מעמקים - מוטיב הבגד ביצירה - שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מוטיב הבגד ביצירה - שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו

מתוקה אלפר

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

"אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" אך גם בבגדו.
ביצירותיו של עגנון ניתן דגש מיוחד לתיאור בגדיהם של גיבוריו, למשל: ב"סיפור פשוט" "בלומה לבושה שמלה אפורה שהודקת את לבה ומצנעת את יופיה" (ע' קצו), לעומתה מינה "מתכסית בבגדים נאים" (ע' פט). גם סיפור "המלבוש" מדגיש את החשיבות הרבה שייחס עגנון לנושא זה. אין פלא בכך, כי לבגד שאדם לובש יש משמעות מעבר לתפקיד הפונקציונלי שלו. המפרש בֶּנו יעקב בפרושו על ספר בראשית כותב: "הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה אנושית, והיא בהרגשתו המוסרית של האדם "מותר האדם מן הבהמה". דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש – כבוד הוא לאדם... הלבוש הוא סמל כבוד האדם באשר הוא אדם, והעירום – ממהות החיה".

בדברי חז"ל נמצא אמירות רבות המציינות את חשיבות הבגד , למשל:

"הדר בני אדם כסותם" (דא"ז פ' י)
"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכט)
"מי שאין לו אלא חלוק אחד חייו אינם חיים" (ביצה לב)
"כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (סוטה ה)

כמו כן ידועה האגדה על ר' שמעון ובנו שהתחבאו במערה והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צוארם בחול. כל היום עסקו בתורה, בזמן תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים, ואחר כך היו חוזרים ופושטים בגדיהם, כדי שלא יבלו" (שבת לג).

ב"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" מוטיב הבגד הוא אחד המוטיבים המרכזיים. בגדו של האדם מעיד על מעמדו החברתי בקהילה ומסמל את השתייכותו לקבוצות שונות בקרבה. שני תלמידי החכמים, גיבורי הסיפור, שונים זה מזה כמעט מכל הבחינות. כך בולט גם השוני בבגדים שהם לובשים.

הנשים אומרות על משה פנחס: "אדרת ירוקה היה לבוש בקיץ כבחורף" (ע' 7).

לעומתו, בגדיו של ר' שלמה מתוארים על ידי המספר לפרטי פרטים:
"עטיפתו היתה כשל כל שלומי אמוני ישראל שבאותו הדור, מכנסים קצרים משולשלים לתוך פוזמקאות ארוכים ומנעליו רכים ואיצטלתו רחבה, וכל בגדיו כולם שיראים, כדרך בני הרבנים שזכו לשני שולחנות" (ע' 9).
בהזדמנויות נוספות מודגש הפאר בבגדי ר' שלמה, למשל: בשעת הדרשה. "עומד לו ר' שלמה מעוטף בטלית חדשה מעוטרת עטרה של כסף" (ע' 17).

היותו עשיר ומכובד ניכר באדרת הכבדה שהוא לובש כשהוא מגיע לעיר בימיו האחרונים. "יום אחד סמוך לזמן תפילת מנחה נכנסה מרכבת חורף לעירנו, ועליה אדם מלופף באדרת חורף גדולה של עורות כאחד השרים הגדולים....הביאו את ר' שלמה לבית והפשיטו אותו את אדרתו הכבדה ואת מנעלי העור" (ע' 41-42).

המטרה הרשמית של בואו הייתה לברר דיני ירושה מסובכים, אך עיקר מטרתו הייתה להיות נוכח ביום הזיכרון לר' משה פנחס.ניסיונותיו לפייס את משה פנחס בחייו לא צלחו, והוא משתדל לתקן את המעוות על ידי עזרה לאלמנתו ולילדיה. למרות מזג האויר הקשה ולמרות בריאותו הרופפת הוא מתכנן ללכת לבית האלמנה. קרוביו מפצירים בו לבטל את תוכניתו, אך הוא משיב להם:
"אני לא אסיק לה את תנורה, שהרי אני לבוש נאים, וחבל על בגדיו של אותו אדם שיתלכלכו" (ע' 47).
לבגדיו של משה פנחס מתייחס המספר שלוש פעמים. לראשונה מדברות הנשים על בגדיו. הן שמו לב, שלמשה פנחס יש רק בגד אחד בלבד, ואותו הוא לובש במשך כל השנה. בפעם השנייה נזכר הבגד, שמקבל משה פנחס, ובעקבותיו הוא משנה את מצבו המשפחתי ואת מעמדו בחברה. מאורע זה מתרחש לאחר העימות בינו לבין ר' שלמה, כאשר משה פנחס עוזב את הקלויז החדש ועובר לבית הכנסת של החייטים. (גם בחירה זו קשורה,כמובן למוטיב הבגד). "בביתו של חייט אחד מצא משה פנחס אכסניא, ואף בגד חדש עשה לו, לא של שיראים כשל ר' שלמה, מכל מקום בגד שאדם מתכסה בו. ראו שאר בעלי האומנויות ונתקנאו באותו חייט. הלך הכובעני והביא לו כובע חדש והסנדלר עשה לו מנעלים. ובערב שבת כשנכנס משה פנחס למרחץ נטלו את כובעו ואת מנעליו והניחו במקומם את שלהם.

מלובש משה פנחס בגדים חדשים ומנעלים חדשים וכובע חדש עד שנשתנתה צורתו" (ע' 13-14). הבגדים החדשים משפרים את מעמדו ומתחילים לקרא לו רבי משה פנחס, ו"כל אומן שהיתה לו בת היה תולה בו עיניו ואומר, יהי רצון שהוא יהיה חתני" (ע' 49).

ואמנם בעל בית אחד ר' מאירטשי, בעל חנות לבדים, לוקח את משה פנחס לחתן לבתו היחידה. בפעם השלישית מופיע מוטיב הבגד, כאשר משה פנחס זוכה בשנית לבגדים חדשים. מאורע נדיר זה מתרחש, כשמציעים לו רבנות בעיר אחרת. "קרא ר' מאירטשי חמיו לחייט ולסנדלר, שיעשו לו לר' משה פנחס בגדים ומנעלים. שבגדיו ומנעליו שעשו לו לחתונתו בלויים היו. שקד החייט על מלאכתו, כיוצא בו הסנדלר, שהיו יודעים, שכל זמן שלא נגמרה מלאכתם מעוכב ר' משה פנחס מלנסוע...וכשלבש ר' משה פנחס את בגדיו החדשים נשתנתה צורתו ממש כאחד הרבנים" (ע' 29).כשנודע למשה פנחס, שהרבנות הוצעה לו בזכות ר' שלמה, הוא יורד מהמרכבה בכעס גדול, מוותר על הרבנות וחוזר לעירו. ר' מאירטשי כועס על משה פנחס חתנו:

"וכשהזכיר לו חמיו כמה הוצאות הוציא עליו על בגדים וכן כל כיוצא, עמד ופשט את איצטלתו ואמר, טול והנח לי" (ע' 31). הניב "מתעטף באיצטלה דרבנן" מתאר אדם שמתהדר בכבוד שאינו מגיע לו. ואמנם משה פנחס אינו מתאים לתפקיד שהוצע לו בגלל אופיו הקשה ובגלל תגובותיו הקיצוניות. (כבר אמו הרגישה בכך. כשבאה להיפרד ממנו היא אמרה: "דומה אתה לרב" (ע' 29). בעקבות עקשנותו וסירובו להיעזר בר' שלמה מצבו הכלכלי מתדרדר מאד, ומשפחתו מגיעה לפת לחם. "ר' משה פנחס די לו בפת במלח. לסוף הגיעו ימים שאף פתו ומלחו נעשו דחוקים. וכאן זרעו מבקש לחם ובגד לכסות מערומיהם. ובבית אין לחם ואין שמלה" (ע' 35). לאחר מותו מצב המשפחה הורע עוד יותר, ושוב סימן ההיכר לכך הוא הבגד -
"האשה וילדיה ישבו עטופים בבגדים קרועים ואד עלה מקרקע הבית, ומפינת הבית עלה קול ערב ומתוק של בנו בכורו של ר' משה פנחס, שהיה יושב בבית ולומד, משום שלא היו לו מנעלים לילך לבית המדרש" (ע' 47).

מוטיב הבגד קשור לדמויות נוספות בסיפור.
מורו של משה פנחס – הגאון ר' גבריאל ריינוש היה עני מרוד. וכדי לשמור על הבגד היחיד שהיה לו הוא שוכב במיטתו. "אמר לו, אדם זקן אני ואיני כדאי לעשות לי בגדים חדשים, לפיכך אני שוכב על מיטתי, שלא ישתחקו בגדי מחמת ישיבה" (ע' 24). בסופו של דבר, מאמציו לא הועילו "בלו שולי גלימתו מחמת יושנה והוצרך לקצרה, וצעקה כל העיר שהוא לובש קצרים מעשה "דייטש"" (ע' 41). תושבי העיר שופטים אותו לפי הבגד שהוא לובש, והם מאשימים אותו שהפך למשכיל.

גם בקהילת החסידים יש הקפדה בתחום הלבוש "וכשאחד מכת החסידים החדשים פרץ גדר ולבש שטריימל בשבת חזון, לגלגה עליו כל העיר" (ע' 40).

כמו כן חוזר מוטיב הלבוש בסיפור על השלוחים שבאים להציע רבנות למשה פנחס. מעמדם ניכר בזכות הבגדים שהם לובשים. לאחר שהגיעו לעיר במרכבה הם מחליפים את בגדיהם. בתו של ר' משה פנחס רואה אותם ואומרת בהתפעלות עצומה: "אמא אילו ראית את מלבושיהם היית סבורה שהם הולכים לחתונה". והיא חוזרת "שני יהודים גדולים מלובשים כמחותנים". עלקא, הסבתא, אמה של שינדיל, אשתו של ר' משה פנחס, רואה "שני בני אדם חשובים מלובשים בגדים נאים. אורחים כאלו, ומלבושים כאלו אינם מצויים בעירנו בכל יום" (ע' 28).

לסיכום, ראינו כי האדם שופט את זולתו באמצעות המראה החיצוני, כשהבגד הוא הסימן הראשון הבולט לקביעת מעמדו החברתי.

בסיומו של הסיפור שוב מופיע המוטיב בצורה מעניינת. ר' שלמה נושא הספד ביום פטירתו של ר' משה פנחס וכל העיר מצפה לשמוע את דבריו. הדרשה נערכה בבית המדרש הישן, כי רק שם היה תנור. "ומאחר שבית המדרש אינו יכול להכיל את כל העם אמרו, אלו שיש להם בגדים חמים יעמדו בחצר ואלו שאין להם בגדים חמים יעמדו בבית המדרש. והיה הדבר קצת תמוה, אפשר שהנגידים והגבירים יעמדו מרחוק והעניים והאביונים יעמדו קרובים" (עי 50).

העניים, ללא הבגדים החמים, הם שזוכים להיות בבית המדרש ולשמוע היטב את ההספד על משה פנחס. בכך עושה ר' שלמה ניסיון נוסף לרצות את ר' משה פנחס העני, ניסיונות שכולם עלו בתוהו.