מעמקים - אם תעזבני יום
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אם תעזבני יום

נחום שניצר

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

"וזה היה הדוב שהיה לנו בחצר," ציין דאטו מתחת לשפמו העבות לשני התרמילאים הישראלים שבאו להתארח בצל קורתו. תום ונפתלי בהו בתמהון בעורו של הדוב שהיה פרוס על קיר הבית מבחוץ.

הנסיעות ברחבי גרוזיה, או גיורג'יה כפי שהיא מכונה עכשיו, מפרכות. השניים היו תשושים מנסיעתם, במיוחד מהטלטול הקשה בן ארבע שעות במכונית השרות מרעידה-העצמות ומשקשקת המעיים למחוז חפצם. למרחבים ופלאי טבע יחלו הבחורים – אבל הגיעו לישוב ספר, כפר מדכא ומכוער להפליא. את האכסניה בחרו על פי המלצות שקבלו מהשבים ארצה.

"איך הדוב הגיע לקיר?" שאל תום.

"האמת," הסביר דאטו, "עשינו צ'אצ'א – זה המשקה הלאומי שלנו. זרקנו את הענבים הסחוטים לחצר, והדוב טרף את הכל. אחר כך הוא הסתובב שיכור כמה שעות – ואז מת."

נפתלי היה כבר רווי ממוזרות. הכל כאן משונה, אמר בלבו. המאמץ הנדרש לדבר עם מארחו בשפה האנגלית השאיר אותןו דומם למחצה. אבל תום, עם לבו הפתוח, חיוכו המוכן ודבורו הרהוט, התחבר עם כולם. אפילו עם נפתלי.

השנים הכירו בעודם בירושלים, בחנות לציוד לתרמילאים ונוסעים. נשארה חוברת מדריך טיולים בודדת לגרוזיה, ותום כבר ניגש אתה לקופה. כאשר נפתלי בקש מדריך גם הוא, ונענה בסירוב מפי הזבן, תום הציע לבחור שיחלוקו את החוברת ביניהם - ואם ניתן, יצאו לטייל בצוותא. נפתלי לא מצא עד כה חברים המעוניינים לטייל אתו ושמח על המציאה.

נפתלי היה צעיר מוצק ולא גבוה במיוחד ושיער ראשו חום כהה. אבותיו הקדושים מגלות ספרד השאירו את חותמם על פניו. לעומתו, תום היה מאורך ורזה כרקדן, וניכרים היו אבותיו (גם קדושים) מפולין, בשיערו הבהיר ועצמות לחייו הגבוהות. תום חבק את העולם בזרועותיו, ונפתלי התבונן בו בדאגה כבושה.

הצעד הראשון שלקח נפתלי בחייו שלא היה בתלם הצפוי היה הטיול לגרוזיה. עוד בישיבה התיכונית שבה צמחו רוב התלמידים מרקע דומה עד אחיד, נפתלי נחשב לבחור שבלוני למדי. בהמשך, הוא שרת בצבא כפקיד מצטיין בקיריה. שם עיקר כישרונו התבטא באי-נקיטת יוזמות. ברם לעתים, גם בחור שהוא ג'ובניק עד לשד עצמותיו שמבקש ליצור מרחק בינו לבין ציפיות הנשים בחייו נאלץ לצאת להרפתקה. לחופש מציפיותיהם של אחרים (וגם לאשלייתו של חופש כזה) יש ריח מפתה ומסחרר. ריח זה הוביל את נפתלי עד לפתח ביתו של דאטו בכפר הנידח.

הבחורים עקבו אחר בעל הבית פנימה. "זאת אמא שלי. היא זקנה מאד,"אמר דאטו כאילו הדבר ניתן לספק. אולם ספק לא היה; הישישה היתה חסרת שיניים ועיניה כהות. לבושה כולה בשחור, מנעלי הבית עד למטפחת הקשורה לראשה. דאטו פנה אליה בשפה המקומית, והיא ענתה לו והנהנה בראשה. סטלינה, אשתו של דאטו, הזמינה את הבחורים אל השלחן העמוס בתנועות ידיים. דרכן השפה הגרוזינית לבשה צורה ושפע מאכלים קבל את פניהם: ביצים קשות, עגבניות אדומות-אדומות ובשריות, גבעות אורז צחור, לחם שחור וחמאה צהבהבה ונזיד בשר מבעבע.

"זה בשר הדוב?" שאל תום, בשעה שנפתלי הביט בנזיד בחשדנות מה.

דאטו מילא פיו צחוק, צחוק מתגלגל שסומן מידי פעם בשיעול חד. כאשר נרגע, תרגם לאשתו ולאמו את דברי תום. סטלינה רעדה בצחוק עד שהיתה מוכרחת להחזיק בבטנה הרחבה ולשתות מכוס המים שעמדה על השלחן. הזקנה צחקה בנביחות קצרצרות לתוך הממחטה שבידה.

"מה פתאום דוב? דוב לא אוכלים! זה בשר חזיר," אמר דאטו בין נשיפות אויר ונגב את מצחו המזיע.

בטנו של נפתלי עשתה כרכורי 'אי אפשי', והוא הפנה את מבטו לחברו ומבע מתחנן חלף על פניו.

"תסלחו לי, אבל אני צמחוני," הגיב תום בכנות. "אבל יש כל כך הרבה אוכל כאן, אני אסתדר נפלא עם הדברים האחרים."

"גם אני," שקר נפתלי ונשם לרווחה. מילה טובה זאת: 'vegetarian' , הרהר לעצמו, משהו קשור לירקות. נשמע כמו דת או איזה מועדון מיוחד. ואם יחסר וירעב, יש לו לחמית וחמאת בוטנים ועוד כהנה וכהנה בתרמילו. "שיהיה," הפצירה בו אמו. שיהיה.

בתרמילו של נפתלי היו דברים רבים "שיהיו". אמו דאגה למלאו עד אפס מקום בבגדים קלים וגם חמים, מגפיים ונעלי ספורט, וגרביים לרוב. ועוד דאגה שלא ישכח תפילין וציצית. וגם סידור תפילה. שיהיו. אלה קראו לנפתלי בקול אמו, ואיש לא שמע את הקריאה מלבדו הוא.

אמו של נפתלי היתה קצינה רמת –דרג במשטרת המצוות. היא ידעה להזכיר ולשאול את נפתלי על קלה וחמורה, וגם על תכניותיו לטייל בחו"ל עם תום ידעה לתחקר.

"ומה תאכל שם? ולמה אתה מטייל עם בחור חילוני? ואם ירצה שתיסע אתו בשבת? ואם יביא בנות לחדר?"

"די, אמא! תפסיקי לחפור! החזקתי מעמד בצבא, לא? תני לנשום קצת. את לא סומכת עלי?"

"סומכת וסומכת. אבל אתה בני יחידי. אם אני לא אדאג לך, למי אני אדאג?"

כאשר תום נענה להזמנה לאכול ארוחת ערב עם האם ובנה, וחבש כיפה שהוציא מכיסו לכבוד האירוע, הוא הבריח את חששותיה בן רגע.

"יש לו דרך ארץ. הוא נשמה, הבחור הזה," פסקה אמו של נפתלי.

"אולי אתם רוצים לשתות צ'אצ'א?" שאל דאטו , והבקבוק בידו הנטויה. סימן שהבנים התחבבו עליו.

"גם את הדוב שאלת אם הוא רוצה?" השיב תום בזריזות. שוב התחיל טכס הצחוק. שיעולים, דמעות ונביחות כבראשונה.

דאטו מילא את כוסו שלו, אבל הבנים התנזרו מהמשקה החריף. בנימוס הם זללו מהחלווה המתקתקה הזרויה בזרעי חמניות ולגמו מן התה המוגש להם.

במשך הארוחה הזקנה התבוננה באורחים, במיוחד בתום, יתר על המידה. תלתליו הבהירים של הצעיר גלשו כמעט עד כתפיו, עיניו היו בצבע התכלת, וסנטרו היה מקושט בזקנקן משי בהיר. הופעתו הזכירה לה ירושלמי אחר, שצלמו היה תלוי בכנסיה המקומית. כך נראים הירושלמים עד עצם היום הזה, חשבה לעצמה.

לפני שהתכרבלו במיטותיהם, ישב תום על הרצפה בתנוחה כעכית, מחוסר בגדים עליונים, ועשה תרגילי נשימה ומדיטציה – התבוננות עצמית, הוא קרא לזה. כך היה נוהג שחרית וערבית. נפתלי קרא רומן מתח שהביא אתו מהארץ.

אחר שסיים את תרגיליו, זינק תום לתוך המיטה המעוטרת בשמיכת פוך עבה. גם נפתלי נכנס למיטתו, וכיבה את האור.

שעה ארוכה דברו החברים באפלה המשחררת את הלשון. בהתחלה על הטיולים של מחר ומחרתיים, ואחר כך על חברות.

לא מזמן חברתו של תום הפכה לחברה לשעבר, לטענתה בגלל שאינו מספיק ממוקד בדברים החשובים בחיים, דהיינו "העתיד" (קרי: הצלחה כלכלית) ובה.

"התפתחנו בכיוונים שונים. אני בסדר עם זה. מה אתך, נפתלי שלי?" לתום היה מנהג לנכס את אלה שחיבב. להוריו קרא "אבי ואמי"; את אחותו הוא כינה "הילתי-אחותי-שלי". החברה היתה "יעלי-לי-שלי" עד שלו לא היתה עוד.

"אני לא הנפתלי שלך," ענה הלה, אבל בשפה רפה כמצות אנשים מלומדה. הוא כבר התרגל לאופן הדיבור של תום.

"טוב. בכל זאת תורך לספר."

בעיני רוחו נפתלי התבונן בבחורה שאהבה אותו: בחיוכה הלא-בטוח, בעיניה - אש שחורה בתוך אש לבנה, בידיה העדינות והזריזות שידעו לעזור, לתקן, לסדר ולהטיב. מה היא לא תעשה עבורו, עבור אחיה הרבים, עבור הוריה? כל כך טובה, היא פיזרה את כוחותיה ונותרה פגיעה ומרוקנת, ולעתים לבדה. ה"ביחד" קרץ לשניהם, ועשה את נפתלי המוצק לבעל קומה ותואר, אצילי בעיניה ומגן בעדה. אבל דאגה כרסמה בלבו של נפתלי: שחני מלבישה אותו בבגדים לא לו, ויבוא יום והמציאות תפשיט אותו ממלבושים אלה לבושתו וחרפתו.

"אני רוצה להיות מאושרת," היא פתחה בקול שברירי ורועד. "מגיע לי להיות מאושרת," אמרה בקול נחוש יותר. "אבל האם אתה תהיה מאושר, נפתלי? האם אתה תהיה מאושר אתי? ומתי תדע?"

השאלות עשו את דרכן מירושלים והדהדו בחדר השינה בביתו של דאטו בכפר בגרוזיה. נפתלי נתן עיניו בצללים לרגעים אחדים, עד שתום התחיל לחשוד שנרדם.

"נפתלי-לי?" לחש תום. הלה ענה לו.

"בעצם, יש מישהי. חני, קוראים לה. אנחנו יוצאים ביחד כבר הרבה זמן. והיא רוצה תשובה ממני כאשר אני חוזר." קולו של נפתלי היה מהסס, כאדם שטרם הכין את עצמו לגלות את סודו.

"מה השאלה?"

"אתה מצחיק. היא רוצה להתחתן."

"ומה אתה רוצה?"

"אני לא יודע אם אני רוצה. טוב לי אתה, היא בחורה נפלאה וחכמה – גם יפה. יפה מאד. אבל אני לא בטוח."

תום הביט בתקרה ובנורה הכבויה ושאל, "האם אתה לא בטוח שאתה רוצה להתחתן, או אתה לא בטוח שאתה רוצה להתחתן אתה? או אולי אתה לא בטוח בעצמך...."

"אולי הכל ביחד. היא טובה, אני אוהב להיות אתה – אבל לפני כמה שנים היא היתה מאד חולה. בעצם היא עשתה את עצמה חולה – היא פשוט הפסיקה לאכול באופן נורמאלי. אנורקסיה. אשפזו אותה לכמה חדשים. היא כבר בסדר שנה וחצי, אבל – זה לא מה שרציתי. רציתי מישהי מושלמת."

"... ואתה מושלם, נפתלי?"

הבחור צחק צחוק יבש. "ברור שלא. אני יודע שזאת אשליה. אבל זה מפריע לי."

תום בחר את דבריו בזהירות. קולו היה רך בחושך. "אני לא מטיף לך, אחי. אבל נראה לי, שהחורים האלה בין אנשים, הדברים הלא-מושלמים, הם שמותירים מקום לאהבה להכנס."

"את זה למדת מחכמת העידן החדש?"

צחוקו של תום היה צלול כמפל הררי. "למדתי את זה מהחיים, אחי. לילה טוב, נפתלי שלי, יש לנו יום ארוך מחר."

"לילה טוב, תום."

הכל היה מוכן בבקר לטיול באזור היין, קאחטי: תרמילים ארוזים, בקבוקי מים, ביגוד הולם ונעליים נוחות להליכה מרובה. תום ונפתלי נכנסו לסלון שבו ישב דאטו וצפה במשחק כדורגל בטלוויזיה, כדי לשלם עבור האירוח ולהפרד ממארחם. גם אמו הקשישה ישבה מול המכשיר וצפתה בדריכות במשחק.

דאטו השתיק את הטלביזיה ופנה למטיילים. "אתם מוכנים? לא רוצים להשאר עוד יום אצלנו?"

"היינו רוצים," השיב תום "אבל אנחנו רוצים לראות עוד מקומות יפים בארצכם הנהדרת. יש כל כך הרבה מה לראות."

"נכון, נכון," הנהן דאטו, והרקיד את שפמו. "אל תפסידו את מערות בוארדזיה. הרבה היסטוריה וגם נוף נפלא."

לפתע תפסה אמו של דאטו בזרועו, ופנתה אליו בשפת המקום. היא דברה בשטף, כאילו הדבר דחוף בעיניה. הוא ניסה להרגיעה, אבל ללא הועיל. קולה הפך מצרצרי לצווחני. דאטו עשה תנועות של ביטול בידו, אבל נפנופי ידיה שלה אמרו שהיא נחושה בדעתה.

נפתלי ותום היו נבוכים לא מעט. לא ידעו אם המריבה נוגעת להם - מילה לא הבינו. נפתלי סמך על חברו להחליט אם להמתין, להגיב או להתעלם. ואז, למרבה הפלא, פנתה הזקנה אליהם ישירות ופלטה מילה אחת: "תוירה!"

המילה נשמעה כאילו היתה אצורה בגרונה שנים רבות.

"מה? מה היא אומרת?" לא היה נפתלי יכול להתאפק.

כמתנצל, דאטו ניסה להסביר, "אמא זקנה מאד. לפעמים היא מדברת על העבר."

תום לא הרפה. "אבל מה היא אומרת?"

דאטו התייאש מלהסתיר דבר. "או קיי - אספר לכם. בזמן המלחמה, היו יהודים כאן. אני בעצמי הייתי רק ילד, ולא זוכר הרבה. הם לא היו יהודים מג'ורג'יה – הם היו יהודים מרוסיה, שברחו לכאן. לא היו יהודים בכפר הזה לעזור להם – אז אנחנו נתנו להם להיות כאן. שמענו את התותחים מרחוק והם פחדו שהנאצים מתקרבים. ואז שוב הם ברחו. הם השאירו כאן משהו- ספר קדוש. ביבליה. אתם קוראים לזה 'תוירה'. הם לא ידעו מה יהיה – אז הם החביאו את הספר אצלנו עד שיחזרו. אבל הם לא חזרו."

שרתה דממה כבדה בחדר. הזקנה הנהנה בראשה, כאילו הבינה את הנאמר. דאטו המשיך.

"אמא אומרת שאתם יהודים מירושלים – לא אוכלים חזיר, לא משתכרים מצ'אצ'א. היו כאן ישראלים אחרים..... אבל אתם בחורים טובים. היא רוצה לתת לכם את הספר הקדוש. שתקחו אותו אתכם בחזרה לירושלים."

רוחו של תום נפעמה בהתרגשות. להציל חתיכת היסטוריה! נפתלי אמר בלבו 'אוי לא! הלך לנו הטיול!' לא לזה הוא יחל כאשר יצא לדרך.

"סליחה שאני שואל – אבל למה לא מסרתם את ספר התורה ליהודים מג'ורג'יה? עברו כבר יותר משישים שנה מאז סוף המלחמה." נפתלי דבר בהססנות, בשפה שלמד רק בבית הספר.

"אתם לא מבינים איך היה כאן בזמן הסובייטים," הסביר דאטו. "אבא שלי היה אדם חשוב במפלגה הקומוניסטית. הוא היה ראש הכפר שלנו. אסור היה להתעסק עם דת. אם היו יודעים שהוא מחזיק דבר כזה בבית, היה מפסיד את הכל."

"אולי אפשר לראות את הספר?" ביקש תום. בקולו נשמעה נימת שקיקה.

דאטו פנה לאמו, והיא השיבה לו. "אני מביא סולם," אמר הבן ויצא.

רעש כלים וחפצים מתקשקשים זה בזה נשמע ממחסן אחורי, ודאטו גרר סולם והעמידו במעבר בין החדרים. בתקרה נפער פתח, ודאטו העביר את הדלת הצידה ונבלע בתוך עליית הגג.

נשמעו צעדים מעל ראשיהם, והישישה חייכה אל הבנים חיוך נטול שיניים בשביעות רצון. עוד רעש של העברת חפצים והזזת דברים, ודאטו התעטש.

רגליו של דאטו נראו בראש הסולם ותום ונפתלי ניגשו אליו כאחד לעזור לו. כאשר נראו ברכיו, הוא פקד עליהם "קחו בזהירות. הוא כבד."

הם ראו את שני המוטות, עצי החיים כפי שהם מכונים, של הספר, ואז את שולי המעיל. תום עלה בסולם ואחז בספר התורה מלמטה. מעיל קטיפה כחולה דהויה ובלויה, ועליו שכבת אבק רב, כיסה את הספר. בקושי נראו שני לוחות הברית והאריות שהחזיקו בהן.

הספר היה מרשים בגודלו ובכובדו. תום הניחו על השלחן הגדול בחדר והתחיל למשוך במעיל.

"הנה," העיר נפתלי ואחז בעצי החיים. "אתה צריך להטות את הספר מעט מלמטה, להרים אותו כך ואז להוריד את המעיל מלמעלה." לפעמים יש יתרונות לבחור שרגיל להתפלל בבית הכנסת. אחר שתום העלה את המעיל ואתו עב אבק קטן, התיר נפתלי את הקשר הקשור בחגורה הכרוכה על הספר מתחת למעיל. הקשר היה הדוק מאד בגלל שנות היובל ומעלה שהיה קשור.

דאטו ואמו הישישה ישבו דרוכים בשעה שנפתלי גלל את עצי החיים ופתח את הספר. תום עמד לצדו.

האותיות היו שחורות וברורות; לא נגסו בהן שיני הזמן כלל, ולא שלט העש או תולעת הספרים בקלף.

"הספר הוא במצב מעולה. לא אתפלא אם הוא עדיין כשר," אמר נפתלי בלב ולב. הוא גלל את הספר עמודות מספר קדימה וחזר על קביעתו. "סופר סת"ם צריך לבדוק אותו מההתחלה עד הסוף, אבל הוא נראה טוב. אפילו טוב מאד." תום הסביר את דברי חברו לדאטו. הלה הסביר לאמו, שנדנדה בראשה ושביעות הרצון נראתה על פניה חרושת הקמטים.

נפתלי גלל את הספר מעט אחורה. בסביבות פרשת 'קדושים' הבחין בפיסת נייר טמונה בספר. הדף הצהבהב היה דק מן הדק, כמעט שקוף, והאותיות הכחולות היו דהויות וחיוורות.

"מה זה?" שאל תום.

"כנראה מכתב. ובעברית.... קרא אתה."

תום פתח את הדף מקיפוליו וקרא בקול:

"אנחנו פליטי חרב מהעיר מ--. נמלטים אנו מזרחה מחמת הצורר. הפקדנו ספר תורה זה אצל אדון ד.ש. הנכרי, איש הגון שעזר לנו. אחר המלחמה, אם הספר הזה עודנו בידיו, סימן הוא שאין אנחנו בין החיים. יהודים! זכרו תורת משה והעלהו מזה לבל ישאר פה בין הגויים. זכרונו, שגם אנחנו נכתב בספר החיים, וזאת תהיה נקמתנו בעומדים לכלותנו."

קור סתווי וחרישי שלט בחדר; דבר לא זע ולא נע. אמו של דאטו שברה את הדממה לרסיסים כשבקולה, שצרם לאזני הבחורים, היא בקשה לדעת מה כתוב במכתב.

דאטו פנה לתום והלה חזר על תוכן המכתב באנגלית, ודאטו תרגם לאמו שהנהנה בראשה על כל מילה, כאומרת אמן. הישישה מחתה דמעה מעיניה. נפתלי גלל את הספר וסגרו, ותום החזיר את המעיל וכסהו. נפתלי, שהורגל לכך, נשק את הספר, ואחריו תום. דאטו ואמו התבוננו בבנים, ומחשבותיהם מחשבות חלוקות. תום קיפל את הדף בזהירות והכניסו לכיס חולצתו ללא מילים.

חזרו הבחורים לחדרם להביא את התרמילים. "אני חושב שעלינו לשנות כיוון," אמר תום. היסוס לא נשמע בקולו. "אפשר לקצר את הטיול ולחזור הביתה עם הספר עכשיו."

"מה! ולהפסיד את כל יתר הטיול? זה יהרוס את הכל!"

"אבל זה יותר חשוב. ספר התורה הזה מחכה לנו כבר שישים ומשהו שנים שנגאל אותו. אנו כאילו מקיימים את הצוואה של הנרצחים." תום דיבר במתינות אבל בנחישות. זיקים נראו בעיניו.

"איך אתה מדבר," אמר חברו בלהט. "אתה אפילו לא ...."

תום פרץ לתוך דברי חברו. "אתה רוצה להגיד לי שרק אדם ממגזר הדתי יש לו רגש כלפי ספר תורה, לשואה, להיסטוריה של עם ישראל? שטויות!" הכעס בער בו, והוא המשיך להטיח את דבריו בלי לעשות חשבון. "אתה יודע, נפתלי – יש בך כל צרות האופקים וההתנשאות של הדתיים, ולא טיפה מהחכמה והאור שביהדות. זה מה שאני חושב."

נפתלי רצה להשיב לו במטבע דומה, אבל ניכרים דברי אמת. במקום לצאת מן החדר ולטרוק את הדלת הוא אזר כוחות שלא ידע שהיו בו, נשם עמוק ופנה לתום בקול פייסני. "אני פגעתי בך. סליחה. בוא נחשוב קצת ואולי נוכל למצוא פתרון."

"אני מצטער, נפתלי-לי. לא הייתי צריך להתפרץ עליך ככה. לא התכוונתי." הרוך חזר לקולו של תום.

נפתלי לש את כתף חברו. "אתה כן התכוונת, תום. ואולי אתה צודק במה שאמרת עלי. אשתדל. זה כל מה שאני יכול להגיד. אז מה אנחנו עושים? אני באמת לא רוצה לבטל את המשך הטיול, וגם יש את העניין של כרטיס הטיסה. לא פשוט להקדים ולשנות את התאריך."

אז נדברו השניים והגיעו למסקנה: הם יישנו את המסלול ויחזרו לביתו של דאטו בעוד שבועיים וחצי, כיומיים לפני הטיסה, וייקחו את ספר התורה אתם בחזרה לארץ. הם ניגשו אל דאטו וספרו לו מה שהחליטו.

דאטו קבל את החלטתם ואף ציין את תאריך החזרתם בלוח השנה שקישט את קיר הסלון, ועליו מתנוססת תמונה של עלמת חן גרוזינית ישובה על פגושה של משאית ענקית-מימדים. הבחורים נפרדו ממארחיהם ויצאו, תרמיליהם על גביהם, לתחנת מכוניות השרות בכפר.

הימים הבאים היו שרויים בטוב, שטופי-שמש וצלולים להפליא. שיכורי עיניים לגמו הצעירים מהנוף: הרים וגבעות, אגמים ויערים ויערות עבותים. גם הנסיעות הארוכות לא התישו אותם; כי אחזום המרץ והצימאון לראות הכל מכל כל. מעטים היו המטיילים בדרכים, ונפתלי ותום הרבו לשהות זה בחברת זה, כמעט ללא מסיחי הדעת מהטבע העצום, מלבד רחשי לבותיהם. הצעירים החליפו ביניהם רשמים, שיחות, וצפונות הלב. הדברים, שהיו בתרמילו של נפתלי כדי "שיהיו", ראו אור אחד אחד וזכו לשימוש.

בקר אחד זוהר, בשעה שטיפסו השניים על גבעה נישאה כדי לצפות בעמק המרהיב הפרוש לרגליה, הרהר נפתלי בקול "אני רוצה לחזור לכאן עם חני."

"כבר אתה מתכנן את ירח הדבש?" עקץ תום בלבביות.

"שתוק! אתה מגזים," גער בו נפתלי, אבל חיוך ביישני לא מש מפניו. תום שתק, אבל חיבק את חברו בזרוע אחת. "די!" מחה נפתלי, אבל לא חמק מהחיבוק.

"מחר אנו חוזרים לדאטו," ציין תום.

"הלוואי שיכולנו להמשיך לטייל. אפשר לבלות פה חודשים ולא לראות הכל." אמר נפתלי בשעה שצפה בפסיפס האורות והצללים שיצרו האילנות הרעננים הנטועים בעמק שלפניהם.

"אבל הגיע הזמן לחזור."

כאשר שבו לכפר, יותר משבועיים אחר שעזבוהו, נחלו הבחורים אכזבה מפתיעה.

הם מצאו את בית העץ של דאטו נעול ועזוב. כשפתחו את השער, נכנסו לחצר והקיפו את הבית. עור הדוב לא היה תלוי עוד על הקיר מבחוץ. שקט כבד רבץ על הבית, וכאשר קראו בקול "דאטו! סטלינה!" רק הלמות לבותיהם ענו להם.

שכנה יצאה מהבית הסמוך למשמע צעקותיהם ופנתה אליהם באנגלית ספרותית-משהו:"מרימים אתם את הקול לשווא. דאטו וסטלינה נסעו מכאן לפני ימים אחדים ובקרוב הם לא יחזרו – הרי הזקנה הלכה לעולמה לפני שבוע ימים, והם נסעו אחרי הקבורה."

"היה להם ספר תורה – 'ביבלייה' של היהודים," ציין תום בשקיקה.

"היה והיה – ומכרוהו לסוחר עתיקות שבא לכפר אחר שמתה הזקנה. הרבה לארי הגיעו לידיהם והם נסעו לים השחור." כנראה שפרטי החיים של הזולת די ידועים בכפר.

המילים "אמרתי לך" היו בפיו של תום, אבל הוא חסם אותן, ורק קמץ את שפתיו וחיפש נקודת שלווה זוהרת בתוכו הוא. נפתלי הוא שהודה לשכנה ונפרד ממנה.

בלי מילים, אכולי אכזבה ותרעומת, פסעו הבחורים לעבר מרכז הכפר להמתין למכונית שרות. הם עמדו תחת עץ תמיר לפוש לרגע. האדמה היתה עפר דק מתחת לרגליהם וצמרת העץ היתה לגג אפלולי. "איזה באסה! כנראה שהוא מזמן רצה למכור את ספר התורה, ורק חיכה שאמו תמות," הרהר נפתלי בקול.

"מה חשבת לעשות עם הספר?" שאל תום.

"מה זה משנה עכשיו?" בעט נפתלי בעפר, והעלה אבק.

"חשוב להיפרד מהחלום בצורה מכובדת. אז תגיד," התעקש תום.

"אולי לתרום אותו לבית הכנסת. לזכר אבי, זכרונו לברכה. או אפילו להביא אותו לכותל. אבל לא הייתי עושה כלום על דעת עצמי. מה אתה רצית לעשות?"

תום קמץ את עפעפיו והתבונן בשביבי האור הרוקדים בין עלי העץ. "מה אני מבין בספרי תורה? הייתי נותן לך להחליט. אבל ראיתי את עצמי מספר לכולם איך הגיע אלינו ואיך גאלנו אותו משם."

"טוב – בכל זאת יש מה לספר כאשר נגיע הביתה....ויש לנו את המכתב." אמר נפתלי.

"נכון. אבל נראה לי שיש לך סיבה יותר טובה לחזור הביתה, נפי שלי. רק אל תחמיץ!"

הפליאה שטפה את פניו של נפתלי עד שלקח האור את מקומה.