השחקנים, ובסוף שמה של המסריטה והבמאית. בסוף, בסוף, מופיעים דברי רבי נחמן מברסלב: "אין יאוש כלל." ברקע גלי הים נשברים על החוף. והכל מתמוגג באור.

ישנה סצנה אפשרית נוספת, אחת שטרם בוימה וטרם הוסרטה. היא קיימת, בינתיים, רק בדמיונו של היוצר. השחקנים עדיין מתלבטים האם לבצע את התפקיד אם לאו. עומדים בחור ובחורה בשדה מצבות. היום סגרירי, והם לבושים בבגדי חורף. הבחור נראה די נחמד – אבל בהחלט לא כוכב קולנוע. לבחורה מפל שיער הבוער באור השמש החוור. מצבה נמוכה, די צנועה, שטוחה לפניהם. בידיו של הבחור ספר תהילים קטן, ודמעות מטהרות זולגות מעיניו, משוחררות מכל רסן. הבחורה מוציאה כעין פתק מקופל מכיסה ומניחה אותו על הקבר. ממבט קרוב אפשר לקרוא את המילים המודפסות : "נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו......". על ההזמנה היא מניחה צדף ים.



להקשיב הוא ידע. הוא הקשיב למפקדים והוא הקשיב לרבנים. כאשר הוא התייעץ עם ראש המכינה, הרב בני, הלה אמר לו: "עשה את המוטל עליך בפקודה. אבל שום דבר נוסף. רק מה שאתה צריך. ובכאב." וכן עשה, אנוס, כפות וכמעט בוכה. בידיים לאות ובחמלה גדולה – אבל עשה.


פתאום דפיקה בדלת. "פתחו את הדלת. כאן צבא הגנה לישראל. יש לכם שלושים שניות לפתוח."
בהלה אחזה את ברוש. הוא הכריח את עצמו לשבת בשקט, ידיו אוחזות בצידי מושבו כמחזיק בקרש הצלה.