מעמקים - לזכור: מכתב לשמיניסטית המבקרת באושוויץ
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

לזכור: מכתב לשמיניסטית המבקרת באושוויץ
פורסם בטור השבועי בעתון 'ישראל היום' 21.4.09

דרור אידר

גיליון מס' 24 - אייר תשס"ט * 5/09

מיכל יקרה, השבוע נתקלתי באלבומי צילומים מתקופת השואה שפורסמו לאחרונה. תמונות קשות. לא מהסוג הידוע. לא גוויות ערומות נערמות בחצר מחנה השמדה, לא המון מוזלמנים בבגדי פסים הגדולים עשר ספרות מעל למידתם. ראיתי צילום של יום שחרור מחנה הריכוז מטהאוזן; המוני אסירים מְפוּסְפַּסִים וגבם למצלמה מריעים למראה שערי המחנה הנפתחים בפניהם.

חשבתי לעצמי, שֶׁמָא סבא משה, סבא רבא של ילדיי, שהיה שם בזמן המלחמה נמצא גם הוא בתמונה בין המון המריעים, והנה עוד מעט ייצא בדרכו לכפר הולדתו לחפש את סבתא לאה, אהבת נעוריו, ויקים אִתה משפחה. חצי יובל לאחר מכן תלד בתם הבכורה את רעייתי, אֵם ילדיי. עוד ראיתי באלבומים ניצולי שואה צעירים שהגיעו לארץ מייד לאחר השחרור. פניהם מחייכות, עורם שזוף משהו מהשהות הקצרה בארץ, אצל חלקם הבלורית מתנופפת ממש כמו חבריהם הצברים, והמספר. לכולם צרוב מספר סגול כחול על הזרוע. ראיתי בחיי מספרים כאלה אבל תמיד על זרועות גְרוּמוֹת של קשישים, מזכרת בת עשרות שנים, לא אצל צעירים או ילדים. אָה, ילדים. הנה תמונות ילדים, ניצולי שואה בני שלוש, ארבע, חמש ושש. ממש כמו ילדיי.

הנה שבות התמונות ומטלטלות אצלי הכרה עמומה שחשבתי עליה לא פעם אבל עכשיו, לנוכח התמונות, היא לופתת אותי בלֹא שאֵדע מה לעשות אִתה: בני הוא דור רביעי לשואה! אני, שלא גדלתי במשפחה כזאת, שסבי וסבתי לא רוכזו באירופה במחנות, מתחבר בגורל אישי עם הזיכרון הממשי של השואה. לי זה קרה, לא רק לאחרים. כמעט הצליחו הנאצים במשימתם וילדיי לא היו באים לעולם.

ומתמונות הילדים המזכירות את ילדיי שלי אני עובר לזיכרון קרוב שבו את נישאת על כתפיי בערב שבת לבית הכנסת לקבלת שבת בשכונה שבה נולדנו. היית מתנועעת בחיוך מתחטא, מצוות אנשים בוגרים, לקול שירת 'לכה דודי'. והנה אני מרכיב אותך על האופנוע בדרך מהגן הביתה ואֵין, אין מקום לִדאגה, אין מספרים על הזרועות ולא עיניים קרועות אל מול פני האימה, רק צחוק מתגלגל של ילדה קטנה ששערה הגולש משתובב ברוח החצופה שמֵקִים האופנוע סביבו.

עכשיו את נמצאת שם, היכן שסבתא רבתא של ילדיי השאירה את תומָתָה ועלומיה, את שמחותיה ותקווֹתיה, ואֵפֶר אֵפֶר אֵפֶר שעלה אִתה לארץ וממנו נולדה האישה שאתי, נולדו ילדיי, נולדתי אני עצמי מחדש עם כל חיוך של בתי התינוקת, כל חכמה של הגדולה וכל מבט תמים ועמוק מעיני בְּנִי. לאה היה שמה של סבתא רבתא ששרדה את אושוויץ, כמו שמה של סבתא רבתא שלך שהגיעה ממקום אחר לגמרי, ובניגוד לִשְׁמָן שתיהן היו מלאות מרץ ופעילות ללא לֵאוּת.

מהאֵפֶר הזה נולדנו כולנו. גם אני. גם אַתְּ, מיכל יקרה שלי. וכמו בסיפור הישן ההוא עם הסנה והרועה, גם כאן בְּמוֹ גופֵנו ראינו וחווינו כיצד אפשר לבעור ולא להתאכֵּל, כיצד אפשר לעמוד בשפל המדרגה, בצד האפל של ההיסטוריה, בבור הֶעָמוֹק של הייסורים – ולצאת משם הלאה, לא להתעכב על הפצעים אלא לחבוש ולהתקדם, לזכור ולבנות תוך כדי תנועה, לדעת לרקוד בגיא צלמוות גם אם רגלינו אסורות בנחושתיים ועינינו מנוקרות, למדנו להביט בפני ההיסטוריה מבעד לארובות העיניים החלולות, בעזרת המבט הפנימי שלנו, מבט הפוסֵחַ על המומים שהטילו בנו שונאינו וּמנַדֵינו, מבט נחוש וחומל, מפוכח וחולם גם יחד, להוסיף בנו כוח לשוב אל הארץ שבה נולדנו פעם וממנה גלינו, ולהמשיך בה את מה שהם ניסו לעצור ולא הצליחו.

הנה אַתְּ, מיכל, כמו ילדיי שלי, עומדת על האפר ומחייכת בעצב חיוך של אמונה,
"לָכֵן שָׂחַק הָאָב, מִשֵּׁן עַד צִפָּרְנַיִם
וְהָעַלְמָה אִתּוֹ, נוֹהֶרֶת וּנְגִידָה.
עָבְרוּ תּוֹלְדוֹת עַמִּים כְּשׁוֹד בָּצָּהֳרַיִם,
בֵּין חֵטְא וְדִין וְחֵטְא – אַךְ כֶּסֶל וּבְגִידָה
וְעִוְּרוֹנֵי חוֹזִים וּשְׁאָר מַכּוֹת מִצְרַיִם
אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה הוֹתִירוּ לְחִידָה"
(נ' אלתרמן, "שירי מכות מצרים").
שובי בשלום.