מעמקים - מחיי כילד בנווה-שלום
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מחיי כילד בנווה-שלום
מתוך: חדשות בן עזר

יעקב מרקוביץ

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח. גיליון מס' 406
תל אביב, אור ליום חמישי, ה' בטבת תשס"ט, 1.1.2009
benezer@netvision.net.il

נולדתי בשכונת נווה-שלום בפאתי יפו בשנת 1925 לאימי שרה ילידת חברון ולאבי נתנאל יליד צפת. ביתנו היה ברחוב פיינגולד, לא רחוק משפת הים. כאשר אבי קנה את הבית לא היתה בו צנרת מים ולכן דאג לחפירת באר בכניסה לחצר בעומק רב, כעשרים מטר, ומעליה הותקנה משאבה ידנית שקראנו לה "פּוֹמְפֶּה" או בערבית "טְרוּמְבָּה", וממנה שאבנו מים לכל הצרכים – בישול, כביסה. רחצה וכדומה.

גם חשמל לא היה בבתים. התאורה בערבים היתה במנורות-נפט והבישול ב"פרימוס" דולק-אש המוּזן בנפט. במקום מקרר היה ארגז-רוח שקראו לו באידיש "לוּפְטְשַאפְקֶה", שהיה תלוי על הקיר בחצר ליד הכניסה לדירתנו, ובו הוכנסו בערב מוצרי חלב ודברי אוכל אחרים, כדי שרוחות הלילה יקררו אותם.

התרחצתי ב"פַּיְלָה" – גיגית נחושת גדולה. היו מחממים את המים על הפרימוס במיכל, ושופכים את המים החמים לַפַּילה, ובתוכה התרחצנו – הילדים.

הרחובות היו מוארים בלילה במנורות נפט, ועובד-עירייה היה עולה בסולם אל העמודים מדי ערב כדי להדליק את המנורות המוצבות עליהם. לימים הותקנו על העמודים מנורות לוּקְס וגם אותן הדליקו מדי ערב כדי להאיר את הרחובות.

ברחובות לא היו כלי-רכב, והתחבורה היתה בכרכרות רתומות לסוסים. לכרכרה כזו קראו "חַנְטוּר", והסוסים שמשכו אותה היו עם פעמונים ליד ראשיהם. כילדים היינו נתלים על הציר מאחור, שחיבר את גלגלי הכרכרה הגדולים, ונוסעים כברת-דרך מבלי שהעגלון ירגיש. ילדים אחרים, שקינאו בנו, היו צועקים לעגלון: "אוּדְרוּבּ יַא עַרַבַּנְגִ'י!" – בערבית – "הי העגלון – תכה!" – והוא היה מצליף באוויר את השוט אחורנית ואנו קופצים מהציר ונמלטים.

בבוקר היו מגיעות פלחיות מהכפרים עם טס גדול על ראשן ועליו דברי חלב – "לַבַּנֶה" וגבינות, ומתיישבות על המדרכה עם רגליים מקופלות ומוכרות את מרכולתן ולעיתים מפזמות מנגינות ערביות.

לקראת פסח היה עובר ערבי וצועק, "וַיְסֶען קֶעסַאלַח!" – באידיש: "הלבנת סירים" כדי להכשירם לפסח. ובמהלך השנה היו עוברים גם ערבים משחיזי סכינים שהיה להם מכשיר השחזה שאותו הפעילו ברגל באמצעות גלגל גדול.

בבוקר השכם היינו שומעים את הקריאות "סַחְלָבּ סוּכּוֹן!" – כלומר, "סחלב חם" בערבית, ואבי או אחותי הגדולה היו יוצאים עם סיר וקונים סחלב ועליו קינמון וקוקוס גרוס. אהבנו מאוד את הסחלב לשתייה ואפילו לאכילה עם לחם, שאת פרוסותיו טבלנו בו.

ברחובות היו עוברים ערבים שמכרו משקאות קלים: "סוּס" ו"תָמָר הִינְדִי". המשקה נמצא בכד נחושת גדול שאותו נשא המוכר על גבו והיה מוזג ממנו לקונים בספלי נחושת, שאותם נשא בחגורתו. והיו מוכרים גם גלידה שעליה היה המוכר מכריז: "בּוּזָה יַא בּוּזָה!"

והיו מאכלים שונים שאותם מכרו ברחובות כמו "בּיסַאמֶן" – אפונה קלויה עם הגבעולים, או "קַאעַכּ וּבֵּד", כעך עם ביצה קשה. ברחוב היה גם בית קפה ערבי בו ישבו אפנדים ובטלנים על שרפרפים נמוכים, עישנו נרגילות ושיחקו שש-בש, כאשר ברקע מוזיקה ערבית ומנגינות שירים.

מוקד תשומת הלב והשמחה היה כאשר עבר נער ערבי עם תיבת נגינה וקרא: "סַנְדוּק אִיל עַזַ'אבּ!" – היינו, "תיבת הקסם". היתה זו תיבת עץ מוארכת שאותה הניח על רגלי-עץ ולאורכה חורים שניתן לצפות דרכם לתוך התיבה. בתיבה היה גליל סרט מצוייר, והנער היה שר ומסובב בידו את הידית, שסובבה את הגליל – ותוך כדי כך היה מספר על הנסיכה היפה, הסוס הלבן, וככה משלב סיפור בערבית על התמונות שראו עינינו. התשלום בסוף היה בפרוטות, ופעם גם שילמתי בביצה קשה כי לא היו לי פרוטות.

בבוקר השכם היה רועה ערבי עובר עם עדר עיזים וקורא: "חַלבּ, חלבּ!" – ואימי יוצאת עם סיר ומצביעה על עז, שאותה חלב הרועה אל כלי, מזג לכלי שבידי אימי וקיבל את שכרו.

באותם הימים לא היו לוחות מודעות לפרסום מוצרים ואת מלאכת הפרסום עשה כרוז יהודי שקראו לו שייע – איש גבה-קומה בשיעור של כשני מטר, ובעל קול אדיר שנשמע למרחוק. שייע היה צועד ברחוב כאשר על גופו, מלפנים ומאחור – לוחות קרטון ועליהם באותיות גדולות פרסום המוצרים, אך הוא היה מוסיף בקולו הגבוה הסבר, ולרוב בצורה מבדחת. לדוגמה, היה מוצר שנקרא "אֶקְס-לַקְס", דמוי שוקולד, ושהיה משלשל. הכרוז היה קורא באידיש:
"אֶקְס-לַקְס אַ גוּטֶע זַאך,
מְעֶסְט אַבִּיסְל מְמַכְט אַסַאך!"
שתירגומו: "אקס-לקס הוא דבר טוב, אוכלים קצת ועושים הרבה," ובאידיש לשון נופל על לשון. ועל כך היה חוזר כל זמן צעידתו ברחובות.

כאשר הגעתי לגיל שלוש לקחו אותי הוריי למירון כדי לערוך לי "חאלאקה", היינו – תספורת ראשונה. הייתי ילד מתולתל. במירון היה "שישו ושמחו" כי התקופה היתה ל"ג בעומר. שם, ליד קבר בר-יוחאי, רקדו ושרו, ואבי הרכיב אותי על כתפיו ורקד עימי. לאחר הריקוד גזזו לי את התלתלים ואבי חילק "משקה". לתוך האש שבערה זרקו סמרטוטים, ונרות דלקו בכל מקום. את התלתלים הגזוזים שמרה אימי שנים רבות. משם נסענו לצפת לבקר את סבתא – אם אבי.

באותה שנה התחלתי ללמוד ב"תלמוד תורה" ברחוב זרח ברנט, שהיה חדר מודרני כי לימדו בו גם חשבון ועברית בשפה העברית. המורה הראשון שלי שלימד אותי את האל"ף-בי"ת ולקרוא היה ר' אלתר, שאצבעותיו היו עקומות והחזיק ביניהן חוטר עץ שעימו הצביע על האות המתאימה, לדוגמה אמר: "קמץ אלף – אָ, קמץ בית – בָּ," והילדים חזרו על דבריו.

חשבון ועברית לימדו אדון כהן, אדון ויינשטיין ואדון שמחון.

דמות ציורית נוספת בנווה-שלום היה מי שקראו לו "דֶער פֶלְדשֶׁר", היינו החובש, שהיה למעשה ממלא תפקיד רופא. היתה לו מרפאה, וכאשר מישהו חלה, היה בא אליו לקבל טיפול או תרופה.

פעם לקחה אותי אימי אליו להוצאת שן חלב. היו לו כפות ידיים כמו צבת. שימוש נפוץ היה אצלו ב"כוסות-רוח" וב"עלוקות". ילד שהשתעל, השכיב אותו על הספה והצמיד כוסות-רוח לגבו. היו כאלה ששם להם עלוקות שימצצו דם ממקום נגוע. פעם אחרת לקחה אותי אחותי אליו כדי שיטפטף לי טיפות-עיניים. הוא אמר לה לשבת, השכיב אותי בגבי על ברכיה ואמר לה להחזיק חזק בידיי ובגופי כדי שלא אזוז בעת שיטפטף לי את טיפות העיניים. אחותי התרשלה כנראה וחטפה ממנו סטירה מצלצלת שאותה זכרה כל חייה.

לאחותי היתה חברה טובה, ערבייה, ששמה היה חַרְבִּיֶה. היא היתה מבקרת בביתם וחרביה ביקרה בביתנו, וכשנסעה לנבי רובין הביאה מתנה לאחותי חרוזי זכוכית שנמכרו שם. יום אחד ביקרה אחותי את חברתה בביתה וראתה דגל שחור תלוי על בית המשפחה. לשאלתה השיבה החברה כי תלו את הדגל בגלל הכרזת בלפור על מדינת היהודים. זה "דגל של בלפור," אמרה.

ביתנו היה בית פתוח אליו באו תימהונים שאימא נתנה להם כוס קפה או ארוחה כי היו דלים ורעבים. אחד מהם קראו לו "משה דער משיגינער", היינו – משה המשוגע. הוא היה חייל בצבא הצאר הרוסי. כשהיה נכנס לביתנו היה מצדיע – לחולצתו היו צמודים כמה פקקי-מתכת של בקבוקי יין, ולטענתו אלה אותות הצטיינות שקיבל. לעיתים היה לוקח את המטאטא בביתנו, משעין אותו כרובה על שכמו וצועד בחצר ביתנו הלוך ושוב תוך השמעת פקודות ברוסית. אחר-כך היה זוכה לכוס קפה מהביל.

היתה אישה שקראנו לה "בְּרָכָה דִי לַנְגֶע". היא היתה גבוהה מאוד. בעלה זרק אותה מביתם עם מיטלטליה, וכאשר שמע זאת אבי הוא שלח אותה עם עגלון וכרכרה לאסוף את המטלטלים ומשך תקופה מסויימת איכסן אותה בביתנו כבת-משפחה.

והיה "הֶרְשַלֶע דער עַאטַאל", היינו – הרשלה הסבל, שהיה הולך לשוק ושם פוגש נשים שקנו מצרכים ומילאו סלים ועוזר להן ונושא את הסלים לביתן, תמורת תשלום. תמיד הלך עם כרית מיוחדת על הכתפיים, כמנהג הסבלים. וגם הוא היה מבאי-ביתנו וזכה מאימי בחיוך, בכוס קפה ולעיתים בארוחה. מדי פעם היה אומר כי נמאסו עליו החיים והוא רוצה למות. אימי היתה מבינה את הרמז ונותנת לו ארוחה שהרגיעה אותו. פעם אמר שהוא הולך להטביע עצמו בים. כעבור שעה-שעתיים הלכה אחת מאחיותיי לטייל על שפת הים וראתה אותו שוכב על החולות בנעימים, ושאלה אותו:

"הרשלע, הרי הלכת להטביע עצמך?!"
והשיב לה: "נכון, אך המים היו קרים."

מלבד התימהונים היו באים אלינו ידידים וביניהם "אַבְרֹם דֶער שְׁפִּילֶער", היינו – "אברהם המנגן", שהיה מנגן על כלי נגינה שונים – כינור, חליל וחצוצרה. וחברו לנגינה היה אלתר, שגם הוא היה נגן, ומתופף. שניהם היו מנגנים בחתונות ובשמחות של יהודים ושל ערבים. הם דיברו ערבית שוטפת, והוזמנו לשמחות של ערבים בכפריהם, כשהם לבושים כערבים עם תרבוש וכדומה, והיו גם ישנים שם בעת הצורך. הם ידעו וניגנו את כל המנגינות הערביות.

אחת לשנה היו הערבים חוגגים את חגיגת נבי רובין. יוצאים ממסגד חסן בק ביפו עם גמלים מקושטים ועם דגלים שונים, ובראש התהלוכה צועדים אברֹם ואלתר לבושים כערבים ומנגנים מנגינות ערביות. כאשר התהלוכה הגיעה ליד ביתנו בדרכה לנבי רובין, החלו השניים לנגן "אנו באנו ארצה" – אימי היתה יוצאת מהחצר לרחוב ומנפנפת להם בחיוך. הערבים היו משתוממים לשמע המנגינה, כה שונה, ומביטים בתימהון זה אל זה...

והיה יהודי זקן ותלמיד חכם שהיה בא לביתנו לשתות ספל קפה והיה שם ידו על ראשי ומברך אותי – (והברכה אכן הועילה). קראנו לו ר' אברם.

כאמור, אבי נולד בצפת ואביו היה שען וקראו לו "איצ'ה-מאיר זֵייגֶער מַאכֶר", היינו – "יצחק-מאיר השען", וגם אבי למד ממנו והיה לשען. בשנת 1907 פתח ביפו חנות לשעונים ולתכשיטים ברחוב אסקנדר-עווד, לימים בוטרוס, אשר ליד בית המימשל התורכי ("הסאראיה"). לאחר הקמת מגדל השעון, הוא שדאג לתקינות השעונים במגדל ולדיוקם, וכאשר גירשו התורכים את תושבי יפו היהודים בשנת 1917, הרשה לו המושל התורכי להישאר ביפו, בנווה-שלום, כדי שיטפל בשעונים שבמגדל השעון.

הוא היה בין חמישים בעלי-הבתים הראשונים של שכונת נווה-צדק – השכונה היהודית הראשונה בפאתי יפו, ומשם עבר מאוחר יותר לנווה-שלום. בשבתות היה חוזר מדי פעם עם אורחים שהתפללו בבית הכנסת, ושלא היה להם היכן לאכול – וזאת כמנהג "הכנסת אורחים". כמו כן נהג לתת הלוואות לנזקקים ללא ריבית, תמורת עירבון.

אימי סיפרה כי לחנותו של אבי היה מגיע אדם לבוש כבדואי שהתחזה לבדואי אף כי היה יהודי, ובידו שעון גדול, בא כמי שרוצה לתקנו. ובמקום שמותחים את הקפיץ היה אבי מכניס פתק מגולל שעליו היו רשומים דברים. האיש היה איש-קשר ל"ניל"י" – קבוצת הריגול שהקים אהרון אהרונסון בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

אחזור להווי החברתי בשכונת נווה-שלום. כמו בקהילות אחרות, נפוצה האמונה ב"עין הרע" ולפיה בעל עין-הרע יכול לגרום למזל רע או למחלה לזולת. אמצעי ההגנה בפניה היו קמיעות שונים בצורת כף יד ועוד. כדי לבטל השפעת עין הרע על ילד נחמד או על ילדה מפותחת היו אומרים באידיש: "קיינהוּרֵע!" – היינו, בלי עין הרע.

ר' אברם הזקן, שאותו הזכרתי, לימד את אימי לומר כמה משפטים ביידיש נגד עין הרע, ואלה הם, כפי שאני זוכר:

דְרַיי וַייבֶּר זִיצְן אַף אֵין שְׁטֵיין
אֵינֶה זוֹגְט יָא אוּנְד אֵינֶה זוֹגְט נֵיין
דִי דְרִיטֶה זוֹגְט פוּן וַאנֶן סְהָאט גֶקוּמֶן דָארְט זול דֹאס אַוֶוגֶען
אִין וואַלְקן אִיז דוֹ דְרַיי שְׁפַּאלְטֶן.
דָארט הָאט דַיְין גוּטֶע-אויג זיך בהָאלְטֶן
תרגום: שלוש נשים יושבות על אבן אחת, אחת אומרת "כן" ואחת אומרת "לא" והשלישית אומרת מאין שבאה לשם היא תחזור. בעננים ישנם שלושה סדקים שם התחבאה (ונעלמה) העין הרעה (שעזבה אותך).

ולאחר דברים אלה פיהקה אימי פיהוק עמוק כסימן שהסירה את עין הרע ממני.

אסתפק בסיפורים אלה מחיי כילד בנווה-שלום.

הסיפור זכה בפרס השופטים בקובץ הסיפורים "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בשנת 2008 מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כֹח לגימלאים", דיזנגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.