מעמקים - בעקבות סבא
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בעקבות סבא

אסתר זילבר ויתקון

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

היא נסעה באוטובוס לת"א. מזה זמן רב שלא נסעה.

האוטובוס עצר בתחנה מול כיכר גרונר בר"ג.התבוננה בבנין החום, בכיכר הריקה, ועיניה נחו על פסל הכפיר הנאבק באריה, זכרון למאבקו ומותו של דב גרונר וחבריו בשלטון הבריטי בארץ לפני כשישים שנה. היא שינתה תנוחה כדי להטיב להתבונן. לפני שלושים שנה, בעוברה על פני הפסל מדי יום בדרכה לבית-הספר, עז היה רושמו של המאבק . הכפיר נשך בחמת זעם את כפו הגדולה של האריה, שרירי גופו מתוחים עד להתפקע. בלתי-מובס.

כעת, הארי וגם הכפיר ניראו מרופטים, עייפים, תשושים... התאכזבה. תענוג, משונה החל לצמוח בתוכה. התענוג עטף אט אט את אכזבתה ומתוכו עלתה במפתיע דמות סבה יושב על ספסל ציבורי ברחוב הומה, שפוף, רזה, ידיו הארוכות אוחזות את מקלו שבין ברכיו, מבטו תוהה נכחו. המשיכה בדרכה בלי להתעכב...

האוטובוס סגר דלתותיו וזז הלאה ברטינה מטלטלת.
מה פתאום? תהתה. מה הקשר בין סבא לפסל לזכר דב גרונר?

תמונת סבא מתבונן ברחוב ליוותה אותה .אולי אל תוך נפשו. התבונן? האם כמוני כמותו?

בילדותה, בערבי שבתות לאחר הסעודה, נבעו ממנו סיפורים מרתקים על יהודים מן העיירה. השעון הורה חצות. אביה והיא האזינו מוקסמים. לפתע נשתתק, שקע בהרהורים, כעבור דקות, הקיש במקלו, "נו מילא". בכבדות איטית התרומם. פניו הגרומות, השחימו, קדרו. מרירות בזוויות פיו.

"סבך היה מורה נערץ לעברית" סיפרה לה דודתה בשבעה. " את שירי יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי ושטיינברג ידע בע"פ. הו, כמה הערצנו אותו. גם יפה תואר, עינים רושפות ... ממנו קיבלת את אהבתך לשירה. בלי שתדעי אפילו"...

"רגע". קרא דודה, כשרצתה לקום להכין קפה למנחמים.
"בקיא גדול בכתבי הפילוסופים של המאה התשע עשרה. ברבות השנים הפך למעריץ גדול של הגמרא, וטען שדברי הפילוסופים אינם מגיעים לקרסוליים של חכמי התלמוד".

"האינך סבור, חיים, שהוא קצת הגזים?" שאלה דודתה.
"מי אני שאקבע. איני בקיא בפילוסופיה, ולא בגמרא" הצטנע דודה.

כשהכינה את הקפה נזכר לה משפט שאמר לה- אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. משנכנס לעולם ידיו קפוצות, בצאתו מן העולם, פותח הוא אותם לרווחה בויתור גמור.

מה היתה חצי תאוותו, תהתה....

האוטובוס המשיך להתנהל לאיטו, בזרם המכוניות הצפוף, עמוס אנשים לעיפה.

סבא התבונן ברחוב עקיבא...האם שימשה לו המולת הרחוב רקע שוקק חיים מרגיע להתבוננות אל מצולותיו...

שבוע לאחר פטירתו מצאה אמה במגרת השידה בחדרו דפים בכתב ידו, חידושים בתורה, שמעולם לא הראה ומעולם לא פרסם.

הדפים נעלמו. אין יודע כיצד. מדוע לא שמרו? לא שמרו... לא שמרו...חבל, חבל...

כשהגיע האוטובוס לבורסת היהלומים הבריק בדמיונה, לפתע, 'דמות האדם החושב' של רודן. הפסל במלוא הדרו.
החידה עומדת להיפתר... החזיקה בקצה החכה בחוזקה...עומדת להיפתר...

דמות סבה השפוף ופניו המגולפות כחקוקות בפסל ברונזה, זקן עייף ומאוכזב מול זרם החיים השוצף, שפלט אותו לצידיו. הוא גם האיש בפסל של רודן, וגם פסל הכפיר הנאבק באריה לזכר דב גרונר. האם התלכדו בתודעתה שלושת הפסלים, והניעו את ענבל ההכרה כי שעון הזמן יחרוט את זכרם ויתשטשם בו בעת, גם אם הונצחו בברזל המתכת או בחרט הזכרון האישי.

סבה, שבילדותה נהג לקרא לה בשם חיבה "גור", עיניו זוהרות אליה בחיבה, וצחוק של עונג מתגלגל ממנו אליה, עלה מתאי הזיכרון דווקא מול פסל דב גרונר, כדי ללמדה משהו חשוב מאוד... מהו הדבר החשוב עדיין לא הבינה...