מעמקים - עיון בשיר 'הצייר מצייר' מאת נתן זך
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עיון בשיר 'הצייר מצייר' מאת נתן זך

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 19 - תשרי תשס"ט * 10/08

שיר זה, המופיע בספר "שירים שונים". הוא שיר ארספואטי המנסה לברר את זהותו ופעולתו של המשורר.

הַצַּיָּר מְצַיֵּר, הַסּוֹפֵר מְסַפֵּר, הַפַּסָּל מְפַסֵּל
השיר פותח בהגדרות מאוד קונבנציונליות, שניתן להמשיך אותן עוד ועוד בהתייחס לעיסוקים שונים.(הנגר מנגר, הזמר מזמר וכו') ההגדרות בשיר זה מתייחסות לאמנים ולפעולותיהם. כשמדובר בצייר, סופר ופסל, ההגדרות פשוטות וישירות, שנגזרות משם העצם: הצייר מצייר, הסופר מספר וכו'. אבל כשמגיע למשורר - הציפייה נשברת. כותב זך: "המשורר אינו שר". ההנגדה ממקדת את המבט על המשורר, ואת התהייה על פעולתו. אם הוא אינו שר, מה הוא – כן?

מהו משורר ומהי שירה
הניסיון להגדיר מהו משורר ומהי שירה אינו חדש. משוררים רבים ניסו את כוחם בהגדרת מעשה השירה, וכמספר המשוררים מספר ההגדרות. הנה כמה מהן: "שיר זה צבע הנפש לאחר שהיא מתאדה" (תנחום אבגר); "שיר הוא מיידיות הנפש, לתפוס את השמחה במעופה" (ויליאם בליק);" בדומה לדמעה או לחיוך, כן השיר אינו אלא ציור של מה שאירע בפנים" (רבידרנאט טגורי); "מה זה משורר?, שואל סרן קירקגור ועונה: "אדם אומלל הצופן בליבו ייסורים עמוקים, אלא שפתיו עשויות כך שהן הופכות את אנחת ליבו וצעקותיו למוסיקה יפה"; "שירה היא דרך לתפוס את החיים בגרונם" (רוברט פרוסט); "הלשון היא קולמוס הלב, והשיר - קולמוס הנפש" (ר' שניאור זלמן מלאדי); "בקצה הדף מרטט העט, סיסמוגרף, ומנסה לצייר בקווים דקים וחדי זוויות את רעידת הרצפה" (דן פגיס). השירה כמשהו שלא ניתן להגדרה חד משמעית ומדויקת, יוצרת שדה שלם של ניסיונות והשערות.

לאה גולדברג במסתהּ "חמישה פרקים ביסודות השירה", מנסה להאיר את מהותה של השירה. "השירה", קובעת גולדברג, "איננה רק דרך ביטוי, אלא דרך ביטוי למשהו, שהוא ביסודו שירה. לא קל להגדיר 'משהו' זה" [ההדגשות במקור – ד.ס]. במסה זו היא מצטטת משוררים שמנסים להגדיר את השירה: ביניהם המשוררת אמילי דיקנסון שקובעת:
"אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אֵש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קודקודי, יודעת אני כי שירה היא זאת. אלו הן הדרכים היחידות לדעת דבר זה, או שמא יש דרך אחרת?"
האם אמת מידה אמוציונאלית כזאת היא היא הגדרת השירה?

בשיר "גם זה יין", כותב נתן זך:
"שירה יכולה לצייר תמונה [..] היא יכולה להיות היא עצמה תמונה, השקפה / של מלים בסביבתן הקסומה הפורה. נוף דומה מאד / לשמחה או לעצב"
אם לרגע נדמה שהוא הצליח ללכוד את השירה בתוך תבנית מוגדרת, הנה בא הרגע של הפרכתה: " אך, בעצם לא זו ולא זה". השלילה מוחקת את אפשרות ההגדרה, אך אינה מביאה חלופה עמידה. גם בשיר זה, כבשירנו "הצייר מצייר" מופיע הביטוי הכללי "משהו", במקום ההגדרה עצמה:
"קצב / של משהו שהתנגן בשעתו בשעת שמחה / או עצב או, בעצם, השתיקה שנשתררה [..] ..משהו הדומה מאד לשמחה או לעצב"
גם החזרה על המילה "בעצם" ממחישה את הניסיון הכושל לעמוד מאחורי הגדרה אחת.בשיר "לומר זאת אחרת", גם הוא של נתן זך, מתוארת השירה כישות מאוד ברורה: "שירה מבררת דברים מבוררים, בזהירות היא בוחרת / דברים נבחרים" וממשיך "היא מסדרת / להפליא דברים מסודרים" תיאור זה כל כך מדויק בעיני הדובר, עד כי "לומר זאת אחרת / קשה, אם לא בלתי אפשרי". אך השיר, לאחר שמתאר את שבריריותה של השירה, מסתיים בקביעה - "היא בלתי אפשרית".

גם בשיר "הצייר מצייר" הניסיון להגדיר את פעולתו של המשורר הוא בעייתי, שהרי כיצד ניתן לתחום במילים קסם של שירה?

אומר זך על המשורר:
הוּא הַר בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ
אוֹ עֵץ, אוֹ רֵיחַ,
כל הגדרה אפשרית, אך אינה בלעדית. הניסיון לכנות את המשורר "הר" או "עץ" או "ריח" מתאים לעצם הפעולה השירית שמשתמשת הרבה במטפורות. בעולם השירי המטפורה היא בעלת קיום עצמאי ומשמעותה לעתים חריפה יותר מכל מילה במשמעות מילונית פשוטה. דליה רביקוביץ' בשירהּ "כישופים" מתגלגלת בכוח המטפורה מזהות אחת לשנייה:
"היום אני גבעה / מחר אני ים
[..] היום אני שבלול / מחר אני עץ."
יכולתו של המשורר להפוך להר או לעץ או לריח, מזכירה את הטוטאליות שלו ואת ההבדל שבינו לבין האחרים. עניין זה בולט בשירו של דן פגיס "שיחה". בשיר זה משוחחים ארבעה על האורן. האחד מגדיר אותו, האחר מעריך אותו עפ"י מגרעותיו, אחד מצטט שירים העוסקים באורנים "ואחד", שהוא ללא ספק המשורר, "הִכָּה שורש, הושיט ענפים וְרִשְרֵש". הנה כי כן לדן פגיס ישנו משהו שקרוב להגדרת מהותו של המשורר..

נחזור לשירנו:
המשורר, כמו גם השירה, "הוא משהו בורח / או כבר לא". תאור זה ממחיש את החמקמקות ואת אזלת היד של הניסיון להגדיר. יחד עם זאת נוכחותו מורגשת ומשפיעה מאוד "כמו עונות השנה, / החום הקור הקרח והצחוק / של הלב, כאשר הוא אוהב". הדימוי לעונות השנה המתחלפות כל כך באקלים שלהן, מקביל לאקלימים שונים של הלב, שאותם רושם המשורר כאירוע חד פעמי ("מה שהיה / ולא יחזור") וכך מנציחם. החום הקור והקרח משקפים נאמנה את עונות השנה, אך את "הצחוק של הלב כאשר הוא אוהב" קולט באופן בלעדי המשורר בלבד; לא הצייר, לא הסופר או הפסל. האם היכולת הזאת מגדירה את עיסוקו של המשורר? לא בהכרח: מיד אח"כ כותב זך: "או מים, .... או אנייה, או שיר". ה"קפיצות" בין האופציות השונות של הגדרתו, ממחישות את חוסר היכולת להתמקד בהגדרה אחת שמסבירה את פעולתו של המשורר.
אוֹ מַיִם, מַשֶּהוּ רָחָב, בִּלְתִּי מוּבָן
זך מכריז על היותו של המשורר בלתי נתפס, בלתי ניתן לקִטְלוּג כלשהו. לך ונסה לשרטט קו במים.. יחד עם זאת, אפשרות הגדרתו של המשורר כמים, אולי ממחישה לקורא את החשיבות שרואה זך בקיומו של המשורר לעולם. המשורר ושירתו הם משהו בסיסי שאי אפשר להתקיים בלעדיו.
מַשֶּהוּ שֶמַשְאִיר
מַשֶּהוּ
אחרי הניסיון להאיר את עבודתו היצירתית של המשורר – הר, עץ, ריח, עונות השנה, מים, רוח, אנייה, שיר, - מוותר הדובר על הגדרה חד משמעית, ולכן הוא משתמש בסיום השיר, בניגוד לפתיחה , במושג הכי מופשט, שלתוכו יכול הקורא לשבץ, כפי הבנתו, את דעתו על מלאכתו של המשורר. ה"משהו" הזה יכול להיות כל אחת מהאפשרויות שהוזכרו במהלך השיר, או כל דבר אחר. בביטוי "משהו שמשאיר משהו" המשורר ושירו הופכים לאחד (בדומה ל"שיחה" של דן פגיס, לעיל). מה שברור הוא שעקבותיו של המשורר, על פי השיר, אינם נעלמים. יתרה מזאת: ה"משהו" הזה חיוני ביותר לקיום, שהרי, כך שואל זך בשיר הפותח את ספרו "כל הדבש והחלב", "במה להמתיק את הימים אם לא בשירים [..]?"

אמצעים אמנותיים
1.
מטאפורות: "המשורר .... הוא הר, או ריח" "הצחוק של הלב"
2. דימויים: "כמו עונות השנה, החום, הקור, הקרח" "בלתי מובן כמו רוח, או אוניה, אור שיר"
3. חריזה: "דרך ... ריח... בורח"
4. חריזה פנימית: "לא יחזור ... החום הקור" ; "..של הלב, כאשר הוא אוהב"
5. חזרה "משהו" (3 פעמים), "או" (6 פעמים) משמעות החזרה היא להדגיש את הלא ברור והלא מוגדר, וזהו למעשה נושא השיר
6. ארמז: "משהו בלתי מובן / כמו רוח , או אוניה" – מזכיר את "שלושה נפלאו ממני ולא ידעתים [..] דרך אוניה בלב ים" (משלי ל' י"ח, י"ט). עפ"י רש"י הדבר המופלא באוניה הוא שאינה משאירה סימן אחרי שחלפה.
7. תיאור קטלוגי ושבירתו. תחילת השיר יוצרת רצף לוגי שמסמיך את הפעולה ליוצר: "הצייר מצייר, הסופר מספר". הרצף הזה יוצר ציפייה שפעולת המשורר תתואר ג"כ כנגזרת משמו, אך כאן מופיע הניגוד: "המשורר א י נ ו שר" (ההדגשה שלי – ד.ס)
8. מבנה גראפי מיוחד: השיר פותח בשורה רחבה מאוד (וברמת המשמעות זוהי השורה המתארת מציאות וודאית שאינה ניתנת לערעור). סיומו של השיר – ב"כרעי תרנגולת" של מילה אחת: "משהו". גם משמעות המילה רחוקה מהביטחון של הוודאות המוגדרת.

ביבליוגרפיה:
1.
"כל הדבש והחלב" / נתן זך, הוצאת "עם עובד"
2. "שירים שונים" / נתן זך , הוצאת "הקיבוץ המאוחד"
3. "כל השירים" / דן פגיס, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" ו"מוסד ביאליק"
4. "כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ', הוצאת "הקיבוץ המאוחד"
5. "חמישה פרקים ביסודות השירה" [בתוך "האומץ לחולין"] / לאה גולדברג, הוצאת "ספריית פועלים"
6. "ספר הציטטות הגדול" ליקט וערך פרופ' אדיר כהן, הוצאת "כנרת".