מעמקים - מבנה ומשמעות בשיר הכניסיני תחת כנפך
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מבנה ומשמעות בשיר הכניסיני תחת כנפך

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
י"ב אדר, תרס"ה.
(ההדגשות במקור - ד.ס)


מבנה הבתים, תקבולות וחזרות עשויים לתרום, מעֵבר לתרומה האסתטית, גם למשמעותו של השיר.
במאמר זה נבדוק את כוחם.

המבנה המיוחד של "הכניסיני תחת כנפך"
שיר זה בנוי מחמישה בתים, בסדר מיוחד: הבית הראשון והאחרון – זהים. הבתים השני והשלישי - מקבילים. הבית הרביעי נשאר "בבדידותו", ללא זיקה מבנית ישירה ובולטת בקריאה ראשונה לבתים האחרים. מבנה זה מגלם בתוכו ומדגיש את המשמעות של השיר.

"הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות"
הבית הראשון מתמקד בבקשת חסות בחיקה של נמענת, שיכולה להיות השכינה או דמות נשית. אם בתחילת הבית ניתן היה לפרש את הבקשה "הכניסיני תחת כנפך" גם במשמעות אֵרוטית (במגילת רות הכנף הוא במשמעות של בגד), הרי שבשורה השנייה, "היי לי אם ואחות", יורדת האפשרות הזאת. הנמענת מקבלת תפקיד מאוד מוגדר. הבקשה היא של חום נשי, אימהי, או חום של אחות במובן של תאומת נפש. המשך הבית ממשיך להגדיר את טיב הבקשה ממנה, מתוך תאור מצבו של הדובר:
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
החסות המתבקשת היא ברמה של מקלט. הדובר מרגיש מאוים ואבוד ולכן הוא משתוקק לחפון את עצמו בתוך חיק רחמית, כעוּבָּר. השורה האחרונה מספקת לנו אינפורמציה לפשר הייאוש הגדול של הדובר: הוא מצוי מעֵבר לתפילות ולבקשות. הוא היה שם אך נדחה. בבית זה אנו חשים שאין לדובר אופציה אחרת. הבקשה שלו בהולה.

החזרה של הבית הזה בסוף השיר מדגישה את חוסר האונים של הדובר. על המבנה המעגלי שיוצרת החזרה של הבית הראשון והאחרון ומשמעותו – בהמשך.

מוטיב הוידוי והסוד
שני הבתים הבאים, ב' ו-ג', מקבילים ביניהם, הן מצד המבנה המיוחד שלהם והן בשל המוטיב החוזר בהם - מוטיב הוידוי והסוד. אחרי הבית הראשון נמצא הדובר באווירה של קירבה ואֵמון. קירבה זו מאפשרת לו להתוודות, ובכך להקל במשהו על כובד חייו. ואכן בבתים הבאים, ב' ו-ג' מופיע מוטיב הסוד: "שחי ואגל לך סוד ייסורי" (בית ב') ו- "ועוד רז אחד לך אתוודה" (בית ג')
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
העיתוי שבוחר הדובר, מיוחד מאוד: זוהי שעת בין הערביים, שעת חסד, שעפ"י הקבלה נפתחים בה שערי שמיים והתפילות נענות.

אופן הוידוי

"שחי ואגל לך סוג יסורי": הדובר נמצא תחת כנפה, בחיקה של הנמענת. הוא מרגיש קטן במידה כזאת שהנמענת צריכה להתכופף אליו על מנת לשמוע את וידויו. אולי רומזת ההתכופפות האינטימית הזאת על הלחישה שבה מביע הדובר את הוידוי. כך או אחרת, הדובר אינו "שופך את ליבו" באופן ישיר. קודמת לדבריו קביעה אוניברסלית, מעין אכסיומה:

אוֹמְרִים יֵש בָּעוֹלָם נְעוּרִים (בית ב')
אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵש בָּעוֹלָם (בית ג')

הקביעה הזאת חוזרת באופן כמעט מדויק בשני הבתים, באמצעות האנפורה "אומרים", והחזרה על המילים "יש בעולם". האנפורה והחזרה מדגישות את הודאות המוחלטת הזאת. אחריה מגיע הוידוי שלו, בצורת שאלה, שמפריכה את הקביעה הזאת:
אוֹמְרִים יֵש בָּעוֹלָם נְעוּרִים
הֵיכָן נְעוּרָי? (בית ב')

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵש בָּעוֹלָם
מָה זאת אַהֲבָה? (בית ג')
התקבולת בבתים ב' ו-ג' ותפקידה
האנפורה "אומרים", החזרות "יש בעולם" וכן התבנית של הקביעוֹת והפרכתן, יוצרות הקבלה בין הבתים. הקבלה זו ממקדת את שני הדברים העיקריים שטורדים את מנוחתו של הדובר: העדר נעורים ואהבה. שני הדברים החסרים הם אלה שהופכים את קיומו בעולם לקשה מנשוא. חייו נטולי הנעורים והאהבה עומדים מחוץ להגיון הטבעי של הקיום האנושי. החסר המייאש הזה מוצא את ביטויו גם בשיר
"ואם ישאל המלאך", שבו מתואר הדובר מהֲלך שמספר סיפור-חיים. כותב שם ביאליק על ייסורי נשמתו:

אַך שִיר אֶחָד לא יָדְעָה - שִיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה.
וַתְּכַל לָצֵאת, וַתֶּהֱמֶה, וְלא מָצְאָה תַנְחוּמִין.
[..]
וַעֲדַיִן הִיא טָסָה וּמְשוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם
[..]
הִיא מִתְרַפְּקָה בִּכְנָפָהּ עַל שַעַר הָאַהֲבָה,
מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָה בַּחֲשָאי,
וּמִתְפַּלְּלָה עַל-הָאַהֲבָה.
שיר זה, "ואם ישאל המלאך" וכן "הכניסיני תחת כנפך" נכתבו באותה שנה, תרס"ה.

ההפתעה במבנה השיר - סודו של הבית הבודד
שני הבתים הזהים (א' ו-ה') וכן שני הבתים המקבילים (ב' ו-ג') ב"הכניסיני תחת כנפך", משאירים את הבית הרביעי בבדידות. מבנה זה שופך אור מיוחד על הבית הרביעי, שבו נמצא הגרעין של השיר. בבתים שלפניו נזכרת הבעיה של הדובר, אך היא רק נרמזת בצורה של שאלה: "היכן נעורי?" "מה זאת אהבה?" כלומר, גם אם ישנה הבטחה של גילוי סוד בתחילת הבית השני והשלישי, הרי שגילוי זה נעשה בדרך חידתית, שמסתיימת בשאלה. בשלב זה הקורא שואל את עצמו, מה באמת קרה שם? מדוע שואל הדובר "היכן נעורי" ומדוע אינו יודע מה זאת אהבה?

הבית הרביעי מספק תשובות לשאלות האלו:
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי
הָיָה חֲלוֹם - אַךְ גַּם הוּא עָבָר
כאן מתבררת לנו התחושה הגדולה של הייאוש: לא לחינם טען הדובר בבתים הקודמים "אומרים יש בעולם נעורים" ו"אומרים יש אהבה בעולם". הדברים אינם תיאורטיים. היו לו ציפיות מאוד גבוהות כתוצאה ממהלכים שונים שהוא חווה בחייו, אבל: "הכוכבים רימו אותי". כלומר, הייתה לו תכנית מוגדרת שהייתה קשורה להבטחות של הכוכבים, אך התברר לו שהוא רוּמה. תחושת הנפילה הזאת הייתה קשורה לדבר החשוב ביותר בחייו: "היה חלום – אך גם הוא עבר". החלום הזה קשור לאותן השאלות בדבר העלומים והאהבה. נוצר רושם שהדובר כאילו הימר על הבטחת הכוכבים, ונותר בלי דבר.

הכוכבים המאכזבים כמטפורה לעולם שמחוץ לבית המדרש בשירים אחרים
הכוכבים המאכזבים מופיעים גם בשיר "אחד אחד ובאין רואה",
אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָחַר
כָּבוּ שְפוּנֵי מַאֲוַוַּיי וַיִכְלוּ בְּיָגוֹן דּוּמָם;
בהמשך השיר מתבררת הסיבה לתחושת הכישלון והבדידות. הדבר קשור לעזיבתו את עולם בית המדרש:
שָכַחְתִּי הַמְּסִילוֹת לֵאלוֹהָי וְשַעֲרֵי רַחֲמָיו לא אֶדְפּוֹק,
אָזְנַי אֲטוּמוֹת לִקְרִיאוֹתָיו וְעֵינַי עֲצוּמוֹת לְרִמְזֵי קָדְשוֹ,
נָזוּף הָיִיתִי לְשָמָיו וּמְנוּדֶה לְכוֹכְבֵי אוֹרָם
[..]
נָזוֹרוּ מֵעָלַי חֶזְיוֹנוֹתַי וְרוּחִי הִתְנַכְּרָה לִי.
("אחד אחד ובאין רואה". ההדגשה שלי – ד.ס)
ואכן הוא מבקש בשירנו "הכניסיני תחת כנפך", רוצה לעשות את הדרך חזרה, אל חייו לפני שהתפתה להבטחות הכוכבים; לחסות מתחת לאותה כנף, שהיה לו פעם צפוף בתוכה, ואותה הוא כנראה עזב, בשיר "לבדי":
וּכְשֶכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶצַּר לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
("לבדי")
נראה שאותו חלום שאִכזב שמתואר בבית הרביעי של "הכניסיני תחת כנפך", קשור להבטחה של העולם מחוץ לבית המדרש, המתוארת בשיר "לבדי. הבטחה זו, כמו הכוכב, כולה אור:
כּוּלָם נָשָא הָרוּחַ, כּוּלָם סָחַף הָאוֹר (שם)
האור בשיר "לבדי" הוא מטפורה לעולם ההשכלה והתרבות הגויית שמחוץ לבית המדרש, עולם שקרץ ופיתה את כולם, וגם הדובר בשיר "לבדי" מתלבט קשות אם לצאת ולהתחבר, כמו כולם, אל אותו האור.

בשיר "על סף בית המדרש" מתוארת האכזבה הקשה מן העולם שמחוץ לבית המדרש, אכזבה שמסבירה את הייאוש הגדול בשיר "הכניסיני תחת כנפך":
לא אָרִיתִי יַעֲרוֹת דְּבָש עַל דַּרְכִּי הַמְּסוֹרָר,
מֵאָז הִפְרִידַתְנוּ הָרוּחַ הָרָעָה;
אָבַד נִצְחִי מֵיְיָ, כָּל עוֹלָמִי הִתְפּוֹרָר
("על סף בית המדרש")
הכוכבים מתנכרים אל הדובר, שמנסה לעשות את הדרך חזרה לבית המדרש. בשיר "לפני ארון הספרים" מתואר ניסיון מכמיר-לב לשוב אל עולם האמונה.
אֶת פְּקוּדַת שְלוֹמִי שְאוּ, עַתִּיקֵי גְּוִילִים,
וּרְצוּ אֶת נְשִיקַת פִּי, יְשֵנֵי אָבָק.
מִשּוּט אֶל אִיֵי-נֵכָר נַפְשִי שָבָה,
("לפני ארון הספרים")
אך החזרה, מסתבר, מאוחרת מידי: העזיבה גרמה לנתק בלתי הפיך; אין עוד חיבור בינו ובין הגווילים העתיקים שבתוך ארון הספרים:
אַבִּיטָה, אֶרְאֶה – וְלא אַכִּירְכֶם, זְקֵנִים
מִתּוֹךְ אוֹתִיוֹתֵיכֶם לא תַּבִּטְנָה
לִתְהוֹמוֹת נַפְשִי עוֹד עֵינַיִם פְּקוּחוֹת,
עֵינַיִם נוּגוֹת שֶל יְשִישֵי קֶדֶם
[..]
הַעֵינִי כַהֲתָה אִם אָזְנִי כַבְדָה?
אוֹ-אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם
(שם)
פרופ' קורצוייל קושר את חוסר האמונה וכן את השיבה המאוחרת עם תחושת היתמות, הבדידות, הניכור והניתוק. כך חש הדובר גם בשיר "מי אני ומה אני", שבו אין הוא מוצא עוד חיבור עם הטבע, כבעבר. והסיבה לכך ברורה:
מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי כִּי תְּקַדְּמֵנִי קֶרֶן זָהָב
וְרוּחַ רַכַּת כָּנָף כִּי תְּחוֹנֵן לֶחְיִי?
וּמַה לְגִבְעוֹל שָֹדַי כִּי יִתְרַפֵּק עָלַי,
וּמַה דֶשֶא רַעֲנָן כִּי יִשַּק רַגְלִי?
אֵחֲרָה בִּרְכַּת אֱלוֹהִים, בּוֹשֵש חַסְדּוֹ לָבוֹא
("מי אני ומה אני", ההדגשה שלי – ד.ס)
ואכן, עולם חֲסַר חסד אלוהי הוא עולם מנותק ומייאש. שתיקת הכוכבים היא סימן לכך:
וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי-אֵל נֶאֶמְנֵי רוּחִי
וּמְפָרְשֵי לִבִּי,
מַדּוּעַ תֶּחֱשוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשוּ?
הָאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר
וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי?
אוֹ אוּלַי יֵש וָיֵש – וַאֲנִי שָכַחְתִּי לְשוֹנְכֶם
ןְלא אֶשְמַע עוֹד אֶת שְֹפַתְכֶם שְפַת הָרָזִים? –
עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי-אֵל, כִּי עָצֵב אֲנִי
("לפני ארון הספרים")
"הכוכבים רימו אותי": -
הכוכבים בבית הרביעי בשיר "הכניסיני תחת כנפך"

בבית זה, המבודד מִבְנִית משאר הבתים בשיר, מתואר הניכור של הכוכבים. כפי שנוכחנו בשירים האחרים וכן בשיר שלפנינו, ניכור זה מסמל את סופו של החלום, את נפילתן של תכניותיו ותקוותיו. בלעדיהן הוא מרגיש מרוקן מהכל. תחושה זו מסבירה את הייאוש הגדול ואת הצורך בחסות "האם והאחות", שמבוטא בשיר כולו

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הזיקה המיבנית הסמויה של הבית הרביעי לשני הבתים שלפניו
כפל הביטוי "אין לי" מדגיש את עירומו הקיצוני של הדובר מכל מה שיכול היה לתת משמעות לחייו. החזרה על "אין" בבית זה "מתכתבת" עם ה"יש" בקביעות הנחרצות שהופיעו בבית ב' ובבית ג':
אוֹמְרִים יֵש בָּעוֹלָם נְעוּרִים
אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵש בָּעוֹלָם
(ההדגשה שלי – ד.ס)
אז מה אִם "אומרים יש"?, אומר השיר בבית הרביעי: לי אישית אין. אין לי דבר.

זאת ועוד: השאלות שמופיעות בסופי הבתים השני והשלישי: "היכן נעורי" ו"מה זאת אהבה", מקבלות תשובה חד-משמעית בבית הרביעי: אחרי התרמית של הכוכבים אין חלום, אין נעורים, אין אהבה. וכדי להדגיש את תחושת הכאב הגדול חוזר הדובר על המילים: "אין לי כלום בעולם / אין לי דבר". הנה כי כן, למרות נבדלותו המבנית, מתקשר הבית הרביעי לבתים שלפניו וגם לבתי המסגרת (הראשון והחמישי), הן מעצם העובדה שסיבת מצבו של הדובר מתבררת בו, והן, כאמור, מהקשר שבין החזרות "אין לי" "אין לי דבר" ובין החזרות בבתים ב' ו-ג' "אומרים יש בעולם"

המבנה המעגלי ומשמעותו
הבית הראשון והבית האחרון בשיר זהים. זהות זו יוצרת מבנה מעגלי, שמשמעותו תחושה של אין מוצא. הדובר, אחרי כל המהֲלך שמתואר בשיר, מגיע לנקודת הבראשית. אין לבעייתו ולייסוריו פתרון, ולכן המוצא היחיד הוא בנכונות של הנמענת לאפשר לו להיכנס תחת כנפיה ולהיות מחסה לתפילותיו הנידחות.

מבט אחר על המבנה המעגלי יכול להתפרש כמהלך הגיוני: בבית הראשון מבקש הדובר חסות מהנמענת. בקשה זו, נואשת ככל שתהיה, נשמעת מעט חידתית, והרמז למצוקתו בבית זה הוא במילים "מקלט ראשי" ו"קן תפילותיי הנידחות", שמשאירות את הנמענת וגם את הקורא עם אינפורמציה חסרה. במהלך השיר מתבררים הסיבה וההיגיון לבקשה הזאת – הוידוי בביתים ב' ו-ג', וכן הגורמים שהביאו אותו לייאוש (בית ד'). כעת, בסוף השיר, מבינים גם הנמענת וגם הקורא מה עומד מאחורי הבקשה הזאת. הבית האחרון, על פי פירוש זה, הוא תוצאה טבעית ומתבקשת מכל מהלך השיר. ובקריאה שנייה אנחנו מבינים יותר לעומק את הבקשה בבית הראשון.

פרשנויות מוסיקליות וקשרן למבנה השיר
שיר זה זכה ללחנים ומבצעים רבים. הלחן קולט את האווירה של השיר , אך מעצם טיבו גם קובע קביעות משלו למבנה של השיר ולמשמעותו.

הלחן העממי המזרח אירופי, הידוע בביצועיהן של אסתר עופרים, נחמה הנדל, ריטה ואורה זיטנר, בנוי כשיר סטרופי בן ששה טורים, כלומר, זוהי מנגינה שמתפרשת על פני ששה טורים, והיא חוזרת על עצמה. השיר שלפנינו בנוי מארבעה טורים, וכדי להתאים אותו ללחן, הכפיל המלחין את שני הטורים האחרונים בכל בית:
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
חזרה זאת, הדרושה למבנה של המנגינה, ממקדת ומדגישה את שני הטורים האחרונים בכל בית. יתר
על כן: ההדגשה מתבטאת גם בעובדה שבפעם השנייה ("ויהי חיקך", "אומרים יש", "אומרים אהבה") הצליל עולה מעלה. צליל גבוה משקף סערת נפש, ובכך הוא מבטא את ההתרגשות הרבה של הדובר בשיר.

זאת ועוד: שיר סטרופי מתבטא בכך שהוא בנוי בתבנית קבועה של מנגינה. לשיר אותה חמש פעמים, כמספר הבתים, עלול ליצור מונוטוניות שתעייף את האוזן. אשר על כן "מוותרים" המבצעים של הלחן הזה על הבית הרביעי, שעל דעת המבקרים הוא למעשה הבית החשוב ביותר...

ביצוע מעניין ופחות ידוע הוא של איה עזריאלנט (באתר זמרשת - www.zemereshet.co.il)
בכל הבתים המוּשָרִים, בתים ראשון שלישי ואחרון, מתקצרת המנגינה ל-4 טורים, ובכך היא מתאימה למבנה של השיר, ולכן אין חזרה על שני הטורים האחרונים. אך בבית השני החזרה מופיעה, ובכך היא מדגישה את הבית ואת המצוקה שמבוטאת בו - החסר של הנעורים. באמצע השיר, אחרי הבית השני מופיע עיבוד מוסיקלי די ארוך, השובר את המונוטוניות של המנגינה הסטרופית, החוזרת על עצמה. גם בביצוע זה הבית הרביעי אינו מופיע.


הלחן של מיקי גבריאלוב
לחן זה בביצוע אריק איינשטיין הוא מתפתח ומתפרש על שמונה טורים. מבנה זה מתאים בדיוק לשני בתים בשיר. כך קורה שהבית הראשון, חוזר שוב ושוב אחרי כל בית ומקבל תפקיד של פזמון. חזרה מרובה זו של הבית הראשון שוברת את התבנית המעגלית של השיר. השימוש בבית הראשון כפזמון חוזר מעניק משקל עיקרי לבקשות-התחינות של הדובר למחסה בחיקה של הנמענת בשיר.

הלחן של נורית הירש
בלחן זה, המבוצע בפי יהורם גאון, מוכפל הבית השני, ואילו הבית הרביעי ("הכוכבים רימו אותי") מושמע ארבע פעמים. השיר גם מסתיים בבית הזה, ולא בבית המסיים -"הכניסיני תחת כנפך", כפי שמופיע במקור. המבנה הזה שופך אור על הבית השני, אך בעיקר מעצים את הבית הרביעי, שבו רואה המלחינה, כמוה כרוב המבקרים, את "הבטן הרכה" של השיר. [תודה לגילה אמבר]

ביבליוגרפיה
שירי ביאליק, הוצאת "דביר"
ביאליק וטשרניחובסקי – מחקרים בשירתם / ברוך קורצוייל, הוצאת "שוקן"
בדרכי ספרות / אריה ל. שטראוס, הוצאת "מוסד ביאליק"
הלביא המסתתר / עדי צמח, הוצאת "קרית ספר"