מעמקים - אחים - סיפור ופשרו
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אחים - סיפור ופשרו
הסיפור 'אחים' מאת צבי לוז, ופשרו

ד"ר רבקה שאול בן צבי

גיליון מס' 20 - כסליו תשס"ט * 12/08

מתוך קובץ הסיפורים מאזן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980. וברשות המחבר

הסיפור "אחים" מאת צבי לוז

צעיר הייתי מאחי גד בארבע שנים, ושמי נקרא על ידי אבא אשר, כשם שבסדר בניו של יעקב אבינו בא אשר אחרי גד. אבא, מנעוריו באוקראינה, היה חובב תנ"ך וידיעת הארץ, וגם לאחותנו הקטנה קרא דינה, כשם בתו יחידתו של יעקב אבינו.

"לוּ היו לי ארבע נשים, כמו ליעקב", היה סונט לפעמים באִמא בשולחן ארוחת הערב, "היו לי שנים עשר בנים, והייתי מקים סִדרה חדשה של שבטים".

על כורחו הסתפק בשלושתנו.

דינה הייתה צעירה ממני בשבע שנים, ובימי ילדותי ובחרותי לא החשבתיה כבת חוגי ומעמדי; אבל גד, אחי הגדול, היה מהלך לפניי, בהישג עיניי, כאליהו הנביא הגדול לפני אלישע הנער.

גד היה בהיר ממני, שערו היה בגון הגבעות החשופות של שפלת יהודה בקיץ, ופניו שזופות אפילו בחורף; והוא היה מנומש קצת, צווארו ארוך אבל חזק, וגם כפות ידיו היו רחבות, קשות וסדוקות מרוב מעשים. אני, לצערי, הייתי שחרחר, צר כתפיים, וכפות ידיי מעודנות. אִמא הייתה אומרת עליי שנועדתי להשכלה ולפרופסיה חופשית. מילדותי הייתי אני גאוותה של אִמא, אבל גד היה גאוותו של אבא.

"אִמא, אם אשתה שתי כוסות קקאו, גם בבוקר גם בערב", שאלתי את אִמא בעלותי לכיתה א', "אשיג בגובה את גד?"

ואִמא צחקה בסלחנות. סלחנותה לא הייתה נהירה לי, שהרי היא כשלעצמה לא צידדה בשאיפתי להיות כגד. היא שאפה למעני שאהיה אשר; בי היא ראתה גמול לשאיפותיה.

בחצר האחורית של ביתנו שבשכונת בורוכוב בנה אבא בעמל רב, משברי לבנים וקרשים ומטיט וחול בניין, מפה בולטת של ארצנו. המפה הייתה גדולה כמטר על שניים וצבועה בצבעי שמן בפרוטרוט ובדיוק רב. גד אחי היה מזרים בה, מצינור המים של הגינה, קילוח דק לאורך הירדן, מן החרמון דרך הכינרת ועד ים המלח. כשנמלא ים המלח היה שואב אותו בקופסת פח והיה ממשיך בהזרמה. הוא תכנן נהר חיבור מים תיכון לים המלח ואמר להשיט בו צי מלחמה כנגד המדבר. זה היה באמצע שנות השלושים, בימים הטובים של המנדט הבריטי, והמפה של אבא כללה גם את עבר הירדן המזרחי. אבא עם גד גם יחד איתרו על הרי הגלעד, הבשן והגולן את ערי המקלט שבנחלות השבטים ראובן, גד וחצי מנשה, כפי שקבען משה רבנו בספר "דברים". שם, בחצר האחורית, בצל עץ הלימון שלנו, הניח אבא לגד בכורו להחזיק באקדח הבראונינג הקטן שהפקידה ה"הגנה" בידיו למשמרת; לימדו לשלוף את המחסנית ולפתוח את הנִצרה ולדרוך את הפטיש ולשחררו, כשהקנה מכוּון כלפי מטה. ידיו של גד היו זריזות באקדח. אבל – לי, הקטן, לא הרשה אבא להחזיק בנשק אלא לראותו בלבד.

"אל תצטער, אשר", ניחם גד אותי, "תורך עוד יבוא".

כשהיה אחי גד משחק כדורגל עם בני גילו על המגרש של זיידמן שמעבר לכביש, מחוץ לשכונת הפועלים, הייתי אני עומד עם הזאטוטים מן הצד. צעקנו צעקות עידוד, קצתנו בעד קבוצה זו וקצתנו בעד קבוצה זו. אחי גד וחבריו – "הגדולים" – התקינו להם מגרש כדורגל בשטח ההוא, אף שהשומר של הקבלן זיידמן היה מגרש אותם משם מפעם לפעם, כשבאו מכוניות לטעון או לפרוק. זה היה המגרש הטוב ביותר בסביבה, מפני שקרקעו הייתה כבושה בגלגלי מכוניות ועגלות כבדות ולא צימחו בו קוצים. היקפו של השטח היה תפוס על ידי ציבורים של חומרי בניין אגורים ושמורים: סווארים של קרשים וקורות ואריחים ורעפים, ערֵמות של ברזל, מחסן פחים מוארך מלא שקי מלט סדורים, ובתווך, בין חומרי הבניין, נותר מגרש פנוי, שהיה מיועד למכוניות המביאות והמוציאות, ושם היו משחקים בכדורגל.

"האדון זיידמן", אמר אבא לאִמא, "הוא ספקולאנט. את חומרי הבניין הוא צובר במגרש לשם עסקים שחורים של האמרת מחירים. זיידמן זה כבר עשה בספסרות הרבה רווחי מלחמה, נוסף לכסף הטוב שקיבל מהצבא הבריטי בשביל המבנים הגרועים שבנה להם".

זה היה בימי המלחמה בגרמנים-הנאצים. אחי גד היה עוקב אחרי מהלכי המלחמה הרחוקים: במדבר המערבי, באוקיינוס השקט, במזרח אירופה. הוא היה קורא בעיתונו של אבא מאמרים ראשיים כנגד ספסרי המלחמה, דברים קשים בסגנון נבואות הזעם של התנ"ך.

במגרש הכדורגל התלחש אחי עם חבריו על מעשיו הרעים של זיידמן הקבלן. זיידמן היה, לדעתו, עוכר ישראל ובוגד במאמץ המלחמה של היישוב המאורגן. החברים הסכימו לערוך לזיידמן, בצל הסחורות שלו, משפט צבאי מהיר. השופט העליון היה גד אחי. לאחר שמיעת חוות הדעת של חבר המושבעים (שבעה מבני גילו, מחברי שתי קבוצות הכדורגל) גזר אחי פסק דין מרשיע, ובו במקום קם לבצע את גזר הדין:

בעצם ידיו גיבב אחי שברי קרשים ושבבים בתחתית הסוואר הגדול של קורות בניין חדשות, צהובות ונודפות ריח שרף, ערוכות במשטר יפה במקביל לגדר המגרש. שלף מכיסו את קופסת הגפרורים התמידית שלו. הביט סביבו בחבריו במבט מחמיר. הם הביטו בו. אני רותקתי אל ידיו הממששות את קופסת הגפרורים. הוא אמר בסגנון רם שמצא ברומנים היסטוריים:

"בזה אני מוציא לפועל את משפט הצדק. בשם העם והארץ". גחן והצית את הגבב. לא נראתה אלא לשון אש קטנה.

"להסתלק! אל הפרדס!" פקד על חבריו. אני נגררתי אחריהם. שעטנו מן המגרש אל מורד הכביש, עד שנגמר הכביש והייתה דרך עפר ופרדס לצדה. מאחורי העצים ראינו שכנים נבהלים – משכונת הפועלים שלנו ומהשכונה הבורגנית הסמוכה – רצים בצעקות ובנפנוף ידיים כלפי המגרש, שעמוד עשן עצום התפשט מעליו. עד שבאו מכבי האש נתחסלה הערֵמה. בריות רבות הקיפו את המגרש סביב והביטו סתמית באודים העשנים.

"הצלחנו!" נשף גד לחבריו. יחדיו רצו אל עומק הפרדס כדי להיעלם בינתיים מן האופק. גם אני נגררתי אחריהם. הפעם לא סילק אותי אחי הגדול הביתה.

בערב, אצל שולחן הארוחה, אמר אבא לאִמא:

"זיידמן לא יפסיד פרוטה בגלל השרֵפה הגדולה, כי אצלו הכול מבוטח, עד הקרש האחרון, בחברות ביטוח בריטיות, הנאמנות ביותר".

אבל גד לא החשיב פרטים משרדיים כחברות ביטוח. די היה לו במעשהו הגדול כזרועו הנוקמת של היישוב המאורגן.

בלילה בחדרנו אמרתי לאחי הגדול:

"אני יכול עכשיו להתגנב ולשרוף את ערֵמת הקרשים השנייה".

"שתוק", גער בי. "חכה עד שיבוא תורך לנהל עניינים".

כעבור שנים אחדות, כשהיינו משחקים, בני גילי ואני, בכדורגל שלנו על אותו מגרש של זיידמן (השומר לא הצליח לגרש אותנו, והכתם השחור של השרֵפה עדיין לא נמחה מאצל הגדר), כבר היה גד אחי חבר צעיר ב"הגנה". הוא לא ראה אותנו במשחקנו ולא הביע הערכה מקצועית. לנו לא צעקו אחים קטנים צעקות עידוד. אנחנו לא גזרנו פסקי דין קשים על ספסרי מלחמה בשם היישוב המאורגן, כי המלחמה הגדולה נגמרה.

באותו זמן הספיק גד לגמור את לימודיו בתיכון, במגמה חקלאית (אבא שאף להקנות לו חינוך להתיישבות). בין הזמנים היה נעלם. אבא ואִמא היו מתלחשים על קורסים, על מסעות, על פעולות הדרכה. מעולם לא שאלוהו שאלות מפורשות, כי בלאו הכי לא השיב. גם בתקופות שחזר הביתה היה יוצא בבוקר ושב בשעות מאוחרות ואוכל במטבח ברעבתנות קשה. אִמא הייתה פורסת לו פרוסות עבות של לחם במרגרינה, והוא היה בולען במהירות מפליאה ומרכך את בלעו בעגבניות שלמות. בלילה-בלילה היה מתגלח לקראת מחר, ואני הייתי מצפה לו בחדרנו, משים עצמי ישן עד שנכנס והתפשט. כשהיה שוכב במיטתו ומכבה את האור הייתי לוחש:

"איך העניינים, גד? אתה יכול לספר, אני לא אִמא ואבא".

"הכול בינתיים בסדר", היה מפטיר קצרות ומתנשף.

הוא לא אמר במפורש, אך מעצמי הבינותי את כוונתו: מה אתה נדחף, אשר, תורך יגיע.

לצערי, גד סירב לשוחח אתי בלילות. הוא היה נרדם לפניי, ובאפלה הדמומה של חדרנו הייתי מקשיב לנשימותיו הקצובות. בבקרים הייתי מקיץ וקופץ בבהילות ממיטתי, לראותו טרם צאתו, אבל גד כבר לא היה בבית. במטבח על השולחן נותרה כוס אחת ומשקע עבה של קפה שחור על קרקעיתה. אז החילותי לתבוע מאִמא שתגיש לי, במקום הקקאו, כוס קפה שחור בבוקר. אִמא הייתה מכינה לי קפה חלש, מהול בחלב. החלב היה מעליבני מדי בוקר בבוקרו, אך אִמא אסרה עליי לשתות קפה שחור. לימים, כשגדלתי ויצאתי מרשותה של אִמא, לא שתיתי – ולא אשתה – קפה בחלב.

כשגויסתי לגדנ"ע כבר היה אחי הגדול מגויס קבע בפלמ"ח. כמעט שלא ראינו אותו בימים ההם. אני, מצדי, חסרתי את הערכתו המקצועית, המוסמכת, לבגדי החקי שלי ולחגורתי הרחבה ולנעליי הגבוהות, המיוחדים לאימון הגדנ"ע. בעיקר חסרתי את אישורו למקל הכבד שהכינותי לי מענף של עץ הלימון שבחצרנו, המיוחד לתרגילי הקפא"פ. הוא לא ראה, ולא שיער כלל, כיצד התקדמתי בעקשנות נחרצת בעקבותיו. היה גמור בלבי שאשיג את אחי ויהי מה, שאגיע אליו כדי שנרוץ צעד בצעד; אך מעולם לא סברתי שאעבור אותו.

זו הייתה שנת 46'. משמועות פורחות ברחוב, מלחישותיהם של אִמא ואבא בחדר משכבם בלילות, הסקתי לי שאחי גד היה משתתף בפעולות חסויות של המחתרת. בדממת הלילה בחדרי, מול מיטתו הריקה, הייתי מצרף פרט לפרט, רמז לרמז, ידיעה בעיתון לחדשות הרדיו, ועורך לי פרשה שלמה של עלילות גדולות. הייתי מדמה לי אותו לבוש חולצת חקי בעלת כיסי חזה גדולים, רכוסים בכפתורים ומלאים תרשימים ופתקים בכתב סתרים; במכנסיים כחולים קצרים אחוזים בחגורת עור עבה, בנעליים גבוהות ובחותלות, ושוקיו וירכיו העירומות שזופות וישרות ושריריות. בצביון זה שיבצתיו בראש כיתה פוסעת חרש בלילה אפל במשעולי הרים בפעולה נגד הבריטים, או על חוף ים נטוש בהעלאת עולים בלתי לגליים, או בפיצוץ גשרים. אותה תקופה מניתי את הבריטים בראש רשימת אויבינו. באחד מביקוריו של גד (הוא דווקא בא בחולצה לבנה מקופלת שרוולים, במכנסיים ארוכים ובסנדלים), כשנותרנו בלילה לבדנו בחדרנו הישן, גיליתי לו את עומק איבתי לבריטים. הוא אמר בקיצור נמרץ:

"אל תשכח, הבריטים הם שניצחו את הנאצים".
"אבל עכשיו אנחנו נלחמים בהם", אמרתי. "הם נגדנו".
"אנחנו לא נלחמים נגד בריטניה", אמר. "אנחנו נלחמים נגד השגיאות שלה".
על רעיון זה לא היה לי מה להשיב.

כשהייתי בכיתה י"א, ב"תיכון עיוני", עשה גד בקיבוץ בעמק יזרעאל. רק כחצי שנה ישב בקיבוץ, אבל הספקנו לבקרו שם, אני וחברתי הקרובה באותם ימים.

היא הייתה בת כיתתי, ושמה היה דרורה. כשנתיים תמימות היינו אוהבים אפלטוניים בנוסח שנות הארבעים: גם יחד היינו באים אל קן תנועת הנוער, גם יחד מסיירים בטבע, מסתכלים בהרים ובשמים, משוחחים על "המצב", על קונצרטים, על ספרים. דרורה הייתה נערה בשלה, זהובת שֵׂער, לבושה ומסורקת כנער – מה שהבליט בה, יותר משמלות גזוּרות היטב, את קווי החן הנשיים. אני, עדיין לא הייתי משווה לי בדמיוני את מראה גופה שמתחת לבגדיה. תמים הייתי כבן חלוצים מהעלייה השלישית בשכונת הפועלים. דרורה הייתה באה אצלי, לביתנו, להכין אתי שיעורים או לקרוא בספריי או לשוחח שיחות ארוכות. בשבתנו אל שולחני נגע מרפקה במרפקי. בגנֵבה משכתי ידי, והוספתי לדבר בנושאים הגדולים בסגנון מלוהט. בערב הייתי מלווה אותה אל ביתה שבמרחק כמה רחובות. בשכונת בורוכוב בימים ההם היו גינות מקיפות לבתים הקטנים, היו עצים שופעים מעל הרחובות והיו ספסלים חבויים. היינו חולפים על פני פינות חמד נסתרות בהליכה קצובה, מדברים עדיין אותם דברים אין קץ. אפילו בפתח בית הוריה, אצל שער הברזל הקטן, הקבוע בגדר מעוטף קיסוס מטפס, לא כלו כל דברינו, והיינו מבטיחים לעצמנו ברגשי נאמנות להמשיך את "הנקודות" בפגישותינו הצפויות. לבושתי, עליי להודות על האמת: את דרורה לא נשקתי אף פעם אחת. כל זמן שהייתה הנשיקה בהישג ידי לא הרהרתי בה, וכשהרהרתי בה היה מאוחר מדיי.

מצדה הייתה דרורה מגפפת את אחותי דינה בלהט מידבק. גם הילדה הייתה נדבקת בה בשתי זרועותיה וטומנת ראשה בחיקה. בשבתה אצלי אל שולחני על ספרינו הייתה הקטנה נכנסת חרש ומתכנסת לרגליה של דרורה. דרורה הייתה מניחה כפה על ראשה הבהיר של הילדה, הדומה לראשו של גד ולא לראשי שלי.

בחופשת הפסח ביקרנו יחדיו, דרורה ואני, אצל גד בקיבוץ שבעמק יזרעאל. בשעות היום היה עסוק ושלח אותנו לשוטט בקיבוץ. לפנות ערב התפנה אלינו. ישבנו שלושתנו על ספסל בצל עצי פיקוס גדולים. באור השוקע היה גד מביט בדרורה מבט ישיר וגלוי ולא היה משפיל עיניו כשהייתה מחזירה לו מבט תמוה. להפתעתי נהג הפעם שלא כדרכו: התחיל מספר לנו עלילות ישנות, שכבר נסחף ענן הסודיות מעליהן. לא על עצמו סיפר אלא על "הבחורים", אבל אנחנו דימינו לראות אותו לבדו, בשערו הבהיר ובפניו השזופות ובידיו הרחבות והקשות, מעולל אותן עלילות.

בלילה נותרתי לבדי. גד שילח אותי אל חדרו באמתלה כלשהי ונעלם עם דרורה בחשֵכה. החדר שבצריף היה משותף לגד ולבחור אחד רזה, שקיבל אותי בעין יפה. ישבנו ודיברנו יחדיו על גד, עד שחזרו גד ודרורה אחר חצות. למחרת נסענו, דרורה ואני, הביתה לשכונת בורוכוב. דבר לא נאמר בינינו על הלילה ההוא. דרורה המשיכה כל אותה שנה לבקרני בביתי ולצאת אתי לקן תנועת הנוער, כבתחילה. נוסף לזה, נתקרבה אל ענייני משפחתנו, ומבלי לשים לה פנים הייתה שואלת, מפעם לפעם, על אחי גד. הודעתי לה כשהגיע ממנו מכתב נדיר. היא חקרה לדעת את מעשיו מילדותו. סיפרתי לה על המפה הבולטת (שנתפוררה בחצרנו ולא חודשה בידיו של אבא), על אקדח הבראונינג, על קבוצות הכדורגל והשרֵפה הגדולה במגרשו של זיידמן, וסיפרתי על הפעולות החסויות של הפלמ"ח. פעם אחת אמרתי לה:

"גד היה הבכור, והוא רץ ראשון. אני רץ אחריו, אבל אשיג אותו סוף סוף".

עם תום עונת הלימודים ההיא נתמשכה תקופת שקט אחרונה, ובין דרורה וביני נתקיימה ידידותנו האפלטונית. שנינו שמרנו משנה זו זיכרונות יפים (לאחר שנים היינו משוחחים עלינו ותמהים על עצמנו.).

בעצם הקיץ ההוא חזר גד, לא צפוי, מהפלמ"ח והיה "עושה משהו" בעיר. שוב לא התגורר בביתנו, ומלבד ביקוריו החטופים לא ראינוהו ולא ידענו עליו כלום. אחת לכמה ימים היה בא לפנות ערב באופנועו, סועד אתנו ארוחת ערב, משוחח עם אבא על המצב המדיני ועל ההחלטות הצפויות באו"ם. זה היה קיץ 47', הכול ציפו לבשׂורות גורליות. גם אנחנו בקן תנועת הנוער היינו נפעמים תמיד, פתוחים לחדשות, דורשי גדולות. יותר מכולנו נתלהטה דרורה, והייתה מאזינה לכל מהדורות החדשות, ב"קול ירושלים" ובקול המחתרת העברית "תלם-שמיר-בועז".

בלי דברים מפורשים נקבע חדרי כנקודת מפגש לאחי גד ולחברתי דרורה. בערבי ביקוריו, אחר הסעודה המשפחתית, היה זורק לנו מעבר לכתפו "מיד אשוב" ויוצא באופנועו ל"סיבוב" בשכונה, פעם ופעמיים היה חולף לפני ביתה של דרורה בטרטור מלא. היא הייתה נרמזת ויוצאת ובאה אצלי, כהרגלה כל אותה שנה. הוריה לא חשדו כלום. לעיניי היה גד אוסף את דרורה בזרועותיו (אלי גופי לא נצמדה מעולם כפי שהייתה נצמדת אליו). הוא היה מוליכה מן החדר לעיניהם של אבא ואִמא. בלי גינונים רבים היה מושך אותה אל הפרדסים או אל החולות הנטושים, ואולי אל חדרו השכור שבדרום תל אביב. בצאתם הייתי עוקב אחריהם מחלוני ככל שהגיעו מבטיי. בחצותם את החצר הקדמית אל השער היה גד כורך עליה את זרועו בביטחון גמור של בעל חזקה. לפעמים, כשלא הייתה שהות בידיו, היה מוליך אותה אל מאחורי עץ הלימון שבחצרנו האחורית. מאחורי העץ הייתה חשֵכה גמורה, אך הצחקוקים הקלים היו מגיעים משם עד חדרי.

כשהוכרזה המדינה כבר הייתה דרורה ארוסתו הרשמית של אחי הגדול. להפתעתי נהגו בנימוסים בורגניים: היא הציגה אותו לפני הוריה, והם מצדם ביקרו בביתנו, בבגדי שבת מגוהצים ובנעליים מצוחצחות היטב. עדיין נהגה דרורה לבקרנו בחדרי לשם שיחות מאליפות ולשם הכנה לבחינות הבגרות. אִמא הייתה מקבלת את פניה באהדה אימהית מופגנת, כחותנת לעתיד. אבא היה מחייך לה מעל עיתונו והיה משתף אותה במאמציו הבלתי נלאים למצוא הקבלות בין תקופת "נביאים ראשונים" לתקופתנו.

גד ודרורה נישאו בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. את חגיגת החתונה ערכנו בחצר האחורית של ביתנו – חתונה מלחמתית מעוטת טקס ורבת אורחים ושכנים ודברים. גד כיהן כמפקד מחלקה בגדוד פלמ"ח שלחם בדרום, ומחלקתו כולה באה לשמח חתן וכלה: חבורה של בחורים רזים ושזופים, מזוקנים, מאובקים ומסונדלים. הם כילו את הכיבוד והמשקאות עד הזית האחרון: "כלחוך השור", ציין אבא בקורת רוח לפני הקרואים. למחרת ירדו גד ואשתו הצעירה יחדיו דרומה.

עם צעירי הדור התגייסתי אף אני לצה"ל החדש. בבואי לחופשות קצרות הביתה, במדים חדשים ועם נשקי ביד, שזוף, מאומן, התחלתי מרגיש בביתנו הישן, המורגל כל כך, איזו תמורה לא מחוּורת אך ניכרת: כאילו נתקטנה החצר, נתקטן הבית ונתקטנו ההורים. ובעיקרו של דבר התחלתי להרגיש – ובלי הפתעה, בלי שמחה ובלי צער – שאני מתקרב בלי משים אל אחי הגדול. בפגישה חטופה עם גד – שנינו במדים, שנינו טבולי אש – אמר הוא לי:

"הנה, תורך מגיע, אשר, ואתה נחפזת כל השנים. מה היה, בעצם, החיפזון?"

בסוף 49', עם ראשוני המשתחררים, השתחרר גד. זכות הוותק הרב עמדה לו. דרורה הרתה, והם שכרו להם דירה בבית נטוש ביפו. הייתי מבקרם לעתים מזומנות. עדיין הייתי במדיי ובדרגותיי (בינתיים עברתי קורס קצינים), והייתי רואה את גד אחי, במלבושיו האזרחיים ובדאגותיו הבעל-ביתיות, כאילו הוא עצמו מתקטן לפניי והולך, ואילו דרורה לעומתו כאילו מתגדלת עליו והולכת. חברתי לשעבר, הנלהבת, רבת האידיאות, נעשתה דוגרת כבדה בביתה. בחורף שנת 50' ילדה לגד אחי את בתו הראשונה, רונית.

מה שראיתי באחי לא הייתה טעות אופטית. אחרי שחרורו הוא שנתקף חיפזון, כמין תזזית נפלה עליו. בהול היה "להספיק", כאילו צופה היה שאין לו שהות ארוכה. הוא מצא לו עבודה טובה במִנהל ההדרכה החקלאית (הרי למד בתיכון במגמה חקלאית ועשה במשקים חקלאיים בעמק), ובו בזמן התחיל ללמוד בפקולטה לחקלאות שברחובות. ג'יפ ישן נמסר לרשותו מאת משרד החקלאות, והוא היה שועט בו במהירות מופרזת בדרכים ארוכות – בדרכי העפר הלא סלולות של מושבים חדשים, בכבישים המהירים, אל אולמי ההרצאות והמעבדות שבפקולטה ומשם אל אשתו ובתו. מבע נמהר, בלתי רגוע ובלתי מסופק, צץ בפניו, בעיקר בעיניו; וכשהייתי מביט בו כהרגלי מילדות היה אחי נדמה לי כאילו נרדף היה. גם דרורה נתגלתה כאישה תובענית ודעתנית. אידיאות יפות של שכונת בורוכוב נשכחו ממנה; ועיקר הדבר שהייתה מציקה לגד על שנעדר מהבית שעות ארוכות. לא פעם ערכה לו "סצֵנות" בנוכחותי, שכן ממני לא התביישה כלל.

אבל ברגעים אחרים, ברגעים שקטים ומרוחקים, כשהייתי מתאמץ להשיג את הכיוון הפנימי של תנועתנו, עדיין הייתי רואה את גד, אחי הגדול, כאילו היה רץ לפניי אל מגמה לא ידועה במרחקים, ואני מזדנב אחריו, ברצוני או שלא ברצוני.

שבע שנים ניהל אחי הגדול את חייו האזרחיים עם אשתו ובתו ובנו השני, איתמר. הספיק לקנות דירה חדשה בשכונה צפונית, הגובלת בירקון; הספיק לסיים בהצלחה את הפקולטה החקלאית, להתמנות לתפקיד בכיר במשרד החקלאות שב"קריה", לנסוע עם דרורה לאירופה – וליפול במבצע סיני ב-56'. הוא היה אז מפקד פלוגת רגלים שטיהרה יעדים מבוצרים, ובקרבות פנים אל פנים נקטל מכדור שפגע בחזהו, מלפנים.

במדי המילואים נסעתי עם אִמא ואבא ללווייתו בבית העלמין הצבאי – לוויה צבאית רשמית של חבורת חללים יחדיו. דרורה אשתו, מי שהייתה נערה זהובה ומלאה בשכבר הימים, החווירה ונידקקה, נשכה שפתיה והתנהגה כראוי לאשת לוחם ותיק.

מאז נפילתו של גד אחי עברו תשע עשרה שנה. לפי חשבון הזמנים, עברתי ממנו והלאה כחמש עשרה שנה, שהרי כבן שלושים שנה היה במותו, ואני אהיה בן ארבעים וחמש בקיץ שנה זו, שנת 75'. ולא רק בשנים עברתיו, נוספו לי עליו עוד שתי מלחמות, "ששת הימים" ו"יום הכיפורים". בכל מלחמה עם הגיוס הייתי סבור – ובלי בהלה, במחשבה צלולה – שהפעם כנראה אשיג את אחי הגדול ואגיע אליו באמת, כמו שהוא היה תמיד אומר לי: תורך יגיע...

מחשבה זו לא גיליתי לאיש, לא לחיילי המילואים חבריי וכמובן לא להוריי הזקנים, שנותרו באותו בית בשכונה שנעשתה כרך, ולא לאשתי ולילדיי שלי; ואפילו לא לדרורה, אלמנתו של אחי הגדול, שלעתים אני משוחח אתה על המוות בכלל ועל מות אחי בפרט. זוהי מחשבה שאדם מטפח בינו לבינו כמין סוד כאוב, ואולי כנחמה קטנה. עצם הסיכוי אינו מבהיל, להפך: יש בו אפילו צד המושך את הלב, כמין געגועים על אחי הגדול. אבל באותה שעה מאמין אני שלמרות המלחמות לא בקרוב אשיג את אחי, שהמרחק בינינו גדל והולך, כי אחי עדיין רץ ומתרחק מעבר לאופק חשוך, והוא נעלם, לא מניח אחריו עקבות, ואני מדשדש אחריו בדרכים היפות של ארצנו הקשה, שבהן עצמן אולי טמונה איזו נחמה אחרת. [דגניה ב'. קיץ תשל"ה].

אירוניה ואלגוריה בסיפור "אחים" לצבי לוז

מאת: ד"ר רבקה שאול בן צבי

נושא הסיפור "אחים" הוא מימוש העצמיות נוכח דגם מופת של אח בכור, שהוא גם הדגם האידאלי של חברה ותקופה. מהלך חייו של האח הבכור נטבע באישיותו ומעשיו של הצעיר, המספר הגיבור, והשאיפה להשיגו מכוננת את חייו. מומנטים של אירוניה מובילים להתפכחות. נופך של אלגוריה יוצר משמעות החורגת מהמקרה הפרטי.

ארכיטיפ תנ"כי של אחים נצים מהדהד בכותרת, ובסיפור עצמו נרמזים עשיו ויעקב כמקבילים לגד ואשר. האב מעדיף את הבכור החזק והארצי, ואילו האם מבכרת את הצעיר המעודן יותר. ארמז אחר, שמותיהם של האחים, מדגיש את מקומו הכרונולוגי של אשר לאחר אחיו גד, ומתקשר למוטיב המרכזי העובר לאורך הסיפור – מוטיב ההשגה..

גד הוא "הצבר" הקלאסי: ארצי ופשוט, שתקן ורב מעשים קרוב לאדמה ולחקלאות, חרוץ, אמיץ, פטריוט. משחקי ילדותו ונעוריו וגם תעלוליו ומשובותיו קשורים להיבט הפטריוטי. גד למד במגמה חקלאית, היה לוחם במחתרת, בפלמ"ח ובצה"ל. בילדותו נהג לשחק במפת ארץ ישראל שאביו התקין בחצר, ולהזרים מיים לכל חלקי הארץ. לא בכדי בחר המחבר במשחק זה, על מנת לבטא את דמותו של גד כמייצג רוח התקופה. גד הוא "עשיו" במובן של חיי מעש וקרבה לאדמה, אך ללא הקונוטאציה השלילית הנלווית לדמותו של עשיו התנכ"י.

אשר, לעומת זאת, נועד להשכלה ולמקצוע חופשי, ולא לעמל כפיים, כפי שגורסת אמו, שמיטיבה לדעת את בנה; ברם, בשנות הילדות והנעורים, התפתחותו אינה מוכתבת על ידי נטיותיו האישיות, אלא על ידי הדגם המופתי והמחייב, שהוא משפחתי ולאומי כאחת. ניתן לשער, שבהיעדר דגם זה, היה אשר מתפתח באופן שונה, ומתמקד בחיי הרוח; אבל הוא נער ככל הנערים המשחק כדורגל באותו מגרש בו שיחק אחיו, כממשות וכמטפורה.(עמ' 64). הוא כופה על עצמו התפתחות שאינה נגזרת מנטיותיו האישיות, מטמיע עצמו בדמות אחיו, ונחפז מאוד להיות כמותו, אך בלי להתיימר להגיע מעבר למסלול המירוץ של אחיו. בסופו של דבר הם נפגשים בצה"ל, התחנה שבה אשר השיג סוף סוף את גד.

יחסו של אשר לאחיו עומד בסימנה של רומנטיקה בת הזמן. כך למשל הוא רואה אותו לנגד עיני רוחו במראה חיילי מרשים, וכאשר גד בא לחופשה, הוא תמה לראותו בבגדים רגילים...(עמ' 65). נראה כי התייחסותו לאחיו אינה מושתתת רק על ההיכרות האינטימית, אלא גם על דמיונו הפיוטי הניזון מרוח הזמן; . ואולם, גד אינו מיתוס אלא בחור מציאותי, נבון ומבריק; הוא גם מגלה יחס מבין ואמפתי כלפי אחיו הצעיר. במרוצת הסיפור יתקלף האח הבכור מעטיפות התקופה, ויתגלה באנושיותו המלאה, הבלתי מושלמת, כדרכה של אנושיות.

עיצוב דמותו של גד עומד בסימן הפער שבין המספר הגיבור, שראייתו המצומצמת מאדירה את

אחיו, לבין המחבר המפזר רמזים דקים המאזנים את הדמות. למשל, כאשר המספר תמה על גד שמגולל את עלילותיו לצורך חיזור. האנלוגיה הניגודית שבין גד לאשר מתבטאת בסינקדוכה – כפות הידיים השונות. על גד נאמר: "וגם כפות ידיו היו רחבות, קשות וסדוקות מרוב מעשים". ועל אשר:"וכפות ידיי מעודנות".( עמ' 61). כף היד היא סינקדוכה המייצגת את האישיות כולה: אישיות גברית ורבת מעשים מכאן, אישיות רוחנית יותר מאידך גיסא. ההשוואה בין כפות הידיים מחזקת את האסוציאציה לעשיו ויעק'ב, כאמצעי טיפולוגי המשייך את הדמות לכלל רחב יותר.

מעשיו של גד אינם רק בתחומי החקלאות והגנת הארץ, אלא גם בעניינים שבינו לבינה, שבהם קצרה ידו של אשר, עקב גילו ותמימותו. דרורה היא חברתו מתנועת הנוער, והיא בת שיח לוויכוחים אידאולוגיים ולעניינים שברומו של עולם. הם חולקים חוויות רוחניות ומטיילים יחדו. "היינו אוהבים אפלטוניים בנוסח שנות הארבעים"....(עמ' 66).

גד, לעומת זאת, שובה את לבה של דרורה בתכונותיו הגבריות הבולטות, ובקצב המהיר של מהלכיו. וגם דהרותיו על האופנוע משתלבות בדמותו הסוחפת. אשר אינו בא בטענות אל אחיו, על אשר לקח ממנו את חברתו, ואף אינו מהרהר אחר מעשיו, כאילו הצלחתו עם דרורה היא תחנה נוספת ברצף הצלחותיו, ויום אחד הוא ישיג את גד גם בתחום הזה. רמז מוקדם להעדפת גד על פני אשר מופיע בתיאור הליטוף שדרורה מלטפת את דינה, האחות הצעירה: "דרורה הייתה מניחה כפה על ראשה הבהיר של הילדה, הדומה לראשו של גד ולא לראשי שלי".(עמ' 66).

יחסה של דרורה אל גד עומד אף הוא בסימן ההילה הרומנטית הנאצלת על דמותו. היא מתעניינת בעלילותיו הצבאיות, וגד משתף פעולה עם הדימוי, ומספר מעלילותיו הישנות, לצורך חיזור. יחסו השתלטני אל דרורה כ"בעל חזקה" עומד בניגוד ליחס השוויוני שהיה בינה לבין אשר. אין אפילו מאבק על הנערה. גד הופיע, חיזר, התארס, התחתן.

היפוך אירוני באישיותו של גד מסתמן במהלך חייו. הצעיר הלוחם, בעל ההילה המיתית, הפך למבוגר רציני, השואף להגיע להצלחה לימודית וכלכלית. היפוך זה נרמז כבר קודם לכן בתיאור בגדיו הרגילים כאשר חזר מחופשתו, ובתמיהתו של אשר על האופי הבורגני של ההיכרות שבין הורי המתארסים. המספר רואה בחיים הרגילים ביטוי לצמצום ה"אני", ולכן: "כאילו הוא עצמו מתקטן לפניי והולך"..(עמ' 69). אחיו התערטל מלבושי התקופה הירואית של שנות הארבעים, וכבר אינו נער גיבור, אלא איש מעשי ונמרץ, שנחפז להשיג לו אחיזה בחיים הממשיים, חיפזון שמהוה רמז מוקדם לפרדתו מהם. האח הגדול הוא עתה הנחפז, כאילו נתהפכו היוצרות.. רק החקלאות כמקצוע אקדמי שרדה כרמז לחייו הקודמים.. גם בדמותה של האישה חל היפוך, כבר אין בה התום והחן של נעוריה, ועתה היא "יאכנע" מצויה ושתלטנית. ובודאי שכבר אינה מחוז כיסופים עבור אשר, שהפסדו לגד הפך ליתרון.

דרורה וגד, נציגים עילאיים של תקופות המאבק, עוברים בחייהם מה שעבר חלק גדול מאוד מן הדור ההוא. הקמת המדינה שינתה את כיווני החיים, והשאיפה להישגים אישיים, במיוחד כלכליים, החלה למלא את המרחב הישראלי. דרורה, ששמה מרמז על השאיפה לעצמאות מדינית, הפכה לסתם אישה. גד, ששמו מרמז על חיים צבאיים ("גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב"), הפך אזרח; אך המספר הגיבור אינו מתפעל מחיים בורגניים בצפון תל אביב, לשם עקר גד, כי בעולם המושגים של ילדותו, העומד בסימן תנועת הנוער הסוציאליסטית, המילה "בורגני" הייתה שלילית מעיקרה. הוא גם קולט את הצמצום והירידה באושרו של גד, שהיה בחור מלא חיים, ועתה הוא נראה כנרדף. ואולם, במדינת ישראל הנלחמת על קיומה, אין יציבות אמיתית של חיים. ברצף אירועי חייו: לימודים, עבודה, הולדת ילדים, מעבר לדירה טובה יותר, נסיעה לחו"ל - גד נופל כגיבור במלחמת סיני. נראה כאילו הציבו החיים בפניו ברירה: ליפול בקרב או להתנוון כבורגני רודף ורדוף. דמותו חוזרת אל הווייתה הראשונית, הנערצת. ודומה שגם דרורה המאופקת בעת הלוויה, חוזרת אל ראשוניותה.

'חוויית התשתית' של הכמיהה להשיג אינה נוטשת את המספר, אך מקבלת אופי שונה. הוא "השיג" את גד בגיל, ובמלחמות שנוספו, כאשר כל מלחמה שבה השתתף קירבה את האפשרות שיגיע למקום בו נמצא אחיו...בגיל העמידה, ונוכח חזות המוות, הופך הרצון 'להשיג' לגעגועים על האח שאיננו. עם זאת, תחושת חיים אופטימית מהדהדת במשפט הסיום העמום משהו:"אבל באותה שעה מאמין אני שלמרות המלחמות לא בקרוב אשיג את אחי, שהמרחק בינינו גדל והולך, כי אחי עדיין רץ ומתרחק מעבר לאופק חשוך, והוא נעלם, לא מניח אחריו עקבות, ואני מדשדש אחרו בדרכים היפות של ארצנו הקשה, שבהן עצמן אולי טמונה איזו נחמה אחרת". (עמ' 71).

"אחים" הוא סיפור ריאליסטי מעולה, שכדרכן של יצירות בעלות ערך, הוא מצרף את הפרטי עם הכללי. תהליכים אישיים בחיי הפרט, בסיפור זה, משיקים לתהליכים חברתיים, כנרמז בפרטי הסיפור השונים. סגנונו של לוז בהיר ומלא חיים, ונימת הסיפור עניינית ולא רגשנית. אירועים קשים בחיי הגיבור ומשפחתו נמסרים בחסכנות ובאיפוק. בסיפור ארמזים תנ"כיים המדגישים פן ייצוגי בדמויות האחים, ותורמים לנופך האלגורי הקיים בסיפור. כמו כן, המחבר יוצר איזון ראוי בין תיאורים אפיים רבי פרטים לבין כיווצי זמן הנותנים תחושה של קצב מהיר. האני המספר מתמקד בדמותו של אחיו לאורך הסיפור כולו, ומספר אך מעט על חייו הוא, במיוחד בשנות הבגרות. התמקדות זאת תורמת לאופי הייצוגי של הסיפור, כי גד ודרורה הם המדינה שהשתנתה, ואילו המספר הוא דמות פרטית, שפרטי חייה בבגרותה נמסרו אך ברמז.

הערות דידקטיות
1.
סיפור זה עשוי לזמן דיון בנושא המשפחה, יחסי הורים וילדים, ויחסי אחים.
2. כסיפור הנטוע במציאות היסטורית ברורה, מומלץ להקדים לו דיון היסטורי קצר על תקופת טרום המדינה, מלחמת השחרור ושנות החמישים.
3. מבנה האירועים כרונולוגי, והדבר תורם לקצב המהיר של הסיפור, אולם ניתן להצביע גם על מבנה של "נדנדה", כאשר דמות אחת עולה ודמות שנייה יורדת.
4. דרכי עיצוב הדמות: סינקדוכה (ידיים), מעשים, התפתחויות, אנלוגיה ניגודית, ארמזים תנ"כיים. מראה חיצוני. (המראה החיצוני נחשב לדרך עיצוב (עקיפה, כמובן) כאשר אינו מהווה נתון עובדתי פשוט, אלא מרמז לאפיונים נפשיים).
5. לצורך ההוראה ניתן לספר את הדברים מנקודת ראותו של האח הבכור. כיצד הוא עצמו רואה את חייו עם אחיו הצעיר? מה הוא מרגיש כאשר הוא גוזל ממנו את חברתו? מעניין גם להשלים את פרטי חייו של המספר בבגרותו, ולהקבילם לחייו של אחיו.
6. מוטיב בולט הוא הרצון להשיג. מוטיב זה מקבל משמעות אירונית במרוצת הסיפור. המוטיב מבטא את הקנאה ואת ההערצה של אשר באחיו. בשלב השני של הסיפור גד הוא זה שמבקש להשיג. ולבסוף, השגת אחיו "מעבר לאופק חשוך" כביטוי לזיקה אל המת, אך גם כרצון לדבוק בחיים ולפעול.