מעמקים - יוסף אורן - ראיון עם סופר וחוקר ספרות
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

יוסף אורן - ראיון עם סופר וחוקר ספרות
מקור ראשון-12.9.2008

הרצל ובלפור חקק

גיליון מס' 23 - ניסן תשס"ט * 4/09

במחקר ובשיח הספרותי השוטף מרבים לדבר על משמרות בסיפורת הישראלית — ולנו, הקוראים, זו דרך לראות מחנות סופרים על דגליהם ולקבל תמונה כוללת יותר על נושאים, על מגמות ועל קבוצות של סופרים. עם זאת ברור לנו, שבצד הכתיבה הספרותית התפתחה כאן גם כתיבה מחקרית וביקורתית ענפה על הסופרים העבריים לדורותיהם ולמשמרותיהם.

כסטודנטים לספרות גדלנו על ברכי דורות קודמים ולמדנו פרקים על המסה ועל הביקורת העברית, התעמקנו במשנותיהם ובמחקריהם של פרופ' קלויזנר, פרופ' הלקין, שלמה צמח, פרופ' קורצוייל, פישל לחובר וש"י פנואלי וקראנו מסות נוקבות של ראובן בריינין, אברהם קריב ורבים אחרים. תקצר היריעה מלפרט את כולם.

החוג לספרות עברית בירושלים היה עשיר ומחכים, ובלב חפץ יצקנו מים על ידיהם של פרופ' שלמה ורסס ופרופ' גרשון שקד. עקבנו אחר המפעל ההיסטורי של מורנו פרופ' שקד ובד בבד קראנו בשקיקה את מחקריו של פרופ' דן מירון על סוגות וסוגיות שונות בספרות העברית לדורותיה.

אך ככל שהשנים חלפו, חשנו כי הביקורות הספרותיות המלומדות והמעמיקות, שכה החכימו אותנו בעבר, הלכו והתמעטו. ומוספי הספרות, שבעבר פתחו לנו צוהר לכתיבתם של מסאים ספרותיים, פסקו לפרסמם לאחרונה.

למאמריו של יוסף אורן התוודענו תחילה במוספי הספרות הנכבדים של העיתונות היומית, ולימים עקבנו בצמא אחר סידרת הספרים המרתקת שלו על תולדות הסיפורת העברית בשנות המדינה. היום, במבט לאחר שנים, ברור לנו, שמדובר במבקר ספרות מיוחד במינו. מבקר אמיץ שאינו חושש להשמיע דעותיו ולפסוק "פסקי טעם", כלשונו, בלי להיות משוחד מהמעמד בספרות או מהפרסום בתקשורת שזיכו בהם סופר זה או אחר.

יוסף אורן זכה פעמיים בפרס הביקורת על שם מרדכי ברנשטיין (ב–1981 וב–1989) וכן זכה בפרס היצירה מטעם ראש–הממשלה. ספריו האחרונים "סוגות בסיפורת הישראלית", "משבר ערכים בסיפורת הישראלית" ו"משמרות בסיפורת הישראלית" היו שיאים של כתיבה מעמיקה ולמדנית לאורך שנים.

מסותיו של אורן האירו את עינינו וסייעו לנו לעקוב אחר תיאור ההתפתחות של הספרות הישראלית לאורך שנות המדינה, כי הקפידו לקיים דיאלוג ענייני עם היצירות ועם מחבריהן.

ככל שצללנו במסות המרתקות שלו, נעשה ברור לנו, שהגישה הערכית–אידיאולוגית שלו מייחדת אותו ממבקרים אחרים, וההתמדה שלו בחקר הספרות העברית בהווה מעניקה לו מעמד מיוחד של מבקר כמעט יחיד בדורו.

הגענו אליו כדי לשמוע משהו על רזי הכתיבה שלו ואת השקפותיו על מקומה של סוגת הביקורת בחיי הספרות, אך גם רצינו לחשוף בראיון עמו את התרחיש שלו על עתיד הספרות העברית. באנו לשאול: יוסף אורן, לאן אנו הולכים?

l מה מייחד את הכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" משבעה–עשר הכרכים שהופיעו לפניו בסידרה ההיסטוריוגרפית "תולדות הסיפורת הישראלית", שעל השלמתה שקדת עד כה כשלושים שנה?
חיבורים היסטוריוגפיים, ספרי "תולדות הספרות", צמודים בדרך כלל להתפתחות הכרונולוגית של הספרות. מאחר ובסידרה שלי אני עוקב אחרי התפתחותה של הספרות העכשווית ומפרש יצירות של סופרי תקופתי, סטיתי מעיקרון זה, שהוא נכון לחיבורים שעיסוקם בספרות מהעבר. כרכי ה"תולדות" שלי מסכמים מדי שנה או שנתיים את המגמות החדשות המסתמנות בסיפורת שלנו ומפרשים את היצירות החשובות יותר שמעידות על כך. לפיכך מגובש כל כרך בסידרה על–פי חתך שונה. החתך שעל–פיו גיבשתי את הכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" הוא החתך המשמרתי, שאין מתאים ממנו לסיכום ולהדגמת ההתפתחות של הסיפורת שלנו בשישים שנותיה הראשונות של מדינה, שהן גם שישים השנים הראשונות של התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית.
l האם קיימת הצדקה לסמן משמרות בספרות?
התביעה לסמן משמרות בספרות באה מצד הסופרים עצמם. סופרי שנות הארבעים והחמישים הגדירו את עצמם כמשמרת חדשה באנתולוגיה, שהם עצמם כינסו את יצירותיה ודאגו להופעתה בשנת 1958. יתר על כן: השם "דור בארץ" שבחרו לאנתולוגיה הפך לשמה הרשמי של המשמרת במחקר ובביקורת של הספרות, ודחה את השמות הזמניים שניתנו להם כקבוצה ספרותית עד אז, כגון: "דור הפלמ"ח", "דור תש"ח" ו"דור מלחמת השיחרור".

גם סופרי שנות השישים דאגו לציין את העובדה שהם משמרת ספרותית חדשה בספרות הישראלית בעזרת שם שהם עצמם בחרו בו: "דור המדינה". אלא שהשם הזה הוא בלתי–מוצלח, גם אם סופרי המשמרת הזו עדיין נאחזים בו, כי משתמע ממנו כאילו שאר המשמרות לפניהם ואחריהם אינן משתייכות למפת הספרות העברית בשנות המדינה. אני מניח שעקב כך הציע גרשון שקד, שבעצמו צמח מתוך המשמרת הזו, לכנות אותה בשם "הגל החדש", כדי לציין את העובדה שסופרי המשמרת חידשו בנושאים הקיומיים ובדרכי הכתיבה עליהם, כי הסתייגו מנושאי "המצב הישראלי" ומהכתיבה הריאליסטית של סופרי המשמרת הראשונה, סופרי "דור בארץ". אני המשכתי בשיטתו של שקד וזיהיתי כ"גל" נוסף את סופרי שנות השבעים, המשמרת השלישית בספרות שלנו, וכיניתי אותם בשם "הגל המפוכח", כי בכתיבתם הגיבו סופרי שנות השבעים תגובת פיכחון על "רעידת האדמה" שטילטלה את החברה הישראלית אחרי מלחמת יום–כיפור.
l עדיין לא ברור, איזו תועלת מפיקה התרבות משיבוץ סופרים במשמרות?
חלוקת הרצף הספרותי לעידנים, לתקופות, לדורות ולמשמרות (ואלה ארבעת מונחי המיפוי שאני מציע להשתמש בהם) היא הכרחית, כי בלעדיה אי–אפשר לצייר את מפת הספרות ולשקף התפתחויות שמתרחשות בה. ההכרח לסמן משמרות אפילו מתחזק כאשר הדיון הוא בספרות העכשווית, שללא מיפוי כזה תצטייר רק כמיצבור של ספרים שקשה להתמצא בו. תפקידם של מבקרי–ספרות הוא להצביע על התפתחות שמתרחשת בספרות הלאומית, להבליט סוגיות רוחניות המעסיקות את הכותבים וגם לסמן מגמות חדשות ביצירתם. הפעלת החתך המשמרתי מאפשרת כל זאת. עם זאת אין לשכוח שהחלוקה למשמרות היא זמנית. יתכן שבעתיד ישנו מבקרים וחוקרי ספרות את מועדי תחילתן וסיומן של המשמרות, יעבירו סופרים ממשמרת אחת לאחרת ואולי גם יציעו שמות אחרים מאלו שמקובל כיום לזהות בעזרתם את המשמרות.
l מהם הקריטריונים לסימון משמרת ספרותית חדשה במפת הספרות?
בנוסף לביוגרפיה המשותפת, מובחנת משמרת ספרותית חדשה מהמשמרות הוותיקות יותר על–ידי האירועים מחיי המדינה והעם שהשפיעו על כתיבתה, על–ידי נושאי הכתיבה שבאמצעותם הגיבה על אירועים אלה וגם על–ידי דרכי הכתיבה שהתאימה להבעת עמדתה הרוחנית כלפי האירועים האלה. נכון, תמיד יתקשה המיפוי של המשמרות עם סופרים חריגים, כאלה שהקדימו את זמנם וכאלה שהתאחרו לפרוח. לסופרים הניצבים עקב כך בין המשמרות ראוי להעניק תשומת–לב מיוחדת, אך חריגותם של אלה איננה שוללת את ההצדקה העקרונית לסמן משמרות בהתפתחות הספרות הלאומית.
l התוכל להדגים את היחסים המתקיימים בין המשמרות?
היחסים בין המשמרות יכולים להיות תקינים או משובשים בזמנים שונים ובדרגות עוצמה שונות. המתח השכיח ביותר נוצר בין משמרות כאשר משמרת חדשה מתפרצת אל סיפון הספינה הספרותית בתרועות מלחמה ומאיימת על המשמרות הוותיקות שכבר התבססו שם. התפרצות כזו אכן שיבשה את היחסים בין סופרי "הגל החדש" לסופרי "דור בארץ" במעבר משנות החמישים לתחילת שנות השישים במאה הקודמת. תחילה היה נדמה שהפגיעה בהערכת סופרי "דור בארץ" היא בלתי–הפיכה, כי בהתפרצות הזו נשללו מסופרי "דור בארץ" רוב חידושיהם הנועזים, אך כעבור שנים חזרו בהם סופרי "הגל החדש" (עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהושע קנז וחבריהם) מרוב ההסתייגויות שהשמיעו כלפי הכתיבה של סופרי המשמרת הראשונה (משה שמיר, אהרן מגד, נתן שחם ואחרים).
l התוכל לפרט באלו חידושים של סופרי "דור בארץ" התבטאה נועזותם ומהפכנותם הרוחנית–ספרותית?
אכן רבים היו החידושים שהחדירו סופרי "דור בארץ" לספרות העברית בדורנו. הם הנהיגו את שפת החיים כשפת הכתיבה, במקום "שפת הלימודים", שפת המקורות המליצית שכתבו בה סופרי התחייה וסופרי העליות. הם החדירו לספרות את נושאי "המצב הישראלי", שהם נושאי הריבונות, במקום הנושאים ששיקפו את חיי הקהילה היהודית בגלות או את חיי החלוצים שהתאמצו להיאחז בארץ–ישראל. ביצירותיהם הם הבליטו את הגיבורים בני–הארץ ונופיה, במקום הגיבורים של סופרי העליות שנפשם היתה שסועה בין המולדת ונופיה לנופי הארץ שבה נולדו. הם גם אלה שנועזו לתת ביטוי ליצרים ולרגשות גשמיים, במקום היחס אל אלה כאל כוחות נחותים השולטים בגוי, והתירו לחשוב מחשבות חילוניות–ארציות, במקום להיצמד לערכים שיש להם עומק תרבותי–היסטורי.
l נוכח תרומתם החשובה, קשה להבין, מדוע התריסו נגדם סופרי "הגל החדש"?
זו דרכה המקובלת של משמרת חדשה. וגם סופרי "הגל החדש" ציינו בדרך זו את הצטרפותם כמשמרת חדשה לספרות הישראלית. אך אחרי שביססו את מעמדם בספרות והמאבק המשמרתי ביניהם ובין סופרי "דור בארץ" דעך, למדו סופרי "הגל החדש" להעריך את תרומתם הגדולה והמקיפה של הוותיקים מהם לספרות הישראלית. סופרי "הגל החדש" הבינו שבלעדי הוותיקים לא היו יכולים להתבלט בחידושים שלהם: הנושאים הקיומיים והכתיבה בסגנונות היותר אוונגרדיים (הסמבולי, האבסורדי, האלגורי, האירוני והסאטירי). יתר על כן: באותו שלב עצמו, כאשר המתח בין המשמרות התפוגג בתחילת שנות השבעים, וסופרי "הגל החדש" החלו לעבור מכתיבת סיפורת בתבניות הכתיבה הקצרות (הסיפור הקצר, הסיפור הקצר–ארוך והנובלה) לכתיבת עלילות בהיקף רומאן, התברר להם, שאין הם יכולים לוותר על אבי הסגנונות, הסגנון הריאליסטי, שאותו שללו בעבר רק משום שסופרי המשמרת הראשונה בחרו בו לספר את סיפוריהם על מלחמת השיחרור — הנושא שגיבש אותם כמשמרת. במועד הזה גם התבקש "הפיוס הפואטי" בין שתי המשמרות הראשונות, נוכח העובדה שכבר אז נשפו בעורף שתי המשמרות ראשוני הכותבים של המשמרת השלישית, יעקב שבתאי ויצחק בן–נר, שאליהם הצטרפו עד מהרה רבים וטובים מקרב סופרי "הגל המפוכח" (חיים באר, דוד גרוסמן, מאיר שלו ואחרים).
l האם מוצדקת ההתמקדות של הביקורת בסופרי "הגל החדש"?
לסופרי "הגל החדש" היה יתרון מרגע פריצתם לספרות. בניגוד למשמרת הראשונה שלא הקימה מספיק מבקרי–ספרות מתוכה וגם לא השתלטה במועד על מוקדי הכוח בחוגי הספרות באוניברסיטאות, נהנו סופרי "הגל החדש" מגיבוי כפול זה בנדיבות. מבקרי–הספרות שצמחו מהמשמרת הזו (דן מירון, גרשון שקד, אליעזר שבייד וגבריאל מוקד) שקדו לבסס את מעמדה של המשמרת שלהם הן בעיתונות הספרותית והן באקדמיה. אך מעבר לכך הצדיקו סופרי המשמרת בכשרונם הרב את תשומת–הלב שזכו לה, ולכן גם אחרי שנים מצליחות עדיין יצירותיהם מהעשורים הקודמים לעורר עניין. ואפילו כעת, כאשר מתחילים להתגלות סימני החולשה בכתיבתם, מתעוררת ציפייה לפני הופעת ספר חדש של אחד מהם.
l מדוע לא הבליטה הביקורת עד כה את ההיחלשות הזו בכתיבתם?
אם אין הביקורת בוחנת את ההיחלשות בכתיבת אחדים מהם כעת, צריך לייחס עובדה זו לרפיון של הבקורת הצעירה, שמורא הסופרים המצליחים והמפורסמים של המשמרת הזו מונע ממנה שיפוט חופשי ואובייקטיבי יותר של ספריהם וגם של סופרים "מפורסמים" ו"מצליחים" מהמשמרות האחרות. דעתי ברורה: אסור לביקורת לפעול תחת מורא זכויותיהם של סופרים מהעבר או תחת הצלחתם השיווקית של ספרי סופרים צעירים אחדים בהווה. יתר על כן: כבעבר כך גם בהווה, מבקר ספרות שמַטֶה את שיפוטו, כדי להתאימו למצבו של הסופר ברשימת רבי–המכר או עם הדעה הרווחת על כתיבתו, כדי להיות חביבם של סופרים, מייתר את עצמו בעיסוק הזה. לפיכך, אינני מעריך מבקר המסתתר מאחורי פסידונים (שם מושאל). כאשר מבקר מעלים את זהותו או מתחיל לגמגם בשלב שבו עליו להבהיר את דעתו על היצירה וענייניה השונים, הוא פשוט מועל בתפקידו. ביקורת ספרות מחייבת יושר אינטלקטואלי, כי הסוגה הספרותית הזו נועדה לאמיצים.
l בנוסף לאומץ, אני מניח, שהמבקר אמור לשלוט גם במיומנויות שונות. האם אתה מוכן להכניס אותנו למעבדת הכתיבה של מבקר הספרות?
מאחר והספרות נכתבת בצופנים שונים (החל בריאליסטי וכלה בסמבולי ובאלגורי) חייבת השכלתו של המבקר להיות מספיק רחבה כדי לזהות צופנים אלה. עליו להתמצא במידה סבירה במצוי בגנזי הספרות, הן העברית והן הכללית, ותחומי הדעת השונים שנדונים ביצירות (מדעי הטבע, רפואה, משפט, היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכדומה) צריכים להיות נגישים לו בעת הצורך. לעיתים מוצפן באחד מהם הפיענוח לתעלומות העלילה של סיפור או המפתח לזיהוי הרגש והמחשבה הכלואים בשיר. הכותבים ספוגים במידע מגוון מתחומי הדעת הרבים ומהאקטואליה, ומבקר אמור להיות מסוגל לזהות את מקורם כדי "לפצח" יצירה באופן נכון. ביקורת על ספר חדש מחייבת את המבקר כמעט תמיד ללמוד תחום דעת חדש, או לשקוד על בירור פרטים בנושאים שאיננו בקיא בהם.
l ומהי בעיניך מסת ביקורת טובה?
מבקר ספרות שלא שמע לפחות מספר פעמים במשך שנות פעילותו מפי קוראים, שמאמרו היה מעניין יותר מהיצירה שאליה התייחס במאמרו, מוטב שיחפש לו עיסוק אחר. ואכן, כתיבת ביקורת היא כתיבה ספרותית מובהקת באחת הסוגות של הכתיבה העיונית, הסוגה המסאית, והעוסק בה חייב להצטיין ככותב ולהצליח לנסח את דבריו באופן חד, נוקב, משכנע ומרתק. עליו להקפיד להביא הוכחות מתוך היצירה לביסוס אבחנותיו, פירושו ומסקנתו השיפוטית. מסת ביקורת שלא חושפת לקורא רבדים סמויים ביצירה המבוקרת וגם לא מספקת הסברים לתופעות השונות שבה, אין לה ערך ואין בה צורך לקורא. הקריאה במסת הביקורת צריכה להוסיף לקורא עונג אינטלקטואלי על העונג שמיצה בכוחות עצמו מקריאת ספר. מסת–ביקורת טובה מגרה את הקורא לקרוא פעם נוספת את הספר, אך הפעם כדי למצוא ראיות מאשרות או מכחישות את פירושו ואת שיפוטו של המבקר.
l איך אתה מסביר, אם כן, את ההסתייגות שמשמיעים מדי פעם סופרים כלפי המבקרים של יצירותיהם?
עיקרה של ההסתייגות נשמעת מפי סופרים שהביקורת חשפה את פגמיה ואת חולשותיה של יצירתם. ואני טרם פגשתי סופר ששלל עקרונית את זכותה של הביקורת להתקיים אם המבקרים שיבחו את יצירתו. אך בהווי של הספרות הישראלית, שבה מכירים כולם את כולם, כמות הכותרים החדשים שמופיעים מדי שבוע היא מופרזת ובעיתונות הזמינה לרוב הקוראים היקף מדורי הספרות הוא מצומצם מדי — בהווי הזה התפתחה הן אצל הסופרים והן אצל הקוראים אי–הבנה ביחס לתפקידיה של הביקורת בחיי הספרות. סופרים רואים בה סוג של שירות שהמבקר חייב להעניק להם והחצופים ביניהם אפילו פונים ישירות אל המבקר ותובעים ממנו להתייחס אל הספר שכתבו. וגם הרבה קוראים טועים כאשר הם מדלגים, בקוראם מאמר ביקורת, על הדיון המכיל נימוקים והוכחות ואצים אל סופו, אל המשפט האחרון, השיפוטי. לכן חשוב להסביר הן לסופרים והן לקוראים, שמתן שירות פירסום לספרים וגם גזירת גורלם על–ידי פסקי–טעם שיפוטיים אינם מטרותיה של הביקורת, אלא מוצרי–הלוואי של פעילותה.
l נוכח העובדות שתארת על המצב של הביקורת, מהיכן אתה שואב כוח להתמיד בעיסוק הזה שנים כה רבות?
קודם שאני עונה לך על שאלתך, ברצוני להבהיר בקצרה את היקף ההשקעה שמשקיע הסופר–המבקר בעיסוקו. מאחר והוא פועל בחזית הספרות והביקורת שלו היא הראשונה שבוחנת יצירה חדשה וקובעת את ערכה ולפעמים גם את גורלה, מבצע המבקר מיגוון גדול של פעולות, לפני שהוא מגבש את דעתו עליה: הוא מפרש את היצירה. הוא מגדיר את הנושא שלה. הוא מזהה את הצופן שבו נכתבה היצירה ושבהדרכתו צריך לקרוא אותה (סיפור הכתוב בצופן הסאטירי אסור לקרוא כסיפור הכתוב בצופן הריאליסטי וטעות היא לקרוא סיפור הכתוב בצופן האלגורי כאילו נכתב בצופן הסמבולי). הוא בוחן את היריעה הלשונית וחושף בה רבדי–משמעות סמויים. הוא בודק את המבנה של היצירה. הוא מברר את זיקת היצירה למסורת הסוגות שאליה היא משתייכת, כי ההגדרה הסוגתית של יצירה היא תמיד מורכבת, שהרי היא יכולה להיות בה–בעת נובלה בהגדרה המורפולוגית–מבנית, סמבולית בהגדרה הסטייליסטית–סגנונית, מוגדרת כסיפור–מסגרת בהגדרה הפורמטית–צורנית, סיפור אהבה בהגדרה התימאטית–נושאית, ומגלה זיקה לסוגת הסיפור האקזיסטנציאליסטי–קיומי בהגדרה האידיאית–רעיונית. כמו–כן בוחן המבקר את תעוזתה ואת חדשנותה בהשוואה לכל מה שנכתב לפניה בסוגות השונות שאליה היא משתייכת. ולבסוף מקנח המבקר את טיפולו ביצירה בבדיקת היצירה כחלק ממיכלול כתביו הקודמים של הסופר. כדי לעמוד במשימה המורכבת הזו אין מבקר–הספרות יכול להסתפק ככל קורא בקריאה אחת של היצירה, אלא עליו להכפיל ואף לשלש אותה. לסופרים הנוטים לבטל בהבל–פה את הצורך בביקורת אני מציע שימצאו קוראים סבלניים ויסודיים מהמבקרים, קוראים שיתמודדו כך עם כתביהם ויעריכו באחריות כזו את יצירתם.
l האם נסיונך האישי לימד אותך שסופרים יודעים להעריך את הביקורת?
במשך השנים אספתי את ההערות שהטיחו מבוקרים שונים, ובכללם סופרים מהשורה הראשונה בספרות הדור, במבקרים של ספריהם, והתברר לי שרובן היו ירודות ברמתן: "המבקר הוציא את הדברים מהקשרם", "המבקר לא הבין את הכתובים", "המבקר כלל לא קרא את היצירה", "המבקר לא השלים את הקריאה בספר", "המבקר נטפל שוב ושוב לסופר ולספריו", "המבקר איננו אוהב ספרות ולכן הוא שולל ספרים טובים בסיטונות", "המבקר מרדד ומשטח כל יצירה הנופלת לידיו", "המבקר הוא סופר מתוסכל ועל כן מקנאה הוא 'שוחט' כל יצירה טובה ומצליחה של אחרים". הערות אלה מלמדות שלרוב הסופרים קשה לספוג ביקורת. אף–על–פי–כן, סופר–מבקר שהקפיד על כתיבה עניינית ואחראית אינו מרים ידיים נוכח הסתייגויות כאלה של מבוקריו או של מעריציהם. רמתן הירודה של ההערות מסבירה מדוע לא מתפתחים בעקבותיהן בהווי הספרותי שלנו כיום פולמוסי–ספרות אמיתיים ובעלי–ערך בין הסופרים. ועדיין הפולמוס החשוב האחרון שהתנהל בספרות העברית היה הפולמוס בין אחד–העם ובין מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וחבורת "צעירים" סביב פרסום "תעודת השילוח" בסוף המאה התשע–עשרה. זה לא היה פולמוס אישי, אלא ויכוח עקרוני בין שני ענקי–רוח, בין ברדיצ'בסקי, שצידד בפתיחות מלאה של התרבות העברית להשפעתה של התרבות הכללית, לבין אחד–העם, שדרש מידה מובחנת של סגירות שלה בפני השפעת התרבות הכללית. ושניהם אחזו בעמדתם המנוגדת לא ממניעים אישיים, כי אם ממניעים לאומיים. בוויכוח הזה, מתברר כיום, ניצחה עמדתו של ברדיצ'בסקי, אף שעמדתו של אחד–העם היתה הצודקת יותר.
l מתברר אם כן, שהעיסוק בביקורת של יצירות ספרות עכשוויות הוא מסוכן למדי?
אין ספק שהעיסוק במחקר הספרות, שהוא עיסוק ביצירות ספרות מהעבר, שנים אחרי שמחבריהן הפכו לערך בלכסיקון או שם באחד מחיבורי ה"תולדות" של הספרות, הוא בטוח יותר. בין היתר משום שהחוקר יכול להסתמך על אבחנות, פירושים ופסקי–הטעם של המבקרים שפעלו בימי המחברים האלה. סופר–מבקר שואב את הכוח להתמיד במלאכתו מתחושת השליחות שמפעמת בתוכו בדבר חשיבות תרומתו לתרבות הלאומית. לכן עליו להקפיד על אי–תלות במימסדים וללחום על זכותו לבטא את דעתו באופן חופשי לחלוטין. ועליו להיות מסוגל להתייצב מאחורי דבריו גם כשהוא בדעת–יחיד. עליו לזכור שערכה של יצירה איננה נקבעת ברוב עם, וגם הישרדותה לא מוכרעת על–ידי תפוצתה. וכדי שיתייחסו בכבוד לפירושיו ולשיפוטיו עליו להימנע מכתיבה תוקפנית ובוודאי מכתיבה המעליבה או כזו המשפילה את המבוקר. צורות אלו הגובלות בגידוף ובחוסר–נימוס אינן מוסיפות דבר למעמדו בספרות, אלא נותנות למבוקריו עילה לייחס לו רשעות וכתיבה מתוך זדון צרוף.
l האם מבינים הקוראים, לדעתך, את חשיבותה של הביקורת לקיום חיי ספרות תקינים?
הקוראים אינם נמנים עם שוללי הביקורת. רובם נעזרים בה כדי למצות את הזמן המוגבל העומד לרשותם לקריאת היצירות שראוי לקרוא. אך בצד סוג הקוראים הזה, המסתייע בביקורת לפני קריאת היצירה, אני פוגש גם מיעוט מובחר של קוראים הפונים אל הביקורת רק אחרי הקריאה ביצירה כדי להעשיר את הבנתם בתוכנה ובמשמעותה. אלה מוסיפים על חווית הקריאה הבלתי–אמצעית וההתרשמותית את העונג האינטלקטואלי שהביקורת מאפשרת. בסיועה הם מגלים היבטים שלא חשפו בעצמם ביצירה שקראו ומבינים מדוע הוערכה כפי שהוערכה.
l אם כך, מדוע נדמה שהביקורת משפיעה כיום פחות על חיי הספרות שלנו מכפי שהשפיעה בעבר?
סיבות רבות מסבירות את התמעטות השפעתה כיום. הסיבה הראשית קשורה בשינוי מעמדו של המוסף לספרות בעיתונות היומית, שהיא בימת הספרות הזמינה לרוב הקוראים, אחרי שהודח מהמעמד המרכזי שהועידו לו בעיתון בעבר. גם היקפו צומצם וגם תוכנו הוגבל למתן מידע עיתונאי על המתרחש בספרות. ההיקף השכיח שמאפשרים לכותבים במוסף מספיק ליכולתם של סוקרי–ספרים, אך לא לרוחב בקיאותם של מבקרי–ספרות. בהיקף המוגבל הזה מסוגל הסוקר לתת מושג–מה על התוכן של היצירה ולצרף לו משפטי שיפוט אחדים ביחס לטיבה. כתיבה כזו מיועדת, כמובן, לכאלה שטרם קראו את היצירה. זאת לא ביקורת של סופר–מבקר, אלא רשימה של עיתונאי על ספר. סקירה כזו מדלגת בהכרח על ההתמודדות הפרשנית עם היצירה והיא אף מייתרת את כל הפעולות שפורטו קודם שמבקר–הספרות מבצע לפני שהוא מסוגל לסכם באופן מנומק ומוכח את דעתו על היצירה. סקירה כזו מוגדרת משום–מה כביקורת, אף שהיא כתיבה עיתונאית על ספרים חדשים, המצטרפת למדוריו המובלטים האחרים של המוסף: רשימת רבי–המכר השבועית והמידע על אירועים ספרותיים הצפויים להתרחש. למוסף ספרות הנראה כך אין צורך במבקר–ספרות, שהוא סופר הכותב כתיבה ספרותית–מסאית ושוקד בכתיבתו העיונית על עיצוב התרבות בדורו.
l האם יתכן שרק השינויים בעיתונות מסבירים את ירידת קרנה של הביקורת הספרותית כיום?
בנוסף לעיתונות גדול חלקם של החוגים לספרות באקדמיה בערעור מעמדה של הביקורת הספרותית בתרבות כיום. בחוגים אלה מכשירים את מורי הספרות בבתי–הספר, האמורים לקרב דורות של תלמידים לעולם הספרות. עליהם מוטל לפתח אצל התלמידים את היכולת להתפעם מההרגשות ומהמחשבות שהסופרים ביטאו ביצירותיהם. מזה זמן השמיטו החוגים לספרות מתוכניות הלימוד שלהן את הקורסים על תולדות הביקורת העברית ועל סוגת המסה הספרותית. לכן בוגר החוג לספרות שפונה להוראה איננו מכיר את כותבי המסות המצויינים שפעלו בספרות העברית החדשה מרמתם של אחד–העם, צבי ויסלבסקי ויחזקאל קויפמן וגם איננו בקיא בכתביהם של מבקרי–הספרות המוכשרים שפעלו בספרות העברית מרמתם של פרישמן, קריב, קורצוויל וסדן.

הכניעה של החוגים לספרות באקדמיה להגדרה מצמצמת כזו של הספרות ניכרת גם בתוכנית הלימודים שהוצעה להוראת הספרות בתיכון, שכוללת רק סיפורת, שירה ודרמה, אך הושמט ממנה לחלוטין פרק העיון, שבעבר כלל גם מסות ובכללן גם מסות ביקורת ספרותית. בוגרי תיכון אינם מתרגלים לצרוך טקסט עיוני והם מניחים בטעות שבספרות קיימות רק שלוש הסוגות שעימן נפגשו בשיעורים ושעליהן נבחנו בבחינת הבגרות. וכאשר אין לומדים את סוגת המסה ואין מתאמנים בקריאת מסות ביקורת, אין להשתומם שכמעט ולא מתפרסמים ספרי–ביקורת, שמתמעטים קוראיה של הביקורת ושלא קמים ממשיכים לכותבי הביקורת המקצועיים הספורים שעודם פועלים בספרות שלנו.
l גם בין מבקרי הספרות אתה נחשב לזאב בודד. מה, לדעתך, מייחד אותך כמבקר–ספרות?
הרשו לי לדלג על פירוט הנושאים העקרוניים שהחדרתי לשיח הביקורתי במשך השנים ולאבחנות שונות שהעמידו אותי במצב של טוען בדעת–יחיד להן, ולכן גם מטרה להסתייגויות מפירושי ומפסקי–הטעם שלי מצד סופרים ובכללם גם מצד עמיתים לעיסוק הביקורתי. אך איש ודאי לא יאשים אותי ביהירות אם אדגיש ייחוד שמקובל להגדיר אותו במקומותינו כמגבלה אצל מבקר–ספרות. במשך כל השנים סירבתי לכתוב ביקורת על ספרים מתורגמים. לספריהם של סופרי ארצות אחרות מזומנים מבקרי–ספרות רבים משלהם, והללו לא רק שולטים בשפת המקור, אלא גם מתמצאים בדקויות שרק המצוי בתרבות שלהם בקיא בהן. לסופר העברי לא יהיו מבקרים אחרים, ואני רואה הן כחובה והן כייעוד ללוות את יצירותיו, לטפח את הספרות הלאומית שלנו.

לנימוק הזה אני חייב לצרף נימוק ספרותי. אינני מאמין שניתן לכתוב ביקורת בדוקה על טקסט מתורגם משפה אחרת. אם התרגום הוא מילולי, הוא מגיש טקסט בלתי–מהימן, ואם אינו קנאי לדיוק המילולי — הוא ודאי פירוש חופשי של המתרגם למקור. בלי המדיום הלשוני, שנשמר רק בשפת המקור של היצירה, נותר למעשה למבקר לדון ביצירה המתורגמת רק באירועי סיפור–המעשה ובמשמעותם הרעיונית, וגם בהבנת שני אלה עלול המבקר לשגות, שהרי אין הוא בקיא ממש באקלים של התרבות שבה נוצרה היצירה וגם אינו בן–בית בדיאלוג שהיא מנהלת עם מקום הולדתה — הקהילה הלאומית שלה.
l כיצד אתה מסביר, אם כן, את הצלחתם של אחדים מהסופרים שלנו בארצות אחרות. חלקם אפילו זכו בפרסים יוקרתיים, אחרי שספריהם תורגמו לשפות זרות?
סופרים ישראליים שיצירותיהם תורגמו לשפות זרות שוגים ומשלים את עצמם בחושבם, שהמבקרים בארצות השונות הבינו והעריכו את ספריהם נכון יותר מהמבקרים בארצנו. אף אחד לא יחשוף את הצופן הפוליטי שבו כתב עמוס עוז שישה מהרומאנים שלו, מ"מנוחה נכונה" ועד "פנתר במרתף", כי מתרגמיו, ולא כל שכן קוראיו בשפות הזרות, אינם מתמצאים בשיח הפוליטי שעוז מנהל בספריו אלה עם הממשות של מדינת–ישראל מאז מלחמת ששת–הימים ועד היום. דין זה חל גם על תרגומי הרומאנים הפוליטיים–אקטואליים של א. ב. יהושע. ובאותו אופן צפוי שלמבקר מארץ אחרת ומתרבות אחרת תצטייר הבדידות של הגיבור ברומאנים של אפלפלד כבדידות קיומית, כי לא יצליח לזהות את הבדידות הזו כבדידותו של היהודי, שהשואה חשפה את חומרת משבר הזהות שהרחיקו מאמונת אבותיו. והשיא של משבר הזהות העצמית — משתמע ממדף ספריו של אפלפלד — אכן התהווה בחיי היהודי במאה העשרים, שבמחציתה הראשונה לכדה אותו באשליית ההתבוללות, באמצעיתה כלאה אותו במחנות הכפייה וההשמדה ובמחציתה האחרונה, בשנות המדינה, כבלה אותו לאשליית הנורמליות.
l בדבריך האחרונים הדגשת את המשמעות הרעיונית והאקטואלית ביצירות הסופרים שהזכרת. מדוע לא התעכבת באותה מידה על ההיבטים האסתטיים שלהן?
אם תחזרו לתחילת הראיון, לתשובה שבה פרטתי את הפעולות הרבות שהמבקר מבצע לפני שהוא מגיע לשיפוט היצירה, תיווכחו שהוא מתחיל בלימוד ובפירוש הטקסט כיריעה אמנותית ועל תוצאות העיון הזה הוא מבסס את מסקנותיו ביחס למשמעותה הרעיונית והאקטואלית. אף שספרות גם מענגת, אסור להתייחס אליה כאל זרוע נוספת המספקת בידור לקורא. ביצירה גונז הסופר את חזונו ומצפין את בשורתו ולכן חובת המבקר לחשוף את הנשמה היתרה שבה. רק סופר שאיננו מודע לכך שהספרות היא אמנות בשירות החיים, מתרעם על ביקורת המתעכבת גם על חזונו ולא רק על מיומנות הכתיבה שלו.
l בעוד אתה מדבר על אמנות בשירות החיים, מלמדים בבתי הספר להתייחס לספרות כאל אמנות צרופה. שם מקובל לגנות הוראה המסכמת יצירה במסרים רעיוניים.
צריך להבין, מטרות הטקסט הספרותי לא השתנו מאז נכתב הראשון שבהם: לרסן את היצרים הנחותים שבטבע האדם (מאנוכיות ועד אלימות), לעדן התנהגויות של היחיד המונעות מהחברה להשיג את יעדיה ולשפר את הסדרים הפגומים ולא כל שכן המושחתים ששולטים בחברה ואשר מונעים מהפרט למצות את סגולותיו ולהיות מאושר. מול ההגדרה של הספרות כ"אמנות בשירות החיים" מציבים בדרך כלל את ההגדרה המנוגדת: "אמנות רק לשם אמנות", שהיא הגדרה התובעת לשחרר את הספרות מכל התכוונות, מטרה ותכלית.

גם בעבר, בעידנים של הספרות התמימה והלוקאלית, לא נכנעה הספרות לתביעה האבסורדית בנוסח "אמנות רק לשם אמנות". קל וחומר בעידן הנוכחי הגלובאלי, התקשורתי והפוליטי, עידן שבו תמיד לוחם הטקסט הספרותי בעד משהו או נגד משהו. מבחינה זאת אפילו בסיפור ההיסטורי מגשים הכותב מאבק אקטואלי כלשהו. לכן אין ביקורת הספרות רשאית להתעלם מהמשמעויות שמבטאים סופרים ביצירותיהם, אלא עליה לבחון אותן בקפדנות ולבסס את מסקנתה ביחס לערך האמנותי של היצירה לא רק על המשאבים האסתטיים שלה, אלא גם על משאביה הרעיוניים.
l האם באמת חייבות היצירות להכיל משנה פילוסופית או לפחות רעיון חדש כדי שתוערכנה כראויות וכחשובות?
בשיפוט של יצירה אני מבדיל בין יצירה שתרומתה לקורא מצטמצמת ברעיון בודד לבין יצירה שתורמת לקורא השקפת עולם שלמה. אך עולה בעיני על תרומתם של שניים אלה היצירה שמעניקה לקורא חזון מרחיק–ראות, החותר לשפר את הממשות, אם מעט ואם הרבה, ברמה הלאומית או ברמה האנושית. המעבר מרעיון להשקפת עולם ומשניהם לחזון הוא למעשה מסלול ההתפתחות וההבשלה של סופר בעל ערך, סופר המצרף בכתיבתו דמיון יוצר עם עמקות מחשבתית. עובדה היא, שכל נפילי הספרות העברית וגאוני הספרות העולמית הבשילו באופן כזה. דור שלא קמו לסופריו מבקרי–ספרות, שמנעו את התבזבזות הכשרונות הספרותיים שלהם על "אמנות לשם אמנות", הוא דור מוחמץ. אסון כזה מתרחש לספרות הלאומית, כאשר המבקרים נמנעים מבדיקת הרעיונות שמבטאים הסופרים ביצירותיהם וגם מפסיקים לתבוע מהכותבים להתייחס אל הכתיבה כאל "אמנות בשירות החיים".
l אבל הן אנו ב"קרית ספר" שלנו, שבה רבים מהסופרים דוחים ביקורת אידיאית ומסתייגים ממבקרים המגיבים על רעיונות וערכים ביצירה שלהם. וישנם סופרים האומרים בריש גלי, כי המבקר חייב להתרכז רק בהישגים האמנותיים–אסתטיים של היצירה. מה תשיב להם?
סופרים כאלה דומים בעיני לאדם המשקיע את כל הכנסותיו ברכישת בגדים אופנתיים, כי הוא מצפה שיעריכוהו רק על–פי חזותו החיצונית המעודכנת. כאלה הם רוב הסופרים שכתיבתם ממוסחרת ודרישה כמו זו שציטטת נשמעת רק מהם, כי קלונם נחשף על–ידי העיון הספרותי שבוחן לא רק איך נכתבה היצירה, אלא גם מה נאמר בה או מה משתמע ממנה לחיינו כיחידים, כקהילה לאומית או כחברה אנושית. הנייר, כידוע, סובל הכל, ובעטיפה אסתטית אפשר לשווק טקסטים שהנזק שלהם לחיים יכול להיות חסר–תקנה.

חובת המבקר היא להזהיר מפני טקסטים המבטאים רעיונות רעילים, לחשוף עלילות המצדיקות מעשים בלתי–מוסריים ולהוקיע יצירות הפוגעות בערכים שבלעדיהם יהפכו החיים לגיהינום. האנושות שילמה בהרבה סבל על הולדת כל רעיון ראוי, על חקיקת כל חוק מוסרי ועל גיבוש כל ערך חיובי, לכן פשוט אסור להפקיר את הזירה לכותבים בלתי–אחראיים, רודפי–פרסומת ותאבי–כוח ואסור לאפשר להם להונות אותנו באמצעות צחצחות הלשון, תחבולות ההרשמה בדרכי–הסיפר ויכולת ההדהמה בפיתוח סיפור–המעשה, ואפילו הם בעלי כישרון בכתיבה.
l יש לי תחושה, שמבקר ספרות הוא בעיניך סוג של נביא המוכיח בשער.
לפי תפישתי מבקר ספרות, כמו עמיתיו מבקרי האמנויות האחרות, הוא מבקר תרבות, החייב לגונן על הנכסים שלה באגף המשפיע כל–כך שבו הוא פועל — בספרות. הספרות היא אמנות של משמעויות, רעיונות, ערכים וחזונות. בזה כוחה ובזה יתרונה על האמנויות האחרות. מבקר ספרות חייב להכיר בכובד תפקידו. עליו להיות קשוב לנאמר ביצירות ולמשתמע מהן, ואם אינו עושה כן, הוא מסייע להרוס נכסים שנאגרו במאמץ של דורות.
l אתה מצייר את המבקר כלוחם בחזית ההצלה של התרבות. האם אינך מעמיס על המבקר אחריות כבדה מדי? ומדוע לא יתקיים שיח ספרותי שונה בין הכותב למבקר–הספרות, שיח רגוע וידידותי יותר?
אני מעריך מבקר–ספרות שלא נרתע מאלה המגנים את כתיבתו כ"ביקורת אידיאית", "ביקורת היסטורית–חברתית", "ביקורת אקטואלית–פוליטית" וכדומה. ובאשר לשיח הספרותי חשוב להדגיש: לאו–דווקא הררים של טרמינולוגיה של הביקורת שהיא רק אסתטית מסבירים את יופיו ואת חשיבותו של הטקסט הספרותי, כי כמעט בכל טקסט אפשר ליישם את רוב המונחים המתרוצצים ב"שיח האסתטי" על הספרות, שהוא אמנם מבטיח שיח רגוע וידידותי בחיי הספרות, אך מה תועלת בו? הביקורת הראויה היא זו החותרת לנקודה שבה מתלכדות כל התופעות של הטקסט במוקד אחד — במשמעות של הטקסט, בבשורתו ובחזונו. והסופרים עצמם מוכיחים זאת, כאשר הם מתבטאים בכתב או בעל–פה על יצירותיהם של אחרים. כמעט תמיד מתברר, שגם הם מהללים או מגנים תכנים, רעיונות וערכים, ושומו שמים: כמעט תמיד תוך הבלטת הזיקה של היצירה של הזולת לאקטואליה ולתועלת שהחברה תפיק מהיצירה להמשך שיגשוגה ולהטבת מצבה.

והערה אחרונה בנושא הביקורת הרעיונית: המבקר הרעיוני–היסטורי–חברתי איננו היחיד שפועל בביקורת. בצידו פועלים בעלי גישות אחרות, ולכן רצוי שכל קורא יתרגל לצרוך ביקורות של מבקרים שונים בגישותיהם. כמו כן צריך הקורא להתרגל לבחון את דברי כל המבקרים בעזרת היצירה, שהיא, ולא הפירוש של המבקר — ואפילו לא הפירוש של הסופר עצמו, המבחן היחיד שבעזרתו יכול הקורא לקבוע לעצמו מי מהמבקרים שקרא העשיר את הבנתו ביחס ליצירה הנדונה.
l ואם בביקורת האידיאית עסקינן, האם הצליחה הספרות העברית בשנות המדינה לבטא את גודל המהפכה הציונית?
שאלה זו מחייבת אותי תחילה להציע הגדרה למונח "ציונות". הציונות היא חזון שהתגבש במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה כפתרון למצוקתו הקיומית של העם היהודי בגלות. הרעיון של הוגי החזון הזה היה חד–משמעי: כדי לשרוד בהיסטוריה כעם, חייב העם היהודי לחלץ את עצמו מתנאי החיים בגלות, שהם חיים בתנאי פיזור לאומי וללא ביטחון קיומי, על–ידי שיבה למולדתו, לציון, כדי לכונן בה מחדש מדינת לאום שלתחומה יכונסו בהדרגה היהודים מכל התפוצות.
l ואין הגדרה אחרת לציונות?
כל הגדרה אחרת למונח "ציונות", בפי כל מי שמחזיק בה, מפרסם אותה ופועל לפיה, היא כל דבר אחר מלבד הדבר עצמו: החזון במקורו, החזון שממנו אסור לסטות ושהשלמתו היא משימה לדורות. על–פי הגדרה זו הציונות היא החזון היחיד, מבין החזונות שניסו להגשימם במהלך המאה העשרים,שהגשמתו הצליחה. לכן אין להשתומם שכל הספרות העברית עסקה ועדיין עוסקת בחזון הציוני באופן ישיר ובאופן עקיף, באופן מודע ובאופן בלתי–מודע.
l ומהי מסקנתך, האם אתה מרוצה מהאופן שהחזון הזה השתקף בספרות הישראלית?
לצערי, נטעה הקמת המדינה אצל חלק מהסופרים את ההרגשה המוטעית, שהציונות מיצתה את עצמה בהישג שהצהירה עליו כעל מטרתה העיקרית: ההקמה של מדינת יהודים ריבונית בארץ–ישראל. סופרים אלה מסתפקים בגבולות שאינם מבטיחים ביטחון קיומי למדינה ושלא יספיקו להגשמת כינוסה של יהדות העולם לתוכה, ולכן הם מציעים לדבוק בהישג שהושג במלחמת השיחרור ולוותר על כל יעדיה האחרים של הציונות להשלמת הגאולה הלאומית מהגלות.
l האם משתמע מדבריך שהם נטשו את האידיאה עצמה ועברו לפרש אותה על–פי השקפתם הפוליטית?
הם לא יודו בכך, אך זה בדיוק מה שהם עשו. מאז מלחמת ששת–הימים הם מציעים להיפרד מהציונות ולהמיר אותה בפתרונות פרגמטיים יותר, המותאמים לנסיבות ההיסטוריות המשתנות, שהם–הם הפתרונות הפוליטיים. לפיכך, אין ספק שהספרות העברית בשנות המדינה לא הצליחה לבטא את גודל המהפכה הציונית כפי שהיה עליה לעשות, והיא גם לא שקדה במידה הדרושה לחזק את האמונה בה. ועל כך בוכה עם ישראל בהווה ועוד יבכה בכי מר בעתיד.
l מדבריך משתמעת אמונה חזקה בחשיבות החזון הציוני ובגודל השליחות שהיא מטילה על הסופרים. האם צריכה הספרות שלנו להמשיך ולהיות מחויבת כלפי הציונות?
מהסיפא של תשובתי הקודמת ברורה דעתי: גם בדור הנוכחי אין לסופרים תפקיד חשוב מזה. כל סופר עברי חייב למצוא את דרכו האישית למלא את אחריותו כלפיה, בסוגה החביבה עליו ובהיקף הרצוי לו. כל סופר הפועל אחרת, בין מייחס לה כישלונות ובין מנבא לה תבוסה, מבצע סטייה מסוכנת מנאמנותה של הספרות העברית לציונות בעבר הלא–רחוק, בתקופת התחייה ובתקופת העליות. נאמנות כזו לציונות ולחזונה נחלשה בהדרגה בספרות הישראלית ותוצאותיה ניכרות בשתי מגמות המתחזקות בה לאחרונה: אם היא נוגעת בנושאים האקטואליים הרצינים ("הסכסוך" ושאר נושאי "המצב הישראלי") — היא דפיטיסטית (תבוסתנית), ואם היא מתחמקת מההתמודדות עם הנושאים האקטואליים הרציניים האלה — היא אסקפיסטית–הדוניסטית (נמלטת לנהנתנות ומשתמטת מחובתה להתמודד ספרותית–רעיונית עם הקשיים שטרם הוסרו מדרכו של עם ישראל להשלים את גאולתו מהגלות).
l לסיום, שאלה עם מבט לעתיד: מהן ציפיותיך, כמבקר–ספרות בקיא ומנוסה, מהספרות הישראלית ומהי הפרוגנוזה שלך על הכיוון שתפנה אליו בעתיד?
כתשובה אצטט מהדברים שהדפסתי על עטיפות שניים מספרי. על עטיפת הספר "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005) ניסחתי את דעתי על תפקידם של הסופרים בעת הזאת, והדברים הופנו לסופרים שנוכח אירועי הממשות התבצרו בעמדה הדפיטיסטית או בעמדה האסקפיסטית. כמסקנה מהעמדה שהשתמעה מיצירתם כלפי האירועים בשנות האינתיפאדה, הצעתי להם "להיערך לכתיבה מתוך החפירות, כי השלום עם הפלסטינים אינו מסתמן באופק חייו של הדור הנוכחי". ועל עטיפת הספר "ספרות וריבונות" (2006) ביטאתי את ציפיותי מהספרות הישראלית ביחס לעתיד: "לדעת המחבר לא ניצלה ספרות הדור את יתרונות הריבונות להגשמת שלושת האתגרים היותר חשובים שהוצבו בפניה:

1. צמצום הניכור התרבותי של הציבור החילוני כלפי היהדות.
2. העמקת הנאמנות והמחוייבות לחזון הציוני.
3. הגברת התמיכה במאבק של המדינה לשרוד כמדינת העם היהודי".
l תודה על הנכונות להתראיין ותודה על התשובות המרתקות.

ספרי יוסף אורן - הוצאת "יחד"
בשנת 1983 ייסד יוסף אורן את הוצאת הספרים "יחד" להדפסת ספריו בשלושת התחומים שבהם הוא ממקד מזה שנים את כתיבתו :

1. תולדות הסיפורת הישראלית
שבבים (1981)
ההתפכחות בסיפורת הישראלית (1983)
הסיפור הישראלי הקצר(1987)
ציונות וצבריות ברומאן הישראלי (1990)
הצדעה לספרות הישראלית (1991)
העט כשופר פוליטי (1992)
זהויות בסיפורת הישראלית (1994)
מגמות בסיפורת הישראלית (1995)
קולות חדשים בסיפורת הישראלית (1997)
הספרות הישראלית – לאן? (1998)
רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית (2000)
הקול הנשי בסיפורת הישראלית (2001)
הקול הגברי בסיפורת הישראלית (2002)
סוגות בסיפורת הישראלית (2004)
הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה (2005)
ספרות וריבונות (2006)
משבר ערכים בסיפורת הישראלית (2007)
משמרות בסיפורת הישראלית (2008)
צו-קריאה לספרות הישראלית (2009)

2. ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית
עיונים במחזה "צור וירושלים" למתתיהו שוהם (1965)
אחד-העם, מ"י ברדיצ'בסקי וחבורת "צעירים" (1985)

3. ספרי החינוך החברתי
תורת החינוך החברתי (1984)
המחנך וחברת-הכיתה (1993)

4. באנגלית
AN UNCONVENTIONAL ATTITUDE TOWARD ISRAELI LITERATURE


ספרי הסדרה "תולדות הספרות הישראלית"
תשעה-עשר ספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הופיעו הם, ללא-ספק, הספרים המרכזיים ביצירתו המסועפת של יוסף אורן. ביחד הם מהווים מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יחיד במינו במחקר ובביקורת של הספרות העברית בשנות המדינה. בניגוד לחיבורי "תולדות הספרות" האחרים, הסוקרים את הספרות של תקופה מסוימת באמצעות הכללות ומונחים שהיצירות מזומנות להוכיחם, בחר יוסף אורן דרך אחרת להקיף את הסיפורת שהתפרסמה בשנות המדינה : באמצעות עיון ביצירותיהם היותר בולטות של היוצרים המרכזיים מקרב ארבע המשמרות הפועלות כיום בה-בעת בסיפורת הישראלית (משמרת "דור בארץ", משמרת "הגל החדש", משמרת "הגל המפוכח" ומשמרת "הקולות החדשים"). ואכן, כל כרך בוחן את התופעות המרכזיות בהתפתחותה של הסיפורת בשנות המדינה באמצעות חתך שונה : משמרתי, תימאסי, אידיאי, ז'אנרי, סיגנוני ופואטי, תוך שהוא מתעכב על היצירות המדגימות את חתך הזה.
את ספריו של יוסף אורן ניתן לרכוש גם ישירות מהוצאת "יחד" - בטלפון 03/9656887; בכתובת: ת.ד. 87, ראשון-לציון 75100; ובדוא"ל : YOSEFOREN@014.NET.IL

הערך יוסף אורן באנציקלופדיה יהודית דעת