מעמקים - לא כצאן לטבח
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

לא כצאן לטבח
לעשרה בטבת - יום הקדיש הכללי לחללי השואה

בלפור חקק

גיליון מס' 20 - כסליו תשס"ט * 12/08

על הספר "אולקניקי ראדין וילנא" מאת הרב קלמן פרבר

הרב קלמן פרבר, אולקניקי ראדין וילנה – מיומנו של בן תורה, הוצאת בני המחבר דפוס העיר העתיקה, ירושלים תשס"ז, 453 עמ'.

מאז קום המדינה מלווה זכרון השואה את קיומנו כאן כפצע שאינו מגליד. ספרות התיעוד של השואה נכתבת על ידי חוקרים והיסטוריונים אך גם כספרות עדות של השבים מן התופת. הספר "אולקניקי ראדין וילנא" נכתב על ידי הרב קלמן פרבר ז"ל, אך הדפים שהשאיר אחריו נערכו והובאו לדפוס רק אחרי מותו. בניו חניאל ושאול פרבר גאלו את הכתבים וזכינו לקבל יצירה מרגשת של יהודי מאמין המתאר את קורותיו מתוך זווית ראייה אמונית.

מתברר שהרב קלמן פרבר ניהל את היומן שלו מאז היותו בגטו וילנא. עם הצלתו מן התופת ועלייתו ארצה צרף לדברי הזכרונות פרקי ילדות מעיירת ילדותו אולקניקי במחיצת הרב חיים עוזר גרודז'נסקי בישיבת ראמיילעס בוילנה וכן זכרונות מישיבת ראדין יוצק מים על ידיהם של ה"חפץ חיים" והרב נפתלי טרופ.

עוד בטרם החלה ההשמדה הוא מתאר את הקמת היודנראט בוילנה. אנו נוטים בדרך כלל לשפוט לרעה את היודנראטים. כאן מתואר הרב שוב שמתבקש לשלוח כל יום פלוגות עבודה לפונאר (12 ק"מ מוילנה), אך כשמתברר לו שהמשלוח אינו בהכרח לצורך עבודה, הוא מסרב לשלוח יהודים לפונאר עד שיידע בוודאות לאן נשלחים היהודים. הכותב רואה בזאת אות למסירות נפש.

בהיותו במחנה העבודה בפונאר מתאר הכותב איך סרב לאכול את הבשר הטרף שהוגש להם. קצין הס"ס ניסה להתווכח איתו שבזמן מלחמה יש לעבור על חוקי הדת. "לא הגעתי לדרגה כזאת של פיקוח נפש" עונה לו הרב פרבר, והנאצי מגלה רגש אנושי ונמנע מלהביא לו בשר טריפה. המחבר מספר גם איך חגגו את חגי ישראל בחשאי בתוך מחנות העבודה, כשלמטה עומדים הילדים ומזהירים מפני בואם של הגרמנים והליטאים (עמ' 98).

פרבר מציב יד לסיפורי גבורה בתוך השנאה הזאת ליהודים, שהעמים השכנים ששו אליה בבוא הנאצים לעיירותיהם. כך באולקניק ששו העמים השכנים לקחת את רכוש היהודים, ולא היססו לפגוע בכבוד בנות ישראל. פרבר מציב יד לזכרה של שיינה'לה פרבר שסטרה לגוי שנטפל אליה בשוק של אולקניק (עמ' 144).

פרבר מרגיש צורך להתחשבן עם הקלישאה הישראלית שטבוחי השואה הלכו כצאן לטבח. כך הוא כותב:
"הרוצחים הגרמנים מתחלקים בשלל הקרבנות עם אחיהם הרוצחים הליטאים, הם מתחלקים ברכוש היהודי שנלקח מהיוצאים להרג בפונאר. ולא די להם בכך, הם מתעללים ומשפילים את קרבנותיהם... גם בפונאר גופא רימו הליטאים את הקרבנות בעד בצע כסף ולא עמדו בהבטחותיהם. זה, כמובן, עורר את היהודים, ברגעי חייהם האחרונים, לנקמה. ורבים מהליטאים והגרמנים נהרגו, נחבלו ונפצעו בידי צעירי בחורי ישראל, בעמדם על חייהם... מי הוציא את השקר הגדול כי בני ישראל בגטאות הלכו כצאן לטבח? לא ולא! בראש מורם, בגאווה ובגאון הלכו רבנים אלי קבר כששירת 'בצאת ישראל ממצרים' על פיהם ובקריאת 'שמע ישראל' עזבו את עולם השקר" (עמ' 289).
פרבר מבחין כאן בין גבורה פיזית של צעירים שהכו בנאצים על סף הוצאתם להורג על ידי הנאצים, ובין גבורה רוחנית של רבנים ששרו וקידשו את השם במותם.

מתואר אירוע גבורה (שלא ידוע לי על תיעוד אחר שלו) כשהם מובלים לנימנצין, והם רואים בצדי הדרך את גויי הסביבה חופרים בורות ליהודים. שיירת היהודים המובלים על ידי גרמנים עם רובים מכודנים מאותתים זה לזה שהגיעה השעה לפעול:
"...הם ידעו כי מישהו צריך להרים קול צעקה ובמהומה שתיווצר נבחר היערה... החלטנו שמרצוננו הטוב לא נלך כצאן לטבח. הרגשתי ששעון החול שלי הלך ואזל ואמרתי לעצמי, אם לא עכשיו אימתי.... בתוך הצעקות והמהומה נפרץ המעגל. הצעירים המאורגנים והלא מאורגנים התחילו לצעוק ולרוץ לתוך היער. מי שעלה על שוטר ליטאי או על איש אס אס לא נס מפניו, אלא כיבד אותו בדקירות סכין, במכות במוט ברזל שהוכן מראש או בבול עץ שהרים מן הקרקע. עד שהשוטרים ואנשי האס אס התאוששו ותפסו את הנעשה, חלפו דקות טובות ובינתיים אנו הבורחים התרחקנו מהם והלאה. הרוצחים התחילו לירות בנו ללא מטרה, ואנו המשכנו בריצתנו עד שהרגשנו שיצאנו מכלל סכנה... בסך הכול ניצלו כמאתיים איש" (עמ' 335-334).
מתברר שהמחבר פרבר היה נפח במקצועו ועליו היה להפעיל עם קבוצת יהודים את המכונה לחיתוך תבן ומתעורר ויכוח הלכתי בתוך המחנה המגודר תיל, איך לעשות את המלאכה כך שלא יעבור על איסורי אורייתא ואיסורי רבנן. הוויכוח בין היהודים הדתיים ושאינם דתיים מרתק, כשאתה חושב על כך שמדובר באנשים המשחקים שח עם המוות ואינם מוותרים על אמונתם (עמ' 293-292).

המחבר זצ"ל עשה כל חייו למען הפצת זכרון השואה ולקחיה, וספר זה שיצא לאור רק לאחר מותו מציב יד לפעלו כל חייו וגם לזכרם של היהודים שנספו במחנות ההשמדה.