מעמקים - תפוח מעל גדר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

תפוח מעל גדר
כפי שסופר לשרגא סימונס

הרמן רוזנבלט

גיליון מס' 25 - תמוז תשס"ט * 7/09

חדשות בן עזר, גיליון 458, י' בתמוז תשס"ט, 2 ביולי 2009

נולדתי ב-1930 בכפר קטן בפולין, הצעיר מבין ארבעה אחים. בגיל תשע החל עולמי להיחרב. הנאצים פלשו לפולין ב-1939, ומשפחתי הובלה אל גטו קטן. משם נשלחנו לפיוטרקוב, גטו גדול שהיה נתון בהשגחה קפדנית יותר. שם מת אבי מטיפוס.

זמן קצר לאחר מכן שמענו שהגטו עומד להתפנות. חולקנו לשתי קבוצות. הבריאים והחזקים יועדו למשלוח למחנות עבודה. האחרים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו להשמדה בטרבלינקה.

אימי נשלחה לשורה ה"גרועה". הלכתי אחריה כי רציתי להישאר איתה.

אימי הסתובבה אליי ואמרה: "הרמן, אני לא אוהבת אותך. עזוב אותי!"

אחי הבכור, שנטל על עצמו לדאוג לכל המשפחה, משך אותי אליו ואמר: "תישאר איתי ותעשה כל מה שאני אומר לך. נקודה."

אחר כך הבנתי שרק משום שאימי אהבה אותי כל כך, היא רצתה לוודא שאצטרף לאחיי, שכן איתם היה לי סיכוי לשרוד.

הגרמנים שאלו בן כמה אני. "שש עשרה," עניתי, בדיוק כפי שאחי אמר לי להגיד. הייתי נער גבוה בן 12, והצלחתי להעמיד פנים שאני מבוגר יותר.

אימי נשלחה לטרבלינקה ואילו אחיי ואני נשלחנו למחנה עבודה. הוצבתי בנגרייה ועבדתי כצַבָּע. זו היתה עבודה מפרכת, במשך שעות רבות, ובתנאים בלתי-אנושיים שקשה לתאר.

"אל תקראו לי הרמן יותר," אמרתי לאחיי. "תקראו לי 94983 כמיספר שעל זרועי."

לאחר מכן נשלחנו לגרמניה, לבוכנוואלד, לעוד שלושה חודשים של עבודה מפרכת ביותר. עבדתי יום ולילה, חוצב סלעים במחצבה, ומעביר גופות אל הקרמטוריום. זה היה סיוט.

במשך כל המלחמה נשארנו כולנו, ארבעת האחים, ביחד. עבדנו יחד, ישנו יחד ואכלנו יחד. בכל פעם שהיתה סלקציה, הם העמידו אותי ראשון בתור. בכל דרך שהלכתי, הלכו גם הם בעקבותיי. הייתי הצעיר ביותר, ותפקידם היה לשמור עליי.


תפוחים בשליבן

ב-1943 נשלחנו למחנה אחר בגרמניה, במקום בשם שליבֶּן. שם נשלחתי לעבודה בייצור פצצות נגד טנקים. עבדתי בלילות, וישנתי במהלך היום. תמיד היה לי קר, ותמיד הייתי רעב.

יום אחד הופיעה אימי בחלומי. היא אמרה מעט מאוד: "אני שולחת לך מלאך." ואז התעוררתי.

כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, קרוב לגדר. מובן שאי אפשר היה לגעת בגדר, כי היא היתה מחושמלת. אם רק התקרבת לגדר, הנאצים היו יורים בך. אבל קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחורי עץ.

אז לא ידעתי זאת, אבל היא היתה בת למשפחה יהודית שהתחזתה כלא-יהודית. אביה הכיר כומר, שסידר מסמכים מזויפים עבור המשפחה כולה. הם לא רצו שיזהו אותם בפולין, ולכן עברו לגרמניה ועבדו בחווה.

הסתכלתי סביב ובדקתי שהשומרים אינם משגיחים בנו. ואז שאלתי אותה, בגרמנית: "יש לך משהו לאכול?"

ראיתי שלא הבינה אותי, וחזרתי על הבקשה בפולנית.

היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי.

התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהן. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח!

תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר!"

למחרת באתי אל אותו מקום באותה שעה. היא היתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם.

אימי צדקה. היא שלחה לי מלאך.

לא סיפרתי לאדם על כך. אפילו לא לאחיי. הם היו אוסרים עליי, בלי ספק, להתקרב לגדר. אבל סכנת המוות לא הרתיעה אותי. רק רציתי לאכול משהו!

פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. במשך כל אותו זמן, לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי.

ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר. אמרתי לילדה שלא תבוא עוד. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. האמת היא, שעם כל מה שהתרחש מסביבי, ובמאמציי לשרוד, שכחתי אותה לזמן מה.

נדחסתי עם אחיי אל תוך קרון פחם, שלקח אותנו לטרזינשטאט, עיירה צ'כית שהפכה כולה למחנה ריכוז. שוב עבודת פרך, ושוב רעב.

ואז, יום אחד במאי 1945, הודיעו לנו הגרמנים שעלינו להתייצב בעשר בבוקר למחרת, בחלק מסוים של המחנה. ידענו את משמעות הדבר: אנו עומדים להישלח לתאי הגזים.

אבל אז התרחש נס, ששינה את אותן התוכניות כליל. המפקד הנאצי של המחנה, קארל ראהם, ידע שהמלחמה עומדת להסתיים, ובניסיון להציל את עורו, הלך לצלב האדום והודיע להם על הרצח העתידי בטרזינשטאט.

באותה עת עשו אלפי חיילים רוסיים את דרכם לפראג, אך עם קבלת מידע זה הם ביצעו מעקף ועברו דרך טרזינשטאט.

בשמונה בבוקר, שעתיים בלבד לפני מועד ההוצאה להורג, נשמע קול צעקות והמולה גדולה. שערי המחנה נפתחו לרווחה. אחיי ואני שוחררנו! (הצלב האדום אכן נתן לראהם לצאת לחופשי, אך הוא נתפס ונשפט בבית משפט צ'כי, שדן אותו למוות, וסופו שנתלה).


פגישה עיוורת
אחרי המלחמה ניסיתי לשקם את חיי. נסעתי קודם לאנגליה ואז לארה"ב. למדתי אלקטרוניקה ושירַתִּי בצבא ארה"ב. התארסתי ועמדתי להינשא שלוש פעמים, אך ביטלתי את האירוסים בכל פעם... כנראה שלא מצאתי את בחירת ליבי. בסופו של דבר פתחתי בניו-יורק עסק להנדסת חשמל.

יום אחד, ב-1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד. הוא היה הונגרי ויצא באותה עת עם צעירה יהודיה מניו-יורק, שהיתה אף היא הונגריה. לאישה זו היתה חברה פולנייה, וסיד חשב שמכיוון שאני פולני, אולי הוא ישדך בינינו. בתחילה התנגדתי, ידיי היו מלאות עבודה בעסק שלי, ולא היה לי כל עניין בפגישות עיוורות, אבל סיד עמד על כך שאנסה לפחות.

נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא היתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא היתה יפה, עדינה וחכמה.

בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז.

"ואיפה היית את?" שאלתי.

"התחבאתי עם הוריי בגרמניה," היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד."

"באמת? איך הוא נראה?"

"הוא היה גבוה ורזה."

טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל?"

"סמרטוטים."

אני נעלתי סמרטוטים.

הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך?"

"בערך שבעה חודשים."

"ויום אחד, הוא אמר לך לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר."

"כן."

"טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה."

"ואני הייתי הילדה."

הצעתי לה נישואין באותו הרגע.

"אתה מטורף," היא אמרה.

"עכשיו, אחרי שמצאתי אותך," אמרתי, "אני לא מתכוון לאבד אותך שוב."

כמה ימים לאחר מכן, היא הזמינה אותי לביתה, לסעודת שבת. כעבור מספר חודשים נישאנו.

ברור לי שהגורל האלוקי הפגיש בינינו. בעצם, הייתה לנו איזושהי הזדמנות לפחות פעם אחת בעבר. ב-1950 רומה למדה סיעוד בישראל, ואני נסעתי לישראל לביקור. הייתי בקבוצה שנפגשה עם קבוצת אחיות, ורומה ואני דיברנו מעט. אך לא נכנסנו לפרטים בעניין המלחמה, ומכיוון שעברו עשר שנים, לא זיהינו זה את זו.

הפעם, לא החמצנו את ההזדמנות.


שלושה גורמים
כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום, אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים:

ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים. היא הזינה לא רק את קיבתי, כי אם גם את נשמתי. היא נתנה לי תקווה.

שנית, אחיי טיפלו בי במסירות יוצאת דופן. כולנו רעבנו ללחם, אך בכל יום הם בצעו חתיכה מקצבת הלחם שלהם ונתנו לי, מכיוון שהייתי נער מתבגר. הם טיפלו בי באהבה אמיתית. פעמים רבות הם הצילו אותי ממוות. ביום חורף קר אחד בנינו מדורה קטנה כדי להתחמם. שומר נאצי ראה אותי זורק פיסת עץ אל האש, והיכה אותי בראשי, במקל. הוא היכה אותי בעוצמה כזו שאיבדתי, זמנית, את מאור עיניי. אילו היה מישהו יודע על כך, הייתי נחשב ל"בלתי כשיר לעבודה", ומיועד להשמדה. מדי יום הובילו אותי אחיי לעבודה, וביצעו את עבודתי, כדי להסתיר את עיוורוני. בסופו של דבר, ראייתי שבה אליי.

ושלישית, אני מאמין ששרדתי משום שאימי מעולם לא עזבה אותי. לא רק במהלך המלחמה, אלא עד עצם היום הזה, היא איתי, מגינה עליי.

ב-1992 כשעבדתי בחנות שלי, אירע שוד בחנות. נוריתי בבטן. הרופאים החישו אותי לשולחן הניתוחים והוציאו את הכדור. בעודי נתון להשפעת סם ההרדמה, נגלתה אליי אימי ואמרה: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." הרופאים לא הבינו אל מי אני מדבר.

הייתי במצב מצוין אחרי הניתוח. סגרתי את העסק ועברתי לפלורידה.

אימי השפיעה מאוד על חיי שוב, ב-1999. בכל אותן שנים שעברו מאז המלחמה, לא דיברתי על מה שעברתי במהלכה. רציתי לשכוח הכול.

אבל אז עברתי ניתוח מעקפים, ואימי הופיעה לפניי בחלום. היא אמרה: "יש לך סיפור לספר, נכדיך צריכים לדעת מי היה סבא שלהם."

בעקבות זאת, כתבתי ספר בשם "הגדר", שעומד להפוך לסרט בקרוב. הצילומים ייערכו במקום ההתרחשות, בהונגריה.

בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, חמישים שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלאך האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה.