מעמקים - שברים תרועה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שברים תרועה

אבישי מזרחי

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

אורות קלושים זוחלים בכבישיה הצרים של קרית שמונה. שעת בוקר מוקדמת. רוכסי הרי נפתלי מכסיפים, אור דק מפציע ביניהם. ימי אלול. אויר אחר ממלא את העיירה הטובלת בירוק. ילד קטן הייתי וסקרן וזיק שובבות ריצד בעיני. בימי אלול מעיר הייתי את השחר, בוקע קרומי שינה ומתגבר כארי. הייתי מתלווה לאבי ע"ה, כורך ידי בזרועו החמה ופוסע עמו לבית הכנסת, לאמירת סליחות. פעמים למניין במתנ"ס "תקוותינו" ופעמים לבית הכנסת התוניסאי "אור תורה", ולא הרי זה כהרי זה, שבמתנ"ס תקוותינו מניין מצומצם היה, חבריו מדובקים, והיו באיו בעלים בעמם, פועלים ואנשי עבודה, וממהרים היו, נחפזים תדיר, ואף היו מאיצים בחזן מסלסל שהיה נמשך בקולו. קטן היה בית הכנסת, ספסליו מדודים ובימת עץ קטנה, אמה על אמה, דחוקה ביניהם. לא כן היה בית הכנסת אור תורה, שאלמלא היה בית הכנסת של יוצאי תוניס מכנים היו אותו בית הכנסת הגדול, כדרך שמכנים יוצאי אשכנז את בית הכנסת הגדול ביותר בעיר. זקנים רבים היו בו אשר כבר באשמורת תיכונה היו מדדים לבית הכנסת, זה במקלו וזה בקלנועיתו. כוסות תה מהבילים מונחים היו על השולחנות וריח חזק של נענע היה נודף מהם. התפילה הייתה מתנהלת לאיטה, מפייטים על מי מנוחות וקולם בוקע ועולה מתפתל והולך. מעולם לא פסקה תפילה מבית הכנסת אור תורה ואף בימי מצור ומצוק כשרוחות מלחמה סערו והדי התפוצצויות היו נשמעים למרחוק, קולות נעימה ותפילה לא נדמו מחלל בית הכנסת, ובאיו היו מתמידים לפוקדו. מקצב חיים אחר היה בבית הכנסת אור תורה, שקט ורוגע. מעולם לא שמעתי חזן הנחפז בקולו או בולע מילותיו כאילו כפאו שד. לבד מאותו היום בו נחתו טילי קטיושה רבים והציבור נעמד, אז, דרוך, בתפילת לחש, מצמידים רגל לרגל, מתוחים, ברקע קול שאון והמולה, צופרים מנסרים באוויר. רבי מערבי הכהן עלה לדוכן אותה שעה, כיפה תכולה מסורתית עטה לראשו, והגם שבמנהגו שבכל יום מאריך היה בתפילתו באותו היום קולות הנפץ הקרבים ויללות האמבולנסים השועטים האיצו תפילתו ומקצב נשימותיו והוא רץ ונחפז בתפילתו ושלא כהרגלו אף בלע מילותיו ובלל משפטים בנשימה אחת דיבק אותם, חטופות, כבני המן.

שופר קטן היה לי והייתי נושא אותו עמי בימי אלול ולא רק בזמן הסליחות אלא אף לבית הספר היסודי נשאתיו עמדי. הייתי תוקע בו ומריע, בלכתי בדרך ובין שיעור לשיעור, ובימים של קורת רוח הייתי שולף אותו מתיקי בכינוסים שמחים ומצטרף לתזמורת או לטייפ מנגן, מתאים תקיעותיי למקצב השירים. כל כך שמחתי בשופר הזה וחשתי שבתרועותיי אני טווה ניגונים חדשים ומוסיף נופך עדין ומיוחד למוזיקה המתנגנת. דומה שלא כולם חשבו כך שכן באחת ממסיבות כיתה א' ננזפתי בידי המנהל ושופרי הוחרם. ברי היה לי כל כך שתקיעותיי תורמות ומוסיפות, משמחות ומרנינות ולא הבנתי מה פסול מצא בשופרי ובתקיעותיי. אולי חשב אותו מנהל כי ערבבתי יגון בשמחה ועצב ביום טוב, ברם, הקול הדק הפשוט וגם זה השבור והמרוסק תמיד הציפו את לבי בגלי אורה ושמחה, הרקידו נימים דקים בנפשי ונסכו בהם עליזות וחדווה.

בבית הכנסת התלוו תמיד תקיעותיי לבעל התוקע הבוגר. גבוה היה בעיני ורחב מימדים וכרסו הולכת תדיר לפניו. הם, התקיעות, נכרכו סביב תקיעותיו וטיפסו עימם אל על. פעמים רבות החווירו תקיעותיו לתקיעותיי, שהרי בקי הייתי בשופרי, הכרתי היטב את רזיו, ידעתי כיצד בדיוק לקמוץ את שפתיי והיאך למקמו, לכמה אוויר הוא זקוק בכדי שלא יחרחר ויגווע ובאיזה אופן לנשוף בו כדי לעשות קולותיו צלולים וערבים. מאוהב הייתי בשופרי זה ולא הנחתי שבוע בלי שמירקתי וצחצחתי ניקיתי ושפשפתי בלי שהטלתי בו כוהל לחיטוי ואחר שטפתיו היטב להעביר ריחו הנודף. משהו בצורתו השפופה, בקולו העמוק ובצלילים הפשוטים והנוגעים, הציתו בי קרבה מיוחדת.

בבגרותי קפצה עליי ארשת מבוכה, צל ביישנות מטריד והשופר האהוב הוצפן בארון. שנים רבות הונח שם, בבדידותו ורק לעיתים שזפו קרני השמש את גוו הכפוף. עם שוך קרבות מלחמת לבנון השנית, שבתי לעיר הולדתי החרוכה, אשר מבלי בניה ישבה ירח ימים, מוכה וחבולה. באשמורת ראשונה פקדתי את בית הכנסת. מניין סליחות. לא הרחק משם בית פצוע שותת אבק, קירותיו מנוקבים ככברה והם, המתפללים, מצטופפים למרגלותיו, שופכים שיח וקולות שופר רוטטים מרעידים לבבות. חזרתי באישון ליל אל בית אימי ואל חדר הורתי ומצאתיו שם שוכב בארון, בודד, כתרו סדוק ותוכו מאובק. משהו נצרד בקולו, כמו זקנה קפצה עליו. נשמתי אותו אל ריאותיי. תקעתי בו והרעתי ושוב תקעתי, תקיעה גדולה, שברים, תרועה, כמנסה להחיותו. מנשים אותו ואת חיי. מנסה להשיב לקולות חרושי הקמטים את מצהלות הילד שטבעו בהם. הקולות העמומים מערבבים את השטן וגם אותי. אני אוחז בהם, אוסף את השברים והתרועה ותוקע.