מעמקים - מוטיב השיבה המאוחרת ב'אל ארץ הגומא' לאהרון אפלפלד
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מוטיב השיבה המאוחרת ב'אל ארץ הגומא' לאהרון אפלפלד

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 25 - תמוז תשס"ט * 7/09

ספרו החדש של אפלפלד הכתוב בפרוזה לירית מרתקת מפגיש את הקורא עם מוטיב "השיבה המאוחרת" הידוע בספרות העולם ובספרות העברית. הגיבור בדרכו לביתו מלא בתקוות ובחלומות, אולם המפגש טעון באכזבות וחלום השיבה מתנפץ לרסיסים. מוטיב זה מצוי ביצירותיו של אפלפלד ובאופן בולט הוא המניע את ספרו החדש "אל ארץ הגומא".

השנה היא שנת 1939 טוני האם עם בנה רודי בן השש-עשרה יצאו מאוסטריה כדי להגיע למחוז הולדתה של האם, לעבר נהר ילדותה, נהר הפרוט, ברומניה משם ברחה בצעירותה עם גוי ועמו עברה לגור באוסטריה. בת שבע עשרה הייתה כשברחה עם מאוגוסט המהנדס הצעיר ששבה את לבה והבטיח לה אהבה, שהפכה עם הגיעם לעירו לשנאה עיוורת מלווה בהכאות ובהשפלות. היא עזבה אותו ובכוחות עצמה גידלה את בנה. שפר עליה מזלה ואחר ממחזריה הרבים היה קשיש שנפטר באופן פתאומי והוריש לה את ירושתו. הרכוש הרב הסב לה שמחה, אך זו הפכה למרה שחורה. מצבי רוח בלתי יציבים תססו בה במשך שנה ואז הכריזה:
"עלינו לנסוע", הביתה, הגיעה השעה לשוב הביתה". (עמ' 12)
את מסעם עשו בעזרת סוסים חטובים ומהירים אליהם נקשר הבן מיד בתחילת המסע ולכל אורכו הוא דואג לטפחם. המסע שעוברת טוני עם בנה הוא לא רק מסע גיאוגרפי אלא גם מסע נפשי מלווה בחיבוטי נפש ובחרדות אין ספור מהמפגש עם הוריה:
"אני מפחדת מהורי", אמרה מבוהלת, כמו נתפשה חשופה. "אני מפחדת שהם לא יסלחו לי, ויש להם סיבות לא לסלוח לי. אתה תעמוד לימיני? (עמ' 21)
המסע מתאר את רקמת היחסים בין האם ובין בנה. כששומע אותה בפעם הראשונה לדבר ביידיש הוא מופתע וזו הייתה עבורה הזדמנות לציין בפניו שהיא יהודייה ואף הוא יהודי כבן לאם יהודייה למרות שאביו הוא נוצרי. היא הוסיפה הערה חינוכית שהיהודים הם מגזע אצילי, ולכן לא יכו אשה ולא יקללו אותה. (עמ' 28)

ייסורי המצפון על שעזבה את הוריה העניים ולא כתבה להם מאומה במשך השנים מציפים אותה והיא חשה שהיא פושעת. רודי הבן מצטיין בכושר אבחנה והוא חש שתמיד פחדה אך עתה הפחד היה ממשי יותר. (עמ' 23)
המסע המשותף לאורכו של הנהר פותח את סגור לבה של טוני והיא משתפת את בנה בחוויה יהודית אמונית כפי שזכרה מיום הכיפורים:
"הייתי רוצה לצום ביום הכיפורים ליד המים. ליד המים נפתח הלב ואתה מדבר אל אלוקים כדבר אדם אל אביו בדרך כלל אלוקים שומע ואינו מגיב, אבל פעם כשהייתי ילדה, שמעתי אותו בערב יום הכיפורים אומר לי, 'את ילדה טובה, עוונך נכפר, ועכשיו, תלכי לבקש סליחה מאבא ומאמא'. מרוב פחד נפלתי על הארץ ולא הוצאתי הגה מפי". (עמ' 36)
היא המשיכה לנתח את רגשותיה והגיעה למסקנה שהפחד היה בעוכריה וישרור עליה תמיד. ורודי תפש מה שלא תפס כל השנים:
"המחזר האחרון, הקשיש, עזר לה להימלט מן הכלא שהייתה כלואה בו, אבל החופש היה מדומה, עכשיו היא מכינה עצמה לקראת הפחד הגדול ההולך וקרב אליה".(עמ' 37)
ומרגע זה החליט לשמור עליה. המסע המשותף החזירה לחויות ילדות ולתחושה שהוריה שומרים עליה עתה. את התחושות הללו חלקה עם רודי ששמע אותה מדברת על זה בפעם הראשונה. חווית יום הכיפורים היא זיכרון מכונן עבורה והיא התגעגעה לתפילותיו. רודי מוקסם מהגילוי הכמוס ומבקש ממנה שתלמדו את התפילות. תחושת הביקורת והאירוניה כלפי אמו שליוותה אותו בכל השנים התחלפה ברגשות הבנה והארה לעולמה שהוסתר:
"רודי הרגיש שאמו מחוברת אל עולם ששייך לה, ואסור לו להתערב או לשאול. עתה קלט כי נסיעה זו אינה בדיוק מה שתיאר לעצמו. מאמץ גדול נדרש מאמו להתחבר אל עולם שניתקה עצמה ממנו". (עמ' 52)
מסעם מלווה בתיאור טבע פסטורלי של שדות שטוחים ורכסים ירוקים שטופים בשמש מאירה. עם בוא הסתיו תיאורי הטבע משתנים והגשם שירד ללא הפוגה היקשה על מסעם. בדרכם התגרו בהם גויים שיכורים ובריונים והאם מדברת על שנאת היהודים שאין מה לעשות כנגדה. היא מדברת בשבח הוריה הסבים שלו ומבטיחה לו שכשיראה אותם יבין מהי עבודת אלוקים נאמנה. ואז לאחר שהפנים את סיפוריה הוא שאל במפתיע:
"ואם ארצה להיות יהודי, לא תרשי לי?"(עמ' 55)
המפגש הראשון עם בני עמה בארצה מלווה בחום אנושי ובהכנסת אורחים חמה, וטוני משבחת את היהודים בפני בנה. בעלת האכסניה בה השתכנו הזהירה אותם מהחורף הקרב וניסתה לשכנעם להישאר עמם אלא שטוני חשה שאסור להם להשתהות וזרזה את בנה. טוני שהכיר את חרדותיה ופחדיה הבין שאין מה להתנגד להחלטתה. הנסיעה בגשמים הקשתה עליהם וטוני שלגמה מבקבוק הקוניאק החלה לדבר דיבורים שחשפו את צפונותיה:
"אבא ואמא היקרים, רציתי להגיע אליכם בכל המהירות, משום רצון זה לא שעינו לאזהרתה של בעלת האכסניה ויצאנו לדרך, אני חשה שהמרחק ביני וביניכם הולך ומתקצר. אני לא מצפה למחילה קלה, אני ראויה לעונשים מרים. רודי, בני, הוא חמד של בחור, אתם תאהבו אותו. הוא אינו דומה לאמו, וטוב שאינו דומה לה: הוא יציב, שקול ומשכיל" (עמ' 59)
תלאות המסע החמירו את מצב בריאותה של האם והיא חלתה מאוד. הכניסו אותה לבידוד, והדאגה לשלומה זרעה ברודי אי שקט. כשהחלימה השלג של חודש פברואר עיכבם וטוני נעשתה חסרת מנוחה ונתקפה בחרדות:
"יקירי, מה אנו עושים כאן?שכחנו את המטרה. בגיהנום יצלו אותי". (עמ' 91)
המספר מלווה את מסעם בקטעי היזכרויות של טוני מעברה. כך מתוודע הקורא לחייה הקשים של טוני עם פרידתה מבעלה, לעונייה ולהתלבטויותיה האם למסור את בנה לבית אסופים, לחזור להוריה או לברוח לעיר אחרת. היא דחתה את כל הפתרונות והחלה לעבוד לפרנסתה בסריגת אפודות וצעיפים לילדים. ברגעי היזכרות אלו בקשה מרודי לעצור את הסוסים ובגילוי לב הכריזה בפניו:
"רציתי לומר לך שאילמלא אתה לא היה טעם לחיי". (עמ' 101)
ההתקרבות לבית הוריה שוב עוררה בה את חרדותיה ואת דאגותיה שמא לא יקבלוה. היא נודרת נדר שאם תמצאם בריאים היא תשנה את דרכה. אפילו שאלתו של ההלך לאן פניהם מועדות הפחידה אותה עד כדי שפרצה בכי מייבב כבעל חיים:
"אני פושעת, אני יודעת". (עמ' 106)
ואז לחשה לבנה:
"אם יקרה לי משהו בדרך, אמור לאבא ולאמא שלי שהם היו במחשבותי כל הזמן, לא ניתקתי עצמי מהם. בריחתי הייתה משגה של רגע, שילמתי על המשגה ועוד אשלם, אבל הם ואלוקי אבותיהם היו עמי בכל מדורי ייסורי". (עמ' 106- 107)
ובמעין רמז אפי היא הוסיפה לתמיהתו:
"אדם לא יודע את עתו, ואני רוצה להעביר להם באמצעותך את אמונתי, שהעולם הזה הוא רק מעבר לעולם טוב יותר ושם ניפגש, זה הכול". (שם)
בשיחה אחרת שלה עם בנה היא מתוודה בפניו בהתנצלות שלא הייתה צריכה להביאו אל עמה, אל היהודים הנרדפים:
"להיות יהודי אינו דבר שיש להתגאות בו. גורלם לוט בערפל. אתה, למזלך, נוצרי מלידה". (עמ' 122)
תשובתו הגאה של בנה הממה אותה:
"אנחנו יהודים ולא נעלים זאת מאיש". (עמ' 123)
בדרכם נתקלו בבית יהודי, שכל תכולתו נבזזה והספרים היו פזורים על הרצפה. טוני ניצלה מראה קשה זה לידע את רודי שאצל היהודים יש תמיד ספרים רבים ורק להם יש ארונות ספרים, ואז רעד קולה כששאלה לאן נעלמו כל האנשים? (עמ' 134)

ברגע המכריע כשהיו קרובים לבית הוריה היא החליטה שתיפגש עמם לבדה ובערב תשוב לפונדק בו נמצא רודי. אולם טוני לא חזרה ורודי נסע לחפשה. בכל מקום שחיפש את היהודים שמע:

"גורשו, אדוני, היום גורשו. כלום לא ידעת?" (עמ' 157)
וכששאל מדוע גורשו נענה משום שהם יהודים. תגובתו המיידית הייתה:
"אמא היא אישה ישרה מאוד, היא לא עשתה רע לאיש" . (עמ' 158)
את אמו חיפש בכל פונדק דרכים, בכל מלון נטוש וכל אישה שנזדמנה לו בדרכים נראתה לו כאמו. פיסות מידע על גורלם של היהודים מגיע לאוזניו מפיו של איש זקן שנדמה לו כסבא אהרן, אביה של אמו. הם נשלחו למחוזות חקלאיים וכך יתרמו למאמץ המלחמתי. בחיפושיו הוא פגש את ארנה, נערה יהודייה שפחדה שמא יהרוג אותה. היא נרגעת לאחר שהציג עצמו בפניה בזהותו החדשה:
"שמי רודי ואני יהודי" .(עמ' 168)
אף היא חיפשה את אמה ואת אחיה שהיו בתחנת הרכבת. האם שלחה אותה לבאר להביא מים, וכששבה עם הפח הם כבר לא היו שם. מכאן מתחיל מסעם המשותף בחיפוש אחר בני משפחתם האבודים.

חלומותיו של רודי הם האמצעי לחישוף התהליכים הנפשיים שעובר בנסותו לגלות את זהותו החדשה. (עמ' 178-179, 203), אמנם הוא בן של גוי הדומה חיצונית לאביו, אך הוא גם בנה של אם יהודייה שהצליחה במסע השיבה לבית אביה ולעולמם האמוני לזרוע בלבו זהות יהודית. המפגש עם ארנה, הפליטה היהודית, חושף בפניו את המהות היהודית של מסירות נפש ודאגה לזולת. היא מטפלת ברודי בזמן מחלתו הקשה ולא שוכחת להאביס ולהשקות אף את הסוסים, מאלתרת תרופות ומצילה את שניהם מהקור ומהשלג. רודי משתאה מדמותה, מתאהב בה ומשוכנע שהיא תוליך אותו לאמו בעזרת אמונתה ותושייתה, ואז הכריז באוזניה:
"חבל שאני לא יודע להתפלל" .(עמ' 92)
וכשנשאל על ידי ז'נדארם ליד אחת התחנות שהגיעו אליו מה לו וליהודים הוא ענה לו בטבעיות:
"גם אני יהודי". (עמ' 194)
מאותו ז'נדארם הוא שומע שספק אם הם עוד בעולם הזה. רודי וארנה המתינו בתחנת הרכבת לקטר הישן שהיה מחובר לשני קרונות ישנים.
רודי קשר עצמו לגורלו של העם היהודי.

ראינו שמסע השיבה של טוני לבית הוריה לווה בחרדות, בפחדים ובחששות כבדים של האם למפגש המיוחל עם הוריה. היה זה מסע גם לעולם ילדותה, לחוויותיה הדתיים ולקשריה עם עמה ממנו התנתקה בצעירותה. המספר אינו מיידע את קוראיו לגבי המפגש בין טוני להוריה. האם הספיקה לפגשם? כיצד הגיבו כשראו אותה? כל זה בבחינת סיום פתוח לדמיונו של הקורא. גיבורי הספר אינם מודעים לגורלם המר.

אולם הקורא שותף למספר 'כל יודע' ומבין שהשיבה הייתה מאוחרת. טוני, רודי בנה וארנה חברתו הצטרפו למסע המוות של הוריה ושל שאר היהודים במלחמת העולם השנייה.

משמעות שם הספר
ניתן לפרש את השם בשתי משמעויות. המשמעות האחת הריאליסטית קשורה לשיחי הגומא שגדלו לאורך גדות הנהר אליהם טוני התגעגעה והם שמשו כציוני דרך למציאת מקום מגורי ההורים ברומניה. משמעות שנייה קשורה לקונוטציה ההיסטורית של הגומא בתנ"ך. כשראתה יוכבד שלא תוכל יותר להצפין את בנה משה בבית היא השתמשה בתיבת גומא כדי להניחו בסוף על היאור, כשמרחוק ניצבה מרים אחותו לשמור עליו. (שמות, ב, ג-ד) משה מנהיגם של ישראל הוציא את העם ממצרים, הביאם להר סיני והוריד להם את התורה וכך ארבעים שנה הלכו במדבר עד שהגיעו למקורם הרוחני ולמקורם ההיסטורי בארץ ישראל. הם זכו לא כך משה. בעזרת ארמז מקראי זה נוצרת אנלוגיה בין משה לבין טוני האם שרצתה לשוב למקורותיה הגיאוגרפיים והרוחניים אך גורלה כגורלו נחרץ.

לא רק טוני נמצאת במסע של שיבה רוחנית להוריה ולעולמם אף בנה רודי עובר מהפך נפשי. את המסע החל כשמראהו החיצוני דמה לאביו הגוי ובהרגשתו הפנימית הרחוקה מעולמה של אמו. אך תוך כדי מסעם המשותף הוא נחשף לעולמה הפנימי של אמו, לחוויותיה ולהרגשותיה כלפי הוריה. עם היעלמותה הוא החל במסע חיפושים אחריה שהפכו לחיפוש אחר זהותו היהודית. יחד עם חברתו הם מנהלים חיפוש במירוץ כנגד הזמן למציאת יקיריהם. הוא מצטרף למסעם הבלתי ידוע של היהודים בתחנות הרכבת.
השורש "גמא" מצוי בספר פעמים רבות בהקשר לסוסים שגמאו את המרחקים. (עמ' 140,129, 219,) בניגוד לבני האדם שאיימו עליהם במסעם בנופי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה הפכו הסוסים לידידי נפש של טוני של רודי וגם של ארנה. טוני טיפל בהם במסירות. האכילם, רחץ אותם וחש אליהם חיבה גדולה. חייהם במסע היו תלויים בכושרם של הסוסים. בעלי חיים אילמים אלו השיבו לו את אופן המידה היינו את האופן שבו אהב להתבונן בבני אדם ובמיוחד באמו ממרחק. (עמ' 87). הסוסים גומאים מרחקים ומובילים את הגיבורים לסופם המר.